דיון נספח לאתגר דו שבועי - בלתי צפוי

[Natan Galant]

שנת תרפ"פו ג' אלפים לספירה, אכד הקדומה.
יומני היקר.
אני אוהב להרגיש את המלכותיות שלי.
מרים את החפץ הקטן, מנענע בו, מייד נהיה נעים יותר בחדר.
הוא נמצא בטווח הושטת יד ממני בעל רגע.
כשאני מרים אותו, מייד אני חש מלך.
לא יודע איך אפשר לחיות בלי שרביט צמוד, עבד ומניפה.

שנת תש"פ, ה' אלפים לספירה, באר שבע המתחדשת.
יומני היקר.
אני אוהב להרגיש את המלכותיות שלי.
מרים את החפץ הקטן, מנענע בו, מייד נהיה נעים יותר בחדר.
הוא נמצא בטווח הושטת יד ממני בעל רגע.
כשאני מרים אותו, מייד אני חש מלך.
לא יודע איך אפשר לחיות בלי שַלַט צמוד למזגן.

 

[אלישבע10]

אל תשאל אבא, לקחתי לך את המפתחות של הרכב בליל שישי, נכון ישנת מוקדם? עשיתי סיבוב בחניה.

ספוילר: פאנץ'

ואז התעוררתי מהחלום

ספוילר: סליחה

זה פשוט באמת היה היום, הוא השתעשע בלב שלי, תכשיט.

סוף סוף מצאתי משהו:

היא הביטה, נדהמת. למרות שהוא כזה קטן, היא מצאה מבין כל השרבוטים צורות של ממש: עיגול! משולש! מרובע! איזה כישרון!

ואז היא נחתה בבן גוריון.

הקטעים הנ"ל קצרצרים, ולא כתוב בהם כמעט כלום מעבר לפאנץ'.
כפורום כתיבה ולא פרסום, האתגרים אמורים להכיל מינימום מילים, שיהיה מה לשפוט.

 

[מיכל.]

קיבלנו את לוליק לביתנו בחום והתרגשות. הכ"צים, שבביתם הוא התגורר בשנתיים האחרונות נפרדו ממנו בדמעות ממש.
הוא הפך לחלק אמיתי ממשפחתם, ולולי המעבר הכפוי לבלגיה, לא היו מוותרים עליו לעולם.
"הוא חמוד ושובב, סקרן ומלא מרץ" הם הבטיחו לנו "תהיה לכם תקופת הסתגלות מהירה ואחריה לא תפסיקו להתמוגג מהחוכמות וההברקות שלו"
תוכלו להבין כמה קשה היה לראות אותו קמל בבת אחת. מהרגע שנכנס לביתנו הוא לא ניסה לתקשר או ליזום שום פעילות.
הפרידה האחרונה נוספה לשרשרת של משפחות אומנה בהם ביקר בחייו, ונראה היה שהוא מאס בחיי הנדודים והנסיונות.
לוליק היה עומד בשקט בפינתו ולא השתכנע משום טיעון או בקשה. אפילו ממתקים או משחקים לא הזיזו אותו ממקומו.
אמרו לנו לתת לו להסתגל לבית ולכללים ולבחון את הדינמיקה בקצב שלו, יעצו לנו לשוחח לידו על נושאים שמעוררים אותו, נאדה.
בוקר אחד גילינו שהוא התייאש והחליט לחפש את דרכו לבדו.

ספוילר: המשך

הדלת של הכלוב היתה פתוחה והוא התעופף לו, אל האויר והחופש.

 

[הוגה]

על

אתגר מאתגר..
האמת שכבר עלו פה סיפורים בסגנון (על התקופה שהיה עם שיער ארוך בלי כיפה וכיו"ב)
ובטח יהיה מי שישים פה כמה לינקים..

מי מדובר?

 

[RACHELIZ]

זה
וזה

 

[וו החיבור]

אני יושבת כבר למעלה משעה הכיסא המרופד הזה, על קוצים.
הזמן לא זז.
היא מנסה לדובב ולשאול אותי שאלות ולא קולטת שאני אפילו לא יכולה לענות לה, גם אם אני רוצה.
היא לא נכנעת, לרגע.
היא לא גומרת לחפור.
עלי לא יעבדו עם שיטות של מקצוענים. אני לא תינוקת.
בפרצוף קר כמו קרח היא מנסה קצת להצחיק אותי, ולא מבינה שזה פשוט לא העיתוי המתאים.
אני כאובה. נקודה.
אפילו אמא לא איתי כאן, היא אמרה שהאישה נחמדה ויהיה בסדר,
זה בסדר זה?
סיוט.
רגע, היא אומרת משהו,
מה??
סוף סוף.
"סיימנו להיום ילדה" רכנה אלי הרופאה והסירה את הסינר הלבן. "רק תגשי למזכירה לקבוע תור נוסף לטיפול שורש, יש לנו עבודה רבה עם השיניים שלך!"

 

[calm]

בס"ד

הם הלכו לאט, לא היה להם לאן למהר.
בשורה עורפית ומסודרת אחד אחרי השני באותו קצב ובאותה הליכה משונה. מי שראה אותם יכול היה לחשוב שמדובר בעוד שיירת טיפוסים מוזרה, מי שראה אותם יכול היה גם להתעלם ולהמשיך הלאה.
הם לא היו בולטים מידי,ובשביל להביא אותם למרכז תשומת לב היה צורך ביותר מרגישות לזולת.
הם, בכל אופן המשיכו לצעוד לעבר מטרתם.

האם רק לי מפריעה ההתנהלות שלהם? הצעידה האלמונית לעבר הלא נודע?
אל הלא נודע?!

הוי, לא!
רחש פתיחת הנצרה כבר נשמע, לא הספקתי לצעוק והריח הסמיך אפף את הכול.
קוטל הנמלים עשה את שלו, אפשר לחזור לעבודה...

 

[calm]

שנת תרפ"פו ג' אלפים לספירה, אכד הקדומה.
יומני היקר.
אני אוהב להרגיש את המלכותיות שלי.
מרים את החפץ הקטן, מנענע בו, מייד נהיה נעים יותר בחדר.
הוא נמצא בטווח הושטת יד ממני בעל רגע.
כשאני מרים אותו, מייד אני חש מלך.
לא יודע איך אפשר לחיות בלי שרביט צמוד, עבד ומניפה.

שנת תש"פ, ה' אלפים לספירה, באר שבע המתחדשת.
יומני היקר.
אני אוהב להרגיש את המלכותיות שלי.
מרים את החפץ הקטן, מנענע בו, מייד נהיה נעים יותר בחדר.
הוא נמצא בטווח הושטת יד ממני בעל רגע.
כשאני מרים אותו, מייד אני חש מלך.
לא יודע איך אפשר לחיות בלי שַלַט צמוד למזגן.

המשך ברשותכם...

שנת הבעל"ט
יומני היקר.
אני אוהב להרגיש את המלכותיות שלי.
מרים את החפץ הקטן, מנענע בו, מייד נהיה נעים יותר בחדר.
הוא נמצא בטווח הושטת יד ממני בעל רגע.
כשאני מרים אותו, מייד אני חש מלך.
לא יודע איך אפשר לחיות בלי אפליקציית האוורור האישית*.



*זכויות הפטנט שמורות.

 

[בא בחשבון]

הכול סביב שחור משחור, ואני ממשיכה לפסוע.
הרעש מחריש אוזניים אך הלמות ליבי נשמעות היטב.
אין אור בקצה.

משהו חלקלק ורטוב מתחכך בי וגורם לי לצמרמורת חסרת שליטה.

אני יודעת שהסוף לא יהיה טוב. אני יודעת שזה לא יעזור, ואני ממשיכה לפסוע.
קדימה, כי האחור כבר אין.

לצעוד, לצעוד, לצעוד.

לרמוס תחת הרגליים את הטחב, להתעלם מקולות ההתפצחות ומזעקות הנרמסים.
לא להבחין בטפטוף על פניי, לא להביט לצדדי.

לא לנסות להאיר, לא לנסות להגיע.

להמשיך --- להמשיך ---

הפחד מחזיק את הערנות לבל תדעך, נוטע כוחות בגוף התשוש. קולות האימה שבלב פוקדים: לא לעצור, לא לעצור.

ואז הונחה היד על כתפי - - -

ספוילר

[אין פאנצ', סורי

ספוילר

[אני יודעת שהרעיון כבר עלה... אבל הייתי חייבת.]]

 

[וי שלוק]

אם תרשו לי...

כשהמאמר לא מובן כליל עדי הפאנ'ץ, אזי הפאנ'ץ אינו פאנ'ץ אלא ביאור של הסיפור. הפאנץ יהא פאנ'ץ רק כשהוא מוליך שולל את הקורא.

אני צודק???

 

[yonatanr]

סקרתי את כולו בדקדוק, מעווה את פני.
נו באמת, הוא חושב שזה ימצא חן בעיני?
בסדר, אז הרבה ראו ונהנו, אבל אני לא מאלה.
מה יחשבו עלי, שאני קונה כל מה שאני רואה?
נמשיך הלאה, נקסט.
במחשבה שנייה, זה לא כל כך גרוע.
אתה יודע מה, אולי זה אפילו די טוב.
טוב, אין לי ברירה.
נתתי לייק.

 

[RACHELIZ]

אם תרשו לי...

כשהמאמר לא מובן כליל עדי הפאנ'ץ, אזי הפאנ'ץ אינו פאנ'ץ אלא ביאור של הסיפור. הפאנץ יהא פאנ'ץ רק כשהוא מוליך שולל את הקורא.

אני צודק???

צודק.

גם משום מה (?) הבנתי חצי מהפאנצ'ים עוד בהתחלה...

 

[הוגה]

אם תרשו לי...

כשהמאמר לא מובן כליל עדי הפאנ'ץ, אזי הפאנ'ץ אינו פאנ'ץ אלא ביאור של הסיפור. הפאנץ יהא פאנ'ץ רק כשהוא מוליך שולל את הקורא.

אני צודק???

לדעתי, בהחלט.
אני קורא כאן כמה ואני מנסה להבין במה אני לא בסדר בזה שסיימתי לקרוא ו... כלום...
טוב שיש מי שאומר בקול מה שיש כאלה שחושבים...

 

[אלישבע10]

האתגר ינעל ביום שלישי.


הפעם הראשונה שבה דרכתי בשערי בית הספר הייתה מרגשת מאד, הרגשתי גדולה וחשובה - סוף סוף הגעתי לגיל של הגדולים!
ביום החגיגי ההוא אמא לא הלכה לעבודה. במקום זה צעדנו יחדיו לבית הספר, כשאני אוחזת בידי את ההזמנה שקיבלתי בדואר, בה היה רשום שמי, לאיזה בית ספר אני רשומה, ומהי הכתובת המדויקת.
ליד שער הכניסה ישבה אישה נחמדה ובידיה רשימה ארוכה. אמרנו לה את שמנו, והיא הסבירה לנו כיצד להגיע לכיתה שלי, כיתה א-3.
שם, ליד הדלת, פגשתי חברות נוספות מהשכונה. חלקן אף היו מלוות באחיותיהן.
הרבה ימים עברו מאז היום הנרגש ההוא, וכיום אני צועדת לבית הספר כמעשה שבשגרה. לא זקוקה לאישה שבפתח כדי לדעת איך להגיע לכיתה א' שלישית.
כבר אינני מתרגשת מהחזרה לבית הספר. להיפך - רק המחשבה על כך עושה לי רע.
נמאס לי, נמאס לי ללכת!

ספוילר

אי אפשר להצביע פעם בארבע שנים ודי?

 

[מ"ם]

וואו! איזו השתתפות. אלו יצירות. לא זכור לי דבר כזה בשנה האחרונה, מאז חידוש האתגרים.

תזכורת: אם מישהו מעוניין להחליף את היצירה שהעלה לאשכול האתגר באחת היצירות שהעלה לכאן, ניתן לבקש לבצע זאת עד נעילת האתגר היום בחצות.

היצירות שתעלינה לשיפוט הן אלה שבאשכול האתגר בלבד.

רוב הצלחות!

(מתח...)

 

[וי שלוק]

אביחי מנדלבליט, סליחה, @אלישבע10 ,

אמת, העם הוא הריבון,

אבל ההכרעה בידיך ולא בידי הלייקים,

כי אם אביחי היה שופט עפ"י השדרנים, אז וואו,

בהומור

 

[java]

הפעם הראשונה שבה דרכתי בשערי בית הספר הייתה מרגשת מאד, הרגשתי גדולה וחשובה - סוף סוף הגעתי לגיל של הגדולים!

אחד הבודדים שלא היה אפשר להבין כלום עד הספוילר!
המחשבות שלי נדדו בין א' סמינר לבין מורה, אבל לזה לא חיכיתי.

 

[וי שלוק]

אחד הבודדים שלא היה אפשר להבין כלום עד הספוילר!
המחשבות שלי נדדו בין א' סמינר לבין מורה, אבל לזה לא חיכיתי.

@אלישבע10

זהירות!

שוחד "סיקור חיובי"...

 

[עדיאל]

אביחי מנדלבליט, סליחה, @אלישבע10 ,

אמת, העם הוא הריבון,

אבל ההכרעה בידיך ולא בידי הלייקים,

כי אם אביחי היה שופט עפ"י השדרנים, אז וואו,

בהומור

לחקור את החוקרים, הפיכה שלטונית וכל זה