שריקות מסובבות אותם, מרטיטות את האוויר ביללה פצועה. צורחת.
ירח של לילה מבריק מולם לרגע, נפרד מהם בדמעות כבדות של גשם, מתכסה בשמיכה טלואה של עננים. וחושך.
כינור מרטיט שם ברקע.
האדמה היא מעבירת קולות מצוינת, הוא מצליח לזהות את הסימפוניה, התשיעית של בטהובן. כמה נחמד. לא יכול היה לאחל לעצמו מוות מלא השראה יותר מזה. למות לצלילי סימפוניה מוזיקלית.
"נו?" רוברט מועך אותו חזק יותר לאדמה, והבוץ שעד עכשיו היה סתם עוד פריט שולי בנוף שמולו, ממלא את כל שדה ראייתו, רטוב ודביק כמו שבוץ אמור להיות.
הוא מנסה להניע לשון, להרעיד מיתרים בגרונו, אבל מסתבר שמגף על העורף לא רק מקשה עליך לנשום.
חליל חותך את הסולם הרביעי, והמודולציה שהוא עושה גורמת לדני להעריך את המוכשר, למרות המצב העגום בו הוא נמצא.
הוא עוצם עיניים, מניח להוריקן שבמוחו להתנפל עליו.
צחוק. היה צחוק, אי שם בזיכרון העמוס שלו. קליפה של רגע ישן. אולי יולי. אולי מאי.
ושמש אביב שפיזזה מולו, שותלת נקודות של אור על לחי תפוחה.
"אז תדבר כבר." הקול של רוברט נורה ממרחק של עשרים שנה ואין סוף טיפות של גשם.
אין בו כעס, בקול. רק עייפות דביקה, כבדה, ולחץ שרפה באחת.
הוא מניע בעדינות צוואר, ממשש כתמים שהותיר מגף חום על עורו.
רוח פורעת בשערו הרטוב, נושאת איתה רחש תנועה חרישית, פלסטיק מחליק על מתכת.
"אתה יודע איפה אנחנו, כן?" רוברט נושף לאוזנו מילים, תצרף אותיות שמחפשות מקום בראשו.
הוא נשמע... אחר. כמעט עדין.
דני שותק.
הוא יודע. הוא שונא את זה שהוא יודע.
הם על הבמה. הבמה ההיא. הוא מתכווץ עמוק לתוך עצמו, מנסה להתגונן מול הסופה שבכוח סוחפת אותו אליה, מסחררת אותו במערבולת בלתי אפשרית. התזמורת כבר לא מופיעה כאן מאז הפעם ההיא, מאז שהוא ברח באמצע הופעה, וקורות העץ שהבריקו אז מולו מלאות עכשיו בטחב ובוץ שהערים עליהם הזמן.
– אבל רוברט. רוברט.
הוא החזיר את הצלילים לחיים. הרעיד בתוכו מיתרים שמזמן חשב שהחלידו.
רעם מחריד אותו לרגע, מנפץ שאריות של עבר. ."חשבתי שזה ייתן לך קצת... אווירה "
רוברט מחייך, אבל דני לא רואה את זה.
"גם לי לקח זמן להבין מה הרג אותי כל השנים האלה. זה לא אתה. לא האשמה. זה הצלילים שנקטעו. הקונצ'רטו שלא נגמר "
ברק קורע את השמיים, מבזיק מולם אור. רוברט תמיד אהב דרמות. ומטאפורות מרטיטות בהחלט היו שחקני הבית במגרש שלו.
"אני רוצה שתספר לי, דני. את האמת. לא את הגרסה של הדו"ח. לא את מה שמכרו לנו בשת"פים. אותך. את הצליל האמיתי שלך."
שתיקה סמיכה נופלת ביניהם. ומוחו ריק פתאום כל כך. דני בולע.
ואז הוא מתחיל לשיר.
שתי שורות.
קטע מתוך "אלגרטו". קולו מעוות, חנוק. צרידות של אדם ששכח לבטא תקווה. שקבר את עצמו מתחת לשכבות של קרח.
ורוברט- הוא לא מגיב. הוא מתיישב על פיסת היסטוריה לצידו, עוצם עיניים.
הגשם ממשיך לטפטף מעליהם, וקסם עוטף אותם.
ובטהובן... בטהובן דווקא מגיע לסוף.
הנושאים החמים
Reactions: שמואלזון1 //