הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
למלמד בכיתה א' לא הייתה אף כוונה רעה כשהוא כינה אותו כך לראשונה, והאמת שבאותו זמן גם הוא עצמו נהנה מזה. אבל כיתה א' היא לא כיתה ד', ומלמד אחד הוא לא כל העולם.
כמובן שהכינוי לא היה תלוש-מציאות. שמעון הכיר מקרוב את מסדרון התלמוד תורה.
גם בבית, ובפרט בימי שישי לחוצים, הוא העדיף את המעבר בין הסלון-לחצר-למטבח מכל אפשרות אחרת. לא מפתיע שהכינוי דבק בו גם בבית, והתגלגל איתו עד להדלקת הנרות עם המשפחה המורחבת.
"נו תבוא להגיד שלום, סביבון אחד." קרא לו אחיו הגדול.
"היי, יש פה על השולחן סביבונים כמו שמעון." הקניט אחיו הקטן.
וכשהוא התיישב לרגע ונדנד את העגלה, כולם קראו במקהלה "נס גדול".
אולי לפחות המשפחה הרחוקה לא הבחינו, או אם הבחינו, לא הבינו.
אולי.
אולי רק חלק.
אולי שירת המעוז צור השכיחה את העניין למי שזכר.
אולי.
"אולי אתה יכול לעזור לי,שימען?".
הדוד לוי לא היה מהדברנים הגדולים.
אביו של שמעון היה אחיינו הקטן, והוא היה חביב עליו מאוד. חנות צורפות קטנה הייתה לו בבוכרים. שם הוא היה מלחים ומתקן, לומד וקורא תהילים, יום אחר יום.
גם שמעון לא היה מהדברנים הגדולים, וכשהוא ניגש לדודו הוא לא אמר מילה.
"תקשיב, יינגאלע" הדוד פותח את אצבעות כף ידו באיטיות. חפץ עץ קטן נמצא במרכזה.
"הוא מבוגר יותר ממך קינד," הדוד משחק עם סביבון העץ הקטן והשבור, מעביר אותו לידו של שמעון.
"המקל שלו נשבר בשנה שעברה, אבל מעט דבק יוכל לתקן אותו לעוד שנים רבות" לפתע חתיכת המקל נמצאת בידו של הדוד, ומיד היא צצה בידו של שמעון.
"תוכל להדביק אותה בשבילי? אין לי זמן לעיסוקים מעין אלו..." הדוד מביט בבן אחיינו עמוקות, ושמעון מהנהן במבוכה.
"בטח...בלי נדר..." הוא מלמל, מכניס את הסביבון השבור לכיסו, וברגע שהוא חזר הביתה הוא רץ לחדרו, מוריד את הסוודר, ושוכח את הסביבון שבתוכו.
כנראה שדודו ציפה ליחס זה.
כי אם לא, למה הוא סיפר על הבקשה לאביו של שמעון.
ואם הוא לא סיפר על הבקשה לאביו של שמעון, למה אביו הזכיר לו את הבקשה כל בוקר, במשך שבעה ימים?
וכך, שישה ימים, הביט שמעון על הסוודר שלו לרגע ושכח מהעניין. רק ביום השביעי, שעה לפני שדודו הגיע להדלקת הנרות האחרונה, גרר הילד את רגליו והוציא דבק מהמגירה.
והזמן עצר.
וכשדוד לוי הגיע לבית, הצליל הראשון שהוא שמע היה צעדיו של הילד שרץ מחדרו, והמחזה הראשון שהוא ראה היה כף יד קטנה שנפתחת וסביבון מודבק בקפידה.
אצבעותיו הארוכות של הדוד קירבו את הסביבון אל מול עיניו.
"מושלם," הוא אמר, "שנשחק?"
וכמו בריקוד שלא מסתיים, הסביבון מסתובב עוד ועוד. עוצר רק כשדודו דוחף אותו קלות, ואז נופל בקול שקשוק על השטיח.
"תקים אותו" הוא אומר בעדינות לשמעון.
ושוב הוא מסתובב,ושוב הדוד דוחף,ושוב הבקשה והסיבוב. ומפעם לפעם הסיבוב מתארך, ומפעם לפעם הסיבוב מתייפה, עד שכל הבית כולו מביט בהשתאות בריקוד שאינו נגמר.
אבל זמן הוא זמן וביקור הוא ביקור, ובסופו של דבר הדוד המבוגר קם ממקומו.
הוא לוחץ את ידו של שמעון, אולי דוחף אותה קלות, ומושיט לו את הסביבון.
"קח אותו במתנה" הוא אומר, "הבט באותיות המעטרות אותו, הם מטושטשות מעט. תחרוט אותם חזק עד שיצעקו, עד שיסתובבו בתוכך, ושבוע הבא תבוא אליי לחנות. תראה לי את עבודתך."
הוא מסיר את עיניו ופוסע לעבר הדלת.
"ידי זהב ידיך, ולב זהב ליבך" אולי הוא אמר.
אולי.
ושמעון חורט את האותיות בעץ...
...ושבוע הבא הוא חורט אותם באבן...
...ושבוע אחר שבוע הוא עוצר לרגע בחנות, לומד עם דודו מעט, או קורא איתו תהילים...
...ושבוע אחר שבוע הוא מתקן עוד משהו קטן, מוסר לדודו...
...וגם בכיתה ה' הוא מכונה סביבון, וגם בכיתה ו' ואפילו בבר המצווה...
...אבל אולי כשאחיו הגדול ראה אותו מסתובב עם המטאטא ביום שישי לחוץ, או אולי זה היה בכלל המלמד...
..הצליל של הכינוי השתנה.אולי התמתק, אולי התחייך, אולי התהפך...
...וכששמעון בן הארבע עשרה סובב את ראשו בפעם השלישית לאחיינו הקטן, שהעריש וננזף בשעת קריאת המגילה, רעשן עץ קטן נשבר בידו.
"אתה יכול לעשות לי טובה? הרעשן הזה נשבר לי..." לפתע צץ הרעשן בידו של שמעון ועבר לאחיינו...
...ואולי אף אחד לא הבחין בשיחה, אולי כולם כבר התעסקו במשתה.
אולי דוד לוי המבוגר סתם חייך לעצמו.
אולי.
נס גדול היה פה.
למלמד בכיתה א' לא הייתה אף כוונה רעה כשהוא כינה אותו כך לראשונה, והאמת שבאותו זמן גם הוא עצמו נהנה מזה. אבל כיתה א' היא לא כיתה ד', ומלמד אחד הוא לא כל העולם.
כמובן שהכינוי לא היה תלוש-מציאות. שמעון הכיר מקרוב את מסדרון התלמוד תורה.
גם בבית, ובפרט בימי שישי לחוצים, הוא העדיף את המעבר בין הסלון-לחצר-למטבח מכל אפשרות אחרת. לא מפתיע שהכינוי דבק בו גם בבית, והתגלגל איתו עד להדלקת הנרות עם המשפחה המורחבת.
"נו תבוא להגיד שלום, סביבון אחד." קרא לו אחיו הגדול.
"היי, יש פה על השולחן סביבונים כמו שמעון." הקניט אחיו הקטן.
וכשהוא התיישב לרגע ונדנד את העגלה, כולם קראו במקהלה "נס גדול".
אולי לפחות המשפחה הרחוקה לא הבחינו, או אם הבחינו, לא הבינו.
אולי.
אולי רק חלק.
אולי שירת המעוז צור השכיחה את העניין למי שזכר.
אולי.
"אולי אתה יכול לעזור לי,שימען?".
הדוד לוי לא היה מהדברנים הגדולים.
אביו של שמעון היה אחיינו הקטן, והוא היה חביב עליו מאוד. חנות צורפות קטנה הייתה לו בבוכרים. שם הוא היה מלחים ומתקן, לומד וקורא תהילים, יום אחר יום.
גם שמעון לא היה מהדברנים הגדולים, וכשהוא ניגש לדודו הוא לא אמר מילה.
"תקשיב, יינגאלע" הדוד פותח את אצבעות כף ידו באיטיות. חפץ עץ קטן נמצא במרכזה.
"הוא מבוגר יותר ממך קינד," הדוד משחק עם סביבון העץ הקטן והשבור, מעביר אותו לידו של שמעון.
"המקל שלו נשבר בשנה שעברה, אבל מעט דבק יוכל לתקן אותו לעוד שנים רבות" לפתע חתיכת המקל נמצאת בידו של הדוד, ומיד היא צצה בידו של שמעון.
"תוכל להדביק אותה בשבילי? אין לי זמן לעיסוקים מעין אלו..." הדוד מביט בבן אחיינו עמוקות, ושמעון מהנהן במבוכה.
"בטח...בלי נדר..." הוא מלמל, מכניס את הסביבון השבור לכיסו, וברגע שהוא חזר הביתה הוא רץ לחדרו, מוריד את הסוודר, ושוכח את הסביבון שבתוכו.
כנראה שדודו ציפה ליחס זה.
כי אם לא, למה הוא סיפר על הבקשה לאביו של שמעון.
ואם הוא לא סיפר על הבקשה לאביו של שמעון, למה אביו הזכיר לו את הבקשה כל בוקר, במשך שבעה ימים?
וכך, שישה ימים, הביט שמעון על הסוודר שלו לרגע ושכח מהעניין. רק ביום השביעי, שעה לפני שדודו הגיע להדלקת הנרות האחרונה, גרר הילד את רגליו והוציא דבק מהמגירה.
והזמן עצר.
וכשדוד לוי הגיע לבית, הצליל הראשון שהוא שמע היה צעדיו של הילד שרץ מחדרו, והמחזה הראשון שהוא ראה היה כף יד קטנה שנפתחת וסביבון מודבק בקפידה.
אצבעותיו הארוכות של הדוד קירבו את הסביבון אל מול עיניו.
"מושלם," הוא אמר, "שנשחק?"
וכמו בריקוד שלא מסתיים, הסביבון מסתובב עוד ועוד. עוצר רק כשדודו דוחף אותו קלות, ואז נופל בקול שקשוק על השטיח.
"תקים אותו" הוא אומר בעדינות לשמעון.
ושוב הוא מסתובב,ושוב הדוד דוחף,ושוב הבקשה והסיבוב. ומפעם לפעם הסיבוב מתארך, ומפעם לפעם הסיבוב מתייפה, עד שכל הבית כולו מביט בהשתאות בריקוד שאינו נגמר.
אבל זמן הוא זמן וביקור הוא ביקור, ובסופו של דבר הדוד המבוגר קם ממקומו.
הוא לוחץ את ידו של שמעון, אולי דוחף אותה קלות, ומושיט לו את הסביבון.
"קח אותו במתנה" הוא אומר, "הבט באותיות המעטרות אותו, הם מטושטשות מעט. תחרוט אותם חזק עד שיצעקו, עד שיסתובבו בתוכך, ושבוע הבא תבוא אליי לחנות. תראה לי את עבודתך."
הוא מסיר את עיניו ופוסע לעבר הדלת.
"ידי זהב ידיך, ולב זהב ליבך" אולי הוא אמר.
אולי.
ושמעון חורט את האותיות בעץ...
...ושבוע הבא הוא חורט אותם באבן...
...ושבוע אחר שבוע הוא עוצר לרגע בחנות, לומד עם דודו מעט, או קורא איתו תהילים...
...ושבוע אחר שבוע הוא מתקן עוד משהו קטן, מוסר לדודו...
...וגם בכיתה ה' הוא מכונה סביבון, וגם בכיתה ו' ואפילו בבר המצווה...
...אבל אולי כשאחיו הגדול ראה אותו מסתובב עם המטאטא ביום שישי לחוץ, או אולי זה היה בכלל המלמד...
..הצליל של הכינוי השתנה.אולי התמתק, אולי התחייך, אולי התהפך...
...וכששמעון בן הארבע עשרה סובב את ראשו בפעם השלישית לאחיינו הקטן, שהעריש וננזף בשעת קריאת המגילה, רעשן עץ קטן נשבר בידו.
"אתה יכול לעשות לי טובה? הרעשן הזה נשבר לי..." לפתע צץ הרעשן בידו של שמעון ועבר לאחיינו...
...ואולי אף אחד לא הבחין בשיחה, אולי כולם כבר התעסקו במשתה.
אולי דוד לוי המבוגר סתם חייך לעצמו.
אולי.
נס גדול היה פה.
Reactions: הים הגדול, אנונימי5, רעיוניסט בסדר גודל ועוד 48 משתמשים51 //