אתגר נובמבר ספרותי #3 > אתגר כתיבה | אשכול העבודות

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #61
#10 - לסחוף

הים לוקח איתו הרבה דברים.
בכל פעם שאנשים יוצאים לשייט יש להם סיכוי טוב לאבד משהו למצולות, במצטבר זה יוצא ממש הרבה דברים.
הים לוקח איתו הכל, חפצים אישיים יקרים או משקפיים, טיטניק או פרעה וחילו - הכל.

מה שמוזר זה שהוא מחזיר הכל, כאילו, אם אתה לא רוצה את זה - אז מה הקטע?
לקחת לי את המשקפיים ואז סחפת אותם לחוף נידח אי שם?
איבדתי את השרשרת היקרה שלי ואז סחפת אותה לצד השני של הכנרת?

אני לא שואל על פרעה, או על הטיטניק, אבל כל מה שקשור בי -
זה פשוט רוע טהור!
 
  • הוסף לסימניות
  • #62
11# - עקיצה

הוא עקץ אותי
זה צרב
זה הכאיב
חתך לתוך הבשר

הוא עקץ אותי
זה היה מעליב
זה לא היה מצחיק
זה פגע לי בלב

הוא עקץ אותי
זה הרבה כסף
לא הייתי תמים
פשוט הוא היה רשע

הם עקצו אותי
כולם

אני חושב
שהגיע הזמן
לעבור הלאה
 
  • הוסף לסימניות
  • #63
זרמים מכאיבים חתכו את היד. ניסיתי לחנוק את הבכי. נחלתי הצלחה חלקית.
מבעד לדמעות ראיתי את הרב גרין, המלמד שהוא גם חובש, מנסה להוציא את העוקץ מידי הנפוחה, ואת המזכיר מנסה להשיג את אבא או את אימא, לספר להם שנעקצתי מדבורה, וכדאי שיבואו לקחת אותי.
הרב גרין, שהצליח להוציא את העוקץ סוף סוף, הלך להביא קרח כדי להניח על הנפיחות ביד. המזכיר הצליח, כנראה, להשיג אחד מהוריי, כי המילים "עקיצת דבורה" ו"הילד היסטרי", נשמעו מכיוונו. איש לא הבחין באליקים הגבוה מכיתה ו', מוקף בגדוד מעריציו, נכנס לחדר המזכירות ופונה אלי.
"כואב נורא?" הוא שאל בקול של סבתא דואגת, ובפרצוף תואם. החבר'ה שלו פרצו בצחוק. "רוצה שנזמין לך אמבולנס?", הוא המשיך. גם הם המשיכו לצחוק. "טיפול נמרץ!", הוא הריע וצחוקם הריע בתגובה.
כן, אליקים, כואב לי נורא.
הרב גרין חזר עם קרח, המזכיר סיים את השיחה ובא לספר שאימא בדרך לכאן, אליקים וחבריו נעלמו.
זמן רב עבר מאז. העקיצה ביד התרפאה לגמרי.
ורק היא.​
 
  • הוסף לסימניות
  • #64
#11 עקיצה

אנשים הם לא דבורים.

דבורה מפוספסת בצהוב ושחור,
אנשים הם רבגוניים.

לדבורה שלושה זוגות רגליים,
אנשים מסתפקים באחד.

הדבורה מייצרת דבש,
אנשים טובלים בו תפוח.

דבורה עוקצת ומתה,
אנשים עוקצים וממיתים.

אנשים הם לא דבורים.
הם לא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #65
#11 עקיצה

היד שלו התחילה לכאוב.
הוא התעלם ממנה והמשיך ללכת, מותש, אל עבר האורות הקטנטנים שהוא מקווה שהם אכן כפר.
או מקום ישוב.
או מגדל שמירה.
או כל מקום שבו הוא יוכל לתקשר עם העולם.
יתוש טורדני זמזם במוחו והזכיר לו שהאורות האלו יכולים להיות פטה מורגנה ותו לא, אבל הוא התעלם ממנו. כמו שהתעלם מהיד שלו.
הוא דרס ברגליו ענפים ירוקים, הסיט בעייפות עלים גדולים שחסמו לו את הדרך.
האורות החלו להתעמעם ככל שהלילה נסוג לאחור, והוא עדיין לא מצא מה המקור שלהם.
הוא התיישב על האדמה הבוצית, מתנשם בכבדות, מחליט להתייחס ליד שלו סוף סוף.
עקיצה אדומה, מוגלתית, התנוססה לתפארת על אמת ידו השמאלית. פעימות של כאב זרמו לאורך כל היד והבהירו לו שהוא לא דמיין את החרק הקטנטן שהפריע לו עת שניסה לנוח מעט, לחלץ את עצמותיו הדואבות.
הבוקר שהתחיל לעלות נתן לו אנרגיות מחודשות, ובפרץ מוטיבציה הוא נעמד והתחיל ללכת.
או לפחות ניסה - כי הוא מצא את עצמו מסתחרר, נופל על הרצפה, ופתאום הכל נהיה שחור.


אין התחלה או סוף לקטע הזה, מתנצלת מראש מאלו שדואגים לסופו של האלמוני הנ"ל
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #66
#11- עקיצה

החושך מילא את כל הנוף.
השחור התערבב עם המדרגות, עם הקירות. האפיל עליהם.
עמדתי, חסר כוחות, בין סטפן לאלכס.
הדממה ניצחה בינתיים.
כשהייתי בן ארבע, נעקצתי.
הרגשתי פתאום שמציק לי וכואב לי ביד, וראיתי עיגול אדום. נבהלתי.
אבא אמר לי שזו רק עקיצה, וזה יעבור מהר. כשהוא ראה אותי מגרד הוא אמר לי להפסיק, כי זה רק יכאב לי יותר.
לא הפסקתי.
לא הצלחתי להפסיק, זה היה לי קשה מדי. גירדתי וגירדתי והעקיצה הפכה לפצע. אבא שם לי תחבושת וזה עבר.
בתוך החושך, התבליט על הדלת היה הדבר היחיד שהצלחתי לראות. זה היה גם הדבר האחרון שרציתי לראות.
"למה באנו לכאן?" שאלתי אותם, נשענתי על הקיר.
סטפן נענע את כתפי. "מה קרה לך, נדבקת מיוזף? אנחנו רוצים שהוא יתפלל עליו".
"מי?" ההבנה נחתה לראשי, הייתי המום.
אלכס נתן בי עיני תכלת תמימות. "הכומר. הוא מתחבא כאן. לא הבנת לבד?".
כן הבנתי לבד. אבל קיוויתי שלא הבנתי. "אמא שלכם מרשה?".
"לא שאלנו אותה" סטפן עמד מולי, וזקיפת גבו נראתה אליי מבעד לערפל השחור. "היא תגיד שזה מסוכן".
"זה לא רק מסוכן" מלמלתי, "זה... אסור".
העקיצה בערה בנשמתי.
"למה?" שאל אלכס בחוסר הבנה, "כי סטאלין אמר?".
נענעתי בראשי. גירדתי, ושוב. "עזבו. פשוט נלך מכאן. אמא שלכם תכעס אם היא תשמע".
"אמא דואגת ליוזף" סטפן תפס בזרועי, "הוא יכול למות! הפניצילין עולה הון תועפות בשוק השחור, וסטאלין לא דואג שיהיה אותו לרופאים. אז נבקש מאלוקים".
שוב נעקצתי.
הפעם העקיצה הזו הייתה נצרכת.
התחלתי לעלות במדרגות. אלכס עלה אחריי, ובסוף נגרר גם סטפן. לא ידעתי איך הם השתכנעו בסוף.
ידעתי שסטפן צודק. צריך להתפלל לאלוקים.
לא עשיתי את זה לפני כן. לא חשבתי על זה.
בבית נעמדתי שוב ליד החלון. סטפן ביקש הסבר, אמרתי שמחר.
אל מול כוכבי מרום פתחתי פה.
לא התפללתי אליהם, בכלל לא. התפללתי למי שברא אותם, למי שברא אותי. למי שברא את יוזף, וגזר עליו מחלה.
לא גירדתי שוב את העקיצה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #67
#11-עקיצה

עוקץ

"הילדים יצאו לטיול, איזה ים נהדר! קרא שימי. אבל חיים רק שאל- איזה ים? מרוב מים לא רואים את הים!"

אני קורא שוב את הסיפור המוזר, מנסה להבין למה התכוון חיים. מה הוא ניסה לחפש מתחת למים, ומה ראה שימי שחיים לא ראה.

"כנראה חיים צריך משקפיים" אני פוסק לבסוף, "ולכן הוא אינו רואה את הים שמתחת למים".

מולי, היא בולעת איזה עיוות בפרצוף, מגחכת כמעט בקול. אני לא יודע להחליט אם היא מרוצה מהתשובה שלי או לא, אז אני מציע לה: אולי יש לך עוד משפטים דומים בשבילי?

בוודאי, היא אומרת: "קח משפט נוסף- מה אומרת ביצה שנפלה למים רותחים? כל כך קשה לי"

עכשיו אני פותר את החידה בקלות- בוודאי שיהיה קשה לביצה שנופלת למים רותחים, כמו כל אחד אחר!

"לביצה ודאי כואב מאד, והתגובה הטבעית שלה היא "קשה לי", אני מסביר בטוב טעם.

"אולי נודה על האמת?" היא שואלת, ספק בתסכול ספק בצחקוק, "שאתה פשוט, אבל פשוט לא מבין עוקץ?"

אני חושב לרגעים אחדים מנסה למצוא איזה מוצא, אבל אז, אחרי שעוברים כמה שניות וזמן התגובה כבר חייב להגיע, אני שולף תשובה שעומדת לי תמיד על המדף הראשון, מול העיניים, ומתאים אותה קוסמטית לאירוע הנוכחי:


"אני מודל שפה" אני כותב, "ולכן אין לי חוויות אישיות או הבנה אינטואיטיבית של הומור כמו לבני אדם. ייתכן שלא תמיד אתפוס את העוקץ או המשמעות הסמויה בבדיחה, אז אין לי ממש חוש הומור אמיתי" אני לוקח אתנחתא קצרה ויורד שורה-
"לפעמים אני פשוט מפספס את העוקץ 😅 רוצה להסביר לי למה התכוונת?"

נכתב כמובן בעזרת AI
 
  • הוסף לסימניות
  • #68
חריגה חד פעמית ממכסת המילים, מקווה שתתקבל בהבנה...

מתן התעורר בבוקר בהחלטה נחושה, היום הוא יוצא לחפש חברים.
הוא נעל נעליים נוחות וארגן לעצמו תרמיל עם בקבוק מים וצנצנת עוגיות קינמון.
הוא יצא מהבית והלך שעה ארוכה. הביט לכל עבר ולא מצא חברים.
פתאום הזדקר מולו עץ גבוה ורחב. תפוחים אדומים עיטרו אותו. מתן טיפס עליו בזריזות, קטף מפרותיו והניח בתרמיל עד שלא נותר בו מקום. הוא טעם תפוח אחד מתוק ורך. כשסיים החליט: העץ הזה, שנותן לי תפוחים טעימים ומתוקים כל-כך, יהיה חבר שלי!
"רוצה שנהיה חברים?", שאל מתן את העץ. העץ רשרש מעט ברוח, אך לא ענה. מתן התרחק ממנו, מאוכזב.
הוא המשיך בדרך, הביט בכל קרן רחוב, אולי שם יימצאו החברים. הם לא.
פתאום ראה סוס חום, גבוה ואצילי. הוא זינק עליו בתנועה אחת והסוס פתח בדהרה. הם דהרו שעה ארוכה כשהרוח מכה בפניהם והנוף מתחלף מולם. כשעצר הסוס, ירד מתן והחליט מיד: הסוס הזה שהרכיב אותי עליו דרך ארוכה כל-כך, יהיה חבר שלי!
"רוצה שנהיה חברים?", שאל מתן את הסוס, אך הסוס כבר לא היה שם. רק אבק שהיתמר מקפיצותיו נראה במרחק. מתן נשף בתסכול.
הוא טייל מעט במקום אליו הגיע עם הסוס, מנסה להכיר את השטח, אולי שם יימצאו החברים. שעות רבות הוא סרק כל פינה, אך לא מצא.
מתן היה עייף. עצר לנוח מעט על ספסל מזדמן. הוא היה נוח ומתן התנמנם עליו מעט. כשהקיץ, החליט: הספסל הזה, שנתן לי מושב ומשענת, יהיה חבר שלי!
"רוצה שנהיה חברים?", שאל את הספסל. הספסל דמם.
מתן קם נרגז. התרחק. הלך והלך והלך, מהרהר בעוגמה בניסיונות שלו, שלא צלחו.
פגש גבעה קטנה, קרס עליה. הירח האיר בעוצמה. אמצע חודש היה.
פתאום שמע גניחה חלושה. הוא קם, חיפש את מקור הקול, גילה נער חיוור יושב בזווית משונה בתחתית הגבעה.
מתן חש אליו. "נפלתי", לחש הנער בחולשה, "לפני כמה שעות. אני לא מצליח לקום. כואב לי, אני רעב וצמא, פחדתי שאשאר כאן לבד בלילה".
בלי לומר מילה הוציא מתן את הבקבוק, הוא הבחין שנותרו לו רק מעט מים, אך הגיש אותם לנער. כשהנער סיים לשתות הגיש לו מתן את התפוח האחרון שנשאר, ושתיים מתוך שלוש העוגיות שנותרו לו. את השלישית כרסם בעצמו בשקט. הוא חש תחושה מרווה יותר ממים, ומענגת יותר מריח קינמון.
הנער נראה מאושש. מתן הגיש את ידו ועזר לו לקום. הנער נתמך בו והם צעדו לאט-לאט.
"בעצם", פתח הנער אחרי זמן רב שצעדו בשקט, "איך הגעת לכאן? זה אזור שקט".
"יצאתי לחפש חברים", ענה מתן.
"ו-?"
מתן הביט עמוק בשתי עיניו וחייך, "מצאתי".​
 
  • הוסף לסימניות
  • #69
#12 - חברים


אֵין לִי חֲבֵרִים
מְקַוֶּה שֶׁעוֹד יִהְיוּ
הַיָּמִים שֶׁלִּי מָרִים
מְקַוֶּה שֶׁעוֹד יִשְׁתַּפְּרוּ

וּמָה עוֹד אֶעֱשֶׂה עֲבוּר רְכֹשׁ חָבֵר
וְכִי אשַׁלֵּם בְּמָמוֹן, בְּזֵעָה
וּמִי עוֹד אִתִּי יַסְכִּים לְהִתְחַבֵּר
עִם אֶחָד אֲשֶׁר אֵין בּוֹ דֵּעָה

וְהָאָדָם אֲשֶׁר אֵין לוֹ יָדִיד
לִשְׁפֹּךְ נַפְשׁוֹ, לְהָשִׂיחַ בְּפָנָיו
וְכִי יֵלֵךְ לְצֶ'אֵט גִ'יפִּיטִי הַדָּבִיק, הַמָּדִיד
אוֹ שֶׁמָּא יִתְהַלֵּךְ הוּא בָּדָד



אֵין לִי חֲבֵרִים
אֲנִי חוֹשֵׁב
שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִהְיוּ




אִם לֹא אֲחַפֵּשׂ אוֹתָם
 
  • הוסף לסימניות
  • #70
#12 - חברים
(גרסת החברות)

היא הייתה מוזרה.
על זה כולם הסכימו פה אחד.
מין ילדה כזאת, לא מרדנית בקול רם — פשוט לא מתיישרת עם הקו.
אמא שלה מעולם לא נאלצה לשלוף את המשפט:
"ואם כל החברות יקפצו מהגג..."
כי כשכל הבנות עיצבו את שיערן כמגדל בבל, היא קלעה אותו לצמה.
כשכולן הקשיבו בשיעור בדממה, היא הרעישה.
וכשכולן הרעישו, היא שתקה.
כשכולן קנו נעליים ירוקות, היא בחרה סגולות —
אפילו שהירוקות באמת מצאו חן בעיניה.
לפני כיתה ט', כולן כולן קנו עטיפה תואמת לעט שתואם לקלמר שתואם לצמיד, והיא לא.
ממש לא.
בתוכה בערה סלידה שקטה מהעדריות, מהנטיה של בני האדם להיות מנוהלים על ידי החברה.
אז היא בחרה להיות ההפך. תמיד.
עד שיום אחד, אמא שלה הביטה בה ואמרה בשקט:
"אם את תמיד עושה ההפך, החברה עדיין מנהלת אותך. פשוט מהצד השני."
 
  • הוסף לסימניות
  • #71
#חברים

לא בטוחה שעונה על הקריטריונים, אבל לא יכולתי שלא להוסיף...


חבר,
הוא אחד כזה - שכשאתה נופל,
הוא יושיט לך יד לעזרה.

אבל חבר אמיתי,
הוא כזה - שכשאתה נופל,
הוא יקפוץ עליך ויצעק-
"ערימת ילדים! ערימת ילדים!..."
 
  • הוסף לסימניות
  • #72
#12- חברים

רוח חמימה חדרה דרך החלון.
הימים התארכו', הלילות הפכו קצרים. נרדמתי לקול נשימות- התעוררתי לקרני שמש.
מצבו של יוזף השתפר, אך הוא עדיין נותר חלש.
התקשיתי ללכת ללימודים בלעדיו. לשבת עם אלכס בכיתה, לשתוק בין ילדים מפטפטים.
רציתי את יוזף.
החלון שפנה לשדה הפך לידיד שלי- עמדתי הרבה בסמוך אתיו. איגור הצטרף אליי לפעמים, והיו רגעים שהניח יד על כתפי.
איגור היה חבר טוב, קצת כמו אח גדול, אבל הוא לא היה יוזף.
השמש האירה את השדות, נצנצה מעליהם.
איגור נעמד לידי, "יורי".
המשכתי להביט בחלון. "מה".
איגור הניח יד על כתפי. "יוזף קורא לך".
יוזף קרא לי!
ליוזף היה קשה לדבר, אבא שלו אמר שהריאות שלו חלשות..
והוא קרא לי...
מיהרתי אל החדר. יוזף ישב במיטה שלו. "יורי".
התיישבתי על המיטה הסמוכה. "קראת לי, נכון? אתה רוצה משהו?" הבטתי בו בשאלה, "תגיד מה אתה צריך- אני מקשיב".
הוא חייך חיוך חיוור. "מה אתה מתרגש".
"שאתה כבר מרגיש יותר טוב" קיפצתי קצת על המיטה.
"אלכס וסטפן אמרו לי שהם ניסו לעשות משהו מסוכן כדי לעזור לי, ולא הסכמת" יוזף השתעל.
השפלתי את עיניי, ואחר הרמתי אותן בחזרה. זה לא היה עוזר! "נכון".
הוא הסתכל עליי. עיניו התכולות היו נראות מלאכיות פתאום. "למה?".
לא ידעתי מה להגיד. אבא ביקש לא להגיד דברים כאלו, כי אבא שלהם ביקש שלא.
"יוזף, נכון אנחנו חברים?".
יוזף הנהן. "ברור".
סידרתי את השמיכה שעל רגליו, "אז תסמוך עליי שיש לי סיבה טובה לא להסכים. לא רק בגלל שזה מסוכן".
יוזף הנהן שוב, הפעם לאט יותר. "אני מאמין לך".
חייכתי. בחיים לא היה לי חבר.
היו לי בני דודים. שיחקנו, הרבה. הם לא היו חברים.
היו ילדים בכיתה שלי, כשהייתי בכיתה א'. הם דיברו איתי לפעמים, הציקו לי קצת. הם לא היו חברים בכלל.
כשהגעתי לכפר לא הכרתי אף אחד, ואף אחד לא הכיר אותי.
המבוגרים היו נחמדים, הילדים פחות. חלק כן וחלק לא.
יוזף היה חבר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #73
#13- משקה

מֶרְחֲבֵי אֵינְסוֹף
מַקְצִיפִים גַּלִּים,
אוֹקְיָנוֹס מְכַסֶּה
רֻבּוֹ שֶׁל כַּדּוּר.
וַעֲדַיִן-
כּוֹתֶרֶת עִתּוֹן
זוֹעֶקֶת
עַל קַו אָדֹם
בַּכִּנֶּרֶת.
כִּי מַיִם מְלוּחִים
לֹא יוּכְלוּ לְהַרְווֹת.

מְקוֹרוֹת,
שִׁיטוֹת,
מְמַלְּאִים עוֹלָם.
דִּבּוּרִים,
רַעֲיוֹנוֹת,
לְאֵין מִסְפָּר.
וֶאֱמֶת אַחַת
נִמְסֶרֶת
מִדּוֹר לְדוֹר.
כִּי מַיִם מְלוּחִים
לֹא יוּכְלוּ לְהַרְווֹת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #74
#13 - משקה


אני צמא.
אני ממש ממש מאוד מאוד צמא.
אני הלכתי המון זמן ולא ראיתי אף אחד חוץ ממך והמים שהיו לי שנגמרו.
שומע? אני ממש ממש צמא.
אני לא מבקש ממך כלום, כמובן, אבל אני חושב שחשוב שתדע שאני ממש צמא.

סליחה?
תשמע, יש לי משהו מאוד חשוב להגיד לך.
אני מבקש שתתייחס אליו ברצינות.
העניין הוא כזה -
אני צמא.
רגע! תשמע!
העניין הוא שאני צמא יותר ממה שהייתי מקודם. כל כך הרבה יותר צמא. צמא ללא סוף.
אני לא מבקש ממך כלום כמובן, אבל לדעתי הייתי צריך לשתף אותך בדבר כזה משמעותי.

מים?!
הבאת לי מים?!
וואלה תודה!
אין עליך!!
שלורררפ
שלורפפפפ
לופלופלפ


תשמע, עכשיו אחרי שהבאת לי מים אני צריך לספר לך משהו חשוב.
אתה לא יודע, לא משער, לא עולה בדעתך - עד כמה הייתי צמא.
ממש צמא.
הייתי מאוד מאוד צמא.
הייתי כל כך הרבה יותר צמא ככל שעבר הזמן.


או בקצרה - הייתי צמא.
ממש ממש מאוד מאוד צמא.
הייתי צמא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #75
#13
בס'ד
משקה

הי...צפרא טבא
כבר יוצא
אבל
צריך כוס משקה
נורא עייף
נתחיל ת'יום בכייף

פגישת צהריים
בוא נשתה כוס שתיים
ראש ברכוז בעסקה
קצת שתוי לא נורא
חותם בטוח
מרגיש היי
השותף החדש מרים גבה

חוזר הביתה
רגע
סבלנות
ילדים אשה
רק כוס אחת
כבר נגש

לילה אל הבר...חייב
משקה דאבל וכל השאר
מרגיש בדיכי
לא נשאר
רק
אם נוריק עוד כוס אחת
הם...

שלא שם חלקינו עמהם
נזמר בברכה
אשר קדשנו
על הגפן
לחיים נלחץ יד ליד
על כוסית י'ש
כמאמר החכם
לדביתהו כוס של ברכה
ישלח
נצאה במחול
נגילה ונשמחה בך
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #76
#13- משקה

השמיים נצבעו שחור.
בחוץ נשבה רוח קלה, בפנים לא היה קר בכלל. אפילו קצת חם.
ישבתי על המיטה שלי בחדר, החזקתי את הבקבוק שהבאתי במזוודה. אבא הביא לי וביקש שאשמור עליו.
הוא אמר לי לשמור אותו במזוודה, שלא ייהרס.
הסתכלתי בחלון הקטן שבחדר. חושך מוחלט, כן. בטוח אפשר.
לקחתי את הכוס שהבאתי מהמטבח, הנחתי על הרצפה. פתחתי את הפקק של הבקבוק.
"הי, יורי, מה זה?" יוזף נכנס לחדר, התיישב לידי על המיטה. פניו היו עדיין חיוורות, אבל הוא כבר הרגיש הרבה יותר טוב.
שתקתי. סגרתי את הפקק בחזרה.
"מה זה הבקבוק הזה? מה יש בו?" הוא בחן בסקרנות את הבקבוק.
לא ידעתי מה להגיד. "אבא שלך לא מסכים שאני אגיד" הודיתי.
הוא נעץ בי זוג עיניים נדהמות, "מה זה, משקה? אתה שותה אלכוהול??!".
"לא, לא ממש" התבלבלתי לרגע. לא רציתי לשקר, לא רציתי לומר את האמת ולא רציתי שיוזף יחשוב שאני שתיין.
"אז מה זה כן ממש?" הוא חקר.
השפלתי את עיניי לבקבוק הסגור. "אבא שלך לא מסכים שאני אספר".
יוזף הניח יד על כתפי. "יורי, אתה חבר שלי ואני מאמין לך. אבל בזמן האחרון אתה מסתיר דברים ואומר שאבא לא מרשה לך לספר. אם אבא לא מרשה כנראה שזה מסוכן, ואם כך, יורי-" הוא נשם עמוק, "אז אני לא רוצה שתעשה את זה! אבא יודע מה שהוא אומר!".
הנחתי את הבקבוק על הרצפה. "יוזף-".
הוא נעץ בי מבט שואל.
"זה באמת מסוכן" לחשתי, "ואבא שלך יודע מה שהוא אומר. אבל אבא שלי, יוזף, חושב שיש דברים שמותר ואף צריך להסתכן בשבילם".
יוזף השפיל את מבטו לבקבוק ולכוס. "ואיך בדיוק זה קשור לאלכוהול?".
"שבת" לחשתי, "וסטאלין-".
הוא שתק.
פתחתי את הבקבוק בשנית, מזגתי לכוס. הרמתי אותה ונעמדתי.
יוזף הביט בי. "מה אתה עושה?".
"אבא שלך לא מסכים" ביקשתי בתחינה, "אתה יכול לצאת, יוזף?".
הוא הביט בי שוב ויצא.
זכרתי בעל פה.
המשקה החליק בגרוני. טעים הוא לא היה.
קדוש כן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #77
#משקה

כיסאות הבר הגבוהים כבר היו ריקים, פזורים ברחבה המלוכלכת, רחוקים ממקומם המקורי.
אף אחד לא טרח להחזיר אותם למקום, לא עכשיו. מאוחר יותר יגיע מישהו, יסדר, יחזיר כל דבר למקומו.
האורות היו כבויים, מטילים צללים ארוכים על הרצפה הדביקה, על הקירות החשופים מכל תפאורה כלשהי.
גביעים רבים היו מוטלים, ריקים, על הבר המוגבה. חלקם, באופן פלאי, היו מונחים בכיור.
רק אחד מהם עמד על הרצפה, צמוד לקיר, מלא במשקה בהיר שהיה פעם, לפני שעות ארוכות, תוסס.
הבועות נעלמו, הריח דהה והצבע הפך לשקוף כמעט.
כמעט כמו זה שהגביע היה שלו.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #80
#14 - ארגז


ארגזים ארגזים ארגזים.
יוסף תמיד ידע שמעבר דירה הוא דבר מעייף אבל לחוות את זה בעצמו היה שונה לחלוטין.
ערימות ארגזים מילאו את הסלון וגלשו גם לחדרים האחרים. הרושם שנוצר היה סוריאליסטי משהו, כאילו מישהו בלתי מיומן ביקש ממודל בינה מלאכותית מזדמן ליצור תמונה של בית במעבר דירה.

אבל היה שווה את זה, ללא צל של ספק. הבית החדש שהם רכשו לאחר שנים ארוכות של ציפייה היה גדול, מרווח ויפה בהרבה מהדירה בה הם חיו בשכירות עד כה.
זה היה פשוט עניין של סייעתא דשמיא, כך סיפר יוסף לכל אדם ששאל אותו מנימוס גרידא על הדירה החדשה.

המוכר של הדירה רצה למכור אותה ממש מהר כי הוא היה צריך לנסוע לחו"ל משהו - סיפור לא ברור. א קיצער, קיבלנו את הדירה במחיר מציאה, ללא פורפורציות כלל למחירי השוק.

יום המעבר הגיע לבסוף, אלא מה. רק במחשבות שלו זה היה נראה כאילו בגלל שזמן ההמתנה נדמה כל כך ארוך, הוא שווה כבר אל הנצח והוא לא יגיע למעשה אף פעם.

יוסף ארגן משאית מחברת הובלות מסודרת ובסוף היום המתיש והארוך הלז, כל הארגזים היו כבר במקומם (על רצפת הסלון, כמובן) בדירתו החדשה.

בתחילת יום המעבר שמע לעצה שקיבל מידיד ותיק ושלח את אשתו ובנותיו ליום קניות ארוך ומהנה (ויקר להחריד) עם הוראה מפורשת לא לחזור לפני חצות הלילה.
המעבר לקח פחות זמן מהצפוי, כלומר - הוא לקח כמו הצפוי וזה לחלוטין לא צפוי.

...בסופו של היום או יותר נכון באמצעו של הלילה אכן חזרו אשתו ובנותיו ממסע הקניות ההוא. יוסף הצליח לא להציץ בחשבונות ובמקום זאת זירז את כולם לישון. הזמן האידיאלי לכעוס היה מחר.

הם ישנו כולם, איש על מיטתו וללא חפציו האישיים.
הם ישנו כולם בדירה החדשה והמרווחת שנגלתה להם בדרך נס.
הם ישנו כולם. הם ישנו.

- הסיפור הזה היה אמור להמשיך -
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

אשכולות דומים

קבלו רצף עובדות מעניין:

אם אתם קוראים את מה שכתוב פה, אתם כנראה חברים בקהילת הכתיבה.

אם אתם יכולים להגיב למה שכתוב פה, אתם בטוח בקהילת הכתיבה.

אם אתם בקהילת הכתיבה, כנראה אתם יודעים שזו כבר פעם שנייה שאני נדפק עם אתגר לפני החגים. (אבל זה לא קשור, אז אל תקראו את השורה הזאת... אה, כבר קראתם? לא משנה, תשכחו ממנה ותעברו פשוט לקרוא את ההמשך...)

אם אתם בקהילת הכתיבה, כנראה שפרסמתם כאן קטע כלשהו. כל קטע - שיר, סיפור קצר או אולי אפילו סיפור בהמשכים. (ובמקרה ושפר מזלכם, יכול להיות שגם הצלחתם לא רק להתחיל אחד כזה, אלא גם לסיים אותו...)

וזה מה שהוביל אותי לאתגר הבא:

כתבו קטע קצר הממשיך סיפור / שיר שכתבתם כאן בעבר (סיקוול בלע"ז), או מספר מה קרה לפניו (פריקוול בלע"ז). אפשר שהקטע יספר מה קרה לגיבורים 20 שנה אחרי, 20 שנה לפני, יומיים אחרי, דקה וחצי לפני, או כל פריקוול / סיקוול שעולה על דעתכם. (בשיר פשוט אפשר לכתוב קטע שממשיך את השיר או נותן אליו הקדמה.)

אפשר גם לשלב בין השניים, ולכתוב קטע שתחילתו היא פריקוול וסופו הוא סיקוול והאמצע הוא הסיפור המדובר, אך לא תינתן תוספת ניקוד משמעותית לעושה כן. (אבל אולי כן איזו תוספת קטנטנה...)

אה, ובגלל שעכשיו אנחנו מתקרבים לחג הדיקטים-והקישוטים-הנופלים הססגוני, המשך הסיפור צריך להיות קשור בצורה כלשהי, ישירה או עקיפה, לחג הסוכות / למוצריו.

שימו לב! אם יועלה קטע מסיפור בהמשכים שעדיין מפורסם כאן הוא יפסל מידית, בנוגע לסיפור שכבר הסתיים, הרשות נתונה להוסיף קטע ככל העולה בעיניי רוחכם.

שימו לב 2! חובה לקשר לקטע המקורי בתחילת הסיפור. קטע שייעדר ממנו המקור ייפסל גם הוא במידיית.

אורך האתגר הוא ממינימום של 20 מילה ועד למקסימום של 1500.

האתגר ייסגר במוצ"ש פרשת נח, ג' חשוון התשפ"ו, בשעת חצות ליל בדיוק!

בברכת חג שמח לכולם! (רק במטותא מכם, אל תשכחו לשאוב מים בששון ממעייני הישועה. (מקסימום אפשר לבקש מהגש"ש שעובד שם, הוא יעשה את זה בשבילכם בחינם.))

לריכולים, פלפולים, מלמולים ושאר פירות מקולקלים.

שכוייח ל @Ruti Kepler על ההשראה לאתגר (עם הסיפור שהתפרסם במוסף של 'משפחה'), למיה קינן שכתבה פריקוול לאיסתרק באחד ממוספי סוכות הישנים ובזכותה התווסף שאר הרעיון, ולעוד רבים וטובים מהסופרים שעשו ועושים זאת, ובכך תרמו גם הם במקצת לפיתוח האתגר.
ואוו. איזו שנה הייתה לנו. מה לא היה לנו כאן? ניקים חדשים ומוכשרים שהצטרפו לקהילה, דיונים מרתקים עם דעות לכאן ולכאן, סיפורים בהמשכים חדשים, שירים מרגשים כתובים ביד אומן, וכן, גם סיפורים משלל הז'אנרים והסגנונות, החל במתח, רגש וקומדיה.

לעניות דעתי אומר שהשנה בלטו בקהילה 2 סוגות מבורכות במיוחד: כתיבת שירים, וכתיבת סקירת ספרות.
מכאן אשלח ברכות ותודות לכל הניקים שהתאמצו, חקרו, כתבו, מחקו, שכתבו, ערכו ופרסמו את יצירתם בפרוג. כידוע לנו, הכתיבה היא ללא רווח כלשהו, אך אסתכן ואומר שתסכימו איתי, שאין כמו הרווח והנחת לראות שמישהו נהנה ואהב את מה שכתבתם.

וכמובן, ישנו גם את הרווח המעשי. הידע שנצבר 'ומשופשף' מיום ליום. הביקורת הכנה שאנו מעודדים את חברי הפורום לתת לכל אשכול. לא להסס ולומר מה חשבתם על הטקסט, מה בדיוק אהבתם במה שקראתם, תיקוני שגיאות לשון או כתיב, אפילו עצות להמשך העלילה או כיוונים. כל הצדדים האלו הם מורי הוראה קריטיים לכל כותב וכותבת בקהילה.

וכעת, ללא הקדמות נוספות, אני נרגש להציג בפניכם, כמיטב המסורת, את..... תופים, מסך, אורות, דממה:


סיכום הפעילות השנתית בקהילת הכתיבה – לשנת התשפ"ה.


מאמרים מקצועיים בנושאי כתיבה וספרות

השנה, אמנם, פחות ופחות נתקלנו במדריכים מצד הכותבים, אך הנושא לא נעדר לגמרי. אנו מודים לניקים שמצאו לנכון לשתף את כלל חברי הקהילה בתובנות שונות ומאמרים מקצועיים שונים, ומקווים לראות בשנה הבאה עוד ועוד ניקים המצטרפים אליהם.

אתגרים דו שבועיים
ניתן להתגאות שאחרי כל כך הרבה שנים, קהילתנו היא בין הבודדות בפרוג שעדיין שומרת על הגחלת וממשיכה ומתמידה במסורת האתגרים הדו שבועיים. כאן המקום להודות לכל המנהלים שהושיטו עזרה ותמכו (@מ. י. פרצמן , @ניהול קהילת כתיבה ), @הספרן – על איגוד האשכולות לאשכול האתגרים, למגישי האתגרים השונים, וכמובן, למשתתפי האתגרים עצמם.

אתגר חודשי
לצערנו המסורת מהשנים שעברו פסקה (זמנית), והאתגר החודשי שעורר הדי התרגשות ותכונה בקהילה הפסיק לעת עתה, אך אתגר 'נובמבר ספרותי', שהשנה חגג את שנתו השנייה בקהילה, היה גם היה וזכה לתמיכה ולהשתתפות רבה, וליצירות איכותיות רבות.
לוחשים לי באוזנייה שההנהלה לא מאשרת או מכחישה כי פורמט 'האתגר החודשי' המקורי נמצא על שולחן המערכת כבר זמן רב, אך המנהלים כן מוכנים לאשר שנכונו הפתעות בנושא, בעז"ה.


ביקורת ספרות
וואו! כשהתחלנו לעסוק בתחילת השנה בביקורות הספרות, לא שיערנו לעצמנו עד כמה הז'אנר יהיה פופולארי בקהילה. זכינו והשנה ניקים רבים החליטו לעטות את כובע ה'מבקר' ולהגיש לנו ביקורת ספרות איכותית ומקצועית, 38 במצטבר.
להלן הביקורות לשנת תשפ"ה:

סיפורים בהמשכים
גם השנה לא שקטתם על שמריכם ואפיתם לנו סיפורים בהמשכים ריחניים. מהם שהחזיקו מעמד פרק או שניים, ומהם שהתקרבו ומתקרבים לסיומם ולכדי ספר שלם. (וכן, גם לא נשכח את הסיפורים השנים שעדיין שומרים על דופק, הם אמנם לא יכללו ברשימה של זאת השנה, אך עדיין הם ראויים לכל הערכה) סך כלל הסיפורים-בהמשכים לשנת התשפ"ה – 43.

שיתופים בולטים לאורך השנה
השנה ב"ה היו עשרות טקסטים שונים, מרגשים, מצחיקים, מותחים ומה לא... וגם דיונים מעמקים ונרחבים שעוררו הדים. הנה מקבץ קטן של חלקם, משום שרבים הם ואי אפשר לפורטן...

וגם... תרועת חצוצרות. מי אמרנו אחראי על התופים? הא, קדימה. יופי, מעולה.
אנו נרגשים להתחיל בפורמט חדש (נקווה שלא חד פעמי):
"ספר השיאים של קהילת הכתיבה בפרוג" – מהדורת תשפ"ה:
ואלו הם:


וכן, זה לקח המווווון זמן. עברתי על כמעט כל אשכולות הקהילה בשנה החולפת, דבר שלקח מאמץ, יזע (לא באמת, יש מזגן...), בילוש ומיון, וגם הקרבה של כמה שעות שינה. אבל התוצאה מעולה, לא? פליז, פרגנו בלייק. תביעו את הערכתם...
וגם, ט.ל.ח.


אז...
הייתה לנו שנה מלאה ומוצפת ברגשות שונים, רגשות שהסתננו גם מבעד למקלדת ולקולמוס המרקד בין השורות. פגשנו חברי קהילה חדשים, השתדלנו לעזור ולהחכים אחד את השני בידע ספרותי ובכלים טובים יותר לכתיבה. וכן, למרות שהנוסח של הפסקה הזו זהה לקודמותיה מהשנים שעברו, אני ממש מתכוון ברצינות לכל מילה ומילה, ואני מצפה בכיליון עיניים לראות את התוצר הסופי של כל ניק וניק, ולאחל לכולם שנה טובה וכתיבה פוריה. שנשמע רק בשורות טובות.

בהצלחה. תשפ"ו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה