דיון נספח לאתגר דו שבועי - שובו של המינגווי

  • הוסף לסימניות
  • #25
  • הוסף לסימניות
  • #27
אין דבר מהנה יותר מלבנות על מאה-מאתיים, ואז לגלות שיש לך ביד כמה אלפים שמנים. פעם, אגב, החיים היו קלים בהרבה. רוב המסחר היה במזומן, מה שאומר שכמעט בכל ארנק מצוי היו שטרות רבים. היום, באסה. הכל באשראי. רק חרדים וערבים אוהבים מזומן. כאן השאלה באיזה חרדים מדובר.

יש את החרדים הדפוקים, אלו עם החליפות השחורות הארוכות. אלו, גם תהיה מקצוען כמו הארי הודיני, לא תצליח להגיע לארנק שלהם. עמוק עמוק בכיס המכנסיים מאחורי החליפה. אבל יש את החרדים הטובים, המתוקים. אלו עם החליפות הקצרות. צ'ופ צ'ופ - והכסף שלהם אצלי.

ופה ארשה לעצמי לעצור לרגע, ולהסביר. אין לי בעיה להודות במקצועי: אני כייסן. בדיוק, הזה ששולח אצבעות דקיקות וארוכות כמו סיגריות ושולה ממכם את אוצרותיכם.

לא, אל תתחילו לעשות לי פרצופים מזלזלים. כאילו שאתם לא לוקחים פה ושם מהסופרמרקט ושוכחים לשלם. תעשו לי טובה! אז אתם מחוייטים ועובדים במשהו נורמטיבי ומקובל, ופה ושם גם לוקחים מהעובדה איזו עט או חבילת דפים, נכון? אני, מה לעשות, וואלה לא מוצא את עצמי בעבודה רגילה. ובניגוד אליכם, אגב, אני נותן את כל הלב בעבודה. לי אין הפריבילגיה שלכם לעשות את העבודה בחפיף ולצאת להפסקת עישון.

אם אני, משה מתלפיות, לא יהיה הכי מקצועי בעולם - תיק תק רוני החוקר שם אותי בקלבוש. שלא תדעו מצרות. אם לכם היה רוני כזה שיושב לכם על הוורידים, לא הייתם מסוגלים אפילו להוציא את הארנק של עצמכם מהכיס. יש לרוני את היכולת והכשרון המהמם הזה להקריס אתכם תוך עצמכם, לא חשוב.

אבל אתמול לא קרה לי שום דבר מהנה או כייפי. ראיתי מולי גבר מעוכצ'יק, קטנצ'יק, גיבן קצת. אחד שבטח שורף את כל הכסף שלו על רדבול וכזה. ככה שלא בניתי על יותר מחמש מאות=שש מאות גג.
ועד שהתקרבתי אליו, ועשיתי את האפצ'י המיוחד שלי, זה שגורם לקליינט שלי להתבלבל לרגע, ועד ששאלתי אותו את השאלה לגבי קו תשע עשרה, והוא חשב, ובינתיים דגתי לו את שתיים את החבילה מהכיס - הכל היה מיותר.

כל מה שהיה לו בכיס, בארנק, היו כמה תמונות פספורט ישנות שלו - עם גיבנת סבירה בהרבה, אם תשאלו אותי לדעתי - כמה שנקלים פושטים, שטר אחד של עשרים שקל חצי קרוע, ומפית מלוכלכת.

אבל גיבן גיבן, הוא בהחלט היה לקוח מיוחד, כי פתאום, שלושים שניות אחרי שגמרתי את העבודה אצלו - הוא 'עלה' עליי ורץ לכיווני, מנער אותי כמו שאבא שלי היה עושה עד שנעשיתי בן עשרים ושמונה וברחתי לו מהבית, וצעק: היי אדוני, אני חושש שכייסת את כל אוצרותיי! גנב!

למי הוא קורא גנב, החוצפן? אני - משה מתלפיות גנב? אני כייסן מקצועי, מכובד, מוכשר. לא סתם פרחח עלוב. ככה או ככה, גיחכתי והחזרתי לו את הארנק בלי חוכמות, שייהנה לו. מה שכן, לא התאפקתי ואמרתי: כל אוצרותיך. אפשר לחשוב. כולה מפית מטונפת.

כתגובה, הוא... נתן לי סטירה מצלצלת ומבט מסוג רוני החוקר, ואמר: כבודו יוכל לזלזל באמצעיי הכספיים, אך לעולם לא במפית מיוחדת זו, שקיבלתיה במתנה מיוחדת מהסופר הדגול ארנסט, לפני עשרים ושתיים שנה. אמנם הוא קיבל תמורת הכתוב עליה עשרה דולרים בגין התערבות ילדותית, אך את המפית עצמה זרק לאשפה. שם אספתיה באהבה לכיסי, ואני שומר עליה מכל משמר. מאושר בנכס יקר זה. ואת הסיפור המרגש של ארנסט זכרונו לברכה - אותו רצית לגנוב ממני? הלא תבוש, מר-עבריין?

ככה הוא אמר, הלקוח המוזר והמשונה הזה - והלך בחרי אף. משאיר אותי מובך, מושפל ועם לחי אדומה ובוערת. אם לגנב בוערת הכובע, נראה שלכייסים מדובר יותר בכיוון של הלחי. איזה משפט של חוכמה יצא לי, וואו. משה מתלפיות - כל הכבוד לך! אולי אני יכול להיות גם סופר כמו הארנסט הזה, חח.

תכל'ס אז הייתי מוכרח, עניין של דבקות במשימה, ועשיתי את הטריק הסודי - זה שלצערי לא אוכל לספר לכם עליו, כי אפילו רוני החוקר לא יודע מהו - ואחרי שתי דקות הארנק שוב היה אצלי. מצטער אבל לא משנה איך.

משם נזלתי תוך דקות למאורה שלי, וכן, גם המאורה סודית, מצטער - ופשפשתי בזריזות בארנק, כולי מת מסקרנות לדעת מה יש במפית הזו. פרשתי אותה מולי וקראתי בכתב יד רועד:
"למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו".

זה הסיפור? מה הקטע של אנשים? לך תבין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
  • הוסף לסימניות
  • #30
אין דבר מהנה יותר מלבנות על מאה-מאתיים, ואז לגלות שיש לך ביד כמה אלפים שמנים. פעם, אגב, החיים היו קלים בהרבה. רוב המסחר היה במזומן, מה שאומר שכמעט בכל ארנק מצוי היו שטרות רבים. היום, באסה. הכל באשראי. רק חרדים וערבים אוהבים מזומן. כאן השאלה באיזה חרדים מדובר.

יש את החרדים הדפוקים, אלו עם החליפות השחורות הארוכות. אלו, גם תהיה מקצוען כמו הארי הודיני, לא תצליח להגיע לארנק שלהם. עמוק עמוק בכיס המכנסיים מאחורי החליפה. אבל יש את החרדים הטובים, המתוקים. אלו עם החליפות הקצרות. צ'ופ צ'ופ - והכסף שלהם אצלי.

ופה ארשה לעצמי לעצור לרגע, ולהסביר. אין לי בעיה להודות במקצועי: אני כייסן. בדיוק, הזה ששולח אצבעות דקיקות וארוכות כמו סיגריות ושולה ממכם את אוצרותיכם.

לא, אל תתחילו לעשות לי פרצופים מזלזלים. כאילו שאתם לא לוקחים פה ושם מהסופרמרקט ושוכחים לשלם. תעשו לי טובה! אז אתם מחוייטים ועובדים במשהו נורמטיבי ומקובל, ופה ושם גם לוקחים מהעובדה איזו עט או חבילת דפים, נכון? אני, מה לעשות, וואלה לא מוצא את עצמי בעבודה רגילה. ובניגוד אליכם, אגב, אני נותן את כל הלב בעבודה. לי אין הפריבילגיה שלכם לעשות את העבודה בחפיף ולצאת להפסקת עישון.

אם אני, משה מתלפיות, לא יהיה הכי מקצועי בעולם - תיק תק רוני החוקר שם אותי בקלבוש. שלא תדעו מצרות. אם לכם היה רוני כזה שיושב לכם על הוורידים, לא הייתם מסוגלים אפילו להוציא את הארנק של עצמכם מהכיס. יש לרוני את היכולת והכשרון המהמם הזה להקריס אתכם תוך עצמכם, לא חשוב.

אבל אתמול לא קרה לי שום דבר מהנה או כייפי. ראיתי מולי גבר מעוכצ'יק, קטנצ'יק, גיבן קצת. אחד שבטח שורף את כל הכסף שלו על רדבול וכזה. ככה שלא בניתי על יותר מחמש מאות=שש מאות גג.
ועד שהתקרבתי אליו, ועשיתי את האפצ'י המיוחד שלי, זה שגורם לקליינט שלי להתבלבל לרגע, ועד ששאלתי אותו את השאלה לגבי קו תשע עשרה, והוא חשב, ובינתיים דגתי לו את שתיים את החבילה מהכיס - הכל היה מיותר.

כל מה שהיה לו בכיס, בארנק, היו כמה תמונות פספורט ישנות שלו - עם גיבנת סבירה בהרבה, אם תשאלו אותי לדעתי - כמה שנקלים פושטים, שטר אחד של עשרים שקל חצי קרוע, ומפית מלוכלכת.

אבל גיבן גיבן, הוא בהחלט היה לקוח מיוחד, כי פתאום, שלושים שניות אחרי שגמרתי את העבודה אצלו - הוא 'עלה' עליי ורץ לכיווני, מנער אותי כמו שאבא שלי היה עושה עד שנעשיתי בן עשרים ושמונה וברחתי לו מהבית, וצעק: היי אדוני, אני חושש שכייסת את כל אוצרותיי! גנב!

למי הוא קורא גנב, החוצפן? אני - משה מתלפיות גנב? אני כייסן מקצועי, מכובד, מוכשר. לא סתם פרחח עלוב. ככה או ככה, גיחכתי והחזרתי לו את הארנק בלי חוכמות, שייהנה לו. מה שכן, לא התאפקתי ואמרתי: כל אוצרותיך. אפשר לחשוב. כולה מפית מטונפת.

כתגובה, הוא... נתן לי סטירה מצלצלת ומבט מסוג רוני החוקר, ואמר: כבודו יוכל לזלזל באמצעיי הכספיים, אך לעולם לא במפית מיוחדת זו, שקיבלתיה במתנה מיוחדת מהסופר הדגול ארנסט, לפני עשרים ושתיים שנה. אמנם הוא קיבל תמורת הכתוב עליה עשרה דולרים בגין התערבות ילדותית, אך את המפית עצמה זרק לאשפה. שם אספתיה באהבה לכיסי, ואני שומר עליה מכל משמר. מאושר בנכס יקר זה. ואת הסיפור המרגש של ארנסט זכרונו לברכה - אותו רצית לגנוב ממני? הלא תבוש, מר-עבריין?

ככה הוא אמר, הלקוח המוזר והמשונה הזה - והלך בחרי אף. משאיר אותי מובך, מושפל ועם לחי אדומה ובוערת. אם לגנב בוערת הכובע, נראה שלכייסים מדובר יותר בכיוון של הלחי. איזה משפט של חוכמה יצא לי, וואו. משה מתלפיות - כל הכבוד לך! אולי אני יכול להיות גם סופר כמו הארנסט הזה, חח.

תכל'ס אז הייתי מוכרח, עניין של דבקות במשימה, ועשיתי את הטריק הסודי - זה שלצערי לא אוכל לספר לכם עליו, כי אפילו רוני החוקר לא יודע מהו - ואחרי שתי דקות הארנק שוב היה אצלי. מצטער אבל לא משנה איך.

משם נזלתי תוך דקות למאורה שלי, וכן, גם המאורה סודית, מצטער - ופשפשתי בזריזות בארנק, כולי מת מסקרנות לדעת מה יש במפית הזו. פרשתי אותה מולי וקראתי בכתב יד רועד:
"למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו".

זה הסיפור? מה הקטע של אנשים? לך תבין.

אין עליך!
פשוט גדול.
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
מה זה המדורות הקטנות האלה שדולקות ליד חלק מהאשכולות?
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
יריעות אוהל מתנפנפות, סופות חול קטנטנות, נוחתות ליד זרפיפי מן נמסים, שזורמים ליד באר מרים.
מחנה שבט שמעון פנה לאותו נוף מדברי של מדבר פארן. עם אותה שמש שיוקדת מבעד לענני הכבוד. בדיוק כמו במחנה שלהם. כאן, מעבר למשכן.

אחיעם למשפחת הגאולי נפתלניק גאה, מצא את עצמו בסיום סדר א', משוטט על יד דגל מטה שמעון.

ילדים יחפים רצו סביבו, מטפסים על מוטות הדגלים. אימהות למשפחות מרובות אוכלוסין, לא הצליחו או לא רצו, להשגיח על ילדיהם בני דור הגאולה.

"זה רק בציבור שלנו" הידהדו באוזניו דברי שכנו הערברבי, אבירע. "במצרים זה לא היה קורה, שם היה כבוד לחוקים, היתה משילות" הזיכרונות הנעימים, על מקום עבודתו הקודם, גרמו לצלקות שבגופו לעקצץ.

המשיך לחפש את בית המלאכה לכתיבה, באוהלו של אומן הקולמוס, ידידו מימי גושן העליזים, צוריאל הסופר.

בשורת האוהלים השלישית, תימנה למשכן, מצא אחיעם את האוהל, אודות ליריעת קלף ענקית, כתובה אשורית.
"מכון 'לוחות שלמות' כתיבה תמה תשמישי קדושה, וכתיבת חולין"
"שם מפוצץ", חשב לעצמו, "מתאים לצורי. תכלס' עם קצת יותר ענווה היה קורא לעצמו סתם סופר. או סופר סת"ם. גיחך להברקתו.

באוהל פנימה, מצא את ידידו כפוף גב, רכון על יריעת קלף מעור צבי. מצחו קמטים, ידיו גלים, נעים רצוא ושוב על גבי הקלף. סביבו מונחים, עשרות גלילי קלף בגדלים שונים.
אחיעם, ניסה להמתין בסבלנות, ללא הצלחה. דיבורי התלונה של שכנו אבירע, מזמזמים סביבו. מבטאים רגשות תסכול, הפועמים אצל חלקים מסוימים מהעם, שכל היציאה הזאת ממצריים לא מקדמת אותם אל החלום. "נו" ניסה להדחיק את התלונה, "עברנו את פרעה וגו' "

צוריאל מצידו, לא נאחז התרגשות מחברו הממתין. כתיבתו המדויקת נמשכה, תוך שהוא מתרכז לייחד את הכוונות הנדרשות בתפילין שלפניו.

סיום. גלילת קלף, ניגוב ידיים, פנוי לחברים.

"שלום עליך אחי ורעי. מה לידידי בביתי?" השתפך צוריאל במליצית מדברית.

"אהלן אהלן" שינה אחיעם לשונו, לעגיית יושבי פלשת. "מה הולך פה צורי? מה אתה כותב כל כך הרבה?"

"תשמע, מאז נתינת התורה, לפני שנה בערך, אני עסוק בכתיבת והפצת תורת ה' חוקיו ומצוותיו. גם תפילין מזמינים בכמויות.
אתה רואה שם את הגדולים? אלו תפילין חב"ד, לבית חב"ד בכנען. הקלף הענק שם? זה גיליונות חזון איש. לקהילת הקהתי. דווקא מזוזות לא מבקשים, כי הכל פה ארעי איפה תקבע."

"באמת הכל ארעי. זה מתחיל להעיק עלי. כמעט שנה לא נעלה הענן. ועכשיו מדברים על נסיעה למדבר פארן. אל תשכח את כל הטיולים שהיו לפני מתן תורה 'רפידים', , 'מרה', 'אילים' מתי נגיע לארץ המובטחת?"

"תכף ומיד יקירי", צוריאל נדהם מהתפרצות חברו, "ענין של שלושה ימים".

"ועדיין אני מעוניין למכור את הנעליים".

"איזה נעליים?"

"אלו שבשבילם באתי. אני צריך מודעה קטנה מתורגמת לאמורית.

-למכירה נעלי תינוק מעולם לא ננעלו-

כשנעבור בדרך לארצו של סיחון, אני רוצה למכור שם את הנעליים. כאן באמצע המדבר לך תמצא קונה."

צוריאל רצה לענות אך היה עסוק בעיצוב סקיצה למודעת הנעליים. כשסיים אמר:

"טוב בא נשב, נדבר על חתיכת מן. תספר לי את סיפור הנעליים".

"אז ככה" פתח אחיעם. "את הנעליים האלה, קיבלתי, או יותר נכון לקחתי, מהמעסיק שלי לשעבר, מנסור עבאס. אתה זוכר אותו? שמן, קולני ורשע.
במכת חושך, נכנסתי אליו הביתה חיטטתי פה ושם, אז מצאתי אותם, בלטו אלי מתוך האפילה. סט של שישיית זוגות נעליים. כולם למידות של תינוקות מחציתם ורודים מחציתם כחולים. אשתי התלהבה, אמרה שזה מתאים בדיוק, לשישייה החדשה שלנו. בט"ו לחודש הראשון, רגע לפני היציאה, רצתי לבית של מנסור, הודעתי לו כי עליו לתת לי את הנעליים בהשאלה. כעבור שבוע, כבר ראיתי אותו מת על ים סוף. אז אין למי להחזיר.
יצאנו לדרך וחיפשנו את ההזדמנות הראשונה להלביש לתינוקות שלנו את הנעליים.

אתה בטח זוכר, שבמצרים נעליים היה רק לאדונים. אנחנו מעמד העבדים, היינו הולכים יחפים, איך הרגליים היו נפצעות. אז כחלק מתהליך הגאולה רציתי לתת לילדי את הרגשת האדנות בנעילת נעליים."

אחיעם עשה הפסקה מסיפורו וטעם מהמן בעוד הוא מתאמץ לחשוב על הטעם.

"אתה יודע מה הבעיה במן?" התנער אחיעם. "שאתה חייב להתרכז כל הזמן, אחרת הטעם בורח".
שוב צפו דברי שכנו, שתמיד מתלונן על העדר טעם חציר.
"על איזה טעם אתה חושב עכשיו, צוריאל, פת במלח"?
"דווקא על סושי". ענה צוריאל. שנראה כמתענג על מעדני השמים.

אחיעם נשאר במבט מעונן.
"אני יודע שאפשר להרגיש טעם של כבד, אבל קישואים בטעם כבד, אין במן. זה די באסה. גם מן בטעם ופלים מן בטעם לימון קשה להשיג."

צוריאל שמט את שארית הסושי-מן מפיו.
"אוי נהיית 'מסאוינן'... שמעתי שיש כבר תנועה שלמה של מתלוננים. אנשים שרוצים לשפר את איכות החיים במדבר, לזו הנהוגה בארץ גושן.
אתם לא נורמלים אתה וכל האספסוף שלכם!"

אחיעם נרתע למשמע הביקורת. אך צוריאל המשיך בלהט.

"אני רוצה להמשיך את הסיפור שלך. הסיבה שילדיך המתוקים לא לובשים את הנעליים. כי במדבר, פשוט לא צריך נעליים.
ענני הכבוד מיישרים לנו את הדרך. הופכים אותה לנעימה, חלקה ובטוחה.
אנחנו יותר משנה במדבר, ורגלנו לא בצקה. אני מאמין שגם אם היינו הולכים ארבעים שנה במדבר, רגלנו לא תבצוק. נס קטן אבל אגדי.

אז אתה נתקעת עם הנעליים. ובמקום להאמין שעוד שלושה ימים ניכנס לארץ כנען, שם יפו פעמי נעלי ילדיך על ההרים ועל הגבעות, אתה עסוק, בלחפש כסף קל אצל האמורי.

חזור בך! תקרע את קלף המכירה. התלונות שלך לא מוצדקות ולא נעליים.

שקט השתרר.

לפתע נשמעו קולות מחוץ לאוהל. "אמא תראי נעלה הענן" מיד אחר כך נשמע קול החצוצרה תקיעה-תרועה-תקיעה. סימן למסע המחנות.
שניהם התנערו לקפל את רכושם, לקראת המסע.

אחיעם תפס את הקלף בקיפול זריז,
"אני לא אקרע אותו. אני אשמור עליו ועל הנעליים. עוד אזכה לספר לנכדי על הניסים"
מיוחד!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
יריעות אוהל מתנפנפות, סופות חול קטנטנות, נוחתות ליד זרפיפי מן נמסים, שזורמים ליד באר מרים.
מחנה שבט שמעון פנה לאותו נוף מדברי של מדבר פארן. עם אותה שמש שיוקדת מבעד לענני הכבוד. בדיוק כמו במחנה שלהם. כאן, מעבר למשכן.

אחיעם למשפחת הגאולי נפתלניק גאה, מצא את עצמו בסיום סדר א', משוטט על יד דגל מטה שמעון.

ילדים יחפים רצו סביבו, מטפסים על מוטות הדגלים. אימהות למשפחות מרובות אוכלוסין, לא הצליחו או לא רצו, להשגיח על ילדיהם בני דור הגאולה.

"זה רק בציבור שלנו" הידהדו באוזניו דברי שכנו הערברבי, אבירע. "במצרים זה לא היה קורה, שם היה כבוד לחוקים, היתה משילות" הזיכרונות הנעימים, על מקום עבודתו הקודם, גרמו לצלקות שבגופו לעקצץ.

המשיך לחפש את בית המלאכה לכתיבה, באוהלו של אומן הקולמוס, ידידו מימי גושן העליזים, צוריאל הסופר.

בשורת האוהלים השלישית, תימנה למשכן, מצא אחיעם את האוהל, אודות ליריעת קלף ענקית, כתובה אשורית.
"מכון 'לוחות שלמות' כתיבה תמה תשמישי קדושה, וכתיבת חולין"
"שם מפוצץ", חשב לעצמו, "מתאים לצורי. תכלס' עם קצת יותר ענווה היה קורא לעצמו סתם סופר. או סופר סת"ם. גיחך להברקתו.

באוהל פנימה, מצא את ידידו כפוף גב, רכון על יריעת קלף מעור צבי. מצחו קמטים, ידיו גלים, נעים רצוא ושוב על גבי הקלף. סביבו מונחים, עשרות גלילי קלף בגדלים שונים.
אחיעם, ניסה להמתין בסבלנות, ללא הצלחה. דיבורי התלונה של שכנו אבירע, מזמזמים סביבו. מבטאים רגשות תסכול, הפועמים אצל חלקים מסוימים מהעם, שכל היציאה הזאת ממצריים לא מקדמת אותם אל החלום. "נו" ניסה להדחיק את התלונה, "עברנו את פרעה וגו' "

צוריאל מצידו, לא נאחז התרגשות מחברו הממתין. כתיבתו המדויקת נמשכה, תוך שהוא מתרכז לייחד את הכוונות הנדרשות בתפילין שלפניו.

סיום. גלילת קלף, ניגוב ידיים, פנוי לחברים.

"שלום עליך אחי ורעי. מה לידידי בביתי?" השתפך צוריאל במליצית מדברית.

"אהלן אהלן" שינה אחיעם לשונו, לעגיית יושבי פלשת. "מה הולך פה צורי? מה אתה כותב כל כך הרבה?"

"תשמע, מאז נתינת התורה, לפני שנה בערך, אני עסוק בכתיבת והפצת תורת ה' חוקיו ומצוותיו. גם תפילין מזמינים בכמויות.
אתה רואה שם את הגדולים? אלו תפילין חב"ד, לבית חב"ד בכנען. הקלף הענק שם? זה גיליונות חזון איש. לקהילת הקהתי. דווקא מזוזות לא מבקשים, כי הכל פה ארעי איפה תקבע."

"באמת הכל ארעי. זה מתחיל להעיק עלי. כמעט שנה לא נעלה הענן. ועכשיו מדברים על נסיעה למדבר פארן. אל תשכח את כל הטיולים שהיו לפני מתן תורה 'רפידים', , 'מרה', 'אילים' מתי נגיע לארץ המובטחת?"

"תכף ומיד יקירי", צוריאל נדהם מהתפרצות חברו, "ענין של שלושה ימים".

"ועדיין אני מעוניין למכור את הנעליים".

"איזה נעליים?"

"אלו שבשבילם באתי. אני צריך מודעה קטנה מתורגמת לאמורית.

-למכירה נעלי תינוק מעולם לא ננעלו-

כשנעבור בדרך לארצו של סיחון, אני רוצה למכור שם את הנעליים. כאן באמצע המדבר לך תמצא קונה."

צוריאל רצה לענות אך היה עסוק בעיצוב סקיצה למודעת הנעליים. כשסיים אמר:

"טוב בא נשב, נדבר על חתיכת מן. תספר לי את סיפור הנעליים".

"אז ככה" פתח אחיעם. "את הנעליים האלה, קיבלתי, או יותר נכון לקחתי, מהמעסיק שלי לשעבר, מנסור עבאס. אתה זוכר אותו? שמן, קולני ורשע.
במכת חושך, נכנסתי אליו הביתה חיטטתי פה ושם, אז מצאתי אותם, בלטו אלי מתוך האפילה. סט של שישיית זוגות נעליים. כולם למידות של תינוקות מחציתם ורודים מחציתם כחולים. אשתי התלהבה, אמרה שזה מתאים בדיוק, לשישייה החדשה שלנו. בט"ו לחודש הראשון, רגע לפני היציאה, רצתי לבית של מנסור, הודעתי לו כי עליו לתת לי את הנעליים בהשאלה. כעבור שבוע, כבר ראיתי אותו מת על ים סוף. אז אין למי להחזיר.
יצאנו לדרך וחיפשנו את ההזדמנות הראשונה להלביש לתינוקות שלנו את הנעליים.

אתה בטח זוכר, שבמצרים נעליים היה רק לאדונים. אנחנו מעמד העבדים, היינו הולכים יחפים, איך הרגליים היו נפצעות. אז כחלק מתהליך הגאולה רציתי לתת לילדי את הרגשת האדנות בנעילת נעליים."

אחיעם עשה הפסקה מסיפורו וטעם מהמן בעוד הוא מתאמץ לחשוב על הטעם.

"אתה יודע מה הבעיה במן?" התנער אחיעם. "שאתה חייב להתרכז כל הזמן, אחרת הטעם בורח".
שוב צפו דברי שכנו, שתמיד מתלונן על העדר טעם חציר.
"על איזה טעם אתה חושב עכשיו, צוריאל, פת במלח"?
"דווקא על סושי". ענה צוריאל. שנראה כמתענג על מעדני השמים.

אחיעם נשאר במבט מעונן.
"אני יודע שאפשר להרגיש טעם של כבד, אבל קישואים בטעם כבד, אין במן. זה די באסה. גם מן בטעם ופלים מן בטעם לימון קשה להשיג."

צוריאל שמט את שארית הסושי-מן מפיו.
"אוי נהיית 'מסאוינן'... שמעתי שיש כבר תנועה שלמה של מתלוננים. אנשים שרוצים לשפר את איכות החיים במדבר, לזו הנהוגה בארץ גושן.
אתם לא נורמלים אתה וכל האספסוף שלכם!"

אחיעם נרתע למשמע הביקורת. אך צוריאל המשיך בלהט.

"אני רוצה להמשיך את הסיפור שלך. הסיבה שילדיך המתוקים לא לובשים את הנעליים. כי במדבר, פשוט לא צריך נעליים.
ענני הכבוד מיישרים לנו את הדרך. הופכים אותה לנעימה, חלקה ובטוחה.
אנחנו יותר משנה במדבר, ורגלנו לא בצקה. אני מאמין שגם אם היינו הולכים ארבעים שנה במדבר, רגלנו לא תבצוק. נס קטן אבל אגדי.

אז אתה נתקעת עם הנעליים. ובמקום להאמין שעוד שלושה ימים ניכנס לארץ כנען, שם יפו פעמי נעלי ילדיך על ההרים ועל הגבעות, אתה עסוק, בלחפש כסף קל אצל האמורי.

חזור בך! תקרע את קלף המכירה. התלונות שלך לא מוצדקות ולא נעליים.

שקט השתרר.

לפתע נשמעו קולות מחוץ לאוהל. "אמא תראי נעלה הענן" מיד אחר כך נשמע קול החצוצרה תקיעה-תרועה-תקיעה. סימן למסע המחנות.
שניהם התנערו לקפל את רכושם, לקראת המסע.

אחיעם תפס את הקלף בקיפול זריז,
"אני לא אקרע אותו. אני אשמור עליו ועל הנעליים. עוד אזכה לספר לנכדי על הניסים"

פרפקט!

(אציין ברוב ענווה שזה היה אחד מעשרת הרעיונות שעלו לי לאתגר, אבל העדפתי לוותר עליו כי לפי רוב הדעות כן לבשו נעליים במדבר, ככתוב "ונעלך לא בלתה", אם כי זה עדיין יכול להסתדר יפה שהילדים העדיפו לוותר על הנעליים בכזו דרך חלקה ונוחה).
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
יצירה נספחת:

- פתוח. להיכנס בבקשה.

- שלום, גברת ברדוגו?
- כן, שלום שלום. אולי תשבי, תשתי משהו. נראה שבאת מרחוק, תרצי חם או קר?
- לגבי הנעליים, אפשר עכשיו?
- אפשר תמיד, גברתי. אבל למה לא תשבי, תרגישי בבית. ואל תשכחי שאת אורחת, כמובן.
- וואו, תודה. לא צריך לטרוח, רק הייתי שמחה לראות את הנעליים.
- אוקי, המתיני בבקשה.

- אמממ...
- מה יש, לא מוצאות חן? תראי איזה יופי של נעליים. בובה, באמת בובה.
- תסכימי איתי שגם אם אפשר ללבוש אותן, הן ממש לא במצב של 'מעולם לא ננעלו'. לא כך?
- מתחייבת לך כאן בפומבי, עם יד על הלב, יד שניה לכיוון בית כנסת. הן מעולם לא ננעלו, נקודה.
- איך לא ננעלו, מאיפה הן כל כך בלויות, קרעת אותן בידיים?
- מה זאת אומרת מאיפה, שנה וחצי שהילד לובש אותן, ואת חושבת שזה יישאר חדש? זהו, הילד גדל החלטנו למכור.
- אהה, אז הילד לבש אותן. אז למה כתבת 'מעולם לא ננעלו'?
- כי הן מעולם לא ננעלו. נשבעת. מבטיחה. נודרת. באמא שלי ושלך ביחד, וכל אחת בנפרד. הן. לא. ננעלו. נקודה.
- טוב, שלום שלום.
- שלום ולהתראות.
- להת... מה?!
- להתראות. להתראות גברתי. את העשירית כאן היום, וזה ממש כיף לי לפגוש את כל השכנות ביום אחד. אם תרצי תמיד הדלת פתוחה בפנייך, תרגישי בנוח להיכנס בכל שעה ביום.


הלם.
עשרים שנה אני כאן, ופעם ראשונה שאני דופקת אצלה. אוי. ועוד בשביל מה? בשביל זוג נעליים.
כמה קשה היא הבדידות. למה צריכים למכור לי סיפורי נעליים בשביל לזכות לביקור קטן? למה? למה?
כנראה ששערי הלב שלי כן ננעלו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
בשטיבלאך 'לוקווע' פגשתי את 'שמערל פחיות' הדייר מלמעלה. באחוות שכנים פלבלתי בעיניי לשלום.

"תגיד?" פנה אליי שמערל, "מה הבת שלי זרקה למרפסת שלכם?"

אני שהתחלתי כבר פסוקי דזימרה לא יכולתי לדבר ובפנטומימה אני גרוע, אז גררתי את שמערל החוצה.

בלוח המודעות בחוץ הייתה מודעה-
למכירה

פנטהוז 3 חדרים 50 מ"ר

במרכז בני ברק הצפונית

פל' 05000000000
לקחתי פרקר כחול מכיסו של קנעפל הגבאי, הרסתי את הפנטהוז וכתבתי-
למכירה
נעלי תינוק
פנטהוז 3 חדרים 50 מ"ר

במרכז בני ברק הצפונית

פל' 05000000000
"אה, רק זה?" נרגע שמערל, "כנראה זה הנעליים של הבובה, משהו איתם, אפילו לבובות יש אופנה, גם אתם קניתם בובת ניו יורק?"

מחקתי עוד שורה, וכתבתי-
למכירה
נעלי תינוק
פנטהוז 3 חדרים 50 מ"ר
מעולם לא!!!
במרכז בני ברק הצפונית

פל' 05000000000

"כדאי לך", ייעץ לי שמערל, "זה מעסיק אותם שעות. פשוט שמעתי את הילדים שלך משתוללים במחסן, מה הם עשו שם?"
למכירה
נעלי תינוק
פנטהוז 3 חדרים 50 מ"ר
מעולם לא!!!
במרכז בני ברק הצפונית
ננעלו
פל' 05000000000

*****

הלו?

"שלום"

"רציתי לברר בקשר למודעה בשטיבלאך?"

"אוקיי"

"מה המחיר?"

"מליון ושבע מאות אלף"

"אתה צוחק עלי? על נעלי תינוק?"

"טוב די כבר. לא תינוק ולא נעליים".
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #37
בשטיבלאך 'לוקווע' פגשתי את 'שמערל פחיות' הדייר מלמעלה. באחוות שכנים פלבלתי בעיניי לשלום.

"תגיד?" פנה אליי שמערל, "מה הבת שלי זרקה למרפסת שלכם?"

אני שהתחלתי כבר פסוקי דזימרה לא יכולתי לדבר ובפנטומימה אני גרוע, אז גררתי את שמערל החוצה.

בלוח המודעות בחוץ הייתה מודעה-

לקחתי פרקר כחול מכיסו של קנעפל הגבאי, הרסתי את הפנטהוז וכתבתי-

"אה, רק זה?" נרגע שמערל, "כנראה זה הנעליים של הבובה, משהו איתם, אפילו לבובות יש אופנה, גם אתם קניתם בובת ניו יורק?"

מחקתי עוד שורה, וכתבתי-


"כדאי לך", ייעץ לי שמערל, "זה מעסיק אותם שעות. פשוט שמעתי את הילדים שלך משתוללים במחסן, מה הם עשו שם?"


*****

הלו?

"שלום"

"רציתי לברר בקשר למודעה בשטיבלאך?"

"אוקיי"

"מה המחיר?"

"מליון ושבע מאות אלף"

"אתה צוחק עלי? על נעלי תינוק?"

"טוב די כבר. לא תינוק ולא נעליים".

עידית דנספח
עבה ממותני אתגר
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
כיממה לפני פקיעת המנדט, וההכרזה של היו"ר,
והיות ופה זה אתגר כללי, ולא שיתוף פרטי, ואולי זה לא המקום.
בכל אופן, כיון שאני מתחיל, (ולולי הניקים @סערצע ו @שלג קל לא הייתי מעיז לכתוב פה)
הייתי שמח לשמוע מהיושבים פה, את הערותיהם.

אני מתחיל לנתח לבד, את הנקודות שעניין אותי איך זה נשמע מצד הקורא.

נתחיל עם הפואנטה.
א. האם זה הגיע מספיק בהפתעה?

ב. האם שמים לב להכל כמו למשל
העבודה המשותפת, וכמובן מרץ
או שחבל על המאמץ

ג. ולגבי זה-
הבייבי הזה לא ילך
זה טוב? כי זה ביבי ולא בייבי, אבל כביכול כך המלצרית שמעה.


ועכשיו לגבי עצם הכתיבה, זהו שאני לא התעסקתי מעולם בכתיבה,
ולכן אפי' את הכללים הפשוטים אני לא מכיר.
אז דבר ראשון הרגשתי שהכתיבה אפורה מדי,
בלי לתאר את המקום, את הנעליים, את התגובות, יבש מדי. רק תיאור מינימלי.
השאלה שלי כמה זה חשוב, כלו' זה חסר או שזה בונוס אם היה יותר. או שזה טוב ככה.

דבר שני לגבי ניסוח, יש משפט אחד שהפריע לי הניסוח ולא הצלחתי לנסח טוב יותר.
מעניין להעביר בראשי את כל התקופה הזו,
אולי יש עוד משפטים כאלה?

טוב, לא חייבים לענות לי, אולי זה לא המקום, אבל אשמח אם יעשו איתי חסד.
וכן, אם יש עוד בעיות שלא פירטתי.
תודה מראש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
ברכותיי לזוכים הנסתרים.

ולזוכה המאושר במקום הראשון,
שכל מה שהבנתי מהניתוח של @הדוויג זה שאולי אין בו מסר,
תזכורת קטנה:
מחכים לאתגר הבא!
הצלחה לכולם בהמשך החיים!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

ואוו. איזו שנה הייתה לנו. מה לא היה לנו כאן? ניקים חדשים ומוכשרים שהצטרפו לקהילה, דיונים מרתקים עם דעות לכאן ולכאן, סיפורים בהמשכים חדשים, שירים מרגשים כתובים ביד אומן, וכן, גם סיפורים משלל הז'אנרים והסגנונות, החל במתח, רגש וקומדיה.

לעניות דעתי אומר שהשנה בלטו בקהילה 2 סוגות מבורכות במיוחד: כתיבת שירים, וכתיבת סקירת ספרות.
מכאן אשלח ברכות ותודות לכל הניקים שהתאמצו, חקרו, כתבו, מחקו, שכתבו, ערכו ופרסמו את יצירתם בפרוג. כידוע לנו, הכתיבה היא ללא רווח כלשהו, אך אסתכן ואומר שתסכימו איתי, שאין כמו הרווח והנחת לראות שמישהו נהנה ואהב את מה שכתבתם.

וכמובן, ישנו גם את הרווח המעשי. הידע שנצבר 'ומשופשף' מיום ליום. הביקורת הכנה שאנו מעודדים את חברי הפורום לתת לכל אשכול. לא להסס ולומר מה חשבתם על הטקסט, מה בדיוק אהבתם במה שקראתם, תיקוני שגיאות לשון או כתיב, אפילו עצות להמשך העלילה או כיוונים. כל הצדדים האלו הם מורי הוראה קריטיים לכל כותב וכותבת בקהילה.

וכעת, ללא הקדמות נוספות, אני נרגש להציג בפניכם, כמיטב המסורת, את..... תופים, מסך, אורות, דממה:


סיכום הפעילות השנתית בקהילת הכתיבה – לשנת התשפ"ה.


מאמרים מקצועיים בנושאי כתיבה וספרות

השנה, אמנם, פחות ופחות נתקלנו במדריכים מצד הכותבים, אך הנושא לא נעדר לגמרי. אנו מודים לניקים שמצאו לנכון לשתף את כלל חברי הקהילה בתובנות שונות ומאמרים מקצועיים שונים, ומקווים לראות בשנה הבאה עוד ועוד ניקים המצטרפים אליהם.

אתגרים דו שבועיים
ניתן להתגאות שאחרי כל כך הרבה שנים, קהילתנו היא בין הבודדות בפרוג שעדיין שומרת על הגחלת וממשיכה ומתמידה במסורת האתגרים הדו שבועיים. כאן המקום להודות לכל המנהלים שהושיטו עזרה ותמכו (@מ. י. פרצמן , @ניהול קהילת כתיבה ), @הספרן – על איגוד האשכולות לאשכול האתגרים, למגישי האתגרים השונים, וכמובן, למשתתפי האתגרים עצמם.

אתגר חודשי
לצערנו המסורת מהשנים שעברו פסקה (זמנית), והאתגר החודשי שעורר הדי התרגשות ותכונה בקהילה הפסיק לעת עתה, אך אתגר 'נובמבר ספרותי', שהשנה חגג את שנתו השנייה בקהילה, היה גם היה וזכה לתמיכה ולהשתתפות רבה, וליצירות איכותיות רבות.
לוחשים לי באוזנייה שההנהלה לא מאשרת או מכחישה כי פורמט 'האתגר החודשי' המקורי נמצא על שולחן המערכת כבר זמן רב, אך המנהלים כן מוכנים לאשר שנכונו הפתעות בנושא, בעז"ה.


ביקורת ספרות
וואו! כשהתחלנו לעסוק בתחילת השנה בביקורות הספרות, לא שיערנו לעצמנו עד כמה הז'אנר יהיה פופולארי בקהילה. זכינו והשנה ניקים רבים החליטו לעטות את כובע ה'מבקר' ולהגיש לנו ביקורת ספרות איכותית ומקצועית, 38 במצטבר.
להלן הביקורות לשנת תשפ"ה:

סיפורים בהמשכים
גם השנה לא שקטתם על שמריכם ואפיתם לנו סיפורים בהמשכים ריחניים. מהם שהחזיקו מעמד פרק או שניים, ומהם שהתקרבו ומתקרבים לסיומם ולכדי ספר שלם. (וכן, גם לא נשכח את הסיפורים השנים שעדיין שומרים על דופק, הם אמנם לא יכללו ברשימה של זאת השנה, אך עדיין הם ראויים לכל הערכה) סך כלל הסיפורים-בהמשכים לשנת התשפ"ה – 43.

שיתופים בולטים לאורך השנה
השנה ב"ה היו עשרות טקסטים שונים, מרגשים, מצחיקים, מותחים ומה לא... וגם דיונים מעמקים ונרחבים שעוררו הדים. הנה מקבץ קטן של חלקם, משום שרבים הם ואי אפשר לפורטן...

וגם... תרועת חצוצרות. מי אמרנו אחראי על התופים? הא, קדימה. יופי, מעולה.
אנו נרגשים להתחיל בפורמט חדש (נקווה שלא חד פעמי):
"ספר השיאים של קהילת הכתיבה בפרוג" – מהדורת תשפ"ה:
ואלו הם:


וכן, זה לקח המווווון זמן. עברתי על כמעט כל אשכולות הקהילה בשנה החולפת, דבר שלקח מאמץ, יזע (לא באמת, יש מזגן...), בילוש ומיון, וגם הקרבה של כמה שעות שינה. אבל התוצאה מעולה, לא? פליז, פרגנו בלייק. תביעו את הערכתם...
וגם, ט.ל.ח.


אז...
הייתה לנו שנה מלאה ומוצפת ברגשות שונים, רגשות שהסתננו גם מבעד למקלדת ולקולמוס המרקד בין השורות. פגשנו חברי קהילה חדשים, השתדלנו לעזור ולהחכים אחד את השני בידע ספרותי ובכלים טובים יותר לכתיבה. וכן, למרות שהנוסח של הפסקה הזו זהה לקודמותיה מהשנים שעברו, אני ממש מתכוון ברצינות לכל מילה ומילה, ואני מצפה בכיליון עיניים לראות את התוצר הסופי של כל ניק וניק, ולאחל לכולם שנה טובה וכתיבה פוריה. שנשמע רק בשורות טובות.

בהצלחה. תשפ"ו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה