שיתוף - לביקורת סביבון

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד

למלמד בכיתה א' לא הייתה אף כוונה רעה כשהוא כינה אותו כך לראשונה, והאמת שבאותו זמן גם הוא עצמו נהנה מזה. אבל כיתה א' היא לא כיתה ד', ומלמד אחד הוא לא כל העולם.

כמובן שהכינוי לא היה תלוש-מציאות. שמעון הכיר מקרוב את מסדרון התלמוד תורה.
גם בבית, ובפרט בימי שישי לחוצים, הוא העדיף את המעבר בין הסלון-לחצר-למטבח מכל אפשרות אחרת. לא מפתיע שהכינוי דבק בו גם בבית, והתגלגל איתו עד להדלקת הנרות עם המשפחה המורחבת.

"נו תבוא להגיד שלום, סביבון אחד." קרא לו אחיו הגדול.

"היי, יש פה על השולחן סביבונים כמו שמעון." הקניט אחיו הקטן.

וכשהוא התיישב לרגע ונדנד את העגלה, כולם קראו במקהלה "נס גדול".

אולי לפחות המשפחה הרחוקה לא הבחינו, או אם הבחינו, לא הבינו.

אולי.

אולי רק חלק.

אולי שירת המעוז צור השכיחה את העניין למי שזכר.

אולי.

"אולי אתה יכול לעזור לי,שימען?".

הדוד לוי לא היה מהדברנים הגדולים.
אביו של שמעון היה אחיינו הקטן, והוא היה חביב עליו מאוד. חנות צורפות קטנה הייתה לו בבוכרים. שם הוא היה מלחים ומתקן, לומד וקורא תהילים, יום אחר יום.

גם שמעון לא היה מהדברנים הגדולים, וכשהוא ניגש לדודו הוא לא אמר מילה.

"תקשיב, יינגאלע" הדוד פותח את אצבעות כף ידו באיטיות. חפץ עץ קטן נמצא במרכזה.

"הוא מבוגר יותר ממך קינד," הדוד משחק עם סביבון העץ הקטן והשבור, מעביר אותו לידו של שמעון.

"המקל שלו נשבר בשנה שעברה, אבל מעט דבק יוכל לתקן אותו לעוד שנים רבות" לפתע חתיכת המקל נמצאת בידו של הדוד, ומיד היא צצה בידו של שמעון.

"תוכל להדביק אותה בשבילי? אין לי זמן לעיסוקים מעין אלו..." הדוד מביט בבן אחיינו עמוקות, ושמעון מהנהן במבוכה.

"בטח...בלי נדר..." הוא מלמל, מכניס את הסביבון השבור לכיסו, וברגע שהוא חזר הביתה הוא רץ לחדרו, מוריד את הסוודר, ושוכח את הסביבון שבתוכו.

כנראה שדודו ציפה ליחס זה.
כי אם לא, למה הוא סיפר על הבקשה לאביו של שמעון.
ואם הוא לא סיפר על הבקשה לאביו של שמעון, למה אביו הזכיר לו את הבקשה כל בוקר, במשך שבעה ימים?

וכך, שישה ימים, הביט שמעון על הסוודר שלו לרגע ושכח מהעניין. רק ביום השביעי, שעה לפני שדודו הגיע להדלקת הנרות האחרונה, גרר הילד את רגליו והוציא דבק מהמגירה.

והזמן עצר.

וכשדוד לוי הגיע לבית, הצליל הראשון שהוא שמע היה צעדיו של הילד שרץ מחדרו, והמחזה הראשון שהוא ראה היה כף יד קטנה שנפתחת וסביבון מודבק בקפידה.

אצבעותיו הארוכות של הדוד קירבו את הסביבון אל מול עיניו.

"מושלם," הוא אמר, "שנשחק?"

וכמו בריקוד שלא מסתיים, הסביבון מסתובב עוד ועוד. עוצר רק כשדודו דוחף אותו קלות, ואז נופל בקול שקשוק על השטיח.

"תקים אותו" הוא אומר בעדינות לשמעון.

ושוב הוא מסתובב,ושוב הדוד דוחף,ושוב הבקשה והסיבוב. ומפעם לפעם הסיבוב מתארך, ומפעם לפעם הסיבוב מתייפה, עד שכל הבית כולו מביט בהשתאות בריקוד שאינו נגמר.

אבל זמן הוא זמן וביקור הוא ביקור, ובסופו של דבר הדוד המבוגר קם ממקומו.

הוא לוחץ את ידו של שמעון, אולי דוחף אותה קלות, ומושיט לו את הסביבון.

"קח אותו במתנה" הוא אומר, "הבט באותיות המעטרות אותו, הם מטושטשות מעט. תחרוט אותם חזק עד שיצעקו, עד שיסתובבו בתוכך, ושבוע הבא תבוא אליי לחנות. תראה לי את עבודתך."

הוא מסיר את עיניו ופוסע לעבר הדלת.

"ידי זהב ידיך, ולב זהב ליבך" אולי הוא אמר.

אולי.

ושמעון חורט את האותיות בעץ...
...ושבוע הבא הוא חורט אותם באבן...

...ושבוע אחר שבוע הוא עוצר לרגע בחנות, לומד עם דודו מעט, או קורא איתו תהילים...

...ושבוע אחר שבוע הוא מתקן עוד משהו קטן, מוסר לדודו...

...וגם בכיתה ה' הוא מכונה סביבון, וגם בכיתה ו' ואפילו בבר המצווה...

...אבל אולי כשאחיו הגדול ראה אותו מסתובב עם המטאטא ביום שישי לחוץ, או אולי זה היה בכלל המלמד...

..הצליל של הכינוי השתנה.אולי התמתק, אולי התחייך, אולי התהפך...

...וכששמעון בן הארבע עשרה סובב את ראשו בפעם השלישית לאחיינו הקטן, שהעריש וננזף בשעת קריאת המגילה, רעשן עץ קטן נשבר בידו.

"אתה יכול לעשות לי טובה? הרעשן הזה נשבר לי..." לפתע צץ הרעשן בידו של שמעון ועבר לאחיינו...

...ואולי אף אחד לא הבחין בשיחה, אולי כולם כבר התעסקו במשתה.

אולי דוד לוי המבוגר סתם חייך לעצמו.
אולי.

נס גדול היה פה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

1766386261582.png


פרק ראשון: היום בו לא קורה שום דבר מעניין.

---

"סלח לי, האם אתה תקוע בלולאה?".

---


בוקר. שלושה עשר בינואר, שנת 2010. יום רביעי.

הוא פקח את העיניים לאיטו, התהפך על הגב והתרומם על מרפקיו. השעון המעורר הוותיק שלו הבהב מולו באותיות אדומות גדולות: 07:34.

קשה להיפרד מהכרית לבוקרו של יום סתמי, שגרתי ובלי אירועים מיוחדים או מעניינים. השגרה, על כל מה שהיא מביאה.

ספל נטילת הידיים היה מרוחק מעט מהמיטה מאשר כל יום רגיל. וזהו.

במבט לאחור זה היה שגוי, בבירור. היום הזה היה צריך להיפתח בסופת רעמים לכל הפחות, אם לא בהפסקת חשמל אז אולי תרגיל צבאי כולל להיערכות מפני פיגוע ביולוגי או משהו. במקום זאת היום הזה נפתח פשוט רגיל.

הוא עבר לאיטו למצב ישיבה ואז הניח את רגליו היחפות על הרצפה החמימה, חימום תת רצפתי היה לפעמים דבר נפלא.

לאחר נטילת ידיים חנן יצא מחדרו לעבר המטבח ונתקל בדרך באחיו קובי בן ה-17 יושב לו על הרצפה ומכוון את הגיטרה שלו בקפדנות. טיימינג פשוט מושלם.

חנן ביצע את הבעת הפנים הרגילה שלו למקרים מעין אלה והמשיך למטבח. אימו כבר הייתה שם, מטגנת חביתה לארוחת בוקר.

"בוקר טוב" אמר בטון צרוד מעט.

"בוקר טוב" היא השיבה, נראית עייפה מהרגיל.

הוא הנהן קלות והרתיח את המים לקפה. מוחו עדכן אותו שאין משהו ספציפי שעליו הוא צריך לדבר, אז לאחר ששתה את הקפה הוא המשיך ברוטינת הבוקר הרגילה ויצא לדרכו בריצה קלה. חנן תמיד טען שלא לרוץ בבוקר לישיבה שלו יהיה הפסד מביך של כושר-בוקר פלוס הגעה בזמן, בתשלום זעיר של זיעה מציקה על הבוקר.

אז הוא רץ.

היום ההוא היה יום קריר, לא ירד גשם אך האוויר היה צלול ונקי שלא כרגיל. כשאתה גר בעיר שאנשים מסוימים טוענים שהיא כלל לא קיימת, אך הפחמן הדו חמצני הנפלט מכל מקום מוכיח אחרת (פתח תקווה, כמובן) – אתה צריך להעריך כל טיפה של אוויר נקי בבוקר.

הוא עצר באחת. מולו במרחק של כמאה מטר בערך עמדו שני צעירים באמצע הרחוב והכו זה את זה. למעשה, אחד הכה את חברו די בחוזקה והשני ניסה להכות אותו. זה לפחות מה שהיה אפשר לראות מהמרחק הזה.

זה לא קשור אליו – אז הוא לא צריך להיות כאן, הוא חצה לצד השני של המדרכה ועקף את המכשול.

הוא הגיע ב-8:30 בדיוק לשער הישיבה התיכונית הדתית בה למד (חנן תמיד חשב שצריך להיות חוק נגד מספרים עגולים, ברור שהרבה יותר הגיוני להתחיל את הלימודים ב-8:32, זה פשוט יהיה כל-כך יותר נוח שזה מגוחך שנשארו ב-8:30 רק בגלל שזה עגול).

לאחר התפילה (החזן היה זה החביב עליו, הוא כמובן לא טרח לומר לו את זה אי פעם) חנן צעד לאיטו לעבר חדר האוכל והתיישב ליד שמעון, חברו הטוב.

"בוקר טוב", חנן.

שתיקה.

"שמעון?" הוא טפח על כתפו בחוזקה מוציא אגב כך את האוזניות שהיו תקועות באוזניו.

"אה, בוקר טוב" הואיל שמעון בטובו.

"אני חושש ששמעת את השיר הזה יותר מידי פעמים", אמר חנן.

שמעון מיד נדלק. "תגיד, השתגעת?! לעולם אני לא אשמע אותו מספיק! גם אם אשב כל היום ואשמע אותו בלופים זה לא יספיק! גם אם אשב כל חיי ואקשיב לו ברצף – זה עדיין לא יספיק!" הוא ידע לכעוס באופן אמין כשרצה.

חנן חייך, לומר משהו על השירים של שמעון, תמיד הפך את השיחה שבאה אחר כך למעניינת יותר.

"מה?" התרעם שמעון, "הבנאדם רוצה לשמוע קצת מוזיקה וכבר צריך להפריע לו? מה זאת מצווה?" הוא הניח את ידיו על הנגן כמגונן עליו.

"מצווה לאכול ארוחת בוקר, בין היתר" השיב חנן בנחת. "לא הייתי מעז להפריע להוד מעלתו אם לא היה לי ברור מניסויים קודמים מה יקרה אם לא אעשה זאת".

שמעון המהם משהו כתגובה ואז קם באי רצון קל לעבר שולחן האוכל והתחיל למלא לעצמו את הצלחת. חנן בא אחריו.

"אז מה חדש?" שאל שמעון כשאלת פתיחה מנומסת למחצה לאחר שחיסל את תכולת צלחתו.

חנן משך בכתפו, אף פעם הוא לא חיבב במיוחד את השאלה הבנאלית והתעניינות המזויפת הזאת. מה זה 'מה חדש?', מה חדש בעולם? בישיבה? ביבי?

"איך אתה מסתדר בלימודי המתמטיקה שלך?" החזיר שאלה מתעניינת באמת.

"בסדר, אני יהיה בסדר".

"אהיה" תיקן חנן.

"'אהיה', מר נודניק".

בתכלס', מה שכיף בלתקן שגיאות דקדוק של אחרים היה התיקון, לא משנה באמת עד כמה הוא נכון. חנן נקרע כל חייו בין הרצון לתקן שגיאות דקדוק לבין הרצון שיהיו לו חברים. הראשון ניצח, זה היה כל-כך הרבה יותר כיף.

הם דיברו עוד כמה דקות לאחר שסיימו לאכול, בעיקר מצידו של חנן. שמעון נראה כרוצה לחזור לנגן שלו כל אותו הזמן, חנן התייאש בסופו של דבר והשאיר אותו לבד והמשיך לעבר בית המדרש, סדר בוקר.

---

רחוק יותר מהיכן שרוב הבחורים ישבו, אי שם בשולחן האחרון זבולון צפה על שניהם. חיוך קטן ועגמומי על פניו. נראה כאילו עבר הרבה יותר מגילו.

הו, זה היה כל-כך צפוי.

---
בתחילת המלחמה העולם נתן לנו לגיטימציה אך לאט לאט העולם חזר להרגליו ולדעותיו המקוריות.
ואז היה לי רעיון לסיפור , סיפור שיהפוך לסרטון הסברה.
אפילו היה לי תסריט מסודר ודמויות.
כמובן שזה לא יצא לפועל...

מעלה אותו כאן, מעניין אותי לדעת מה תאמרו עליו
כמובן שהסיפור כתוב בצורה הכי פשוטה, כמו סיפור ילדים.


היה היה ילד קטן שמאוד אהב להציק לאנשים.
במיוחד הוא אהב להציק לילד שישב לידו בגן.
הוא צעק עליו, בעט בו, ירק עליו.
הילד היה מתעצבן בקולי קולות, אבל לא מחזיר לילדון.
וגם כשהגננת אמרה לילד הקטן "נו נו נו פלסטין!"
פלסטין לא התייחס והמשיך להציק לחברו לספסל.

יום אחד פלסטין עשה מעשה נורא.
והילד כעס מאוד, רדף אחריו והחליט ללמד אותו לקח.
הגננת שנמאס לה שפלסטין עושה שטויות. החליטה לחפש מישהו שישמור עליו.

בהתחלה היא הלכה לסבא אירן ובקשה "אולי אתה יכול לשמור על הנכד שלך?"
וסבא אירן מיד ענה "אני שומר עליו מרחוק"
הגננת אמרה "טוב, ננסה ללכת לסבא השני, סבא סעודיה"
וסבא סעודיה ענה "אני עסוק, תחפשי משהו אחר"

הלכה הגננת וחפשה מי יכול לשמור על פלסטין הקטן.
"אולי אמא מצרים תסכים" ומיד דפקה בדלת הבית.
אמא מצרים פתחה את הדלת וענתה "לא ולא, פלסטין שלי ילד גדול, יכול להסתדר לבד" וסגרה את הדלת.

ושוב הגננת נשארה לבד, בלי אף אחד שידאג לפלסטין הקטן.
פתאום עלה לגננת רעיון! "הרי ירדן מאוד אוהב את פלסטין, הוא בטוח ישמח לעזור"
אבל גם ירדן לא הסכים.
ואפילו הדוד קטאר שתמיד מביא מתנות שוות לפלסטין, לא מוכן לעזור.

פנתה הגננת כה וכה "מי יכול לעזור לי?"
והנה היא רואה ממולה את חברו האומלל של פלסטין. ואז הבריק הרעיון במוחה.
ניגשה הגננת לחבר ואמרה "פלסטין באחריותך! שמור עליו"
והלכה...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה