הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
נשארנו להתגעגע
כבר תקופה ארוכה שאני רוקמת בדמיוני את אירוע השבע-ברכות שנערוך לך, ויש בדמיון מן העונג והתקווה גם יחד.
בכל דמיונותיי ברי לי כי יהיה זה שבע ברכות ביתי, בשביל אווירת ההיימיש, אבל גם מוקפד ועשוי כהלכה, עם שלמות שתלווה את כל הפרטים הקטנים, כי מגיע לך השבע-ברכות הכי יפה שיש. יש והדמיון מצייר לפני שולחנות ערוכים בסגול ובאפור, כששנדלירים כסופים, זקופים ומוארים מעטרים כל מרכז שולחן. לעתים הוא צובע צלחות רבועות בשילוב מנוגד ודרמטי של שחור ולבן, מזכרות בצבעים תואמים ומנות פתיחה של קוקטייל על כל צלחת.
הסלון מרווח, יש בו מקום בשפע למניין פלוס, אבל חדר הילדים מעט קטן מדי, וזו בעיה, כי חשוב לי לארח ברחבות. אי לכך נוציא את המיטה אל המרפסת, אין מנוס, ונזמין רק את המשפחה הקרובה-קרובה. יש הרבה מקום בלב, וגם בבית יהיה.
עם התפריט אני קצת מסתבכת, קשה להתחרות עם המנות שהמטבח אצלכם מנפיק, אבל זו מהמורה שעוד נתגבר עליה. הגשה יפה עושה המון, ובתחום הזה דווקא יש לי מה להציע. אולי כבדים בפטריות על טוסטונים לצד זילוף שושנת פירה? אולי מרק? הוא יתאים רק לאירוע חורף.
וכבר לא מצחיק לחלום ולדמיין כך ולגחך על הדמיונות היורדים לפרטי פרטים כאשר עדיין אינך חתן. כבר לא מצחיק, כי המציאות - אין בה שמץ דמיון וחלום, רק בכי עמוק שאין לו סוף. לעולם, לעולם לא נחוג את כלולותיך. חופת שמים שחשך משחור תארה הייתה פרושה מעל ראשינו באותו ליל הושענות בו ליווינו אותך, ועדיין אינך בן עשרים ושתיים, למנוחת עולמים.
במקום לתכנן תפריט עשיר וחגיגי לימי המשתה, ישובים אנו במטבח וחולקים תורנות להכנת סעודת הבראה. והאוכל מתובל בדמעותינו הרותחות, פשוט וחף מגינונים. 'אוכל מנחם' – מי המציא את הביטוי הזה? שום עוגת קצפת בעולם ושום שוקולד שוויצרי ממולא לא ימתיקו את החסר. גם המזון הבסיסי בקושי עובר בגרונות החנוקים.
קרנו אסון. אסון קרנו. כמו בלופ חוזר צמד המילים ומכה בי, מצווח בקולו של עורב מאיים. אסון, אסון. קרנו אסון. ועוד איזה! כמה חן ומתק שפעת, זאבי. כמה תקוות נתלו בך, אחיין בכור שלי. חתונתך, כגדול בנכדים, היתה אמורה להוות אירוע מרגש ושינוי של סטטוס במשפחה, אנחנו כבר דודים גדולים, כמה מרגש! הזהרו מחלומות, לעתים אין הם מתגשמים. הלב המרוסק, הבוכה, מהנהן ומחרה אחר כל הקלישאות המופיעות במודעות אבל עוד משכבר הימים: גדול כים שברנו, מי ירפא לנו, באה השמש בצהריים. אכן, אכן ואכן. וזולת הכאב החותך אין בו מקום ופניות לחשוב על דימוי מחודש אשר יבהיר את עוצם השבר ועומק קרקעית תהומות היגון.
אני נזכרת בנוהגך ה'בכורי', מלא אחריות אך חף משתלטנות, אוחז בידי האחים הצעירים ממך כמנהג את הצאן, והם כרוכים אחריך. וכמה אהבו אותך גם בני דודיך הצעירים! כמונו ממש שמחו בכל ביקור שלך וכרכרו סביבך, ואתה גמלת להם בסבלנות ובחיוך, על אף ולמרות פערי הגיל שבינכם. בכלל, החיוך שלך – זו תמונתך החקוקה בי, אם לא על שפתיים אזי זיק ממנו מרצד בעיניך הנבונות.
אמש שאלה בתי בת השש, כמסיחה לפי תומה: אמא, עכשיו מי יעזור לנו לנקות לפסח? כי אם באופן זמני, ברוך השם, נבצר מעקרת הבית לתפקד, ויש צורך בזוג ידיים זריזות ובלב רחב, אזי אתה נמצא בשטח, נכון להטות כתף. וכך היא זוכרת אותך - בא, אומר מעט ועושה המון ותוך כדי פעלתנות גם משרה סביבך אווירה נעימה.
כל המילים שרצינו לומר לך ולא אמרנו (שאין כמוך, שלבך לב זהב הוא, שאתה נפלא ויקר ואהוב עלינו כל כך!) נותרו כלואות בין הצלעות, מכבידות על הלב. אולי הן שמצרות את הריאות, ובגללן אין לנו אוויר ונשימותינו כבדות? במקום שתישארנה שם אני מנסה לכתוב את אהבתנו לך. את הגעגועים המנסרים. את הכאב. היש מילים שתתארנה אותו בכלל?
לא תקבל ש"ס חתנים בכריכה הדורה, אין בו כל צורך באשר אתה מתענג על השכינה ולומד תורה ישירות מפי הגבורה. מתנות חתונה ונדוניה חדישה לא יוענקו לך, ולא נשליך סוכריות מעזרת הנשים כשיובילו אותך עטור שטריימל. אבל אני מבטיחה שנשלח לך לשמים צרורות עטופים באהבה, כל לבנו נתון בהן, להעלות נשמתך הטהורה מעלה מעלה.
כבר מתגעגעת,
דודתך.
לזכר אחייני הבלתי נשכח, מרדכי זאב וינברג זכרו לברכה, בן הרה"ח צבי יהודה לייב שיבדל לחיים טובים וארוכים.
נשארנו להתגעגע
כבר תקופה ארוכה שאני רוקמת בדמיוני את אירוע השבע-ברכות שנערוך לך, ויש בדמיון מן העונג והתקווה גם יחד.
בכל דמיונותיי ברי לי כי יהיה זה שבע ברכות ביתי, בשביל אווירת ההיימיש, אבל גם מוקפד ועשוי כהלכה, עם שלמות שתלווה את כל הפרטים הקטנים, כי מגיע לך השבע-ברכות הכי יפה שיש. יש והדמיון מצייר לפני שולחנות ערוכים בסגול ובאפור, כששנדלירים כסופים, זקופים ומוארים מעטרים כל מרכז שולחן. לעתים הוא צובע צלחות רבועות בשילוב מנוגד ודרמטי של שחור ולבן, מזכרות בצבעים תואמים ומנות פתיחה של קוקטייל על כל צלחת.
הסלון מרווח, יש בו מקום בשפע למניין פלוס, אבל חדר הילדים מעט קטן מדי, וזו בעיה, כי חשוב לי לארח ברחבות. אי לכך נוציא את המיטה אל המרפסת, אין מנוס, ונזמין רק את המשפחה הקרובה-קרובה. יש הרבה מקום בלב, וגם בבית יהיה.
עם התפריט אני קצת מסתבכת, קשה להתחרות עם המנות שהמטבח אצלכם מנפיק, אבל זו מהמורה שעוד נתגבר עליה. הגשה יפה עושה המון, ובתחום הזה דווקא יש לי מה להציע. אולי כבדים בפטריות על טוסטונים לצד זילוף שושנת פירה? אולי מרק? הוא יתאים רק לאירוע חורף.
וכבר לא מצחיק לחלום ולדמיין כך ולגחך על הדמיונות היורדים לפרטי פרטים כאשר עדיין אינך חתן. כבר לא מצחיק, כי המציאות - אין בה שמץ דמיון וחלום, רק בכי עמוק שאין לו סוף. לעולם, לעולם לא נחוג את כלולותיך. חופת שמים שחשך משחור תארה הייתה פרושה מעל ראשינו באותו ליל הושענות בו ליווינו אותך, ועדיין אינך בן עשרים ושתיים, למנוחת עולמים.
במקום לתכנן תפריט עשיר וחגיגי לימי המשתה, ישובים אנו במטבח וחולקים תורנות להכנת סעודת הבראה. והאוכל מתובל בדמעותינו הרותחות, פשוט וחף מגינונים. 'אוכל מנחם' – מי המציא את הביטוי הזה? שום עוגת קצפת בעולם ושום שוקולד שוויצרי ממולא לא ימתיקו את החסר. גם המזון הבסיסי בקושי עובר בגרונות החנוקים.
קרנו אסון. אסון קרנו. כמו בלופ חוזר צמד המילים ומכה בי, מצווח בקולו של עורב מאיים. אסון, אסון. קרנו אסון. ועוד איזה! כמה חן ומתק שפעת, זאבי. כמה תקוות נתלו בך, אחיין בכור שלי. חתונתך, כגדול בנכדים, היתה אמורה להוות אירוע מרגש ושינוי של סטטוס במשפחה, אנחנו כבר דודים גדולים, כמה מרגש! הזהרו מחלומות, לעתים אין הם מתגשמים. הלב המרוסק, הבוכה, מהנהן ומחרה אחר כל הקלישאות המופיעות במודעות אבל עוד משכבר הימים: גדול כים שברנו, מי ירפא לנו, באה השמש בצהריים. אכן, אכן ואכן. וזולת הכאב החותך אין בו מקום ופניות לחשוב על דימוי מחודש אשר יבהיר את עוצם השבר ועומק קרקעית תהומות היגון.
אני נזכרת בנוהגך ה'בכורי', מלא אחריות אך חף משתלטנות, אוחז בידי האחים הצעירים ממך כמנהג את הצאן, והם כרוכים אחריך. וכמה אהבו אותך גם בני דודיך הצעירים! כמונו ממש שמחו בכל ביקור שלך וכרכרו סביבך, ואתה גמלת להם בסבלנות ובחיוך, על אף ולמרות פערי הגיל שבינכם. בכלל, החיוך שלך – זו תמונתך החקוקה בי, אם לא על שפתיים אזי זיק ממנו מרצד בעיניך הנבונות.
אמש שאלה בתי בת השש, כמסיחה לפי תומה: אמא, עכשיו מי יעזור לנו לנקות לפסח? כי אם באופן זמני, ברוך השם, נבצר מעקרת הבית לתפקד, ויש צורך בזוג ידיים זריזות ובלב רחב, אזי אתה נמצא בשטח, נכון להטות כתף. וכך היא זוכרת אותך - בא, אומר מעט ועושה המון ותוך כדי פעלתנות גם משרה סביבך אווירה נעימה.
כל המילים שרצינו לומר לך ולא אמרנו (שאין כמוך, שלבך לב זהב הוא, שאתה נפלא ויקר ואהוב עלינו כל כך!) נותרו כלואות בין הצלעות, מכבידות על הלב. אולי הן שמצרות את הריאות, ובגללן אין לנו אוויר ונשימותינו כבדות? במקום שתישארנה שם אני מנסה לכתוב את אהבתנו לך. את הגעגועים המנסרים. את הכאב. היש מילים שתתארנה אותו בכלל?
לא תקבל ש"ס חתנים בכריכה הדורה, אין בו כל צורך באשר אתה מתענג על השכינה ולומד תורה ישירות מפי הגבורה. מתנות חתונה ונדוניה חדישה לא יוענקו לך, ולא נשליך סוכריות מעזרת הנשים כשיובילו אותך עטור שטריימל. אבל אני מבטיחה שנשלח לך לשמים צרורות עטופים באהבה, כל לבנו נתון בהן, להעלות נשמתך הטהורה מעלה מעלה.
כבר מתגעגעת,
דודתך.
לזכר אחייני הבלתי נשכח, מרדכי זאב וינברג זכרו לברכה, בן הרה"ח צבי יהודה לייב שיבדל לחיים טובים וארוכים.
