מסיבה לגיבורים
שלום הרב פוגל.
כבר שנים רבות שאני עוסק בחינוך ומתנדב בארגון שקט שעוזר לבחורים ומי שמאוד רוצה מוצא את הדרך לדעת עליו. למרות כל הקורסים והלימודים, הרבה חיבוטים וספיקות ולבטים אני עובר בעבודה הקדושה הזו, והייתי רוצה בעזרתך לשתף את החברים בקצת תחושות.
בעצם, ניסיתי להביא לך כאן בצורה אותנטית ציטוטים מהדיבורים הרבים שנקלטו בין הדלתות ברכבי הקט, לשזור מהם סיפור.
דרך הסיפור רציתי לנסות להסתפק בקול: הכלה או גבולות? להשקיע הרבה במתמודדים או דווקא בגיבורים? לסיפור הזה אין מסר, יש בו ספק. הרבה ספק. ואתה יודע מה? אולי זה דווקא מסר טוב: בעולם עתיר בידע ושיטות, בסיפורים וטורים עם סימני קריאה, לנסות להציב סימן שאלה: שאולי אין מסלול חד משמעי אלא צריך איזון בין כל הדברים, וגם זה קשה, כי מה שטוב מפה רע משם ולהיפך.
אז הנה הסיפור, ומחילה, לא התאפקתי, התערבתי עם שתי הערות ביניים לשיפוטך.
’’נולדתי למשפחה חשובה. אחים לומדים בישיבות חשובות, אבא ואמא במשרות נכבדות, הכל מדוייק ומתוסרט מראש. גם הכשרונות שלי היו טובים, מה שהכריח הסללה לדרך ידועה מראש: ציפיות גבוהות ממני להיות מהמובחרים בכיתה, אחר כך ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, וגו’ וכו’ וכדו’.
ועוד פרט חשוב: הורי, אנשי חינוך, אוהבים ועוטפים, סמכותיים וטובים. הורים מושלמים. בהמשך אסביר לך למה היה חשוב לומר זאת.
אז כפי שאמרתי, התסריט היה מדויק עבורי, אבל היתה בעיה אחת: השחקן הראשי בתפקיד הלא הוא אני, לא שיתף פעולה. עשיתי כל דבר אפשרי כדי להפריע למסלול הזה להתממש.
הייתי ילד לא קל, מרדן, במערכת עם כללים מאוד ברורים: אסור לאחר. אסור לצייר. אסור לדבר. אסור לאכול. אצל אחד היה גם אסור להתפנות. לכל זמן ועט. יש מבחנים, מטלות. עכשיו כותבים, עכשיו עומדים. אני לא הסתדרתי עם כל זה. והאמת? סליחה ממחנכי, אבל רובם גם לא ניסו להסתדר איתי. ובצדק, ניסית פעם ללטף קיפוד?
אז הפרעתי. ואז הייתי צריך לשבת בשולחן האחרון. לבד. ואחרי זה בחוץ. זה כבר לא היה לבד. לפחות זה. המפקח ניסה להחזיר אותי, אבל המלמד אמר, ושוב, בצדק, שהשיעור לא נוסע. אז עפתי שוב החוצה ברוב חדווה.
לאט לאט התחלתי להידרדר, מהכיתה למסדרון, מהמסדרון לבית, מהבית לרחוב, מהרחוב לזוהמה. וירידה, מי שחווה אותה יודע בכאב: ברגע שהיא מתחילה, היא חדה ותלולה. וכואבת, אוהו כואבת, ואז מגיעים מטה, לתהום, בחבטה. ואז קמים ומתרגלים לעומק התהום ולא אוזרים כוחות לטפס חזרה כי זה כבר ממש קשה.
למעשה, למרות שבלב הכל כבר היה מבושל עמוק, העזיבה שלי היתה באבחה אחת בשיעור א’ ישיבה קטנה. שום דבר מהכללים לא התאים לי: השיעור הארוך, הסדר, הסדר חזרה חודשית, השיחות, הכללים, מרדתי, עד שנקראתי ונאמר לי: אם אתה רוצה להישאר, חמישה תנאים! כמובן שלא יכולתי לעמוד בהם, והלכתי.
בזמנו ניסו כל מיני מומחים לחפש בעיות מדוע אני כזה מרדן. כל מיני אבחונים. אבל לא מצאו משהו. היום במבט לאחור אני מצאתי מה זה, לתופעה הזו יש שם: יצר הרע.
חשוב לי להגיד לך את זה כמי שהיה שם וחזר: מחפשים היום בעלונים כל מיני סיבות לנשירה, גבולות חזקים מידי, גבולות חלשים מידי, קצת חום, יותר חום. תשמע, אצלי היו כל התנאים הכי טובים שיכולים להיות, הורים מושלמים, ובכל זאת נשרתי, וכל כותבי הטורים והסיפורים יכולים להיות מאושרים כי מצאתי את האבחנה הגדולה: יצר הרע. ולא, לא תוכלו להתמודד במקומי, ובנסיונות הדור הזה, מה לעשות, לא כולם עומדים וזהו. זה המצב, זו הבחירה.
לכל אחד שעזב יש סיפור כיס על מלמד שאמר לו מילה, או משגיח שסילק אותו סתם. אני לא מזלזל בעומק הפגיעה, ואוי למלמד שפוגע ח’’ו. אבל שלא יספר לי סיפורים שבגלל זה הוא עזב הכל. די עם זה. הוא עזב כי בא לו. כי יצר הרע’’.
ידידי הרב פוגל, אני עוצר את הסיפור של הנער וחייב להעיר: זה חשוב מאוד להקשיב למה שהנער הזה אמר כאן, כדי שיפסיקו לחשוב שהורים ומורים אשמים ביצר הרע של בנם. אני קורא היום שכותבים על הכלה ושמייחלה, הנה תשמע טוב משהו מה שאומר מי שעבר את זה: הדבר שהכי יכול למהר את ההידרדרות זו הכלה של היצר הרע. והדבר הכי בריא שיכול מעט לעצור הידרדרות, זה גבולות ליצר הרע. וזה תפקידם של ההורים.
כל מה שמדברים על הכלה - הכוונה לנער שהוא עמוק בשנות ההתבגרות שכבר חצה את הגבולות. אבל ילד בחיידר? נער רגיל? רק גבולות וגבולות.
סליחה על ההפרעה, נחזור לסיפור:
’’יום אחד, כבר אחרי שעזבתי, וכבר לא נראיתי כלל בחור ישיבה. פתאום קיבלתי טלפון. על הקו: הר’’מ שלי עד לא מכבר, זה שאצלו ההידרדרות נראתה גם בחוץ. הוא אומר לי: תשמע, לא מרגיש בנוח שעזבת (הועזבת..) ככה בפתאומיות, בא יחד נשב עם החברים, נעשה מסיבת פרידה, תתלבש יפה ותבוא.
התרגשתי ובאתי. היה מדהים. הרבנים דיברו בשבחי, החברים אמרו איזה מקסים אני, יצאתי משם בדמעות. ועם המון מחשבות.
זה חלחל וחלחל, לקח לי זמן, אבל אחרי כמה חודשים נקשתי עם כובע וחליפה על דלת ביתו של המשגיח המופתע ואמרתי לו: חזרתי. המשגיח מיד החזיר אותי לישיבה, הר’’מ כה שמח בי, אמרתי לו שחזרתי בתשובה. וזהו אני רוצה להיות בישיבה.
הוא כל כך התרגש, וידא שאני ’’נקי’’, והחזיר. זהו, ככה, חלק. ללא חמשת התנאים. אני עדיין בתפקוד די נמוך, אבל מה לעומת זה שהחזירו אותי משם? לאט לאט אני בונה את עצמי, יש נפילות אבל יש התקדמות, ומבינים אותי, יודעים שמתקדמים לאט לאט’’.
זה הסיפור של הנער החביב כפי שסיפר לי את חוויותיו.
עכשיו, הרב פוגל, אני שואל בזעקה מרה:
למה עושים מסיבה למישהו שעזב? למה מגיע לו הוקרה? מסיבה נעשה למי שנשאר, לא למי שעזב. למה הוא קיבל מסיבה? נכון, בזכות המסיבה הוא חזר. אבל אולי אם היו עושים לו מסיבה קודם הוא לא היה הולך. אולי הוא הרגיש שכדאי ללכת, כי יהיה מסיבה, אולי התחשק לו לקבל כבר מהיחס המיוחד.
למה ילד צריך לעבור כזה מסע ייסורים בשביל שיתייחסו אליו בהבנה, בשביל שלא יהיו קצרי רוח? בשביל שיעשו לו מסיבה?
למה לפני כן כל השנים, הוא במסדרון ולבד בשולחן ללא יותר מידי רחמים כי הוא הרי בסדר: תלך. תחזור. תענש, תינזף.
הוא רק נושר ופתאום כולם פוצי מוצי. כולם בעדינות לידו כמו על תבנית ביצים.
למה רק לנושרים יש יחס טוב? למה להם כן מוותרים? מה עם אלו הרגילים, שקשה להם והם מרדנים, שמתמודדים יום יום ונושכים שפתיים? מה הם מרגישים במסיבה שלו? שזה שווה ללכת? אולי במקום מסיבה למתמודדים נעשה מסיבה לגיבורים?’’.
הרב פוגל, אתה תסלח לי שאני נסער וסותר את עצמי כל שורה, אמרתי לך מראש, שאני אביא את כל המחשבות של כל הצדדים, כי באמת יש המון צדדים, וכולם נכונים. אולי במקצוע הזה לא יזיקו סימני שאלה. וגם זה בסימן שאלה.
הנושאים החמים
Reactions: פרפקט-סציו-ניסטית, עלות השחר, ברסלבית148 ועוד 56 משתמשים59 //