אתגר נובמבר ספרותי #3 > אתגר כתיבה | אשכול העבודות

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #41
#6- תמימות

בית הספר חזר לפעול.
לא ידעתי שזה יקרה, באמת שלא. אולי גם אבא לא ידע.
צעדתי עם יוזף ועם כולם למבנה העץ הגדול והרעוע, איגור סיפר שלומדים שם בשלוש קבוצות בלבד.
פחדתי.
ילדי הכפר מכירים את המשפחה היטב, מה הם יגידו כשיראו אותי איתם? מה הם ישאלו?
הם לא אמרו כלום.
יוזף, אלכס ואני היינו בקבוצה של הקטנים.
בקבוצה היו עוד עשרה ילדים. הם השתוללו הרבה בהתחלה והפסיקו רק כשהמורה הגיעה. הם לא הסתכלו עלינו בכלל.
המורה דיברה בקול צפצפני קצת, אבל הייתה מפחידה. הקשבנו לה יפה גם כשהיא דיברה שטויות.
בהפסקה היא הלכה.
הילדים התחילו לשחק ביניהם בתוך החדר של הכיתה, רציתי להצטרף. יוזף לא רצה, וגם אלכס לא.
"לא כדאי לך, יורי" הוא אמר, "תתרחק מהם".
בכל זאת רציתי. התקרבתי אליהם. "אפשר להצטרף?".
הייתי צריך להקשיב ליוזף.
כשהייתי בן שש, הלכתי לבד מהבית לבית של הדודים. הם לא היו בבית, ובחזור תקפו אותי שלושה בריונים גדולים ועזבו אותי רק אחרי ששכבתי על המדרכה וירד לי דם.
אחר כך אבא מצא אותי והחזיר אותי הביתה.
חשבתי שרק בחורים רעים וגדולים יכולים להרביץ לילד רק כי הוא לא כמוהם. גם אבא הסביר לי שהם רעים ולא מבינים.
אבל הילדים בכיתה היו נראים לי נחמדים, והם שיחקו יפה אחד עם השני.
איתי הם לא הסכימו לשחק. כששאלתי למה, נתן לי אחד מהם- הוא היה הכי גדול- אגרוף.
נבהלתי. "אם אתם לא רוצים אז לא צריך" מלמלתי ותכננתי לחזור למקום, לשבת ליד יוזף ואלכס.
אבל אז גם שאר הילדים התחילו להרביץ לי.
כשהמורה חזרה הם עזבו אותי.
רציתי שהיא תצעק עליהם ותיתן להם עונש, והם לא יעשו את זה יותר.
יוזף עזר לי לקום וניסה לעצור גם את הדם בסנטר. הסתכלתי על המורה.
"שב כבר, יורי" היא אמרה, והצביעה על הכיסא שלי.
נדהמתי.
יוזף סימן לי לשתוק.
אז שתקתי. שתקתי והרגשתי שעם כל טיפת דם שזלגה מהסנטר, זלגה גם טיפה מהתמימות שלי.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #42
#6 תמימות

נָּאִיבִית
אָמְרּוּ לְּךָ
כְּשֶׁחָשַׁבְתְּ
שֶׁכָּל הָעוֹלָם
פּוֹרֵשׂ כְּנָּפַיִם,
דּוֹאֶה אֶל
עַצְמוֹ,
מַעֲמִיק,
נֹשֵׁם מִלִּים,
מִצְטַחֵק,
עִם הַטֶּבַע.
שֶׁכָּל הָּאֲנָּשִׁים
לִבָּם טוֹב
רוֹצִים לְתַקֵּן,
לְיַפּוֹת,
מַאֲמִינִים בָּרֶגַע,
מַכִּירִים
בְּדִמְעָּה, בְּחִבּוּק
וּצְבָעִים.
נָּאִיבִית
אָּמְרּוּ לְּךָ
וְהָעוֹלָם נֶחְלָּק
לִשְׁנַיִם
נִשְׁאַרְתְּ לְבַד
בִּיקּוּם שֶׁל
נָּאִיבִיִּים.


אָמְרוּ לְךָ
נָאִיבִית.
נִרְדֶּפֶת לְטִפְּשָׁה.
אֲבָל אַתְּ
רַק עוֹד לֹא הֶחֱלַדְתָּ.
עוֹד לֹא לָמַדְתָּ לְדַבֵּר צִינִיּוּת שׁוֹטֶפֶת.
תְּמִימוּת –
זוֹ בְּחִירָה
לֹא לְהַחֲלִים מֵהָאֱנוֹשִׁיּוּת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
#7 כוכב ים

תמיד הוא היה כזה, כוכב.
כשמישהו שאל בחדר האוכל: "מי ראה את כוכב?", כולם ידעו בדיוק לאן להסתכל.
ולמה נקרא שמו כוכב?
אה, זה פשוט בגלל שהוא היה כוכב.
בולט, מואר, שונה, חוץ-אטמוספרי כזה.
חוץ מזה, כוכב היה תרגום חופשי לשם משפחתו: שטרן. אבל זו היתה רק סיבה שולית.

כוכב, כמו כוכב, לא היה ממש – איך נגיד את זה? – מקורקע.
הוא ריחף לו בעולמות עליונים, מנותק ממציאות חסרת חשיבות. היה מואר בלי שום סיבה, גם כשהשחור סביבו איים לכבות. חוץ-אטמוספרי כבר אמרנו?
אהבנו אותו ככה, כמו שהוא. כוכב.

שנים חלפו, כוכב גדל. התבגר. התחיל אט אט לקלוט מציאות שכבר לא היתה חסרת חשיבות.
היה מואר רק כשהיתה סיבה. ולא תמיד היתה.
לא הכרנו אותו פתאום.
נהיה כבד, הכוכב. הפסיד לכוח המשיכה.

כשכוכב נוחת עליך פתאום זה מבלבל. אתה שואל את עצמך למה בעצם נקרא שמו כוכב.
שאלנו את עצמינו. בהחלט. תשובה לא היתה לנו (חוץ מה'שטרן', כמובן, אבל זו לא סיבה מספקת).
ומה הכי מוזר?
לא הספיקה לו הקרקע, לכוכב. הוא המשיך לצלול בלי הכרה. הולך ומתרחק מעינינו המשתאות, והפעם לכיוון ההפוך. נהיה חושב כזה. מעמיק. מצולות שלא ידענו שכוכב יכול להגיע אליהן.

אסיפה דחופה התכנסה בחדר האוכל.
מעמד שינוי השם.
ומאותו היום כשמישהו שואל: "מי ראה את כוכב ים?" כולם יודעים בדיוק לאן להסתכל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #45
#7 כוכב ים

עיניו כחולות היו. כחול כהה ועמוק.
הן זהרו תמיד. בזוהר של משובה, של שמחה, של סיפוק או של סקרנות.
כשעייף, היו מתעטפות בדוק מבריק, גם אז זהרו בכחול.
אחר כך נעצמו לאיטן.
עד הבוקר, בו היה פותח אותן, כחולות וזוהרות, לרווחה.
ושוב דימיתי לראות בהן כוכב, וים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #46
#כוכב ים

הוא היה כוכב.
לא סתם כוכב,
כוכב ים.
ייצג בכבוד את מעמדו ומוצאו.
הם היו שם, כולם.
כוכב ארץ,
כוכב לכת,
כוכי- הילדה מגן 4 של שולי הגננת,
שרק מי שהביט עמוק לתוך עינה היה יכול לראות שם מדי פעם- נצנוץ כוכבים.
וגם הוא,
כוכב ים.

כוכי ניהלה את האסיפה.
ביד רמה ניהלה.
"חברים יקרים, עתיד הכוכבים ס'לנו נמצא בסכנה.
אנחנו רוצים לס'מור עליו, עלינו,
ולס'ם כך עלינו לקנוט (היא התבלבלה עם לנקוט) צעדים."

כולנו הסתכלנו עליה ברצינות.
הנהנו.

כוכב ארץ דיבר ראשון.
"כוכי צודקת.
המצב מחמיר.
לכת, יש לך רעיון מה לעשות?"

לכת היטיב משקפיו בחשיבות.
"תראה, זה באמת מורכב.
כל נתון פה הוא חשוב.
אני מתלבט...
ימי, מה אתה אומר?"

לפני שהספקתי לפצות את פי כוכי גערה בנו,
"אתם סתם מעבירים את רס'ות הדיבור מאחד לס'ני!
זה לא עובד ככה!
צריך למצוא פתרון אמיתי!"

עכשיו יכולתי לדבר.
"תראו," פתחתי.
"לי יש רעיון."

ואז, הכל קרה כל כך מהר.
לא הספקתי אפילו להמשיך,
וכבר רעש אימים נשמע באוזני-
טרררררררררררררררררררררררררר

וברקע קול עדין צפצף-
"בוקר טוב מאמל'ה, כבר מאוחר..."
 
  • הוסף לסימניות
  • #47
#7- כוכב ים

החשיכה לפתה את הכפר.
מן השקיעה חלפו כבר כמה שעות טובות, וכל טיפת אור שאולי שרדה- נבעה מלהבת נר כלשהי.
ישבנו על הסלעים מאחורי הבית. מולנו לא עמד אף בית- רק שדות חשוכים, שמיים שחורים, וכוכבים. עשרות כוכבים מנצנצים.
"הם יפים" מלמלתי, מוקסם.
יוזף הנהן לידי.
איזשהו שבריר זיכרון ננער בי פתאום. "יוזף, אתה יודע מהו כוכב ים?".
יוזף הביט בי. פניו הבהירות היו נראות כהות יותר באפילה. "כן" הוא ענה, קולו נמוך. "זו חיה בצורת כוכב שחיה בים".
"אני לא ממש יודע מהו כוכב ים" הודיתי, "אבל לפני כמה חודשים, שאלתי את אבא שלי מה אנחנו יכולים לעשות אחרי המלחמה, ולמה היא קרתה . ואז הוא אמר לי שאנחנו כמו כוכבי ים".
יוזף הביט בי, "למה?".
"לא יודע" משכתי בכתפי, "הוא לא הסביר למרות שביקשתי".
המשכנו להסתכל על הנצנוצים בשמיים.
רציתי כבר לחזור, ידעתי שמאוחר. כמעט אמרתי את זה ליוזף.
הוא הסתכל עליי. "פעם שמעתי אגדה".
"אגדה?" שאלתי. אגדות הן בדרך כלל טיפשיות.
"אגדה על כוכבי ים" יוזף נעמד על רגליו, הסתכל לשמיים.
שתקתי.
"באגדה מסופר איך כוכבי הים מתרבים".
יוזף היה חכם. אז הקשבתי לו.
הוא המשיך לדבר, למרות ההפסקות הארוכות. "כשכוכב ים רוצה שיהיה עוד כוכב ים, הוא חוצה את עצמו. לוקח חלק ממנו ומנתק אותו מעצמו".
זה לא היה נשמע נחמד. "זה לא כואב?".
"זה כואב" יוזף הסתכל עליי, "אבל אחרי כמה זמן צומחות לכוכב רגליים חדשות במקום אלו שהתנתקו ממנו. ומהרגליים שהתנתקו... פשוט צומח כוכב חדש. ואז הם שניים".
זה היה מפתיע. "באמת?".
"כך מספרים באגדה" הוא השיב, ואז נעץ בי את עיניו הכחולות. "אחרי המלחמה, אנחנו מחולקים וחתוכים. כואב לנו. אבל אבא שלך חכם. הוא אמר שעוד נצמח מחדש, ואפילו נהיה יותר ממה שהיינו".
לא ממש ידעתי מה להגיד. "וואו" אמרתי בסוף, ושנינו חזרנו לבית.
כששכבתי במיטה חשבתי על זה שוב.
יוזף צדק. וגם אבא.
אם זה מה שצריך, אני מוכן להיות כוכב ים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #48
#8 פזיז

"עיזה פזיזה" אמרתי לעצמי כשהנחתי את הטלפון. ועל אף שהסיפור על עיזה פזיזה היה החביב עלי ביותר בילדותי, ההשוואה אליה בכלל לא שימחה אותי עכשיו.

ניסיתי לסכם את השלכות פזיזותי: שלושה סלטים ומנה ראשונה כולל רוטב לשבע ברכות של מינקוביץ, מה חשבתי?

לא יודעת מה חשבתי אז, יודעת שברגעים אלו אני חושבת שאין אישה פזיזה ממני בעולם, שאיך אעמוד בזה, שאולי אתקשר למנוחה להגיד לה שבסוף לא אוכל להכין הכול, שאי אפשר לעשות לה את זה. היא הייתה נשמעת כל כך מותשת. אמרה שעדיין לא מצאה מי שתכין מנה ראשונה ושחסרים עוד שלושה סלטים. ואני, כמו תמיד, ערבבתי את הרצון הכן שלי לעזור עם פזיזות מולדת והתוצאה היא התחייבות לפרויקט שאני לא מסוגלת לעמוד בו. מאיפה אמצא רעיון למנה מרשימה ואלגנטית, קלה מספיק להכנה, גם עבור מקדיחת תבשילים סדרתית כמוני? מתכונים לשלושה סלטים מגוונים, צבעוניים ומרהיבים ברמה שמתאימה לאירוע של מינקוביץ? וזמן לכל אלו? וכוח?

אין ברירה, פזיזים אינם מקבלים פטור מעמידה בהתחייבויותיהם. אדפדף קצת בספר המתכונים שקיבלתי לחתונה ומעולם לא פתחתי. אולי אשאל את דבורי אחותי, מלכת המטבח. אולי---

***

בסוף השבע ברכות, מול צלחות ההגשה שבתחילת הערב אכלסו את התוצרת שלי ועתה היו ריקות, בין מחמאה על סלט לתשבחות על המנה המנצחת, לחשתי לעיזה פזיזה שאולי הייתה זו פזיזות, להאשים את עצמי בפזיזות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #49
#8- פזיז

החדר היה ישן, עם ריח טחוב קצת.
הספסלים היו עשויי עץ, וחרקו כמעט כל זמן הישיבה עליהם.
ישבתי במקומי שעל הספסל, מימיני יוזף ומשמאלי אלכס. מידי פעם אלכס היה נהנה להציק לי קצת, וכשיוזף שם לב הוא נזף בו בשקט.
המורה דיברה בקול הצפצפני שלה על צרפת, לא הבנתי בדיוק מה. על אמריקה היא אמרה שהם קפי- משהו. לא הצלחתי להבין את המילה עד הסוף.
"והיום יבוא מפקח מהעיר הגדולה כדי לבחון אתכם" היא סיימה בפתאומיות את המשפט, וקפצתי בבהלה מהספסל.
יוזף תפס בזרועי, "יהיה בסדר" הוא לחש, "הוא לא מכיר אותנו".
זה עדיין הלחיץ אותי.
בהפסקה ישבתי מתוח על הספסל ונדנדתי רגליים. יוזף ואלכס דיברו משני צדדיי, אפילו אלכס ניסה להצחיק אותי. אבל אני הייתי לחוץ.
ההפסקה נגמרה מדי מהר. קמתי עם כולם.
עמדנו רגע קצת ארוך, ואז על הדלת של הכיתה נשמעה נקישה.
איש גבוה וקירח נכנס. הוא היה לבוש בבגדים של חשובים והיה לו גם שפם.
"שבו" הוא אמר, הצביע על הספסלים.
התיישבנו.
אלכס לידי התחיל להיות לא רגוע, אבל לא יכולתי להרגיע אותו כי הייתי לחוץ בעצמי. יוזף רצה להרגיע אותנו, אבל הוא לא היה יכול לעשות את זה בקול, כך שיצא שהוא ניסה לומר לנו מילים עם השפתיים ולא ממש הבנו.
אולי בגלל יוזף, עיניו של המפקח נחו עליי. "איך קוראים לך?".
זה לא היה בגלל שהוא לא הכיר אותי. ככה לפות שכנעתי את עצמי.
"אה- יורי" עניתי מהר. מהר מאוד.
"בן כמה אתה?" הוא הסתכל עליי חזק.
"תשע" עניתי, ורציתי להיבלע בספסל. ואז הבנתי למה הוא הסתכל עליי.
הכרתי אותו. הוא היה שכן שלי בעיר. "מר גראסקוב?".
הוא הסתכל עליי יותר חזק.
איזו פזיזות מטופשת! הוא רק התלבט!
השכן צמצם את מבטו. "מהיכן אתה מכיר אותי?".
לא עניתי.
יוזף לחץ לי את היד חזק.
המורה ניקבה אותי במבטה.
"אה- פעם הייתי בעיר" מלמלתי בשקט, רעדתי על הספסל. זה היה נכון. באמת הייתי פעם בעיר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
#9 כבד
"אתה כבד", אמרו לו תמיד.
"אתה כבד", כשהוא נפגע מעקיצה חברית.
"אתה כבד", כשהעז לספר שהוא לא אוהב מסיבות.
"אתה כבד", כשנשם לרווחה כשהטיול הסתיים סוף סוף.
"אתה כבד", אמרו לו תמיד, והוא שתק.
"אתה כבד", אמרו לו שוב יום אחד, כשהוא לא התלהב מרעיון מהפכני שמישהו הציע.
"נכון", הוא ענה, "אני כבד".
והלב שלו היה קל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
#כבד

כבד לי הלב.
לא כאב מלחיץ, נורא.

כאב קטן כזה.
לא נחמד.
שמכה על חטא,
על אמירות שנאמרו,
חלקן גם לא בזמן.
על בחירות שנבחרו,
שכדאי היה שלא היו.

כבד לו הלב,
כואב.

וגם מאוכזב,
מעתיד שיכול היה להיות,
ממה שכבר לא יכול לקרות.

כואב מתגובות קרות,
מקטינות,

מבחירות שבחרתי לעשות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
#9 כבד

מִלָּה אַחַת קְטַנָּה
נִזְרֶקֶת לַחֲלַל הָאֲוִיר
בִּקְלִילוּת.
צוֹנַחַת
לְתוֹךְ הַלֵּב שֶׁלִּי,
הוֹפֶכֶת אוֹתוֹ
לְעָנָן כָּבֵד
שֶׁל גֶּשֶׁם שֶׁלֹּא אֶבְכֶּה.
רַק אֲחַכֶּה
לַקַּיִץ.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #53
9# - כבד.

לא בא לי לכתוב על כבדות.
לא רוצה.
רוצה לעוף, לפרוש כנפיים, לצעוק את החירות.
אוקיי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #54
#9- כבד

לא היה קר בכיתה וגם לא חם.
האוויר היה קצת חנוק, אבל לא היה אפשר לפתוח את החלון.
באותם רגעים הצטערתי על כך, היה לי חנוק מאוד. האוויר היה דחוס וריח הטחב גבר.
עיניו של המפקח הקירח נחו עליי עדיין. "היית פעם בעיר?" הוא שאל. קולו היה איטי.
הנהנתי.
עיניו נעו, נחו על יוזף. "ואיך קוראים לך?".
"יוזף" על קולו היה ניכר שהוא שמח להציל אותי.
המפקח שאל אותו משהו, לא שמעתי מה. יוזף ענה. אחר כך שאל המפקח מישהו אחר, והרגשתי לאט-לאט איך המתח עובר לי מכל הגוף אל הרגליים. קפאתי על הספסל.
יוזף הסתכל עליי, חיוך חיוך מעודד. אלכס תפס לי את היד. הרגשתי איך הלב שלי רועד בפנים.
הכל היה לי מטושטש. לא ראיתי ולא שמעתי כלום, רק הרגשתי איך המוח שלי מתפרק.
בעצם כן ראיתי, ראיתי את המפקח עומד. בסוף הוא הלך, ומשהו בי נרגע קצת. הוא לא אמר לי שום דבר.
את סוף היום הוא לא הרגשתי בכלל. רק בדרך חזור קלטתי שהוא בעצם נגמר.
"יהיה בסדר, יורי" יוזף טפח על שכמי, "אתה לא צריך לדאוג".
בבית ישבתי על הכיסא וניסיתי להירגע. לא ממש הצלחתי.
איגור ויוזף ניסו להרגיע אותי הרבה זמן, ופטר פטפט לידי שאסור להבהיל נסיכים.
"סטאלין לא אוהב נסיכים, טיפשוני" איגור ליטף את לחיו של בן השלוש, "תהיה בשקט".
פטר השתתק מידית.
היה לי חם וקר. הלב שלי היה כבד.
הרגשתי אשם.
בגללי עומדת להיהרס כל התוכנית של אבא. מי יודע מה יעשו לי, ולו.
אני עוד ילד קטן, ככה אבא אמר. הוא אמר שלא יעשו לי כלום פיזית, אבל אני עדיין צריך להיזהר. על עצמו הוא לא אמר כלום.
פחדתי שיקרה לנו משהו. פחדתי שמר גראסקוב יקלקל הכל, שהוא יגלה לאחרים.
לא הייתי צריך לנקוב בשמו, הייתי צריך להיבלע על הספסל. הוא לא היה בטוח שזה אני, אבל כשאמרתי את השם שלו...
רעדתי על הכיסא.
כובדה של האחריות מחץ את ליבי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #57
#10 לסחוף

הייתי רוצה
לסחוף הכל
על עבר מפל שוצף.
לראות את כל הבלבול, התמיהות
בורחים ממני
ומתמזגים לכח טבע אדיר
שיהפוך למקור חיים.

אבל
חבל
אני גרה בעיר
ואין כאן מפל
והכל נשאר
אצלי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #58
#לסחוף

"שומע? את זה- אתה מעביר לפה, ואת זה- אתה מעביר לפה." כל 'זה' לווה בתנועת יד כללית ביותר לכיוון אחת מרוחות השמיים, אבל אלו החדשות- שהוא היה ההוגה, האב, והמשתמש היחיד בהן- שכללו בנופן המון אבק, מלט, וכלים מכלים שונים.

הנהון שְחַמְחָם הבהיר שלמרות הכל, הובן.

"ואת כ---ל זה- לשם. אוקיי? מובן?" הפעם, כ---ל היד התלוותה לעניין.

עוד הנהון, ויאללה,- לעבודה.

המנהן השתקן באופן מפתיע, עבד בזריזות, מפתיעה גם היא.

עובד. עובד.עובדעובדעובדעוב---

"היי! הלו! אתה שם!" בעל הידיים התנפנף בנסיון לקרוא לעובדו, מגייס לשם כך את כל יכולת השחייה -על -יבש שלו.

השחמחם הרים מבט שואל.

"קח אותו-" הפעם הצביע על משהו אנושי- יצור בעל שתי רגליים, שחמחם גם הוא, "ותסביר לו מה צריך לעשות. בסדר?"

עוד הנהון, (כבר לא סופרים) והבחור החדש כבר ניצב הכן, מחכה להסברים.

ההסבר היה קצר, תמציתי, וברור.

"את זה- לסחוף לשם. את זה- לסחוף לשם, וכ---ל זה- לפה. טוף?"
 
  • הוסף לסימניות
  • #60
#10- לסחוף

שקיעת השמש צבעה את הרקיעה בכתום.
האור הרך שעוד נותר היה כבר מעומעם וכיסה על בית הכפר בעדינות.
עמדתי בחלון, עיניי היו נעוצות בשדה שהיה מאחורי הבית.
לא רציתי לזוז משם. רציתי לבכות.
"זה עוד יעבור" איגור נעמד לידי, ועל קולו שמעתי אי ביטחון במילותיו-שלו. "הוא חזק, הוא ישרוד את זה".
שתקתי.
בחדר הילדים שכב יוזף, מכוסה בשמיכה עבה. הוא חלה.
כך פתאום הוא חלה, לא קם מהמיטה אפילו. אמא שלו ישבה לידו וניסתה להקל עליו, אבל היא לא ממש הצליחה.
'אולי פניצלין' אמר אבא שלהם, ונעלם לשעות ארוכות. כשחזר עדיין לא היה רגוע. 'הון תועפות' הוא אמר לאשתו.
איגור וסטפן ניסו לשמור על אלכס ופטר, אני עזרתי להם קצת. בעיקר דאגתי ליוזף.
יומיים שלמים שכב יוזף במיטתו. בלילה שמעתי את אלכס בוכה.
אחרי שחזרנו מהלימודים ניגשתי לחלון, ונשארתי שם.
"עוד... עשר דקות" מאחוריי חישב סטפן בקול.
הנעתי את ראשי, איגור לא היה שם.
"איגור יצא עם פטר" סטפן ניגש אליי.
נרתעתי קצת, נצמדתי לחלון. סטפן ואני לא ממש היינו חברים טובים.
אלכס הסתובב במעגלים. סטפן שלח מבטים תכופים לחלון.
"לאן אתם הולכים?" שאלתי אחרי שסטפן לקח מן המתלה את מעילו.
"לא עניינך" הגיב אלכס בנימה שתלטנית ששעשעה אותי למרות הכל.
סטפן עצר. "למה לא עניינו, אלכס? אולי כדאי שהוא כן יבוא".
אלכס העווה את פרצופו.
"לאן אתם הולכים?" חזרתי ושאלתי.
"לעזור ליוזף" חרץ סטפן, ואחר תפס בזרועי ."בוא איתנו".
הלכתי איתם.
ברחוב נהיה חשוך ממש.
סטפן ואלכס הובילו אותי ברחובות הכפר, משכו אותי לסמטה חשוכה. ירדו איתי במדרגות אפילות.
"זה כאן. צריך לדפוק בדלת" סטפן נעצר .
הסתכלתי על פניהם השורות באפילה. הם היו נרגשים.
"אתה לא תלשין, כן?" סטפן הביט בי.
"על מה?" שאלתי.
הם שתקו.
הסתכלתי סביב, ואז נתקלו עיניי במשהו בולט מתוך החושך.
איך נסחפתי לכאן. מה חשבתי לעצמי כשנתתי לשני המופרעים האלו להוביל אותי?!
"בשביל מה?" לחשתי, מעורפל.
הסמל על הדלת גרם לי לחולשה. שתי וערב.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

אשכולות דומים

קבלו רצף עובדות מעניין:

אם אתם קוראים את מה שכתוב פה, אתם כנראה חברים בקהילת הכתיבה.

אם אתם יכולים להגיב למה שכתוב פה, אתם בטוח בקהילת הכתיבה.

אם אתם בקהילת הכתיבה, כנראה אתם יודעים שזו כבר פעם שנייה שאני נדפק עם אתגר לפני החגים. (אבל זה לא קשור, אז אל תקראו את השורה הזאת... אה, כבר קראתם? לא משנה, תשכחו ממנה ותעברו פשוט לקרוא את ההמשך...)

אם אתם בקהילת הכתיבה, כנראה שפרסמתם כאן קטע כלשהו. כל קטע - שיר, סיפור קצר או אולי אפילו סיפור בהמשכים. (ובמקרה ושפר מזלכם, יכול להיות שגם הצלחתם לא רק להתחיל אחד כזה, אלא גם לסיים אותו...)

וזה מה שהוביל אותי לאתגר הבא:

כתבו קטע קצר הממשיך סיפור / שיר שכתבתם כאן בעבר (סיקוול בלע"ז), או מספר מה קרה לפניו (פריקוול בלע"ז). אפשר שהקטע יספר מה קרה לגיבורים 20 שנה אחרי, 20 שנה לפני, יומיים אחרי, דקה וחצי לפני, או כל פריקוול / סיקוול שעולה על דעתכם. (בשיר פשוט אפשר לכתוב קטע שממשיך את השיר או נותן אליו הקדמה.)

אפשר גם לשלב בין השניים, ולכתוב קטע שתחילתו היא פריקוול וסופו הוא סיקוול והאמצע הוא הסיפור המדובר, אך לא תינתן תוספת ניקוד משמעותית לעושה כן. (אבל אולי כן איזו תוספת קטנטנה...)

אה, ובגלל שעכשיו אנחנו מתקרבים לחג הדיקטים-והקישוטים-הנופלים הססגוני, המשך הסיפור צריך להיות קשור בצורה כלשהי, ישירה או עקיפה, לחג הסוכות / למוצריו.

שימו לב! אם יועלה קטע מסיפור בהמשכים שעדיין מפורסם כאן הוא יפסל מידית, בנוגע לסיפור שכבר הסתיים, הרשות נתונה להוסיף קטע ככל העולה בעיניי רוחכם.

שימו לב 2! חובה לקשר לקטע המקורי בתחילת הסיפור. קטע שייעדר ממנו המקור ייפסל גם הוא במידיית.

אורך האתגר הוא ממינימום של 20 מילה ועד למקסימום של 1500.

האתגר ייסגר במוצ"ש פרשת נח, ג' חשוון התשפ"ו, בשעת חצות ליל בדיוק!

בברכת חג שמח לכולם! (רק במטותא מכם, אל תשכחו לשאוב מים בששון ממעייני הישועה. (מקסימום אפשר לבקש מהגש"ש שעובד שם, הוא יעשה את זה בשבילכם בחינם.))

לריכולים, פלפולים, מלמולים ושאר פירות מקולקלים.

שכוייח ל @Ruti Kepler על ההשראה לאתגר (עם הסיפור שהתפרסם במוסף של 'משפחה'), למיה קינן שכתבה פריקוול לאיסתרק באחד ממוספי סוכות הישנים ובזכותה התווסף שאר הרעיון, ולעוד רבים וטובים מהסופרים שעשו ועושים זאת, ובכך תרמו גם הם במקצת לפיתוח האתגר.
ואוו. איזו שנה הייתה לנו. מה לא היה לנו כאן? ניקים חדשים ומוכשרים שהצטרפו לקהילה, דיונים מרתקים עם דעות לכאן ולכאן, סיפורים בהמשכים חדשים, שירים מרגשים כתובים ביד אומן, וכן, גם סיפורים משלל הז'אנרים והסגנונות, החל במתח, רגש וקומדיה.

לעניות דעתי אומר שהשנה בלטו בקהילה 2 סוגות מבורכות במיוחד: כתיבת שירים, וכתיבת סקירת ספרות.
מכאן אשלח ברכות ותודות לכל הניקים שהתאמצו, חקרו, כתבו, מחקו, שכתבו, ערכו ופרסמו את יצירתם בפרוג. כידוע לנו, הכתיבה היא ללא רווח כלשהו, אך אסתכן ואומר שתסכימו איתי, שאין כמו הרווח והנחת לראות שמישהו נהנה ואהב את מה שכתבתם.

וכמובן, ישנו גם את הרווח המעשי. הידע שנצבר 'ומשופשף' מיום ליום. הביקורת הכנה שאנו מעודדים את חברי הפורום לתת לכל אשכול. לא להסס ולומר מה חשבתם על הטקסט, מה בדיוק אהבתם במה שקראתם, תיקוני שגיאות לשון או כתיב, אפילו עצות להמשך העלילה או כיוונים. כל הצדדים האלו הם מורי הוראה קריטיים לכל כותב וכותבת בקהילה.

וכעת, ללא הקדמות נוספות, אני נרגש להציג בפניכם, כמיטב המסורת, את..... תופים, מסך, אורות, דממה:


סיכום הפעילות השנתית בקהילת הכתיבה – לשנת התשפ"ה.


מאמרים מקצועיים בנושאי כתיבה וספרות

השנה, אמנם, פחות ופחות נתקלנו במדריכים מצד הכותבים, אך הנושא לא נעדר לגמרי. אנו מודים לניקים שמצאו לנכון לשתף את כלל חברי הקהילה בתובנות שונות ומאמרים מקצועיים שונים, ומקווים לראות בשנה הבאה עוד ועוד ניקים המצטרפים אליהם.

אתגרים דו שבועיים
ניתן להתגאות שאחרי כל כך הרבה שנים, קהילתנו היא בין הבודדות בפרוג שעדיין שומרת על הגחלת וממשיכה ומתמידה במסורת האתגרים הדו שבועיים. כאן המקום להודות לכל המנהלים שהושיטו עזרה ותמכו (@מ. י. פרצמן , @ניהול קהילת כתיבה ), @הספרן – על איגוד האשכולות לאשכול האתגרים, למגישי האתגרים השונים, וכמובן, למשתתפי האתגרים עצמם.

אתגר חודשי
לצערנו המסורת מהשנים שעברו פסקה (זמנית), והאתגר החודשי שעורר הדי התרגשות ותכונה בקהילה הפסיק לעת עתה, אך אתגר 'נובמבר ספרותי', שהשנה חגג את שנתו השנייה בקהילה, היה גם היה וזכה לתמיכה ולהשתתפות רבה, וליצירות איכותיות רבות.
לוחשים לי באוזנייה שההנהלה לא מאשרת או מכחישה כי פורמט 'האתגר החודשי' המקורי נמצא על שולחן המערכת כבר זמן רב, אך המנהלים כן מוכנים לאשר שנכונו הפתעות בנושא, בעז"ה.


ביקורת ספרות
וואו! כשהתחלנו לעסוק בתחילת השנה בביקורות הספרות, לא שיערנו לעצמנו עד כמה הז'אנר יהיה פופולארי בקהילה. זכינו והשנה ניקים רבים החליטו לעטות את כובע ה'מבקר' ולהגיש לנו ביקורת ספרות איכותית ומקצועית, 38 במצטבר.
להלן הביקורות לשנת תשפ"ה:

סיפורים בהמשכים
גם השנה לא שקטתם על שמריכם ואפיתם לנו סיפורים בהמשכים ריחניים. מהם שהחזיקו מעמד פרק או שניים, ומהם שהתקרבו ומתקרבים לסיומם ולכדי ספר שלם. (וכן, גם לא נשכח את הסיפורים השנים שעדיין שומרים על דופק, הם אמנם לא יכללו ברשימה של זאת השנה, אך עדיין הם ראויים לכל הערכה) סך כלל הסיפורים-בהמשכים לשנת התשפ"ה – 43.

שיתופים בולטים לאורך השנה
השנה ב"ה היו עשרות טקסטים שונים, מרגשים, מצחיקים, מותחים ומה לא... וגם דיונים מעמקים ונרחבים שעוררו הדים. הנה מקבץ קטן של חלקם, משום שרבים הם ואי אפשר לפורטן...

וגם... תרועת חצוצרות. מי אמרנו אחראי על התופים? הא, קדימה. יופי, מעולה.
אנו נרגשים להתחיל בפורמט חדש (נקווה שלא חד פעמי):
"ספר השיאים של קהילת הכתיבה בפרוג" – מהדורת תשפ"ה:
ואלו הם:


וכן, זה לקח המווווון זמן. עברתי על כמעט כל אשכולות הקהילה בשנה החולפת, דבר שלקח מאמץ, יזע (לא באמת, יש מזגן...), בילוש ומיון, וגם הקרבה של כמה שעות שינה. אבל התוצאה מעולה, לא? פליז, פרגנו בלייק. תביעו את הערכתם...
וגם, ט.ל.ח.


אז...
הייתה לנו שנה מלאה ומוצפת ברגשות שונים, רגשות שהסתננו גם מבעד למקלדת ולקולמוס המרקד בין השורות. פגשנו חברי קהילה חדשים, השתדלנו לעזור ולהחכים אחד את השני בידע ספרותי ובכלים טובים יותר לכתיבה. וכן, למרות שהנוסח של הפסקה הזו זהה לקודמותיה מהשנים שעברו, אני ממש מתכוון ברצינות לכל מילה ומילה, ואני מצפה בכיליון עיניים לראות את התוצר הסופי של כל ניק וניק, ולאחל לכולם שנה טובה וכתיבה פוריה. שנשמע רק בשורות טובות.

בהצלחה. תשפ"ו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה