אתגר נובמבר ספרותי #3 > אתגר כתיבה | אשכול העבודות

[צביה ר.]

#20 יריבים

הם היו מתנשאים כל כך, שאי אפשר היה שלא להבחין בכך.
כאילו גמרו אומר שלא להעיף ולו מבט אל יריביהם המושבעים.
כאילו אם חלילה יתחככו בהם – ירדו מגדולתם.

למעשה המונח 'גדולה' הוא אבסורדי משהו, בהתחשב בעובדה שהמראה הכללי של שני היריבים היה – איך לומר – רחוק מגדולה ומשותפותיה.
ולמרות זאת, ההתנשאות היתה שם תמיד. הדיסטנס נשמר ביניהם בכל מצב. בכל זמן.

נראה שהסובבים היו היחידים ששמו ליבם אל היריבות הנצחית בין השניים.
הבעלים שלהם, לעומת זאת, לא הוטרד ממנה ולו לרגע.
הוא המשיך להסתובב בעולם לבוש ב'מכנסי ברוגז' מתנשאים שמעולם לא העיפו ולו מבט קלוש לעבר גרביו הדהויים, כשהוא שמח וטוב לב.

 

[הדר 310]

20# יריבים

פפפפם פפפם פפפם פפפפפפפפםם.

"אדוני המלך ירום הודו, בבקשה"

"קהל נכבד. עם רב וגדול.
לא לחינם קראתי אליכם היום, ולא בעבור דבר פעוט נקראתם אל הדגל.
יום צרה הוא לנו. יום בו כולנו נעמוד להגן על דור ההמשך.
על העתיד של האומה כולה, מהקטן בה ועד הגדול.
נאמנותכם רבה היא. איש לא נעדר ממעמד זה, כאשר ביקשתי.
ועתה, הטו אוזנכם.
טובי אנשינו הביאו לפני ידיעה מבהילה אשר גונבה לאוזנם.
ידיעה אשר כל אוזניים אשר ישמעו תצלינה.
אסור לנו להקל ראש בדבר.
הן גורל כולנו נחרץ!

היום לאחר שעת בין הערביים, כצאת הכוכב ראשון, יעבור מסרק הברזל בכל מושבותינו.
וכל אם אשר חרדה לגורל ביציה תיבהל!
מלחמה היא מכריזה עלינו!
ראש בראש.

בני. אחי. ידידי.
זה זמן רב אשר שומעים אנו את אימו של נחומי מאיימת ואף מתריעה כי אם ימשיך הוא לשלוח את ידיו ולגרד בראשו,
לא נוכל להמשיך ולהתקיים עוד.
זה ימים רבים אשר אנו יריבים מרים זה לזה.
כאשר אנו יושבים בשקט ואין מחריד - זעקתם רבה היא.
וכאשר אנו נטבחים על עוללינו וביצינו - ישבו הם בהשקט וביטחה.
ובכן, הרימו ראשיכם! לא עוד!


אנו נקדם את פני הרעה.
בראש ובראשונה נקיים אסיפה דחופה.
בעוד כשעה ומחצה נתכנס כל ראשי העם ונחליט מה יהיה עם ראשו של נחומי, נחלתינו.
אנא הגיעו בראש פתוח לקבלת עצה ופיתרון לצרה.
ובינתיים נצא בראש חוצות ונזעק "שנהיה לראש!"

 

[שירת הכוכבים]

#20- יריבים

השמש חדרה דרך הסדקים.
היא האירה מעט את הקרון האפל, ליטפה את פניהם של היושבים בו.
דפנות העץ של הקרון לא הספיקו כדי להגן מהכפור, היה לי קר.
פטר היה מצונף בזרועות אימו, והשאר ישבו בתנוחות שונות.
האבא עמד בצד, בסמוך לחלון הקטן, ועישן סיגריה. הוא היה נראה מוטרד.
יוזף לכסן אליו מבטים מידי פעם, ואף העניק מבטים חשדניים לסטפן.
סטפן היה נראה עצבני, לא ממש ידעתי למה. חשבתי שאולי זה בגלל השעמום, שכרסם בנו ללא הרף.
זה לא היה השעמום.
כשהשעות חלפו והרעב שבתוכי התערבל בתוך עצמו די, ביקשתי אוכל מהאמא.
היא שאלה אותי אם אני בטוח רעב, וכשעניתי שכן החלה לחטט בחבילה אותה הביאו איגור והאבא.
"אל תביאי לו כלום, אמא!" סטפן נעמד ביני לבין אימו, עיניו היו בורקות מכעס. "לא מספיק שהוא כאן? לא מספיק?".
"שקט, סטפן!" קראה האמא, מבוהלת, וסטפן התיישב.
נשמתי עמוק, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. זה בכלל לא אני החלטתי להצטרף אליהם. זה אבא אמר, והוא אמר שהם הסכימו. אולי באמת היה אסור לי לבקש מהם אוכל? אבל... הייתי רעב.
סטפן התקרב אליי, עיניו היו עדיין כעוסות, וכך גם סבר פניו. "בגללך אנחנו מסתכנים! סתם מסתכנים! בסוף עוד יכלאו את כולנו בגללך! אסור לך לצאת מרוסיה, בטח לא איתנו! אתה סתם... ועכשיו אתה גם לוקח את מעט האוכל שיש לנו??!".
"אל תגיד לו ככה!" יוזף נחלץ להגנתי, "יורי, אל תקשיב לו, הוא מדבר שטויות. אמא, תגידי לסטפן! הוא רב עם יורי!".
האמא מיהרה להרגיע את סטפן הרגוז, והיא גם נתנה לי קצת לחם.
לעסתי אותו בשקט, והשתדלתי שלא להסתכל על סטפן למרות שהוא עוד לחשש עליי דברים.
איגור ניסה גם להתערב לטובתי, אבל סטפן לא הקשיב לו.
בשארית היום הוא גער בי כמה פעמים, ואף צעק עליי. בימים הבאים הוא גם המשיך להציק לי, יותר משהיה בימים הראשונים של שהותי בכפר.
בתחילה שתקתי, אך בהמשך התחלתי להחזיר לו במילים ובמעשים.
הפכנו יריבים.

 

[דודה]

#21 - פיצוץ

פיצוצים הם חלק בלתי נפרד מכל תחומי החיים.
בבלון, בצנרת, בעסקאות, ברגשות, בקשרים.
המשותף לכולם הוא ה-בום- הבהלה- החלקים שמתפזרים לכל עבר- המהפכה שהם יוצרים.
והבחירה, האם לשבת ולקונן על השברים, או לקום ולנסות לתקן אותם.

 

[הדר 310]

21# פיצוץ

כשאני שומע אותם, אני מתכווץ שוב בבהלה.
וזה טבעי. זה מזכיר לי את כל מה שאני רוצה לשכוח.
מנסה לשכוח. כל כך הרבה זמן.
כי עם הפיצוצים האלו הלכו כל מי שאהבתי.
כל מה שהייתי.
ואלי גם כל מה שאהיה.
החיים לא ישובו למסלולם לעולם.
מה שהיה - לא ישוב עוד להיות.
אני מחזיר את עצמי בכח למציאות, הדי פיצוצים מתנפצים לי בראש.
הי חבר, הפיצוצים האלה הם של משהו אחר.
הפעם זה אנחנו מכים בהם!
אין כל סיבה לדאגה, הפיצוצים האלה יקחו אותם מכאן, ויהפכו את החיים של כולנו למשהו טוב יותר.

 

[שירת הכוכבים]

#21- פיצוץ

קול רעש נשמע מהמעבר שבין הקרונות, הזדקפתי על מקומי.
"פקח" אמר איגור לעיניו השואלות של סטפן.
זה עיקם את פיו והביט בי.
הדלת נפתחה. ריח עז של פחם חדר פנימה, אדם לבוש מדים נכנס. "כרטיסים!".
האנשים הכינו את הכרטיסים שלהם, גם האבא.
אלכס שאל למה שוב. איגור ענה לו שזו רכבת אחרת.
לבוש המדים הסתכל עלינו. "כרטיסים" דרש.
האבא הגיש לו שמונה כרטיסים.
האיש בדק אותם, החתים בחותמת. "מי הילדים?".
גם הוא שאל מי הילדים! איזה פחד.
האבא הצביע עלינו. שוב.
הפקח נתן בנו מבט חטוף. "גם הוא?" הוא הצביע עליי.
"כן, גם הוא" אישר האבא, קולו היה שליו.
הפקח הניד בראשו, עבר הלאה.
הדלת הבאה נפתחה כעבור רגע, הוא יצא מהקרון.
סטפן נעמד על רגליו, עיניו ברקו בזעם. הוא הסתכל ישר אליי.
"סטפן, שב" ציוותה עליו אימו.
הוא לא הקשיב לה. "אתה!" הוא צעק, "אולי כדאי שתעזוב אותנו כבר? אנחנו מסתכנים בגללך! בסוף כולנו נמות רק כי התחשק לך לצאת מרוסיה! למה אתה עושה את זה? למה אנחנו עושים את זה, אבא? זה מסוכן וזה אסור!" הוא טלטל את ראשו, "אני כבר אדאג שלרכבת הבאה לא תעלה איתנו".
כל האנשים בקרון הסתכלו עלינו.
האבא תפס בסטפן, נתן לו סטירה והושיב אותו בכוח.
יוזף הניח עליי את ידו.
רעדתי.
הוא צעק, וכולם שמעו. אולי גם הפקח שמע.
הסתכלתי עליו. הוא היה אחוז בידיו של אביו, אך עיניו עמדו עליי. זוג עיניים צועקות, שונאות.
דלת הקרון נפתחה שוב. זה היה הפקח.
עצמתי את עיניי בחוזקה.
הכל עומד להתפוצץ.
קול רעש נשמע מהמעבר שבין הקרונות, הזדקפתי על מקומי.
"פקח" אמר איגור לעיניו השואלות של סטפן.
זה עיקם את פיו והביט בי.
הדלת נפתחה. ריח עז של פחם חדר פנימה, אדם לבוש מדים נכנס. "כרטיסים!".
האנשים הכינו את הכרטיסים שלהם, גם האבא.
אלכס שאל למה שוב. איגור ענה לו שזו רכבת אחרת.
לבוש המדים הסתכל עלינו. "כרטיסים" דרש.
האבא הגיש לו שמונה כרטיסים.
האיש בדק אותם, החתים בחותמת. "מי הילדים?".
גם הוא שאל מי הילדים! איזה פחד.
האבא הצביע עלינו. שוב.
הפקח נתן בנו מבט חטוף. "גם הוא?" הוא הצביע עליי.
"כן, גם הוא" אישר האבא, קולו היה שליו.
הפקח הניד בראשו, עבר הלאה.
הדלת הבאה נפתחה כעבור רגע, הוא יצא מהקרון.
סטפן נעמד על רגליו, עיניו ברקו בזעם. הוא הסתכל ישר אליי.
"סטפן, שב" ציוותה עליו אימו.
הוא לא הקשיב לה. "אתה!" הוא צעק, "אולי כדאי שתעזוב אותנו כבר? אנחנו מסתכנים בגללך! בסוף כולנו נמות רק כי התחשק לך לצאת מרוסיה! למה אתה עושה את זה? למה אנחנו עושים את זה, אבא? זה מסוכן וזה אסור!" הוא טלטל את ראשו, "אני כבר אדאג שלרכבת הבאה לא תעלה איתנו".
כל האנשים בקרון הסתכלו עלינו.
האבא תפס בסטפן, נתן לו סטירה והושיב אותו בכוח.
יוזף הניח עליי את ידו.
רעדתי.
הוא צעק, וכולם שמעו. אולי גם הפקח שמע.
הסתכלתי עליו. הוא היה אחוז בידיו של אביו, אך עיניו עמדו עליי. זוג עיניים צועקות, שונאות.
דלת הקרון נפתחה שוב. זה היה הפקח.
עצמתי את עיניי בחוזקה.
הכל עומד להתפוצץ.

 

[דודה]

#22 - כפתור

הוא היה אחד מבין רבים. זהה להם בדיוק, לא ייחודי, לא בולט בשום דבר.
הוא הרגיש מיותר, שקוף. אלו שמעליו היו בולטים הרבה יותר, אלו שמתחתיו מילאו בהצלחה תפקיד חשוב, והוא? סתם עוד אחד בשורה, לא נצרך באמת.
המחשבות החלישו אותו מבפנים. הקשר שלו אל מקומו הלך והתרופף, הלך והתרופף עוד, עד שלילה אחד ניתק החוט האחרון שחיבר אותו אליו. 'פק', הוא נשר אל השטיח שליד הספה.
הוא עצם את זוג חוריו, ושקע בנמנום ארוך.
פתאום הקיץ בבהלה, מישהו גחן מעליו, קרוב-קרוב, שאל בקול ילדותי: "מה זה הכפתור הזה?"
קול בוגר התקרב: "הו, זה מהשמלה הכחולה של אפרת". כף יד חפנה אותו, הניחה על מקומו הטבעי. מחט נכנסה ויצאה, נכנסה ויצאה בין חוריו. הקול המשיך: "נס שמצאת אותו! בלעדיו השמלה לא שווה כלום". החוט נמתח, מצמיד אותו בחוזקה אל הבגד.
וכשמילים שלא יועדו לאוזניו, אך הוא שמע, מהדהדות באוזניו, הוא שב למלא את תפקידו.
הפעם, באהבה.​

 

[שירת הכוכבים]

#22- כפתור

קול שקשוק הרכבת נמשך כסיוט.
בחלון השמיים קדרו, ורוח עזה נשבה בחוץ.
הספסלים חרקו, הקור היה מקפיא והשמיכה לא הועילה.
התכווצתי במקומי שבין שני הספסלים, העמקתי את מבטי ברצפה.
הסבריו של האבא על היותי אחיין שדומה לצד השני הרגיעו את חשדותיו של הפקח, אבל סטפן עדיין כעס עליי.
האבא והאמא כעסו על סטפן, אבל לא אמרו לו כלום.
איגור סירב לשחק עם סטפן שחמט עד שיתנצל, אבל סטפן העדיף להשתעמם.
"יהיה בסדר" לחש לי יוזף, "הנסיעה הזו לא תימשך לנצח".
הרמתי אליו עיניים. ידעתי שהן בצבע חום בהיר, שונה כל כך משל יוזף ומשפחתו. "אני מפחד".
"ממה?" הוא שאל בשקט, "שסטפן ילשין עליך? הוא לא יעשה את זה. הוא לא פאבליק מרוזוב".
פאבליק מרוזוב. רק השם הפחיד אותי.
הסתכלתי בחלון. שמיים אפורים. הצפנו ככל שחלף הזמן.
יוזף הביט אף הוא בחלון. "אתה לא צריך לפחד. יהיה בסדר".
לא עניתי לו.
אצבעותיי התעסקו באחד מכפתורי מעילי. המעיל היה ישן, לבשתי אותו כשהיה עליי גדול מאוד והוא כבר נהיה לי צפוף. הכפתורים כולם התחלפו מאלו המקוריים לכאלו פשוטים יותר, פחות מבריקים וחלקים.
רק הכפתור ההוא, איתו שיחקתי, נותר אחרון מן הכפתורים המקוריים. כפתור בודד ויפיפה, שאולי מרחוק לא מבחינים שהוא שונה, אבל מקרוב כן.
הרכבת המשיכה לנסוע. קול השקשוק היה אמור אולי להפוך חלק מן הרקע, אך הוא עדיין הפריע לי.
איגור ניסה לתפוס את תשומת ליבי. כשהצליח, ניסה לפייס אותי. הציע לי לשחק איתו בשחמט. סירבתי.
יוזף ניסה לשכנע אותי, הסכמתי.
המשחק עם איגור היה מאתגר.
איגור היה חכם, ושיחק במומחיות. גם אני הייתי חכם, אבל בכל זאת התקשיתי. חשבתי הרבה לפני כל מהלך, העמקתי מבט בחיילים, התרכזתי.
תוך כדי התעסקתי עם הכפתור שלי, מיששתי אותו. הוא הרגיע אותי, הזכיר לי בית, ואבא.
"שח" איגור חייך חיוך מנצח.
העמקתי את מבטי בלוח, חשבתי שחייבת להיות דרך.
הייתה.
חילצתי את המלך מן המלכודת, חייכתי לאיגור.
הכפתור נשר.
כך, בין אצבעותיי.
חשקתי שפתיים.

 

[מעמקי הלב]

#23 גחלילית.

גחלילית, למדתי ממך.

אתגר 23, גחלילית.
אויש. מה זה?
רציתי לכתוב עלייך,
אך לא ידעתי מי את,
שאלתי את GPT,
וכך הגדיר לי אותך:

"גחלילית היא חרק קטן ממשפחת החיפושיות שמסוגל לייצר אור בעצמו.
בדרך כלל רואים אותה בלילה בתור נקודה ירקרקה או צהבהבה מנצנצת בין העצים או מעל דשא."

וואוווווו, התפעלתי, כמה את השראה במקום.
חודש כסלו, ימי חנוכה והאור ממשמשים ובאים,
ואיזה תכונה מיוחדת יש לך, את מסוגלת לייצר את האור בעצמך. את לא שואבת אותו מאחרים. חזק!

הלוואי אלמד ממך, גחלילית, לייצר את האור בעצמי, להאיר את הלב, להתמלא שמחה ואמונה מבפנים.


לייצר את האור, להתמלא בו ולהאיר לאחרים.

אחחח, איזו תובנה.

 

[לבי]

בס"ד
היו היה זוכרים?
נער
בן עניים
יצא לדרך רחוקה
לחפש לאמא
תרופה
טעה בדרך
ישב על אבן ובכה
ופתאם נצנוץ
כחול אדום כתום
במעגל
מי אתם הוא שאל
הן חיכו
ואמרו
גחליליות
הלא שמעת
את הספור
לא הוא לא שמע
גם לא ראה
ועד היום
גם לא ידע
האם זו המצאה?

 

[דודה]

#23 - גחלילית

הצמידה ידיים לשמשת החלון, השעינה את ראשה על כפותיו, כמו שאהבה לעשות כשהייתה ילדה.
כבר שנים רבות איננה ילדה עליזה ונטולת עול. מחויבות תובעניות ומטלות יומיומיות באות והולכות, מפנות מקום לאחרות. ועכשיו נמעך ליבה תחת דאגה במשקל שלושה טון.
הלילה חשוך מאוד, ובכל זאת היא מצליחה לראות את הצמח המטפס על הקיר, משתרג, מתפתל מתוכו אל תוך עצמו. היא חשה כמוהו, להוציא את העובדה שהסבך שלו הפך אותו לצמח מרהיב, בעוד שלה גרם לה להיות אישה דאוגה שהשינה רחקה ממנה והיא מנסה למצוא מרגוע לנפשה בחלון המשקיף אל לילה חשוך וחם.
איזה סבך! גם אם יחליטו לסגת מכל העניין, ויספגו את הנזק הכספי הלא-קטן, פנינה תצא נפגעת מהסיפור. אבל מנגד, הם לא יכולים להמשיך כאילו כלום לא קרה. דוד כעס כל כך כששמע על התוכניות שלהם. הם ניסו להסביר לו את המניעים שלהם, אבל הרימו ידיים, מפנימים שאין עם מי לדבר. עכשיו הם צריכים למצוא את הדרך שתגרום למינימום נזקים ובמקביל---
מה זה? אור? בחצר? בחלקו התחתון של גזע העץ היא מבחינה בזוהר עמום. אחד הילדים השאיר פנס דלוק? היא יוצאת לחצר. לילה מהביל וחשוך אוסף אותה אליו. היא גוחנת אל תחתית הגזע, מוצאת את מקור האור, מוצאת עוד רבים כמוהו. זיכרונות עמומים משיעור טבע בכיתה ג' מציפים בה את המילה 'גחליליות'. מעניין, שבע שנים הם גרים בדירה הזו, ומעולם לא הבחינה בהם. אולי הלילה החם באופן קיצוני והירח הדקיק הם שאפשרו לה לגלות מקור אור חדש.
ולראות, שלעיתים האור עשוי להפציע מהכיוון הכי בלתי-צפוי.​

 

[הדר 310]

#23 - גחלילית

לכל אחד המקום לו ברא אלוקים בעולם.
התפקיד.
לכל אדם, לכל חיה, וכן - גם לכל חרק.
ויש חרקים שאני תוהה לעצמי - למה?
מי צריך אותם ולשם מה?
למה צריך בעולם שלנו עכביש?
ולמה מקק?
ולמה את זבוב המטרד?
כנראה שצריך.
אם הם קיימים פה.
אבל יש גם חרק אחד יפהפה.
כן, חרק יפהפה הוא לא אוקסימורון, הוא גחלילית.
מה יותר יפה מנקודות אור חגות בחשיכה?
כמה תקווה הן מסמלות, כמה כיסופים, כמה אור.
וכמה התפעלות מיופי הבריאה ומנפלאותיו של בעל העולם הזה.

 

[מעל הטבע]

#23 - גחלילית
את חיוך המאושר שעלה על שפתיו של תומס שום מילה לא תוכל תאר,
הוא חכך את ידיו בהנאה ובחדוות מנצחים,
לא מאמין למראה עיניו.
על השולחן שמולו דלקה לה הנורה הראשונה בעולם.
הוא בהה מהופנט,
אלפי ימי עבודה של עמל וחקירה אינסופית המתנקזים לרגע אחד מכונן שכזה.
הוא התנער ממקומו ,והחל מנתר באושר על רצפת חדר המעבדה המאולתרת שלו, מצווח בכל גרונו שירי עם עליזים.

מיני אותו יום ,נודע תומס אדיסון לתהילה אודות המצאת נורת החשמל שלו .
ההמצאה- התפחתה והשתכללה עם השנים
וכיום, אין בית אשר אין בו נורה או הדומים לה.

שמו של תומס נישא בפי כל בהערכה ובהערצה,
מה היינו עושים לולא המצאתו ? תוהים אנו בינינו לבין עצמינו
בימי החורף הסגרירים, עת שוקעת השמש כמעט עוד בטרם עלתה.

מה באמת היינו עושים??
זהו, שעם כל הכבוד והערכה לתומס אדיסון ממציא הנורה ,ויש כבוד ויש הערכה,
המצאתו מיותרת לחלוטין ולא הביאה כל חדש .
עוד מששת ימי בראשית ביום החמישי לבריאה ברא לנו הבורא יצירה מופלאה
גחלילית שמה טבעית לא זקוקה לחשמל ולעוד כל מיני מרעין בישין הזוללים את כספינו ומצמקים את ארנקינו
מהי הגחלילית אם לא נורה??
ואולי נכון יותר מהי הנורה אם לא גחלילית?

מין הראוי ,אפוא ,
שנעבור לתחליף הטבעי והזול ,שברא לנו הבורא,
ולא נשתמש בהמצאותיו המיותרות של אותו גוי
שחוץ מלזלול את כיסינו לא שונה מהמקור במאום.

 

[צביה ר.]

#23 גחלילית

בְּשָׁעָה אַפְלוּלִית
וּתְלוּלִית
שֶׁהִסְתִּירָה לִי שֶׁמֶשׁ,
בְּשָׁעָה עַרְפִלִּית
וּצְלָלִית
שֶׁרִקְּדָה בִּי מֵאֶמֶשׁ,
גִּלִּיתִי תַּגְלִית-
אֲנִי
גַּחְלִילִית.

 

[נתנאל היוצר]

#23 - גחלילית

מראשית היווצרו השמים והארץ ניסו בני האדם לגרש את החושך.
השמש הייתה ראשונה, חמה גדולה ומאירה. כל מקום חשוף וללא צל זכה לקבל מאורה.
החושך, אם כן, מצא לו מפלט בלילה.

באה האש, אמרה: אם בלילה אין אור שמש הרי יש לדאוג לתחליף! קחו אותי, אני מאירה, אני חמה, אני יפה. רק אספו עצים לבעירה כל העת, אם לא תעשו זאת - אכבה.
לקחו אותה בני האדם להאיר בלילה, ישבו הם מסביב למדורה במעגל האור וגירשו את החושך עוד קצת, למקומות אשר אין בהם להבה.
אך האש עם כל יופייה הייתה מסוכנת. כילתה היא ערים שלמות ויערות בראשיתיים, מותירה אחריה רק אפר שחור, חשוך ומחניק.

כשהסתובבו האנשים ביערות, פעמים ונשאו גחליליות שיאירו מעט את הדרך. אך אורם היה מועט, לא הספיק לראות הדרך.

ואז...
המצאות חדשות באו לעולם במהירות, אחת הגדולות שבהם הייתה הנורה החשמלית. בן - אנוש בשם תומאס אדיסון חיבר כמה תגליות שגילו אחרים לפניו והביא לעולם את האור המלאכותי, החזק.
לא בקלות התקבלה תגליתו, אף מדליקי נורות הרחוב שבתו, כמחאה על חילוף עבודתם בידי מכונה, לא מבינים שזמנם עבר.


והיום...
היום, מרוב אור, איני יכול לראות את הכוכבים.

 

[שירת הכוכבים]

#23- גחלילית

קור חדר דרך החלון.
הקרון היה חשוך, בחוץ היו השמיים שחורים משחור.
רוח נשבה בחוץ, יללה. רעש הרכבת הפריע לי להירדם.
בכל לילה מחדש התקשיתי לישון, וגם אחרי שנרדמתי- התעוררתי כמה פעמים עד שהגיע הבוקר.
רוב הנוסעים בקרון כבר נרדמו, כולל בני המשפחה. הצטנפתי בתוך השמיכה הדקה שלי, הסתכלתי על יוזף. הוא ישן.
היום שנגמר היה מתיש, סטפן צעק עליי מול כל הקרון. אחר כך נשר לי הכפתור מהמעיל.
איגור ניצח אותי, וזה היה צפוי. גם יוזף ניצח אותי, אבל הגיע ליוזף לנצח.
אחר כך הציע לי איגור לשחק שוב, אבל ראיתי שהוא התכוון לתת לי לנצח אז סירבתי.
היה לי משעמם, וכששעמם לי- נהייתי עצוב. נזכרתי באבא, במעיל שקנה. שמונה כפתורים היו לו, למעיל.
בהמשך נזכרתי גם באמא, באופן בו רכסה לי את כפתוריו של המעיל הקודם. אבל כבר לא הייתי בטוח שבאמת זכרתי, ולא דמיינתי את זה.
היה חשוך בקרון, חשוך ומפחיד. כל הלילות שחלפו לא הצליחו להרגיל אותי, להרגיע. המשכתי לפחד.
הריבוע השחור נותר ללא שינוי. נעצתי בו עיניים, חיפשתי כוכבים. לא מצאתי.
לא הייתה טיפת אור. רק חושך, אפילה גמורה.
רציתי שיהיה קצת אור, אפילו קצת. ניסיתי לראות אם אני יכול להגיע לפנס הגדול של האבא, ולהדליק אותו אפילו לרגע- אבל החלטתי שלא, כי הוא יקר וחבל לבזבז אותו.
ניסיתי לעצום עיניים, אבל זה הפחיד אותי עוד יותר.
הגחלילית, סיפר לי אבא, היא חרק קטן בסך הכל. אבל היא עושה אור שמאיר ממש חזק, כמו פנס.
אבא סיפר לי שכשהוא היה ביער לפני כמה שנים הוא ראה גחליליות.
רציתי גחליליות, שם לידי, בקרון. לא הייתה לי גחלילית.
ליטפתי את הכפתור שנשר, הוא קצת נצץ. החזקתי חזק בספרון שהחבאתי במזוודה, ניסיתי לשאוב ממנו כוחות כמו שהציע לי אבא לפני שיצאנו מהבית אל הרכבת.
לא שאבתי הרבה כוחות מן הספרון, אבל האותיות שעליו נצצו. חיבקתי אותו לרגע ארוך והחזרתי אותו למזוודה.
הספר לא היה גחלילית. הוא היה אבוקה.

 

[הל בר]

גחלילית?
זו בסך הכל אגדה ילדותית
לא קיים, זה חסר תכלית
מבחינה מהותית-
זה פרי המצאה מאד יצירתית
יש שיאמרו דמיונית
ראית פעם כזו אמיתית?
אם כן אני חלילית!
אומרים שרק בינה מלאכותית
מסוגלת לייצר הזיה כזו לא מציאותית
אז תשחררו אותי ותנו לי מצית
כי חשוך פה באווירה הלילית
ואני לא רואה מה טיפס עלי, אולי קרצית?
מה זוהר שם ומרטיט?
למישהו יש תשובה איכותית?

 

[דודה]

#24 - סוער רועש

וְאִם פִּסַּת שָׁמַיִם
זְרוּעַת כּוֹכָבִים
עוֹדֶנָּה נִבֶּטֶת
מֵחַלּוֹנִי

בְּעַרְבּוֹ שֶׁל יוֹם
סוֹעֵר וְרוֹעֵשׁ
אָשׁוּב לִפְגֹּשׁ
אֶת מִי שֶׁאֲנִי

 

[צביה ר.]

#24 סוער רועש

כְּשֶׁהַכֹּל בְּךָ בּוֹעֵר
וְאֵשׁ
מִשְׁתּוֹלֶלֶת
בְּטֵרוּף רוֹעֵשׁ סוֹעֵר
וְנִשְׁמָתְךָ
מְפַלֶּלֶת
לִנְשִׁימָה שְׁקֵטָה,
גּוֹאֶלֶת -
כַּבֵּה הַלֶּהָבוֹת,
רַק הַשְׁאֵר לְךָ
גַּחֶלֶת.

 

[הל בר]

כמו חתול על עץ
עיני תרות סביבי
האם יגיע קץ
לפחד בליבי
סביבי יהום הסער
רחוב סוער רועש
ואל מול פני
מביט בי לוחם אש
עת רגלי בקרקע
ואבן נגולה
אביט אל העגורן
אפצח בהודיה