פרק חדש ב"ה. מקווה שלא חסום בנטפרי אשמח לתגובות והערות ואשמח לשמוע אם המעברים לא היו חדים מדי. תודה.
פרק ל"ד(1) / הנר הראשון שלי
הפגישה השלישית עם ציון הייתה שונה מהפגישות הקודמות. אולי בגלל שלא הרגשתי כלום, ואולי בגלל שלא רציתי להרגיש.
כל המילים שאמר ואלו שלא ריחפו מעל ראשי ומצאו להן ענן אחר. לא טרחתי להראות שאני שמחה ומרוגשת, לא חייכתי בכדי לשדר נעימות ואצילות. לא שאלתי שאלות שיראו על נימוס והתעניינות. פשוט לא הייתי שם. בית וכלה ושמלה לבנה לקחו אותי למחוזות אחרים שלא רציתי לבקר בהם. ידעתי שאני מסיימת תקופה שלא התחלתי ופונה לתקופה שלא רציתי להתחיל. אולי כך ייראו חיי לנצח. אוסף של קצוות בלתי מזוהות שלא ניתן לחבר ביניהן אף פעם.
ציון השקיע בעניבה, טרח להתאים אותה לחפתים ולחליפה. אני, לעומתו, בחרתי את הבגד הכי פשוט שהארון שלי הצליח להפיק. לו רק יכולתי הייתי הולכת למדבר צחיח. יושבת על סלע מחורר ונלחמת במחשבותיי הנודדות.
ציון היה מרוגש מדי. זו כנראה הסיבה לכך שלא הצליח להבחין שפשוט לא הייתי שם. לא הייתי בגן ההוא במרכז העיר, לא פסעתי על דשא ירוק. לא הייתי שותפה לחלומות על בית ומשפחה ואהלה של תורה.
הוא דיבר, ואני שמעתי. אבל זה היה כאילו לא שמעתי. כל מילה הרגישה כמו צליל רחוק, מנותק. כאילו השיחה הזו לא מדברת אודותיי והמילים הללו לא באמת מיועדות בעבורי.
לא ידעתי אם ציון הבחין בי: מדלגת בין עולמות, מבקרת בעבר ובעתיד. בורחת מהווה. ייתכן שהוא שם לב ובחר להתעלם, וייתכן שלא הצליח לזהות כלל.
"טוב, אז שנתקדם לכיוון הבית?", המשפט הזה שלף אותי באחת מעולמי הפנימי. יכולתי להבין שציון אחראי למילים הללו רק בגלל שאף אחד זולתו לא עמד לידי באותה העת.
"אהמ... כן. אפשרי", אמרתי בעודי מנסה להבין את המשמעות. מהרגע הראשון ציון כינה את הפנימייה בית. אני, לעומתו, לא הצלחתי לכנות כך שום מקום בעולם.
הדרך לפנימייה הייתה ארוכה. הרגשתי את הנתק בכל צעד שעשיתי. כל פסיעה הרחיקה אותי מהמציאות. ציון הלך לידי, שמעתי אותו מדבר חצאי מילים. כאילו מישהו דיבר דקה ושם אותי על השתק דקתיים. לא הצלחתי להרגיש את החיבור שהרב דיבר עליו, רק את הרגליים הכבדות שסחבו את הלב.
***
"ישיש, ישיש עלייך, ישיש", מיד כשנכנסנו לחצר הפנימייה הרמקולים צרחו. אמילי משכה אותי אל עזרת הנשים והחלה לקפץ סביבי במעגלים בלתי מזוהים. קבוצת בחורים צעירים אחזו בידיו של ציון והבהילו אותו לרחבת הריקודים.
אם הבית הגיעה מיד אחריה, ואחריה שובל של בחורות צעירות ומבוגרות. כולן רקדו ושמחו ושרו וצהלו לקראת הכלה.
רק הכלה התקשתה להאמין שזו היא. שכל החגיגה הזו יועדה בשבילה.
"תחייכי, אפרת. תחייכי", נזפה בי רחל תהילה תוך כדי שהיא אוחזת בכפות ידיי ומנסה להכניס בי אדרנלין חדש. "תחייכי - את כלה".
חייכתי חיוך מאולץ וחיכיתי לראות מי תחטוף את ידיי הפעם ותרקוד מולי בתחושה שהיא זוכה לחמישה קולות.
עמליה הגיעה מיד אחריה, מלווה בשלוש נערות צעירות שלא הכרתי. "איפה, איפה, איפה איפה, איפה הכלה!?" פרץ צחוק גלש מהן, "הנה, הנה, הנה, הנה, הנה הכלה!!" הן הצביע עליי, המשיכו לצחוק. ולרגע אחד, בתוך כל הרעש וההמולה, הגיע הבזק מציק של מחשבה: תיראי אותן, אפרת, תיראי כמה הן שמחות, מאושרות וצוחקות. האם בשבילך כל השמחה הזו? האם הרב ואם הבית וכל הבנות כאן באמת שמחות? שמחות בשבילך?
וזה מוזר שהייתי מוקפת באנשים והרגשתי כל כך לבד. וזה מוזר שהרעש וההמולה מסביב לא הצליחו להעיר את הלב הישן.
אחרי רבע שעה של מעגלים מזמרים, הגיע הרב לשאת נאום. "משפחה יקרה, וחברים אהובים", הוא פתח בקול נרגש "הערב הזה הוא ערב של שמחה, של התחלה חדשה. אנו עומדים כאן לחגוג את הקמתו של בית נאמן בישראל – בית של קדושה, בית של שכינה ותורה בעז"ה.
"חנוכה מלמד אותנו שיעור גדול לחיים. לפעמים נראה שהאור קטן, שהדרך לא ברורה, אבל כאשר מדליקים את הנר הראשון – פתאום מתגלה האור הגדול. כך גם בבית יהודי. הוא מתחיל באור קטן, בנר של אמון, של חיבור, ואט אט הוא הולך ומאיר, הולך ומתחזק.
"אפרת וציון היקרים - אין בית שנבנה ביום אחד, ואין אור שמאיר בלי שמישהו יבחר להדליק אותו. אני מברך אתכם שתזכו להקים בית של תורה, בית של שמחה, בית של נתינה והארת פנים. וכמו שהנר האחרון של חנוכה הוא הגדול ביותר – כך גם הבית שלכם ילך ויאיר באור גדול לדורי דורות. מזל טוב!".
מחיאות כפיים סוערות הגיעו מכיוון הקהל. גם אני מחאתי כף אל כף בשתיקה.
לאחר מכן כולם התקבצו מול החנוכייה הכסופה. הרב החל לברך בניגון המוכר: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה".
הקהל ענה: "אה אה אמן". גם אני.
אף על פי שהייתי במרכז האירוע, הרגשתי זרה. גם הגולם נמצא במרכז המעגל.
אחרי עשר דקות, כשהרגשתי שאיש לא מבחין בי, וחסרוני בלאו הכי לא יורגש - יצאתי מהאולם.
לאט ובשקט זחלתי אל חדר המדרגות ומשם אל חדרי.
נכנסתי אל החדר בשתיקה, נזהרת שפסיעותיי לא יורגשו.
פתחתי את המגירה הרביעית, פעם אמילי אמרה לי שניתן למצוא בה את כל הסממנים של החגים. בתחתית המגירה מצאתי חנוכייה מלבנית פשוטה וחבילת נרות צבעוניים.
הנחתי את החנוכייה על אדן החלון וניסיתי להרכיב אליה את הנרות הארוכים. אצבעותיי רעדו מעט, אולי מהקור שבחוץ ואולי מהסערה שבפנים. גפרור אחד, להבה זעירה, ונר ראשון נדלק. הלהבה ריצדה, נאבקה ברוח. אך לבסוף התייצבה ונשארה דולקת.
רגע ארוך הבטתי בה. כמה קטנה, כמה שברירית. ובכל זאת היא שם, מאירה. אף אחד לא הדליק אותה מלבדי. אף אחד לא היה יכול. ומכל המילים בעולם, צפו ועמדו מולי דווקא מילותיו של הרב: "אין אור שמאיר בלי שמישהו יבחר להדליק אותו".
אולי כל חיי חיכיתי שמישהו ידליק את האור של חיי. יציל אותי מעצמי, ישלוף אותי מהחושך. אולי כיבו אותי שוב ושוב ושוב עד שכבר שכחתי איך להדליק את עצמי.
הלהבה ריצדה על חלון הזכוכית, משתקפת אליי, מכפילה את עצמה. הבטתי בה, עומדת מול ירח של סוף חודש. נר יחיד, קטן, נאחז בחיים.
עמדתי שם עוד רגע ארוך. ואז, בפעם הראשונה מזה זמן רב, לחשתי לעצמי מילה אחת: "תִּלָּחֲמִי".
הנושאים החמים
Reactions: המתכנת הגאון, תוק תוק מי אני, המיינסטרימית ועוד 80 משתמשים83 //