נציב המלח. כמה שורות על ידידי בעל הסמארטפון---

  • הוסף לסימניות
  • #21
נכתב ע"י מלפפון;2146768:
לפעמים אני יושבת בהמתנה במרפאת שיניים, לא יכולה לקרוא את העיתונים שם מטעמים מובנים, ומצטערת שאין לי תעסוקה הולמת.
לעיתים אני יושבת באוטובוס ומתחרטת על כל רגע שאין לציבור שלנו פלאפונים כשרים עם תוכן שמותאם לציבור שלנו בלבד, כדי לעשות משהו עם הזמן הזה שמתבזבז לו.
וגם בגינה, כשהילדים 'נוטשים' אותי לטובת המשחק בחול, ואני יושבת וחושבת שחבל שאין לי אפשרות לנצל את הזמן הזה לסיים את העבודות במחשב.

מלפפון, צודקת מאוד שחייבים תוכן גם ליציאות,
בביתינו, אני מדריכה את הילדים, כמו שיוצאים מהבית לוקחים שתיה, איזשהו ממתק (אם לא רוצים להוציא בכל פעם כסף על כל מיני ג'נק יקר, והרגל גרוע...)
כך לפני שיוצאים, שמים בתיק סידור, תהילים, פרק שירה, סודוקו וכו'. לבנים: חומש כיס, משניות כיס וכו' וכו' - הרגל מדהים לכל החיים. וממלא סיפוק ושלוות נפש - תמיד יש מה לעשות. תמיד אנחנו מסודרים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
אחותי היתה עם ביתה בת השש במשרד הפנים שקט שרר שם ורק והילדונת הרעישה אמרה לה האמא:רוחי!תפסקי להשתולל,ענתה הילדה מאמי רק לי אין ביד כזה...והראתה לה איך מדפדפים עם האצבע,הסתכלה אחותי סביבה ואכן הילדה צדקה....:confused:
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
נכתב ע"י מלפפון;2146768:
לפעמים אני יושבת בהמתנה במרפאת שיניים, לא יכולה לקרוא את העיתונים שם מטעמים מובנים, ומצטערת שאין לי תעסוקה הולמת.
לעיתים אני יושבת באוטובוס ומתחרטת על כל רגע שאין לציבור שלנו פלאפונים כשרים עם תוכן שמותאם לציבור שלנו בלבד, כדי לעשות משהו עם הזמן הזה שמתבזבז לו.
וגם בגינה, כשהילדים 'נוטשים' אותי לטובת המשחק בחול, ואני יושבת וחושבת שחבל שאין לי אפשרות לנצל את הזמן הזה לסיים את העבודות במחשב.

אני חושב שיש כאן טעות, ומותר שיהיו לנו גם זמנים קטנים של המתנה, של זמן לחשוב להתבונן ואפילו סתם לבהות.

ובגינה, אם הייתה לך אכן את האפשרות 'לנצל את הזמן לסיים עבודות וכו', היי בטוחה שגם כשהילדים היו 'נוטשים' את המשחק בחול לטובתך, אז כבר לא בטוח שאמא הייתה נוטשת את 'ניצול הזמן לסיים את העבודות', והכל היה נראה אחרת.

אנו צריכים להיות שמחים ומאושרים על כך שיש לנו זמנים ש'אין לנו מה לעשות' רק להיות אם הילדים, לשמוע אותם, לחוות אותם ואיתם, וסתם להשתעמם לידם, אין דבר גדול מזה, כי רק כך אנחנו חיים איתם, לא כשאנו 'מקציבים להם זמן' אלא שכל זמן פנוי הוא בשבילם.

הצלחות לכולם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
נכתב ע"י מלפפון;2146768:
לפעמים אני יושבת בהמתנה במרפאת שיניים, לא יכולה לקרוא את העיתונים שם מטעמים מובנים, ומצטערת שאין לי תעסוקה הולמת.
לעיתים אני יושבת באוטובוס ומתחרטת על כל רגע שאין לציבור שלנו פלאפונים כשרים עם תוכן שמותאם לציבור שלנו בלבד, כדי לעשות משהו עם הזמן הזה שמתבזבז לו.
וגם בגינה, כשהילדים 'נוטשים' אותי לטובת המשחק בחול, ואני יושבת וחושבת שחבל שאין לי אפשרות לנצל את הזמן הזה לסיים את העבודות במחשב.

ווואו, תקשיבי,
הרבה זמן לא שמעתי על מישהו שחשוב לו ערך הזמן כמו לך!
כמה דקות במרפאה, כמה שניות בגינה...
אני מאמינה שגם בבית אפעם לא מתבטלת , תמיד עסוקה בדברים מועילים ומעלים
ועכשיו, נוווו, באמת!
מה חסר לך הסמארטפון??? מה הוא יעניק לך? הרי עבודות גרפיקה אי אפשר לגמור דרכו
(לא ידוע לי על תוכנות) ודברים אחרים אפשר לעשות עם דף ועט.
אז בשביל מה?
בשביל עוד כמה שניות של סיפוק יצר הסקרנות? עוד כמה דקות של בהיה חסרת תכלית?
וכל האלו שחייבותתתת בשביל העבודה , וקונות את כל המוגנים למיניהם. קשה לי. קשה לי להבין אתכן. מתנצלת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
למי שהגיב מקודם שכולנו מכורים ברמה כזו או אחרת- זה נכון. ולא חסרים התמכרויות ברמה כזו או אחרת.
אבל- עניין אחד זה לשבת בבית ולקרוא בפרוג או לקרוא ספר או לפתור תשבץ (אנשים עושים את זה עדיין??), ועניין אחד לגמרי זה לשבת בתחנת אוטובוס או באוטובוס או בתור לרופא ופשוט להיות מנותק לגמרי מהסביבה!! זה פשוט מטריד ומעוות!
לא הפריע לי כ"כ עניין ההתמכרות כמו העניין הזה שהאדם פשוט לא קשור לסביבה! לא מתקשר! לא עונה! כלום... פשוט ניצב לו עם חיוכון מוזר ושקוע בעולם וירטואלי לחלוטין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
נכתב ע"י איש שמח;2147166:
למי שהגיב מקודם שכולנו מכורים ברמה כזו או אחרת- זה נכון. ולא חסרים התמכרויות ברמה כזו או אחרת.
אבל- עניין אחד זה לשבת בבית ולקרוא בפרוג או לקרוא ספר או לפתור תשבץ (אנשים עושים את זה עדיין??), ועניין אחד לגמרי זה לשבת בתחנת אוטובוס או באוטובוס או בתור לרופא ופשוט להיות מנותק לגמרי מהסביבה!! זה פשוט מטריד ומעוות!
לא הפריע לי כ"כ עניין ההתמכרות כמו העניין הזה שהאדם פשוט לא קשור לסביבה! לא מתקשר! לא עונה! כלום... פשוט ניצב לו עם חיוכון מוזר ושקוע בעולם וירטואלי לחלוטין.

אתה צודק, אבל תדע לך שלו היית רואה כיצד אתה (לצורך הדוגמא בלבד) נראה בישיבתך מול (או בתוך) המחשב היית נבהל, שקוע ממש כמו אותו סמרטפוניסט מושבע, לנו קשה לראות אדם מנותק על יד המחשב משום שזה קורה בחדרי חדרים, אך בני/בנות זוגנו יכולים להעיד שגם אנו נראים כך לעיתים, שוב כלפי עצמי, קורה לי שבני ניגש אלי עם שאלה פשוטה ולוקח לי דקה לחזור לעצמי... מביך!!!
אגב, שמעתי משפט יפה: "המתכנתים וחברות הטכנולוגיה הם קבוצה של עשרות אלפי אנשים גאונים, שחושבים רק איך לגרום לאנושות להפסיק לחשוב...:confused::eek::mad:
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
נכתב ע"י קריאייטיבית;2147154:
ווואו, תקשיבי,
הרבה זמן לא שמעתי על מישהו שחשוב לו ערך הזמן כמו לך!
כמה דקות במרפאה, כמה שניות בגינה...
אני מאמינה שגם בבית אפעם לא מתבטלת , תמיד עסוקה בדברים מועילים ומעלים
ועכשיו, נוווו, באמת!
מה חסר לך הסמארטפון??? מה הוא יעניק לך? הרי עבודות גרפיקה אי אפשר לגמור דרכו
(לא ידוע לי על תוכנות) ודברים אחרים אפשר לעשות עם דף ועט.
אז בשביל מה?
בשביל עוד כמה שניות של סיפוק יצר הסקרנות? עוד כמה דקות של בהיה חסרת תכלית?
וכל האלו שחייבותתתת בשביל העבודה , וקונות את כל המוגנים למיניהם. קשה לי. קשה לי להבין אתכן. מתנצלת.
את מבינה בכל דבר שאנשים אחרים עושים?

אז את לא מבינה את מי שקונה מוגן, זה עוד לא אומר שיש את הזכות לשפוט אותו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
נכתב ע"י חנוש-;2147314:
את מבינה בכל דבר שאנשים אחרים עושים?

אז את לא מבינה את מי שקונה מוגן, זה עוד לא אומר שיש את הזכות לשפוט אותו.

לא שופטת אף אחד. רק היה לי קצת קושי בענין.
יש מצב שבעלת עסק לא יכולה להסתדר בזמן צאתה מהבית בלי קשר רציף עם הלקוחות שלה?
וסתם, מי מתנדב להיות זמין ללקוחות שלו 24/6?
נראה לי חיים חונקיםםםם
לפחות כשיצאת מהבית, אם זה לגינה, ואם זה לקניות או בדרכים...
קחי את הזמן הזה, תהני מהחופש! כאילו, אם התירוץ לקנית פלאפון מוגן הוא העבודה שלך
אז מה בוער לך להסחב עם העבודה הזו למכולת???
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
מטאלי, מאד נהניתי מכתיבתך הכנה, האמיתית והנוקבת, אכן נותן מקום לחשבון נפש, כי לעתים אנו עסוקים בלשפוט את הסביבה בלי לשים לב שאנו לוקים באותה הנקודה.

אדם הלך במדבר, ראה שיירה של גמלים כולם צוחקים, הוא פונה לאחד הגמלים: "תגיד לי, למה אתה צוחק?" הוא מצביע על הגמל שלפניו ואומר לו: "אתה לא רואה את ה'גיבנת' שיש לו על הגב"...

וכולנו צוחקים...

קריאייטיבית, גם מדברייך מאד נהניתי משתי סיבות, א. טוב מאד שאת לא מבינה את אלה שקונות את המכשירים הללו, ואין כאן כל כוונה לשפוט, אלא חיזוק עצמי, וזה מצוין, מזדהה עם הדברים. ב. מה שכתבת שלוקחים את העבודה לכל מקום, זה כל כך נכון, הרי אנשים מחפשים 'קצת חופש', ואילו כאן הם מעמיסים על עצמם את העבודה, חבל.

אבל בודאי שאין מקום לשפוט את האחרים, ובפרט שאנו חיים בתקופה שהחברה כל כך סוחפת, ומי שנמצא/ת במקום שבו כל המוגנים למיניהם נהיו 'חלק מהסטנדרט', הוא אכן בבעיה, כי בהתחלה ממש מראים הסתייגות כלפי חוץ וכלפי פנים, אח"כ ההסתייגות היא רק כלפי פנים (כדי 'להתאים את עצמך לסביבה'), אח"כ "בעצם למה שלא אקנה גם אני" ומכאן הדרך קצרה.

ואין כאן מקום לשפוט את האחרים, אלא לחזק ידי אלו שמשתדלים לשמור את עצמם עם הראש קצת יותר מעל המים...

הצלחות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
יש דבר שאני אישית עושה לפעמים אחרי גלישה ארוכה ברשת:
מקיש קונטרול+ H ועובר על ההיסטוריה. לפעמים אני אומר: למדתי הרבה, ולפעמים אני המום כמה זמן בוזבז על שטויות מאין כמותן.
ולמי שכתב מעליי ^ לגבי הסמארטפון המוגן. איני יודע. יתכן ויש בכך צדק. במציאות כל מי שבדק את עצמו נניח במשך כמה ימים: מה הוא עושה בסמארטפון, במה הוא מעביר איתו את הזמן- גילה עד מהרה שרוב ככל הזמן בוזבז על שטויות שטויות שטויות. {קנדי קראש גם נקרא שטויות:)...}
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
נכתב ע"י איש שמח;2147727:
יש דבר שאני אישית עושה לפעמים אחרי גלישה ארוכה ברשת:
מקיש קונטרול+ H ועובר על ההיסטוריה. לפעמים אני אומר: למדתי הרבה, ולפעמים אני המום כמה זמן בוזבז על שטויות מאין כמותן.
ולמי שכתב מעליי ^ לגבי הסמארטפון המוגן. איני יודע. יתכן ויש בכך צדק. במציאות כל מי שבדק את עצמו נניח במשך כמה ימים: מה הוא עושה בסמארטפון, במה הוא מעביר איתו את הזמן- גילה עד מהרה שרוב ככל הזמן בוזבז על שטויות שטויות שטויות. {קנדי קראש גם נקרא שטויות:)...}

ומי אמר שאסור לבזבז את הזמן על שטויות?

אלא א"כ באמת כל דקה שלנו מנוצלת לעבודת ה'.
אבל אם אנחנו בוחרים או ללכת להליכה להתאווררות, או לאכול גלידה במרפסת, או לשבת במחשב- זו בחירה שלנו. כל אחד בוחר את השטויות שלו.

השטויות של השני לא ממש מעניינות אותי כמו השטויות שלי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
נכתב ע"י מלפפון;2147738:
ומי אמר שאסור לבזבז את הזמן על שטויות?

אלא א"כ באמת כל דקה שלנו מנוצלת לעבודת ה'.
אבל אם אנחנו בוחרים או ללכת להליכה להתאווררות, או לאכול גלידה במרפסת, או לשבת במחשב- זו בחירה שלנו. כל אחד בוחר את השטויות שלו.

השטויות של השני לא ממש מעניינות אותי כמו השטויות שלי.
א- מילים כדורבנות.
ב- בשלב הזה אני פורש מהדיון..
מוצה:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
נכתב ע"י welcome;2147090:
אני חושב שיש כאן טעות, ומותר שיהיו לנו גם זמנים קטנים של המתנה, של זמן לחשוב להתבונן ואפילו סתם לבהות.

ובגינה, אם הייתה לך אכן את האפשרות 'לנצל את הזמן לסיים עבודות וכו', היי בטוחה שגם כשהילדים היו 'נוטשים' את המשחק בחול לטובתך, אז כבר לא בטוח שאמא הייתה נוטשת את 'ניצול הזמן לסיים את העבודות', והכל היה נראה אחרת.

אנו צריכים להיות שמחים ומאושרים על כך שיש לנו זמנים ש'אין לנו מה לעשות' רק להיות אם הילדים, לשמוע אותם, לחוות אותם ואיתם, וסתם להשתעמם לידם, אין דבר גדול מזה, כי רק כך אנחנו חיים איתם, לא כשאנו 'מקציבים להם זמן' אלא שכל זמן פנוי הוא בשבילם.

הצלחות לכולם.

אני לא שמחה מלבהות.
זה לא 'מאשיר' אותי ולא מעשיר אותי.
נחמד לי יותר לקרוא אשכול באיש את רעהו דפרוג.

וכנראה שמי שמדבר לא חווה מה זה להיות אמא.
ב"ה, כל הזמן עם הילדים וליד הילדים, לשמוע להקשיב, ומותר בשעות הערב לבזבז את הזמן על שטויות כמו למשל האשכול הזה.

ההבדל ביני ובין אחרים, אני שמה לב,
שהם מדברים נגד ועושים אותו דבר.
אני לפחות לא מדברת נגד בשעה שאני עושה את הפשע הזה של לגלוש בפרוג.
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
יש הבדל בין לשבת בערב כמה דקות לרענון בפרוג
לבין להיות מכורים לזה.
וככל שה"זה" נגיש יותר. ככה הסיכוי להתמכרות גדול יותר. וזה פירושו אינטרנט. מדיה. וגם סמארטפון
ובסמארט הכל נגיש ומהיר וקטן וזמין לכל מקום ולכן הסיכוי של להגיע להיות דבק ומכור לזה הוא גדול הרבה יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
כשלא היה מחשב, אמא שלי היתה שולפת אותי בעת ליל מתוך הספר שקראתי.
כשבגרתי מעט, היא כבר סמכה עליי והותירה בידי את האחריות.
מאז הפעם היחידה בה קראתי את הצואה של חיים גרינבוים כל הלילה, ובבוקר הייתי עייפה, למדתי לקחת אחריות למעשיי.
לכן, רק אם יש לי עבודה דחופה עם דד ליין מלחיץ, המחשב נשאר פתוח אצלי אחרי 12 בלילה.
כשלא, המחשב נסגר בין 10 ל12, כל יום לפי מידת האחריות בהתאם ללוז של הבוקר.

אלא מה-
כמו שלמדתי לקחת אחריות על עצמי, כשאמא שלי הסירה אותה ממנה,
גם היום כשאמא שלי לא צמודה, אני יודעת לחשב את זמני.
מתי טוב לי להיות עם המחשב ומתי לא.

וגם אם קורה, והסתקרנתי בשעות שאני עם הילדים ונכנסתי למייל, אני לא קוראת לעצמי מכורה.
מבינה את הרצון והאנושיות הסקרנית שלי, נותנת לעצמי את ה5 דקות הללו, מודעת לחולשות, ולא מתחילה לכנות בשם כדי להתיר מעצמי את האחריות.

"אני מכורה" איזה כיף. סבבה. אין לי אחריות, מותר לי לעשות מה שאני רוצה כי זה לא בשליטתי. אני הרי מכורה.

קחו אחריות על החיים שלכם. אף אחד לא יקח מכם אותה, ולא יעשה במקומכם את התפקיד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
נכתב ע"י מלפפון;2147738:
אבל אם אנחנו בוחרים או ללכת להליכה להתאווררות, או לאכול גלידה במרפסת, או לשבת במחשב- זו בחירה שלנו. כל אחד בוחר את השטויות שלו...

ראשית כל לא דובר על פרוג אלא על המוגנים שאתה מחובר לזה כל הזמן, דובר על 'לנצל את הזמן כשהילדים משחקים בגינה', 'לתפוס את הרגע'.

שנית, הסיכוי להתמכר ל'הליכה להתאווררות' או 'לאכול גלידה במרפסת' קטן מ'לנצל את הזמן בגינה עם הילדים'...

או שלא...
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
נכתב ע"י מלפפון;2147745:
אני לא שמחה מלבהות.
זה לא 'מאשיר' אותי ולא מעשיר אותי.
נחמד לי יותר לקרוא אשכול באיש את רעהו דפרוג.

אף אחד לא שמח מלבהות, זה לא מאשיר ולא מעשיר, אך...

נכתב ע"י welcome;2147090:
מותר שיהיו לנו גם זמנים קטנים של המתנה, של זמן לחשוב להתבונן ואפילו סתם לבהות...
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
נכתב ע"י מלפפון;2147745:
ההבדל ביני ובין אחרים, אני שמה לב,
שהם מדברים נגד ועושים אותו דבר.
אני לפחות לא מדברת נגד בשעה שאני עושה את הפשע הזה של לגלוש בפרוג.

אין כל סיבה למצוא הבדל בין אחד לרעהו, כולנו עם מטרה אחת לעבוד את ה' כל אחד כפי כוחו ודרכו, חלילה וחס מלהטיל דופי האחד ברעהו, חלילה וחס שמישהו בא לדבר סרה בדבריו של האחר או בדרכו.

יש כאן דיון על אלו שיש להם מכשיר המחובר לרשת, שנמצא איתם כל הזמן שהולך איתם לכל מקום, או יותר נכון, שהם הולכים איתו לכל מקום ובכל זמן.

פותח האשכול האיר את הדברים בצורה מאד יפה, נעימה ונוקבת, לא דובר כאן על מי שיש לו במחשב בבית, כל אחד מבין שזה שונה לחלוטין, אם כי גם בזה יכול להיות שאדם מתמכר (או איך שלא נקרא לזה) וכל אחד יעשה את חשבון נפשו, וכמו שביטא את זה מטאלי בצורה ברורה שנותנת מקום של חשיבה מחודשת.

הכל נכון, והכל בסדר, אף אחד לא חי בשביל האחרים ובשביל מה שיאמרו הבריות, אלא בשביל לעבוד את ה' כפי כוחותיו וכדרכו, וכולנו בני אב אחד נחנו.

ובקיצור, לא באו מעט דברי ביקורת על אלו שיש להם פרוג במחשב, אלא על אלו שפרוג הולך איתם לכל מקום, וגם עליהם לא היו הדברים כשפיטה וכהטלת דופי, אלא נתנו את הכוח למי שנמנע מזה לומר "אשרינו" שאין לנו את אותם המכשירים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
אז לידיעת כל אלו נגד המוגנים :) וב"ה שאתם נגד, ואתם מחזקים את עצמכם וכו' וכו'....

אין פרוג במכשירים האלו.
אז פרוג לא בא איתם כל מקום, והם לא מכורים יותר מכם.

ואם יש כאלו שרב משפחת עם SMS (ולא משנה הסיבה, שהתחזקו יותר מהמשפחה, שהם חזרו בתשובה והמשפחה נשארה רחוק יותר ועוד) אז הצורה להחזיק SMS כשר - זה ע"י מוגן.
אבל רחמנות הם לוקחים את העבודה איתם כלל מקום,
והם "מכורים" רק מעצם זה שיש להם מכשיר מוגן

אבל חלילה, אף אחד מכם לא שפט, רק ראה אותם מיד באור מסויים מבלי לדון לכף זכות או לנסות לראות שמא יש סיבות אחרות בעולם למה מחזיקים מוגן.
וכן, יש לי מוגן, ואני הכי לא מכורה לו, אבל צריכה אותו :)
ועצם זה ש90% מהפעמים שאני יוצאת אני שוכחת אותו בבית מראה כמה אני לא מכורה.....

אבל, באו חכמים ממני (כנראה) ואמרו לי 'את "מכורה" רק כי יש לך מוגן ואולי פרוג מגיע איתך לכל מקום'.
עולם הזוי ראיתי.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

לחצתי על הבלם עד הרצפה.
ראיתי את החלון של הרכב שלפניי מתקרב במהירות ו... בום.
התנופה שלי נעצרה בבת אחת.
לא קרה כלום
לא קרה כלום

ברוך השם

רק נגענו זה בזה, שתי קופסאות מתכת גדולות. חזקות. מה כבר יכול לקרות.
חלון התנפץ?
נו, אז חלון התנפץ. זכוכית. מה אתה רוצה, שלא יתנפץ? זכוכית. רק זכוכית.
לוקחים מטאטא. מטאטא ויעה ונגמר סיפור.

וזה לא קשור. זה לא קשור אלי. כלומר כמעט לא קשור. זכוכית חה חה, גם אם תקיש עליה בכפית היא תשבר.
שברת פעם כוס? אף פעם לא שברת כוס? ולא קראת לזה תאונה. צחקת קצת ואמרת מזל טוב.

נו.

נו כבר...

למה הוא לא נוסע? אנחנו באמצע הכביש. רד כבר לשוליים ואני אחריך, ונחליף פרטים. כמו שני גברים מכובדים, נחליף פרטים. נלחץ ידיים. נגיד סליחה.
מזל שיש ביטוח, גם לך יש ביטוח?
בטח יש ביטוח, למי אין ביטוח היום. ואתה מבין שזה אתה, נכון. כלומר האשמה.
עצירה פתאומית שכזו... גם אילו שמרתי מרחק לא הייתי יכול...
לא, לא אשמה חלילה. אשמה קראתי לזה? הו לא. מה פתאום. ראיתי בברור את הילד שקפץ לך לכביש, אתה חושב שלא ראיתי שהיית חייב לעצור? לא אשמה. גורם. אתה מבין? אתה הגורם. כלומר בשביל הביטוח.

אתה נחמד אדוני, אם כבר נגזר על בנאדם להתנגש, אז להתנגש עם אדם נחמד חה חה. נחמד כמוך אדוני. טפיחות שכם. פתק עם הכתובת והטלפון. אולי נתראה פעם הא, על כוס קפה. אולי זו התחלה של ידידות מופלאה חה חה.

נו

נוווו

למה אתה לא נוסע כבר לשוליים. למה אתה יושב ברכב כמו גולם? צא כבר ונדבר, נגמור סיפור חת שתיים. באמת, מה כבר קרה, כמה זכוכיות. אתה יודע מה? חצי חצי. כמה עולה שמשה, גרושים. חצי עלי חצי עליך. רק תצא כבר מהאוטו ונדבר סוף סוף, למען השם אי אפשר לנהל ככה עסק...

אני מבין. אתה מתבייש! אני לגמרי מבין, אתה פוחד ממני, אתה חושב שאני איזה בריון כביש עצבני שיתחיל לאיים עליך, לסחוט אותך, למרר לך את החיים.

אין שטות גדולה מזו יקירי, אין.
חה חה, אני?
אני לא יכול לגעת בזבוב, רק תראה אותי לרגע, נדבר שתי מילים ותרגע מיד. אני האחרון שיש לפחוד ממנו.

אתה יודע מה? קח הכל.
זהו. הכל עלי. אני משלם את כל השמשה.
איך אני בשבילך?
ובשביל ההרגשה הטובה, שים לב, בשביל שתרגיש טוב אני יגיד לך שאני אשם.
או קיי? אני הגורם אני האשם, אני לא שמרתי מרחק ונכנסתי בך, קח את הכסף וכל טוב. כמה כבר עולה שמשה...
וגם המטאטא עלי חה חה, מטאטא חדש!

נו

אתה לא יכול לשבת שם לנצח. זה כביש פה. אנחנו חוסמים את התנועה.
טיפהל'ה אומץ, נו. תגייס כוחות נפש וצא.

אתה יודע מה
אני יוצא אליך וגמרנו. טוב לך? אני אעשה את הצעד. אני אשם, אני משלם, אני הוא זה שניגש אליך. אתה תפתח את החלון ואני אכניס לך צ'ק.
וזהו. קלי קלות.
פותח חלון, לוקח, סוגר, ונוסע. סוף טוב הכל טוב.
הנה, עוד רגע. פשוט הרגליים שלי חלשות קצת, אני לא מרגיש טוב היום. הנה אני כבר פותח את הדלת ויוצא, אני צריך לשחרר את החגורה, עוד כמה שניות.
עוד כמה שניות.
אני רק צריך קצת לנוח. שהידיים יתחזקו לי, נבהלתי מהתאונה הזו חה חה, אתה חושב שלא נבהלתי? אני גם בן אדם.
עוד רגע, אני נח שניה ומיד מזיז את הידיים שלי אל החגורה. אוף בדיוק היום. בדיוק היום אני לא מרגיש כל כך טוב.
כמה נשימות עמוקות ואני יוצא אליך. קצת לחוץ פה. והרגליים שלי... כל כך חלשות. מה שקצת בהלה עושה לבנאדם חה חה.
הנה הנה, כבר אני מנסה לשנות תנוחה, רק צריך להצליח לזוז פה, המכוניות הקטנות האלה, אתה יודע. הכל צפוף, והגוף תקוע. ואולי.
אולי עדיף שאתה תצא אלי, אני חושב, כן כך עדיף. אני לא מרגיש כל כך טוב היום.

אני בטוח שאתה מתחיל לקלוט, שאין כאן שום בעיה, לא קרה כלום, כמה זכוכיות וזהו. הנה אתה בוודאי כבר מבין, ועומד לפתוח את הדלת שלך, תפסע אלי בהססנות, ואני אחייך אליך.
כן חיוך גדול, שירגיע אותך בבת אחת.
ואני יגיד סליחה, למרות שאתה צריך לומר את זה לי. לא אכפת לי. שיהיה, אני אשם, אני משלם, קח את הצ'ק ונלחץ ידיים כמו גברים.

נו צא כבר

צא!

יש לי סחרחורת כבר,
אסור לי לחשוב כל כך הרבה, ועוד היום בדיוק כשאני לא מרגיש טוב, סחרחורת וצפצוף באוזניים. חנוק פה כל כך.
כנראה שבכל זאת אצטרך לצאת אליך, לשאוף קצת אויר בחוץ, לחלץ את האברים. אבל הרגליים לא נשמעות לי, חה חה, קטעים. נרדמו לי הרגליים.

הנה אנשים באים, עם אפודים כתומים.
היי, הכל בסדר חברים!
רק כמה זכוכיות חה חה.
תגידו לנהג שם, שאני משלם הכל. הוא יכול לצאת בשקט.
הוא יכול לצאת בשקט.

למה יש לכם מסור?
מטאטא צריך, לא מסור.

אוי הבחילה הזאת. הסחרחורת. הצפצוף. תעזרו לי לצאת מפה. ההגה תקוע לי בתוך ה...
תגידו לו שיבוא לקחת את הצ'ק.
תגידו לו שאני אשם.
אני משלם.
מה כל הסיפור, כמה זכוכיות. כמה זה כבר יכול לעלות?
שיצא כבר
שיצא.

למה הוא לא יוצא?

למה

למה??
שיתוף - לביקורת אחותי כלה (2)
בס"ד

בעבר כתבתי כאן את
אחותי כלה וכבר אז ידעתי שמתי שהוא ארצה לכתוב קטע נוסף על הנושא. שמחה שמצאתי את הזמן לכך. אשמח לתגובות וביקורת

זוכרת שיצאת מתא המדידה, חגיגית וזוהרת. אני זוכרת גם איך המוכרת התנפלה עלייך, שרקה "וואווווו" ארוך. גם אמא התקרבה, מיששה את הבד, התרגשה איתך. מי כמוני יודעת כמה שנים היא חיכתה לראות אותך בשמלת כלה.

זוכרת שהתקרבת למראה, הבעת אי סיפוק עלתה על פנייך. אחרי חצי סיבוב לימין, חצי סיבוב לשמאל, החלטת שהשמלה לא מספיק צנועה בשבילך. המוכרת קימטה פנים, אמרה ש"חבל" ו"השמלה הזו כל כך יפה לך!!". אמא שתקה, אף פעם לא רצתה להתערב בבחירות האישיות שלך. ורק אני עמדתי בצד, מחיתי דמעה שאיש לא ראה.

פתאום נזכרתי בך, אחות. איך כל השנים נלחמת לבד. היית כבר מעל עשור אחרי סמינר, ההרצאות של הרבנים מפעם כבר לא הדהדו באוזנייך. אפילו מתאי הזיכרון שלך הן כבר הספיקו להישכח.
היו לך את כל הסיבות בעולם ללכת ימין ושמאל ובכל זאת את נשארת על דרך האמצע. עם התמימות הזו מפעם והאמת שאין שני לה.

הזיכרונות מציפים אותי. ברקע אני שומעת את המוכרת מציעה לך עוד כמה שמלות, מחליפה איתך כמה מילים על עבר והווה. המילים מתערבבות אצלי בראש, לא מצליחה להתמקד בהן. כן מצליחה להתמקד בטלפון הקטן שמונח על כיסא העץ מול המראה. אני יודעת שהיו לך את כל הסיבות בעולם להחליף אותו ובכל זאת הוא נשאר איתך. תשע שנים. עבר איתך את המסע הארוך הזה. לבד.

תמיד צחקתי איך המתכנתת הכי מוצלחת, נשארת עם המכשיר הכי טיפש ביקום. ואת לא התרגשת מההגדרה שלך, מההגדרה שלו. הבטחת להישאר עם הפלאפון הכשר שלך לנצח נצחים. לא משנה כמה חברות הייטק תעברי בדרך.

ואני תמיד שאלתי את עצמי איך? מה נותן לך את הכוחות? להילחם לבד זה בטח קשה.

תשע שנים ללא תקנון לא גרמו לך להתלבש אחרת. ואיך כל יום עמדת מול המראה ובחרת מחדש להתלבש איך שמלך עולם רוצה שתתלבשי. איך הרוחות בחוץ לא השפיעו עלייך, אחות? זה דור אחרון. קשה פה מידי. מאיפה שאבת את כל הכוחות?

בשבתות הקיץ, שהיינו מלקקות גלידת סורבה מול השמש. הייתי אומרת לך שאני מקנאה במי שיזכה בך. תמיד קינאתי ביכולת שלך להילחם כמו לביאה. ללכת עם האמת באפילה. לפעמים זה היה נראה שאין לך שום ניסיונות. הכל תמיד היה ברור מאליו. הלוואי שהיה לך מילות קסם לחלק לעולם ולי. לא כולם מצליחים להילחם כך לבד.


הזיכרונות לוקחים אותי רחוק. נזכרת בחברותייך לספסל בית הספר. כמעט כולן השתנו עם השנים. ספרי לי מה הסוד שלך? איך הצלחת להישאר כזו חזקה ועומדת למרות כל הזמן שעבר בדרך?

"רחלי?" פתאום אני שומעת את השם שלי, וברגע אחד מתפוצצות בועות הזיכרון. אני רואה אותך מולי, מחייכת. אמא שואלת אם הכל בסדר. "ריחפת קצת, היית בעולם אחר", היא מעדכנת אותי.

"כן... הכל מצוין", אני מחייכת אליכן בחזרה.

אנחנו יוצאות מהחנות, ורגע לפני שאנחנו נכנסות לרכב, אני עוד מסובבת את הראש לאחור. אולי יום אחד יהיה בי את האומץ לספר לך כמה היית בשבילי השראה, ואיך בכל המלחמות שלי היית נוכחת.
שיתוף - לביקורת נעל
חניתי ברחוב צדדי, והדלקתי את הנורה מעל הראש.
הוצאתי את צרור הניירות מהכיס לשנן שוב את מהלך הסוגיה.
כיביתי את המזגן ופתחתי חלון במקומו.
תמיד לפני שיעור כללי אני טיפה לחוץ. גם אחרי כמה מחזורים עולה בי החשש שאתבלבל בסדר הדברים. נסיון או לא נסיון, אתה פוחד מהתלמידים שלך, ילדים בני תשע עשרה. ככה זה.

לפתע התכופף אל חלוני איש מבוגר מאד ושאל אותי לשמי.
אמרתי לו.
"מיד זיהיתי אותך" חייך, שיניו צחורות וישרות מכדי להיות טבעיות.
בטח רוצה להכניס את הנכד שלו לישיבה, או פרוטקציה אחרת, חשבתי.
"אתה לא זוכר אותי"? שאל.
צמצמתי עיניים וניסיתי להשיל מדמותו את מעמסת השנים.
"הייתי הָרֶבֶּה שלך בכיתה ח".
הרב גלוזקנט - נזכרתי.
נזכרתי כמה שנאתי אותו.

הוא עשה לי את המוות, ולא הפסיק לומר לי שאני בטלן, וחסר כל רצון טוב, ורק סנדלר יצא ממני. אני לא אשכח איך פעם כשפטפטתי תוך כדי שיעור עם הילד שמאחוריי, הוא חלץ את נעלו והניח אותה בשקט על השולחן.
נראה לך שתוכן לתקן את זה? שאל. והכיתה התגלגלה מצחוק.

"אתה גר באיזור"? שאל, נשען בשתי ידיו על חלון הרכב.
"לא בדיוק, אני רק עובר פה".
"ההורים שלך עוד בחיים? אני זוכר את אבא שלך, תלמיד חכם היה".
"היה ועדיין. אמא שלי נפטרה והוא גר אצלי".

הוא עזב את האוטו וידיו עיסו את גבו כשהתיישר.
"היית שובב אתה", אמר וחיוכו חשף שוב את התותבות המושלמות שלו. "כמה שניסיתי לעשות ממך בנאדם, לא... היית קשה, קשה מאד, ולמרות כל המומחיות שלי...לא הצלחתי" הוא צחקק קצת ואחר כך הציץ בפניי החתומות והבעתו התחלפה לנבוכה קצת.
"נו טוב, ככה זה בחיים, לפעמים" אמר ושפשף את ידיו זו בזו.
"אתה עוד עובד בהוראה?" שאלתי.
"מפקח", אמר בגאווה מהולה בעייפות. "ואתה, מה אתה עושה היום?"
"יש לי סנדלריה", אמרתי.
הוא הביט בי, ממשיך לשפשף את ידיו לאיטו.
"די מצליחה, אנשים מרוצים מאד, ברוך השם".
"נו, ברוך השם ברוך השם", מלמל.
הוא החל לפסוע לאחור, "אתה יודע, היה לך פוטנציאל לא רע", אמר פתאום בקול אחר.
עיניו שוטטו לאורך הרכב וחזרו אליי, "בן כמה אתה, ארבעים וחמש? חמישים? יש לך כבר כסף, אתה עדיין יכול ל... אתה יודע רבי עקיבא התחיל בגיל..." הוא השתתק פתאום והניף בידו "אני זקן חסר תקנה, מה אני רוצה ממך" צחק במבוכה "היה נעים לפגוש בך" אמר כשהוא גורר את רגליו על המדרכה ומתרחק, "תמסור דש לאבא".

סגרתי את החלון והדלקתי את המזגן.
כיביתי את האור וישבתי בחושך כמה דקות.
אחר כך הכנסתי את צרור המראה-מקומות לכיס הפנימי של הפראק, התנעתי את הרכב ונסעתי אל הישיבה, למסור את השיעור כללי כמו בכל יום שלישי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה