שיר סגול סגול

[דיונון]

כשבאים למתג את השפה הגבוהה - לרוב יכרכו אותה עם דיבור 'מלרע'.
זה נכון, אבל רק מפן מסוים. השפה מכילה מילים רבות שהגייתן מלעיל והן מצטלצלות בחן רב.
עד כדי כך שבשירה, כיון שנקודת המוצא מתחילה בציפייה למילים 'מלרע'יות, דווקא 'מלעיל' כשהוא משובץ נכון - הוא הוא המנצח הגדול.
אתמקד בצורה אחת מצויה מאד, והיא - סיומת 'סגול-סגול'.
ברשות הרב @אוריצפת אביא את שירו הנפלא האחרון כדוגמה:

אַל תְּדַבְּרוּ עַל לֵב

אַדְמַת הַבּוּר, זְרוּעָה טַרְשֵׁי בַּזֶּלֶת
גַּם הִיא עָרְגָה לְנַהַם הֶנֶף הַקַּנְקַן
כָּמְהָה לְלַחַשׁ בֶּתֶר
חֲרִישָׁה.
קַרְקַע בְּתוּלָה, מֻשְׁפֶּלֶת
נוֹתְרָה צְמֵאָה, מְבֻיָּשָׁה
כִּי לֹא עָבַר בָּהּ נֹחַם תֶּלֶם
לֹא לָטַף לָהּ, אַף לא חֶרֶץ נֶעֱקָם
וְלֹא קָשַׁר לָהּ כֶּתֶר
לְרֹאשָׁהּ.

תְּקִיעָה, תְּרוּעָה, תְּקִיעָה וָטֶפֶשׁ.
לֹא סוֹרַק בְּשַׂר הַלֵּב
בְּמַסְרְקוֹת בַּרְזֶל
יְמֵי תְּשׁוּבָה, וְלוּ סִימָנֵיהֶם עָמְקוּ
שׁוֹפָר בְּעִיר, וְלֹא חָרְדָה בִּי נֶפֶשׁ
טָחָה עַיִן, גַּם אָזְנַיִם נִפְקְקוּ
נֶאְטַם הַדֶּמַע, הַכְּאֵב
קָהָה לְקוֹל הַמְּסַלְסֵל.

אַדְמַת הַבּוּר, בַּזֶּלֶת סֶלַע
אֲשֶׁר חִכְּתָה, אִוְּתָה לְפֶלַח
עוֹד מְקַוָּה לוֹ, לַחוֹרֵשׁ.
וְכִי יָבוֹא –
הִיא מִתְעַנֵּית וּמִתְיַסֶּרֶת בִּסְלִיחָה
הִיא נַעֲנֵית וּמִתְמַסֶּרֶת וּשְׂמֵחָה
לִדְרשׁ וּלְהִדָּרֵשׁ
בְּהִמָּצְאוֹ.

(וּמַה לִּבִּי? נָבַל, כְּפֶרַח אֶבֶן
שֶׁנִּסְגְּרוּ עָלָיו.
תּוֹעֶה, נוֹהֶה אַחַר הַהֶבֶל.
אַל תְּדַבְּרוּ עָלָיו
כִּי לֹא יָדַע לִקְרוֹא
גַּם בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב.)

וואו!
כל מילה מיותרת.
ו...בונוס! שימו לב - כמה יופי מקבלות המילים המלרעיות כשהן באות אחרי הגיוון המלעילי [מסומנות בכחול].
*
עוד סוד קטן - לקראת ראש השנה אני חייב להתוודות בפני @שיילה , וכך היה מעשה:
ידידנו המוכשר מאד כתב את הפוסט המשעשע הזה, ושם מופיעים קטעי ה'שירה' הבאים:
'עוד השמש תעלה כדי לרדת, קרן אור האמש עלה קטן חומדת',
'גל דוחף גל ולוחש בקצף, דל סוחב סל ובוחש בכסף',
כשקראתי אותם, בין פרצי הצחוק נדחפה לה מין תרעומת - איך זה שתבנית יפהפיה כזו שמתנגנת כ"כ נעים באוזן מצאה את מקומה על שלחן הבדחנים?! (כן, בעיות של חנונים ופריקים. ידוע, ידוע...)
המחשבה כשכשה בי עד שכעבור זמן קצר כבר 'היה לי' שיר -

וְהָהָר עָשֵׁן
סְנֶה בּוֹעֵר בְּאֵשׁ לוֹחֶשֶׁת
לוֹחֶשֶׁת קְרַב
אַל תִּירָא מִגֶּשֶׁת
וְאֵיךְ אֶעֱלֶה בָּהָר
וְאֵשׁ אֹכְלָה
נְגֹעַ בְּקָצֵהוּ
בְּלַהַט גַּחֲלָהּ

רֹגַע הַיָּם הֶמְיַת גַּלָּיו
לֵב וָעַיִן בִּי לוֹטֶשֶׁת
מְתַח מִפְרָשׂ
שׁוּט בִּי בֶּן יַבֶּשֶׁת
וְאֵיךְ אַפְלִיג
וּמַיִם לִי מָרָה
וּמִי יִתֵּן בָּךְ דֶּרֶךְ
כִּי תֵּהוֹם סְעָרָה

*

לָעַד תַּחְטִיא
אִם לֹא תֹּאחַז בַּקֶּשֶׁת
יוֹדֵעַ צָיִד אִישׁ
רַק אִם יִפְרֹשׂ הָרֶשֶׁת
וְאֵיךְ תֵּדַע
אִם פַּז אוֹ לֶהָבָה
כָּל הוֹן בֵּיתְךָ תֵּן
נַסּוֹת בָּאַהֲבָה

וְזוֹ דַּרְכָּהּ
כּוֹחוֹת מַתֶּשֶׁת
כִּכְאֵב כִּנּוֹר
בִּמְשֹׁךְ עָלָיו הַקֶּשֶׁת
וְאֵיךְ יָבִין הַזָּר
אֲשֶׁר לֹא שָׁמַע
בַּמֶּה אֶמְשֹׁל לוֹ
קֶסֶם טַעְמָהּ

שלי שלך ושלך שלך.

שָׁנָה בָּאָה שָׁנָה נִכְנֶסֶת,
רוֹטֵט הָעֵט וּדְיוֹ בַּקֶּסֶת,
אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ בָּהּ - לֹא נֶחֱרֶשֶׁת
הֶמְיַת יוֹגֵב שׁוֹקְטָה נֶחֱרֶשֶׁת
סֻכַּת שָׁלוֹם מֵעַל נִפְרֶשֶׂת
יוֹנַת בַּשּׂוֹר כָּנָף פּוֹרֶשֶׁת
תִּמְצָא מָנוֹחַ מִמְּעוּפָה
בְּאַרְצֵנוּ תְּהֵא דּוֹרֶכֶת
שָׁנָה שָׁנָה - תִּכָּתְבִי
שָׁנָה טוֹבָה וּמְבֹרֶכֶת
*​

 

[7שבע7]

מוסיפה הערה:
המשוררים האשכנזים מהעבר (ביאליק ודומיו) כתבו דווקא במלעיל את שיריהם, גם את המילים שנהגות כיום במלרע.
ועדיין הם כתבו שירה גבוהה יחסית...
(למעשה ההגייה המקובלת כיום של מלרע ומלעיל היא ההגייה הספרדית. לא יודעת מה ההגייה המקורית־מקורית... אולי הטעמים יכולים לתת אינדקציה).

 

[מ. י. פרצמן]

מאמר מצוין. הנקודה שהובאה מעניינת, אישית לא שמתי לב לנקודת המוצא המלרעית המצוינת לעיל, אבל אין להכחיש שמלעיל שמובא בצורה טובה - לפחות כמו בדוגמאות שהובאו כאן באמנות כה רבה, עושה את עבודת החריזה היטב. יישר כוח!