סיפור בהמשכים סודות מן החדר

כמובן שגם אצל המשפחות הקיצוניות ספר כזה לא יהיה כמו פלאפון לא כשר, (ולכן כתבתי להבדיל) כי באמת אין מה להשוות בין שני הדברים.

אבל בהתחשב בעובדה שיש מי שריסס את התמונה שהתנוססה על גבי הספר "מהללאל", אני לא אתפלא אם יש מי שיצא כנגד הספר הזה
יש גם מי ששובר חלונות ראווה של חנויות בגדים. יש מי שגוזר פאות. יש מי שקורע מדבקות של זכויות ישיבה על חלונות האוטובוס.
יש קיצונים בכל מקום. גם בסיפור הזה ;)
לא חושבת שזה צריך להיות השיקול. אם ההחלטות שלנו יהיו מותאמות להתנהגויות קיצוניות לא נגיע לשום מקום אף פעם.
השיקולים צריכים להיות מתוך חשיבה בוגרת, אחראית ובראיה רחבה ככל האפשר.
 
כשאני קוראת תגובות שלך, זה נראה שאת בעצם שלמה בדעתך ולא באמת מתייעצת בראש פתוח
מאחר וביני לבין אמא למתבגרות מפרידים מספר לא מובטל של שנים, התגובה של @סבתא חביבה באמת עזרה לי.
למען האמת, אפילו שאני לא בשלב הזה של לגדל בנות מתבגרות, הייתה לי תחושה שהספר הזה פחות יתאים לנערות. והוא אשר כתבתי כאן:
חשבתי על המתבגרת הראשונה שתקרא את זה ומשהו בחשיבה ישתנה אצלה, כל מיני שאלות על בחירה יתעוררו פתאום. כמו מי אמר שאני צריכה ללכת בדיוק בדרך של ההורים שלי? או מי אמר שמה שטוב להם טוב גם לי וכו'.
אני מזדהה עם הדילמה, ומסכימה איתה.
לדעתי זה סיפור שמיועד להורים בלבד.
ולכן דעה ממישהי שהיא כן בשלב הזה, אימתה את החשש הבראשיתי שלי, ונתנה לי לראות את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר. אז לא יודעת אם אפשר לומר שדעות מבחוץ לא באמת עוזרות לי.
 
ולכן דעה ממישהי שהיא כן בשלב הזה, אימתה את החשש הבראשיתי שלי, ונתנה לי לראות את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר. אז לא יודעת אם אפשר לומר שדעות מבחוץ לא באמת עוזרות לי.
אני מתנצלת.
קיבלתי את הרושם הזה מכיוון שהתייעצת האם כדאי להוציא את הסיפור כספר או לא, ומיד אחר כך את כותבת על הספר כעובדה מוגמרת.

וכמו שכתבתי, לא רק בשאלה הספציפית הזו אבל אני מבינה עכשיו שיתכן ורק היה נראה לי כך
 
אם הספר אכן ייצא לאור, ואם את חושבת לעבור עליו לערוך את התוכן לפני, ואם יורשה לי שוב להביע את דעתי:
מכיון שנראה שאת מייעדת את הספר למבוגרים, יש מקום להגדיל את הקונפליקט ולאפשר לקוראים חוויה עמוקה יותר. אני הייתי מציעה לתת מקום לדמויות הנוספות, בגוף ראשון, אולי בצורה של חלוקת כל פרק לשני חלקים, או באופן אחר.
הדמויות כולן עוברות משבר, ביחד עם אפרת, גם ההורים כל אחד בנפרד, גם רחלי, אמונה שנראה שיש לה עבר לא פשוט.
את נוגעת בדמויות שמסביב על קצה המזלג כי הסיפור נכתב מנקודת המבט של אפרת בלבד, אבל ברור שכל דמות עוברת מסע משלה במקביל למסע של אפרת.
זה יעשיר את הסיפור מאד והכתיבה שלך כל כך רגישה ומיוחדת שלדעתי זה יקפיץ את הרמה של הספר. שוב, במיוחד אם הוא מיועד למבוגרים שיעדיפו תוכן מורכב ומעורר מחשבות ותובנות.
ותודה על האפשרות להגיב ועל הבמה הפתוחה שאת נותנת פה
 
לדעתי אם את רוצה שהספר יתקבל בהבנה וקבלה כשתוציאי אותו
כדאי שתביאי גם את הצד של ההורים בצורה מעניינת כלשהי.
כדי שיבינו שהם לא הורים רעים או רוצים ברעת ביתם
אלא יש להם התמודדות מסוימת שגורמת להם לפעול כך
ושהמניע הוא פחד על ביתם וכו.
פשוט אני חושבת שברגע שהעניין הזה יודגש ויובהר הסיפור יהיה "קביל" יותר;)
(יש ספרים שיש בהם ביקורת על הורים אבל יש הדגשה על בעיה ספציפית של ההורה
כמו הספר פגע וברח לדוגמא)
 
אם הספר אכן ייצא לאור, ואם את חושבת לעבור עליו לערוך את התוכן לפני, ואם יורשה לי שוב להביע את דעתי:
מכיון שנראה שאת מייעדת את הספר למבוגרים, יש מקום להגדיל את הקונפליקט ולאפשר לקוראים חוויה עמוקה יותר. אני הייתי מציעה לתת מקום לדמויות הנוספות, בגוף ראשון, אולי בצורה של חלוקת כל פרק לשני חלקים, או באופן אחר.
הדמויות כולן עוברות משבר, ביחד עם אפרת, גם ההורים כל אחד בנפרד, גם רחלי, אמונה שנראה שיש לה עבר לא פשוט.
את נוגעת בדמויות שמסביב על קצה המזלג כי הסיפור נכתב מנקודת המבט של אפרת בלבד, אבל ברור שכל דמות עוברת מסע משלה במקביל למסע של אפרת.
זה יעשיר את הסיפור מאד והכתיבה שלך כל כך רגישה ומיוחדת שלדעתי זה יקפיץ את הרמה של הספר. שוב, במיוחד אם הוא מיועד למבוגרים שיעדיפו תוכן מורכב ומעורר מחשבות ותובנות.
ותודה על האפשרות להגיב ועל הבמה הפתוחה שאת נותנת פה
לדעתי אם את רוצה שהספר יתקבל בהבנה וקבלה כשתוציאי אותו
כדאי שתביאי גם את הצד של ההורים בצורה מעניינת כלשהי.
כדי שיבינו שהם לא הורים רעים או רוצים ברעת ביתם
אלא יש להם התמודדות מסוימת שגורמת להם לפעול כך
ושהמניע הוא פחד על ביתם וכו.
פשוט אני חושבת שברגע שהעניין הזה יודגש ויובהר הסיפור יהיה "קביל" יותר;)
(יש ספרים שיש בהם ביקורת על הורים אבל יש הדגשה על בעיה ספציפית של ההורה
כמו הספר פגע וברח לדוגמא)
וואו, קיבלתי השראה מהתגובות שלכן. תודה רבה.
הייתה לי מחשבה בעבר להכניס לסיפור מונולוג של רחלי. אחרי שלא התקבלה לסמינר הרגשתי שאין מישהו שיבטא את התחושה הזאת טוב יותר ממנה. איכשהו הזמן עבר והמשכתי להתמקד באפרת, אבל עכשיו הייתי רוצה לכתוב מונלוג של כל אחת מהדמויות: מיטל (אמא של אפרת), אמונה ורחלי.
אישית, הרגשתי שהדמויות הללו לא קיבלו מספיק מקום בסיפור, וגם אם הם קיבלו הכל היה סביב אפרת.
בעז"ה מקווה לעלות בקרוב קטע של מיטל, על ההתמודדות עם החזרה בתשובה והקושי במציאת שידוך.
 
האמת שבכתיבה עצמה לא חשבתי על טוב ורע.
יש בסיפור ביקורת סמויה על הוריה של אפרת. מאד קל להאשים הורים בנשירה של הילד שלהם. לפעמים זה ממש נראה "מתבקש" שהילד ינשור כי ההורים חונקים וכד' כמו בסיפור הזה. מהפרקים הראשונים אפשר להבין לאן הסיפור הולך.
אני חושבת שכדאי להתייחס לזה מאד בכובד ראש ולהזהר מאד מלהטיל אשמה או לבקר את ההורים. שני צדדים למטבע, ולפעמים גם יותר משניים. לא כל נער נושר יש לו הורים חונקים או קשים, ולא כל הורה חונק יש לו ילד נושר. זה הרבה יותר מורכב.
הסיפור הזה מציג תמונה אופיינית ומוכרת לנשירה של בחורה חנוקה ולא מוכלת. ועדיין צריך להזהר מביקורת על ההורים שלה. הם עושים כמיטב יכולתם, אוסרים עליה דברים מכיון שהם מאמינים שזה הדבר הנכון והם רוצים בטובתה מאד.
בנוסף, אולי זה לא פוליטקלי קורקט בדור שלנו, אבל גם לאפרת יש בחירה חופשית כמו לכל בת ישראל, והנשירה שלה, גם אם יש לה גורמים שקשורים בסגנון המשפחה והילדות שלה, וגם אם נראנ שהיא נגררת ופועלת ללא שליטה, עדיין תמיד יש שליטה וההתנהגות של כל אחד לעולם היא מתוך בחירה.
לא יודעת למה כתבתי את כל הנ"ל. אולי בגלל שמדובר בסיפור אמיתי.
 
יש בסיפור ביקורת סמויה על הוריה של אפרת. מאד קל להאשים הורים בנשירה של הילד שלהם. לפעמים זה ממש נראה "מתבקש" שהילד ינשור כי ההורים חונקים וכד' כמו בסיפור הזה. מהפרקים הראשונים אפשר להבין לאן הסיפור הולך.
אני חושבת שכדאי להתייחס לזה מאד בכובד ראש ולהזהר מאד מלהטיל אשמה או לבקר את ההורים. שני צדדים למטבע, ולפעמים גם יותר משניים. לא כל נער נושר יש לו הורים חונקים או קשים, ולא כל הורה חונק יש לו ילד נושר. זה הרבה יותר מורכב.
הסיפור הזה מציג תמונה אופיינית ומוכרת לנשירה של בחורה חנוקה ולא מוכלת. ועדיין צריך להזהר מביקורת על ההורים שלה. הם עושים כמיטב יכולתם, אוסרים עליה דברים מכיון שהם מאמינים שזה הדבר הנכון והם רוצים בטובתה מאד.
בנוסף, אולי זה לא פוליטקלי קורקט בדור שלנו, אבל גם לאפרת יש בחירה חופשית כמו לכל בת ישראל, והנשירה שלה, גם אם יש לה גורמים שקשורים בסגנון המשפחה והילדות שלה, וגם אם נראנ שהיא נגררת ופועלת ללא שליטה, עדיין תמיד יש שליטה וההתנהגות של כל אחד לעולם היא מתוך בחירה.
לא יודעת למה כתבתי את כל הנ"ל. אולי בגלל שמדובר בסיפור אמיתי.
אין לי יותר מדי מה לומר חוץ מלהסכים איתך.
אף על פי שניסיתי לנטרל מעצמי אמפתיה לאחד מהצדדים, מסתבר שבלי משים חטאתי בזה.
בכל זאת למדתי איתה באותה הכיתה, ראיתי אותה נובלת ולא יכולתי לעזור. כנראה כל זה השפיע עלי בלבחור צד.
- כל זה היה לפני ההידרדרות . לאחר מכן הרגשתי שאני מצליחה לחוות את שני הצדדים באותה המידה. במיוחד שההידרדרות של אפרת הייתה חריפה יותר מהמתואר, (מאחר ולא הכל מתאים שאכתוב כאן) אבל אין ספק שהורים כאלו עוברים גיהנום
 
אין לי יותר מדי מה לומר חוץ מלהסכים איתך.
אף על פי שניסיתי לנטרל מעצמי אמפתיה לאחד מהצדדים, מסתבר שבלי משים חטאתי בזה.
בכל זאת למדתי איתה באותה הכיתה, ראיתי אותה נובלת ולא יכולתי לעזור. כנראה כל זה השפיע עלי בלבחור צד.
- כל זה היה לפני ההידרדרות . לאחר מכן הרגשתי שאני מצליחה לחוות את שני הצדדים באותה המידה. במיוחד שההידרדרות של אפרת הייתה חריפה יותר מהמתואר, (מאחר ולא הכל מתאים שאכתוב כאן) אבל אין ספק שהורים כאלו עוברים גיהנום
והיא הסכימה שתכתבי את זה?.
היא חזרה הביתה?
 
אני עוקבת אחרי הסיפור כבר הרבה זמן... אבל לא יכולתי להגיב.
רק לאחרונה קיבלתי הרשאת כתיבה כאן-
הסיפור הזה מיוחד ממש!
הכתיבה עוצמתית ומשאירה הרבה מקום למחשבה ולשלוש נקודות....
ואפרת גיבורה באמת. המסע שלה לא קל גם בתחילתו וגם אחרי שיגמר... (בטוב, אני מקווה....)

חשבתי על המתבגרת הראשונה שתקרא את זה ומשהו בחשיבה ישתנה אצלה, כל מיני שאלות על בחירה יתעוררו פתאום. כמו מי אמר שאני צריכה ללכת בדיוק בדרך של ההורים שלי? או מי אמר שמה שטוב להם טוב גם לי וכו'.
אני חושבת שמחשבות כאלו חולפות בראש של כל מתבגרת באיזשהו שלב, שעוברת מיני מסע כמו של אפרת אבל הרבה יותר בקטנה, ובד"כ גם בלי ביטויים חיצוניים מהותיים ודרמטיים.
ואם היא (כלומר המתבגרת הממוצעת) בריאה בנפשה, ויש לה בית טוב, יציב, חזק ותומך, אז החיים ימשיכו והשלב הזה יחלוף. ומהנקודה הזו הם יעברו להיות במימד גבוה יותר, של הליכה בדרך של הבית מתוך בחירה והזדהות.
 
אולי בגלל שמדובר בסיפור אמיתי
והיא הסכימה שתכתבי את זה?.
היא חזרה הביתה?
מאחר וקיבלתי הרבה תגובות על הנושא של אמיתות הסיפור. חשוב לי שוב להדגיש שהסיפור אמנם מבוסס על סיפור אמיתי אבל האפיזודות שקיימות בו הן פרי דמיוני.
קרי - הסיטואציה שאפרת נכנסה לחדר המנהלת או ההתקף לב של אביה לא באמת קרו. כנ"ל לגבי סיטואציות נוספות.
גם האירועים שכן התרחשו, נכתבו בשינוי משמעותי מפאת צנעת הפרט.
 
אני חושבת שמחשבות כאלו חולפות בראש של כל מתבגרת באיזשהו שלב, שעוברת מיני מסע כמו של אפרת אבל הרבה יותר בקטנה, ובד"כ גם בלי ביטויים חיצוניים מהותיים ודרמטיים.
ואם היא (כלומר המתבגרת הממוצעת) בריאה בנפשה, ויש לה בית טוב, יציב, חזק ותומך, אז החיים ימשיכו והשלב הזה יחלוף. ומהנקודה הזו הם יעברו להיות במימד גבוה יותר, של הליכה בדרך של הבית מתוך בחירה והזדהות.
מסכימה איתך. אני חושבת שבסופו של דבר הכל קשור ביציבות הנפשית והרוחנית של אותה הנערה.
אני עוקבת אחרי הסיפור כבר הרבה זמן... אבל לא יכולתי להגיב.
רק לאחרונה קיבלתי הרשאת כתיבה כאן-
הסיפור הזה מיוחד ממש!
הכתיבה עוצמתית ומשאירה הרבה מקום למחשבה ולשלוש נקודות....
שמחתי לקרוא.
.
 
מאחר וקיבלתי הרבה תגובות על הנושא של אמיתות הסיפור. חשוב לי שוב להדגיש שהסיפור אמנם מבוסס על סיפור אמיתי אבל האפיזודות שקיימות בו הן פרי דמיוני.
קרי - הסיטואציה שאפרת נכנסה לחדר המנהלת או ההתקף לב של אביה לא באמת קרו. כנ"ל לגבי סיטואציות נוספות.
גם האירועים שכן התרחשו, נכתבו בשינוי משמעותי מפאת צנעת הפרט.
וזה סיפור מדהים ומרגיש הכי אמיתי שיש.
תודה עליו.
מחכה כבר לפרקים הבאים.
אני הראשונה שקונה את הספר!
 
פרק ארוך יותר לבקשתכם. כל הערה/ הארה תתקבל בברכה.

פרק כ"א / כמעט אלפיים שנה

מאז שנטשתי בית, מצאתי את עצמי בדרכים. נוסעת מבני ברק לרמת גן, מרמת גן לפתח תקווה. מחפשת את עצמי באשדוד ובכפר סבא.

זה היה התחביב שאימצתי לעצמי אחרי שיצאתי לגלות. לא היה לי תחביב טוב יותר לעסוק בו. כמעט תמיד מצאתי את עצמי נכנסת לאוטובוס, מדביקה מצח לחלון, צופה בחיים שהשארתי מאחור. בחוץ מעברי חציה ואנשים על שפת מדרכה. ואני ממשיכה עם הרוח, ממשיכה לנסוע לשומקום.

הדמויות מסביבי מתמעטות לאט לאט, נעלמות. לכל אחת תחנה ברורה ומדויקת.

בתחנה האחרונה גם אני יורדת.

* * *

מהרגע שנחתו רגלי על אדמת ירושלים, ידעתי שכאן אשאר. לא שכחתי את הפעם האחרונה שביקרתי בה. זכרתי את הסמטאות העתיקות והאוויר הממכר. זכרתי גם חלק מהאנשים. ידעתי שעם התמוהים שבהם, אצליח להשתלב היטב.

עמדתי בתחנה המרכזית. צפיתי בנחנחים שטיפסו על טנדר מעוטר בסטיקרים זורחים. פאותיהם נעו מצד לצד, רגליים צעדו קדימה ואחורה. ידיים השתוללו באוויר.

רכבות עצרו בתחנה. בלעו ופלטו אנשים, נעלמו. האנשים מסביבי המשיכו לרקוד.

המשכתי להביט בשמחה פורצת רכבות. רציתי גם. שמחה הייתה משהו שמעולם לא הצלחתי לפברק.

"סלחי לי", אישה בשנות השישים לחייה קטעה את מחשבותיי. כוס חד פעמית רעדה בידה. "תוכלי לעזור לי בכמה שקלים?".

הבטתי על הבדים הדקים שהיו תלויים על גופה, על האבק שכיסה את אצבעותיה הרזות. כמעט אמרתי 'אין לי מזומן' ו'סלחי לי, אבל אני ממהרת', אבל אז גיליתי שדווקא יש לי כמה מטבעות בתיק האחורי שאולי יוכלו לעזור, והיעד הבא שאני ממהרת אליו הוא מקום חסר שם וזהות.

המשכתי להביט בה בזמן שפתחתי רוכסן פנימי.

לראשונה בחיי פגשתי מקרוב אישה בלי בית. קרטון במקום מיטה. שמים תחת גג. ולבד לה.

שלפתי עשרה שקלים מתא נסתר, הנחתי בכף ידה.

"יברך אותך הקל וישמרך", נמתחו הכיווצים שעיטרו את שפתיה.


נשארתי לעמוד שם. אולי כי רציתי להכיר מקרוב, ואולי כי פחדתי.

פחדתי להיות שם במקומה בעוד כמה ימים, לבקש מטבעות מעוברי אורח. להרגיש רוח וגשם ושמש וסתיו. להיות עדה לשלכת.

לא פחדתי שיתעלמו מנוכחותי כמו שפחדתי על נפש נשארת מאחור. רואה אלפי רגליים רצות, ממהרות. שמים מתחלפים לאינספור גוונים ומדרכה נשארת.

אז ישבתי על מדרכה, סמוך לאישה רחוקה. שאלתי: "יש עוד משהו שאני יכולה לעזור בו?"

פליאה חלפה בריסיה המהבהבות. "את יכולה להשיג לי את רוטשילד?", אור נדלק באישוניה. לא הצלחתי לזהות את הנימה החבויה במילותיה.

"לא", חייכתי. "לא יכולה להשיג לך את רוטשילד, כי הוא לא קיים. כן יכולה להקשיב".

והקשבתי.

הקשבתי לסיפור חיים כאוב על בן שחצה את הים: עזב את הדת, נשא אישה נוכריה והיגר לארץ אחרת. בעל שנח בבית קברות עשרות שנים. וכסף שמעולם לא דפק על הדלת. יכולתי למשש את הבדידות שלה כאילו הייתה היא בלון מים קטן. נמעך ונמתך. כמעט מתפוצץ.

אחרי כמה דקות היא הסיטה לעברי עיניים שקטות, שאלה: "ומה הסיפור שלך?"

"איך את יודעת שיש לי סיפור?", מצמצתי, מופתעת.

"אני יודעת", היא אמרה בביטחון. "טעיתי?"

"לא טעית. אבל איך את יודעת?" המשכתי להתעקש.

"זה פשוט", היא נאנחה. "את רואה את כל האנשים האלו?"

הסתכלתי על עולם שבוי בקרוסלה: רמזור מתחלף. רכבת נוסעת. רגליים הולכות קדימה ואחורה. אמרתי: "כן. אני רואה".
"אז הנה לך התשובה, אני כאן שלוש שנים, בדיוק באותה הפינה. קורה שאנשים זורקים כמה פרוטות, קורה שהם מחמיצים מבט רווי רחמים אל הנייד או לאיש שלצידם. אבל לא בכל יום מישהו מתיישב לידך, שואל מה סיפור חייך. לא בכל יום מישהו רואה אותך בכלל. אני נמצאת כאן שלוש שנים של סתיו ואת הבחורה היחידה שפנתה אלי".

היא שתקה לרגע. רציתי שתמשיך, אז שאלתי :"ואז? מה זה אומר עלי?"

"מה זה אומר עלייך?", היא שאלה רטורית. "לא יודעת. אבל כן חששתי שמשהו חסר לך. אולי זו הדרך היחידה להרגיש את האחר".

משהו הבהב בתוכי, כמעט נשרף. אולי היו אלו תמונות מהעבר הלא רחוק. נערה עוברת מדרכה בחפזה. לא מבחינה בדמות שרועה על אספלט. לא אומרת: היא לא צריכה להיות כאן.

"אומר את האמת", לחשתי. "גם אני לא תמיד מבחינה באנשים בצידי הדרך".

"אבל עכשיו כן שמת אלי לב. אפילו נשמה. אז מה קרה?"

"זה סיפור ארוך", כבשתי חיוך חמוץ. אמרתי שאני צריכה ללכת, הבטחתי לחזור.


רגלי הובילו אותי אל הכותל. לא רק ליבי ביקש נחמה.

לא מצאתי מילים גבוהות מול פתקים ואבנים. רוח נשבה בין זרועתיי, כמעט נשאה אותי איתה. בצעדים עלובים צעדתי אל הקיר העתיק. בין המון האנשים, חיפשתי פינה שאוכל להיבלע לתוכה.

לא ידעתי אם יש לה זכות להתפלל, לילדת רחוב שהייתי. שיער פזור גולש על כתפיים. שמלה קצרה מתנופפת מעל הברכיים. ונפש פצועה.

המשכתי להעמיק את צעדי לכיוון הקיר שהיה פעם בית, לחשתי: "אז אולי אני לא מי שרצית שאהיה. אולי לא רק שרה שנירר הייתה מתביישת בי. אבל אני הבת שלך, ואין לי אבא אחר. תסכים לקבל אותי ככה? תסכים לאהוב?"


הצמדתי מצח לאבנים קרות, בכיתי עם השכינה. לא סידרתי את המילים שחמקו משפתי: "אז אולי ככה אתה מרגיש כבר כמעט אלפיים שנה?", מצמצתי אל השמים שנמתחו מעלי. "אנחנו כאן בגלות. אבל מה איתך? גם לך אין בית. ומי שומע אותה, את זעקת השכינה?" המשכתי לספר לו עלי, על הילדות שלא הייתה לי. על מי שרציתי להיות ולא הייתי. דמעות חנקו את מילותיי.

ציפורים חגו מעלי, פתקים נבלעו בין החריצים, ואני המשכתי לבכות על אבנים, גבי רעד.

"המורה חיה אמרה לדבר אליך, היא אמרה שאתה אף פעם לא בממתינה. היא אמרה שאתה שומע כל תפילה וחי את הכאב של כל יהודי. אז הנה לך, התפילה שלי. התפילה שרעדה על קצה לשוני כבר שנים. מי ישמע אותה אם לא אתה. מי ידאג לי, אבא. מי ידאג?"


כבר לא הרהרתי רק בעצמי באותם הרגעים. זכרתי את האישה שפגשתי בבוקר: נפש שרועה על מדרכה. לא שכחתי גם את השכנה מהקומה התחתונה. עשר שנים עמדנו באותה התחנה. אני לבית הספר והיא לעבודה. "אבא, כבר עשור שהיא מחכה. מה זה בשבילך להעמיד אותה תחת חופה?"

המשכתי לספר לו על כל האנשים שאין להם בית. ובית בשבילי לא היה רק דלת וגג. בית היה מקום שאפשר לברוח אליו משדה הקרב. "ומה עם מי שהבית שלו זה שדה הקרב? איך יברח ממלחמה למלחמה? תן לי עיר מקלט, אבא. כל חיי רצף של כאב ושגגה".

שמש נטשה את השמים הרחבים. הרוח התחזקה בהדרגתיות, גבעולים זעירים נעו בין חריצים. יונים התחלפו באוויר, נחתו על אבנים גבוהות.

אני המשכתי להתפלל.

משהו התחזק בתוכי ביחד עם הרוח. מילים שנולדו בי נשלחו לשמים שפיזרו עלי חוטים של אהבה וקסם.

לראשונה בחיי, גיליתי מהי תפילה אמיתית.

וכשגיליתי, לא הצלחתי להפסיק.
 
נערך לאחרונה ב:
פרק ארוך יותר לבקשתכם. כל הערה/ הארה תתקבל בברכה.

פרק כ"א / כמעט אלפיים שנה

מאז שנטשתי בית, מצאתי את עצמי בדרכים. נוסעת מבני ברק לרמת גן, מרמת גן לפתח תקווה. מחפשת את עצמי באשדוד ובכפר סבא.

זה היה התחביב שאימצתי לעצמי אחרי שיצאתי לגלות. לא היה לי תחביב טוב יותר לעסוק בו. כמעט תמיד מצאתי את עצמי נכנסת לאוטובוס, מדביקה מצח לחלון, צופה בחיים שהשארתי מאחור. בחוץ מעברי חציה ואנשים על שפת מדרכה. ואני ממשיכה עם הרוח, ממשיכה לנסוע לשומקום.

הדמויות מסביבי מתמעטות לאט לאט, נעלמות. לכל אחת תחנה ברורה ומדויקת.

בתחנה האחרונה גם אני יורדת.

* * *

מהרגע שנחתו רגלי על אדמת ירושלים, ידעתי שכאן אשאר. לא שכחתי את הפעם האחרונה שביקרתי בה. זכרתי את הסמטאות העתיקות והאוויר הממכר. זכרתי גם חלק מהאנשים. ידעתי שעם התמוהים שבהם, אצליח להשתלב היטב.

עמדתי בתחנה המרכזית. צפיתי בנחנחים שטיפסו על טנדר מעוטר בסטיקרים זורחים. פאותיהם נעו מצד לצד, רגליים צעדו קדימה ואחורה. ידיים השתוללו באוויר.

רכבות עצרו בתחנה. בלעו ופלטו אנשים, נעלמו. האנשים מסביבי המשיכו לרקוד.

המשכתי להביט בשמחה פורצת רכבות. רציתי גם. שמחה הייתה משהו שמעולם לא הצלחתי לפברק.

"סלחי לי", אישה בשנות השישים לחייה קטעה את מחשבותיי. כוס חד פעמית רעדה בידה. "תוכלי לעזור לי בכמה שקלים?".

הבטתי על הבדים הדקים שהיו תלויים על גופה, על האבק שכיסה את אצבעותיה הרזות. כמעט אמרתי 'אין לי מזומן' ו'סלחי לי, אבל אני ממהרת', אבל אז גיליתי שדווקא יש לי כמה מטבעות בתיק האחורי שאולי יוכלו לעזור, והיעד הבא שאני ממהרת אליו הוא מקום חסר שם וזהות.

המשכתי להביט בה בזמן שפתחתי רוכסן פנימי.

לראשונה בחיי פגשתי מקרוב אישה בלי בית. קרטון במקום מיטה. שמים תחת גג. ולבד לה.

שלפתי עשרה שקלים מתא נסתר, הנחתי בכף ידה.

"יברך אותך הקל וישמרך", נמתחו הכיווצים שעיטרו את שפתיה.


נשארתי לעמוד שם. אולי כי רציתי להכיר מקרוב, ואולי כי פחדתי.

פחדתי להיות שם במקומה בעוד כמה ימים, לבקש מטבעות מעוברי אורח. להרגיש רוח וגשם ושמש וסתיו. להיות עדה לשלכת.

לא פחדתי שיתעלמו מנוכחותי כמו שפחדתי על נפש נשארת מאחור. רואה אלפי רגליים רצות, ממהרות. שמים מתחלפים לאינספור גוונים ומדרכה נשארת.

אז ישבתי על מדרכה, סמוך לאישה רחוקה. שאלתי: "יש עוד משהו שאני יכולה לעזור בו?"

פליאה חלפה בריסיה המהבהבות. "את יכולה להשיג לי את רוטשילד?", אור נדלק באישוניה. לא הצלחתי לזהות את הנימה החבויה במילותיה.

"לא", חייכתי. "לא יכולה להשיג לך את רוטשילד, כי הוא לא קיים. כן יכולה להקשיב".

והקשבתי.

הקשבתי לסיפור חיים כאוב על בן שחצה את הים: עזב את הדת, נשא אישה נוכריה והיגר לארץ אחרת. בעל שנח בבית קברות עשרות שנים. וכסף שמעולם לא דפק על הדלת. יכולתי למשש את הבדידות שלה כאילו הייתה היא בלון מים קטן. נמעך ונמתך. כמעט מתפוצץ.

אחרי כמה דקות היא הסיטה לעברי עיניים שקטות, שאלה: "ומה הסיפור שלך?"

"איך את יודעת שיש לי סיפור?", מצמצתי, מופתעת.

"אני יודעת", היא אמרה בביטחון. "טעיתי?"

"לא טעית. אבל איך את יודעת?" המשכתי להתעקש.

"זה פשוט", היא נאנחה. "את רואה את כל האנשים האלו?"

הסתכלתי על עולם שבוי בקרוסלה: רמזור מתחלף. רכבת נוסעת. רגליים הולכות קדימה ואחורה. אמרתי: "כן. אני רואה".
"אז הנה לך התשובה, אני כאן שלוש שנים, בדיוק באותה הפינה. קורה שאנשים זורקים כמה פרוטות, קורה שהם מחמיצים מבט רווי רחמים אל הנייד או לאיש שלצידם. אבל לא בכל יום מישהו מתיישב לידך, שואל מה סיפור חייך. לא בכל יום מישהו רואה אותך בכלל. אני נמצאת כאן שלוש שנים של סתיו ואת הבחורה היחידה שפנתה אלי".

היא שתקה לרגע. רציתי שתמשיך, אז שאלתי :"ואז? מה זה אומר עלי?"

"מה זה אומר עלייך?", היא שאלה רטורית. "לא יודעת. אבל כן חששתי שמשהו חסר לך. אולי זו הדרך היחידה להרגיש את האחר".

משהו הבהב בתוכי, כמעט נשרף. אולי היו אלו תמונות מהעבר הלא רחוק. נערה עוברת מדרכה בחפזה. לא מבחינה בדמות שרועה על אספלט. לא אומרת: היא לא צריכה להיות כאן.

"אומר את האמת", לחשתי. "גם אני לא תמיד מבחינה באנשים בצידי הדרך".

."אבל עכשיו כן שמת אלי לב. אפילו נשמה. אז מה קרה?"

"זה סיפור ארוך", כבשתי חיוך חמוץ. אמרתי שאני צריכה ללכת, הבטחתי לחזור.


רגלי הובילו אותי אל הכותל. לא רק ליבי ביקש נחמה.

לא מצאתי מילים גבוהות מול פתקים ואבנים. רוח נשבה בין זרועתיי, כמעט נשאה אותי איתה. בצעדים עלובים צעדתי אל הקיר העתיק. בין המון האנשים, חיפשתי פינה שאוכל להיבלע לתוכה.

לא ידעתי אם יש לה זכות להתפלל, לילדת רחוב שהייתי. שיער פזור גולש על כתפיים. שמלה קצרה מתנופפת מעל הברכיים. ונפש פצועה.

המשכתי להעמיק את צעדי לכיוון הקיר שהיה פעם בית, לחשתי: "אז אולי אני לא מי שרצית שאהיה. אולי לא רק שרה שנירר הייתה מתביישת בי. אבל אני הבת שלך, ואין לי אבא אחר. תסכים לקבל אותי ככה? תסכים לאהוב?"


הצמדתי מצח לאבנים קרות, בכיתי עם השכינה. לא סידרתי את המילים שחמקו משפתי: "אז אולי ככה אתה מרגיש כבר כמעט אלפיים שנה?", מצמצתי אל השמים שנמתחו מעלי. "אנחנו כאן בגלות. אבל מה איתך? גם לך אין בית. ומי שומע אותה, את זעקת השכינה?" המשכתי לספר לו עלי, על הילדות שלא הייתה לי. על מי שרציתי להיות ולא הייתי. דמעות חנקו את מילותיי.

ציפורים חגו מעלי, פתקים נבלעו בין החריצים, ואני המשכתי לבכות על אבנים, גבי רעד.

"המורה חיה אמרה לדבר אליך, היא אמרה שאתה אף פעם לא בממתינה. היא אמרה שאתה שומע כל תפילה וחי את הכאב של כל יהודי. אז הנה לך, התפילה שלי. התפילה שרעדה על קצה לשוני כבר שנים. מי ישמע אותה אם לא אתה. מי ידאג לי, אבא. מי ידאג?"


כבר לא הרהרתי רק בעצמי באותם הרגעים. זכרתי את האישה שפגשתי בבוקר: נפש שרועה על מדרכה. לא שכחתי גם את השכנה מהקומה התחתונה. עשר שנים עמדנו באותה התחנה. אני לבית הספר והיא לעבודה. "אבא, כבר עשור שהיא מחכה. מה זה בשבילך להעמיד אותה תחת חופה?"

המשכתי לספר לו על כל האנשים שאין להם בית. ובית בשבילי לא היה רק דלת וגג. בית היה מקום שאפשר לברוח אליו משדה הקרב. "ומה עם מי שהבית שלו זה שדה הקרב? איך יברח ממלחמה למלחמה? תן לי עיר מקלט, אבא. כל חיי רצף של כאב ושגגה".

שמש נטשה את השמים הרחבים. הרוח התחזקה בהדרגתיות, גבעולים זעירים נעו בין חריצים. יונים התחלפו באוויר, נחתו על אבנים גבוהות.

אני המשכתי להתפלל.

משהו התחזק בתוכי ביחד עם הרוח. מילים שנולדו בי נשלחו לשמים שפיזרו עלי חוטים של אהבה וקסם.

לראשונה בחיי, גיליתי מהי תפילה אמיתית.

וכשגיליתי, לא הצלחתי להפסיק.
וואו
אחד הפרקים הכי מיוחדים!! אולי אין בו דרמות אבל הוא נוגע מאד מאד עמוק.
סגנון הכתיבה משתבח מפרק לפרק. התיאורים שלך מיוחדים. כל משפט מכניס יותר ויותר לתוך הסצנה. אני מדמיינת את עצמי עומדת מהצד וצופה בסיפור שאת מספרת כמו בהצגה חיה. הכל חי מוחשי מול העיניים! מרגש ומפעים!
פרק עצוב כי הוא מתאר בדידות קשה אבל יש בו התקדמות אישית של אפרת בתפילה ובחיבור הישיר שלה. מדהים!
הלחיץ אותי הקטע של ההומלסית. הם בדרך כלל אנשים שהגיעו לכזה מקום נמוך פיזית שזה משפיע מאד על הנפשי, או להיפך. אבל זה הדגיש לי יותר את המצב הבודד של אפרת, ותכלס היא הומלסית כרגע בעצמה.
עצוב.
 
מהרגע שנחתו רגלי על אדמת ירושלים, ידעתי שכאן אשאר.
ירושלים! עיר עם נשמה וחום שאי אפשר להסביר. תודה ששלחת אותה לשם ולא לתל אביב!
ומבחינה ספרותית, החיבור של אפרת לירושלים יוצר מיד קונוטציה רוחנית ללא צורך בהסברים

אבל עכשיו כן שמת אלי לב. אפילו נשמה
מיוחד! אהבתי!

וכשגיליתי, לא הצלחתי להפסיק.
סיום מעולה
 
התרגשתי.
והחיבור של אפרת. הרגשתי שממש חיבר אותי..

אז אולי ככה אתה מרגיש כבר כמעט אלפיים שנה?", מצמצתי אל השמים שנמתחו מעלי. "אנחנו כאן בגלות. אבל מה איתך? גם לך אין בית. ומי שומע אותה, את זעקת השכינה?" המשכתי לספר לו עלי, על הילדות שלא הייתה לי. על מי שרציתי להיות ולא הייתי. דמעות חנקו את מילותיי.
מרגש.

שאתה שומע כל תפילה וחי את הכאב של כל יהודי. אז הנה לך, התפילה שלי. התפילה שרעדה על קצה לשוני כבר שנים. מי ישמע אותה אם לא אתה. מי ידאג לי, אבא. מי ידאג?"
וואו.

"ומה עם מי שהבית שלו זה שדה הקרב? איך יברח ממלחמה למלחמה? תן לי עיר מקלט, אבא. כל חיי רצף של כאב ושגגה".
משפט משפט..
כמו חץ ללב.

משהו התחזק בתוכי ביחד עם הרוח. מילים שנולדו בי נשלחו לשמים שפיזרו עלי חוטים של אהבה וקסם.
יש משהו במשפט הזה כזה פשוט וכזה קולע..

וכשגיליתי, לא הצלחתי להפסיק.
סוף מושלם.
נקודה!
 
תודה רבה על התגובות. כיף לקרוא : - )
יש גם ביקורת? הערות?

אם יש איזה משפט שלא עבר לכם מספיק טוב אשמח שתכתבו לי.
אני אוהבת לשחק במילים ולא תמיד יודעת איך זה עובר. למשל המשפט הזה:
המשכתי להביט בשמחה פורצת רכבות.
מבוסס על שמחה פורצת גבולות, ונכתב כך בגלל השורות שקדמו לו ובגלל שאני שונאת שהקורא כבר יודע את ההמשך של המילה שעתידה להיכתב - לכן לא כתבתי גבולות.

הלחיץ אותי הקטע של ההומלסית. הם בדרך כלל אנשים שהגיעו לכזה מקום נמוך פיזית שזה משפיע מאד על הנפשי, או להיפך.
הלחיץ אותך הקטע שאפרת שוחחה איתה?
ירושלים! עיר עם נשמה וחום שאי אפשר להסביר. תודה ששלחת אותה לשם ולא לתל אביב!
האמת שתל אביב לא הייתה אופציה בכלל, על אף קרבתה לבני ברק. לדעתי זה מדי קלישאתי לכתוב על מישהי שקצת ירדה מהדרך ומחפשת את עצמה בתל אביב. ירושלים, לעומת זאת, היא באמת בית לכולם.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה