בתור האחות הקטנה,
שהתחתנה עם בכור
כך שאני מכירה את שני הצדדים
(לפחות של הנערות. ב"ה לא חוויתי רווקות מאוחרת)
בעיני הכל מתחיל בגישה
שאף אחד לא חייב לי כלום.
מצד הנשואות- ברור שאף אחד לא צריך לשרת אותי, ואם אין סיבה מיוחדת ברור שאני עוזרת במהלך השבת כמו כולן.
והילדים שלי הם שלי. האחריות עליהם היא עלי (ועל בעלי).
ואם לא דאגתי שהם יאספו אחריהם, אני צריכה לאסוף בעצמי.
ואם גיסתי מציעה לי ללכת לנוח והיא תשמור עליהם, אני אקבל את זה בשמחה, אבל אני לא אצפה ממנה לעשות את זה.
אני גם לימדתי את חמותי שאני יודעת לסדר מצעים בעצמי, ואני לא חייבת להגיע למיטות מוצעות.
זה לא אומר שאף פעם לא ביקשתי עזרה מהגיסות, אבל הצורה שבה ביקשתי היתה כך שהיה ברור להן שזה רק אם מתאים להן.
ולפעמים לא התאים, ולרגע לא חשבתי שזה לא בסדר.
מהצד השני, של האחות הקטנה, הייתי עוזרת די הרבה לאחיות ולגיסות, ושומרת בשמחה על האחיינים, אבל מעולם לא הרגשתי שאני חייבת.
תמיד בקשו בצורה שברור שלא חושבים שזה מובן מאליו.
אגב, עם כל העזרה שלי לאחיות, אחותי הבכורה עבדה הרבה יותר קשה ממני כנערה, אבל זו היתה עזרה להורים, לא לאחיות.
הסיפור של פינוי החדר מורכב יותר
מצד אחד זה הבית של ההורים, ובהחלט אפשר לצפות מנערה שתפנה את החדר עבור האורחים,
לא כי היא עושה טובה לאחים שלה, אלא כי ההורים רוצים לארח.
מצד שני, יש לא מעט מצבים שבהם זה לא פשוט כ"כ, במיוחד אם אין חדר אחר לעבור אליו, או אם כבר לא מדובר בנערה, אלא באשה.
כאן בעיני השיקול צריך להיות של ההורים, האם ואיך לבקש מהאחות לפנות את החדר, ואם כן לדאוג לחלופה הולמת (שהיא לא סלון פתוח אם יש גיסים בשטח),
ואם יש לאחים הנשואים עדיפות לחדר מסויים מכל סיבה שהיא, זה גם אמור להיות מול ההורים ולא מול האחים שבבית.
עם הבנה שלא תמיד יוכלו לקבל את החדר המועדף.
ואולי גם לפעמים לא יוכלו להגיע להורים, כי השבת אין מקום.