הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ב"ה
סוף מלחמת העולם השנייה, אירופה מעלה אודים עשנים, צ'רנוביץ העיר, שידעה את נחת זרועם של הנאצים נכבשה כעת תחת המגף הבולשביקי שרמס גם הוא את היהודים.
האדמו"ר מסקולען, שהיה אחת מדמויות ההוד והעוגנים של אותה תופת, פתח את ביתו ליתומים ונדכאים וסייע להציל מאות ממוות גשמי כמו גם רוחני.
מצ'רנוביץ גלה לרומניה, וכשהתקרב חג הפסח חרף את נפשו, השיג קמח, ארגן מאפיה ואפה מצות מעטות שערכן לא יסולא. 'לכל משפחה 3 מצות בלבד!' עבר מפה לאוזן והיהודים נהרו אליו.
בנו של האדמו"ר מויזניץ היה גם בין הבאים. 'אבא ביקש 6 מצות' התחנן. נו, מי יאמר לו לא ל'גוטער איד' שיודע מה שהוא אומר, הסקולנער נתן 6 מצות.
ערב פסח הגיע, ובנו של האדמו"ר מויזניץ' הופיע בשנית. 'נשארו מצות'? הוא שאל. כמובן שלא נותרה אף לא פיסה. 'ולעצמך השארת?' הוסיף ושאל. האדמו"ר מסקולען השפיל מבט, 'אממ.. באו יהודים.. ביקשו.. איך אוכל לומר לי מגיע ולהם לא…'
בנו של האדמו"ר מויזניץ' שלף 3 מצות מתרמילו, הגיש לו ואמר, 'בשביל זה אבא ביקש עוד 3 מצות'.
*
עיון בדברי ימיו של האדמו"ר מסקולען מגלה 'יהודי חסידי' בעל מסירות נפש שלא הייתה מביישת את גדולי מחזיקי היהדות בשלטון העריצים הרוסי. ברומניה הוא נכלא באשמת עזרתו לילדים יהודים, וכשסוף סוף שחררו אותו, היה זה ביום שישי. הוא סירב לנסוע בשבת ונותר עוד ימים בכלא תוך מסירות נפש עצומה.
כשהיגר לארצות הברית, קבע את משכנו בקראון הייטס והיה משתתף רבות בהתוועדויותיו של הרבי מליובאוויטש כשהוא עומד על רגליו חרף גילו המתקדם. זאת ועוד, שכשהאפרו-אמריקנים החלו למלא את קראון הייטס הוא היה האדמו"ר היחיד שלא עזב את השכונה כבקשת הרבי מליובאוויטש עד קרוב להסתלקותו.
"שנינו משקרים את העולם" הוא אמר פעם לרבי מליובאוויטש, "אני עם הז'ופיצע והשטריימל, והרבי עם הקנייטש."
לא קשה לראות את בריח התיכון שעובר בכל חייו, אותו שבב אלוקי, אותה בעירה פנימית שנאחזת בטופ שבטופ ולא עושה הנחות. 'מצות לעצמי' זה גן עדן ושכר-מצווה, 'מצות ליהודי אחר' זה 'לאשתאבא בגופא דמלכא' [=להתאחד בגוף המלך], זה לעמוד לרגע במקום עליון ולהביט מפרספקטיבה רחבה על המצוות ועל הבורא שציווה אותן.
*
כמה שבועות מאז פשה בקרבנו הנגיף, נסגרו כל בתי הכנסת בארצנו ע"י המחוקק (לא תהיה ממשלה כי אין ממשלה), ומניני התפילה יצאו ל'חצר גינת ביתן המלך', לרחובות, לשטח הפתוח ולשדות.
עמדתי שם גם אנכי, דפי הסידור מתנופפים ברוח, טליתי עפה ימינה ושמאלה, מעלי שמים ומתחתי עפר ואבנים, והמושג 'עם שבשדות' זהר מול עיני.
'מחיה המייסים!' סלסל/צעק החזן, למען יוכלו כל המתפללים, המרוחקים שנים שנים מטרים זה מזה לשמוע. 'כתר יתנו לך ה' אלוקינו!' נענו כל הקהל וסחפו את הרחוב. מה שהתכתב אצלי מצוין עם שמה של המגיפה שנחתה עלינו, והוסיף לי סימני שאלה.
כמה יונים הביטו בתדהמה וחתול אשפתות המהם באדישות, ראיתי משוגעים גדולים מאלה.
בתי הכנסיות סגורים, הווי הדת הקהילתי מושבת, אין צוותא עם החבר'ה, אין דרשה או דבר תורה, אין פטפטפת, אין ספרים, אין עלונים ואין קידוש. רק אדמה, שמים וסידור. תגיד תודה שיש מנין, ספר תורה זה בונוס.
צעקת ה'כתר' הזו ברחוב זעזעה אותי. מה לא הבנתם, די עם הסיסטם האוטומטי, תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ!
עכשיו, כדי להתפלל צריך להשקיע, מי מתפלל בביתו ומי במנין מאולתר, לא עוד מנין שמתנהל איכשהו ותופסים עליו טרמפ באז-ישיר, עכשיו אתה הגבאי, הרב, ולפעמים גם החזן.
תעיף את התפאורה, תעיף את הקשקושים מסביב, די. תפילה, 2 מטר אחד מהשני, אתה, הסידור והשמים.
בתסריט הגרוע יותר, התפילות מתקיימות בבית, ואז במקרה הטוב הבית הופך לבית מדרש של ישיבה שתפילה מלאת תענוג ושמחה עולה על גדותיו, אתה שולה את זכרונות העבר, וסוחף את הילדים לדביקות, שמחה ואפילו ריקודים. או, במקרה הפחות טוב, הופך לשטיבל 'מנחה-מעריב' ש'כל דמהיר גבר' בו.
*
אבל לא זה מה שרציתי לומר. רציתי לדבר על הניטרול הטוטאלי שספגנו למערכת ה'מצוות אנשים מלומדה' שלנו. מנינים, מקוואות ובתי כנסת מחוץ לפוקוס, גם שיעורי תורה, כוללים, ישיבות ותלמודי תורה.
בדעתי הענייה ומהרהורי ליבי זה אומר, אולי אנחנו צריכים להתחיל לעבוד את ה' בלי רשימת ה'משימות' הקבועה שלנו, לכוון יותר אל הרצון ופחות אל הסיפוק העצמי או המסגרת, בעבודת ה' 'נקיה' לשם שמים, לא ב'מה שכולם עושים' ו'איפה שכולם נמצאים', אלא בעבודה שלי להתקרב לה' ולקרב גאולה לעם הזה. אני והגמרא, אני והסידור, עכשיו התחלנו לדבר.
אולי דחקו את רגלינו הביתה כדי שנתחיל לחזק ולקרב ליהדות את עצמנו ובני ביתנו? אולי סגרו את הכוללים והישיבות כדי שיפתחו עוד אלפים בכל בית יהודי?
// הגיגיף/נגיג [הגיג+נגיף]
סוף מלחמת העולם השנייה, אירופה מעלה אודים עשנים, צ'רנוביץ העיר, שידעה את נחת זרועם של הנאצים נכבשה כעת תחת המגף הבולשביקי שרמס גם הוא את היהודים.
האדמו"ר מסקולען, שהיה אחת מדמויות ההוד והעוגנים של אותה תופת, פתח את ביתו ליתומים ונדכאים וסייע להציל מאות ממוות גשמי כמו גם רוחני.
מצ'רנוביץ גלה לרומניה, וכשהתקרב חג הפסח חרף את נפשו, השיג קמח, ארגן מאפיה ואפה מצות מעטות שערכן לא יסולא. 'לכל משפחה 3 מצות בלבד!' עבר מפה לאוזן והיהודים נהרו אליו.
בנו של האדמו"ר מויזניץ היה גם בין הבאים. 'אבא ביקש 6 מצות' התחנן. נו, מי יאמר לו לא ל'גוטער איד' שיודע מה שהוא אומר, הסקולנער נתן 6 מצות.
ערב פסח הגיע, ובנו של האדמו"ר מויזניץ' הופיע בשנית. 'נשארו מצות'? הוא שאל. כמובן שלא נותרה אף לא פיסה. 'ולעצמך השארת?' הוסיף ושאל. האדמו"ר מסקולען השפיל מבט, 'אממ.. באו יהודים.. ביקשו.. איך אוכל לומר לי מגיע ולהם לא…'
בנו של האדמו"ר מויזניץ' שלף 3 מצות מתרמילו, הגיש לו ואמר, 'בשביל זה אבא ביקש עוד 3 מצות'.
*
עיון בדברי ימיו של האדמו"ר מסקולען מגלה 'יהודי חסידי' בעל מסירות נפש שלא הייתה מביישת את גדולי מחזיקי היהדות בשלטון העריצים הרוסי. ברומניה הוא נכלא באשמת עזרתו לילדים יהודים, וכשסוף סוף שחררו אותו, היה זה ביום שישי. הוא סירב לנסוע בשבת ונותר עוד ימים בכלא תוך מסירות נפש עצומה.
כשהיגר לארצות הברית, קבע את משכנו בקראון הייטס והיה משתתף רבות בהתוועדויותיו של הרבי מליובאוויטש כשהוא עומד על רגליו חרף גילו המתקדם. זאת ועוד, שכשהאפרו-אמריקנים החלו למלא את קראון הייטס הוא היה האדמו"ר היחיד שלא עזב את השכונה כבקשת הרבי מליובאוויטש עד קרוב להסתלקותו.
"שנינו משקרים את העולם" הוא אמר פעם לרבי מליובאוויטש, "אני עם הז'ופיצע והשטריימל, והרבי עם הקנייטש."
לא קשה לראות את בריח התיכון שעובר בכל חייו, אותו שבב אלוקי, אותה בעירה פנימית שנאחזת בטופ שבטופ ולא עושה הנחות. 'מצות לעצמי' זה גן עדן ושכר-מצווה, 'מצות ליהודי אחר' זה 'לאשתאבא בגופא דמלכא' [=להתאחד בגוף המלך], זה לעמוד לרגע במקום עליון ולהביט מפרספקטיבה רחבה על המצוות ועל הבורא שציווה אותן.
*
כמה שבועות מאז פשה בקרבנו הנגיף, נסגרו כל בתי הכנסת בארצנו ע"י המחוקק (לא תהיה ממשלה כי אין ממשלה), ומניני התפילה יצאו ל'חצר גינת ביתן המלך', לרחובות, לשטח הפתוח ולשדות.
עמדתי שם גם אנכי, דפי הסידור מתנופפים ברוח, טליתי עפה ימינה ושמאלה, מעלי שמים ומתחתי עפר ואבנים, והמושג 'עם שבשדות' זהר מול עיני.
'מחיה המייסים!' סלסל/צעק החזן, למען יוכלו כל המתפללים, המרוחקים שנים שנים מטרים זה מזה לשמוע. 'כתר יתנו לך ה' אלוקינו!' נענו כל הקהל וסחפו את הרחוב. מה שהתכתב אצלי מצוין עם שמה של המגיפה שנחתה עלינו, והוסיף לי סימני שאלה.
כמה יונים הביטו בתדהמה וחתול אשפתות המהם באדישות, ראיתי משוגעים גדולים מאלה.
בתי הכנסיות סגורים, הווי הדת הקהילתי מושבת, אין צוותא עם החבר'ה, אין דרשה או דבר תורה, אין פטפטפת, אין ספרים, אין עלונים ואין קידוש. רק אדמה, שמים וסידור. תגיד תודה שיש מנין, ספר תורה זה בונוס.
צעקת ה'כתר' הזו ברחוב זעזעה אותי. מה לא הבנתם, די עם הסיסטם האוטומטי, תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ!
עכשיו, כדי להתפלל צריך להשקיע, מי מתפלל בביתו ומי במנין מאולתר, לא עוד מנין שמתנהל איכשהו ותופסים עליו טרמפ באז-ישיר, עכשיו אתה הגבאי, הרב, ולפעמים גם החזן.
תעיף את התפאורה, תעיף את הקשקושים מסביב, די. תפילה, 2 מטר אחד מהשני, אתה, הסידור והשמים.
בתסריט הגרוע יותר, התפילות מתקיימות בבית, ואז במקרה הטוב הבית הופך לבית מדרש של ישיבה שתפילה מלאת תענוג ושמחה עולה על גדותיו, אתה שולה את זכרונות העבר, וסוחף את הילדים לדביקות, שמחה ואפילו ריקודים. או, במקרה הפחות טוב, הופך לשטיבל 'מנחה-מעריב' ש'כל דמהיר גבר' בו.
*
אבל לא זה מה שרציתי לומר. רציתי לדבר על הניטרול הטוטאלי שספגנו למערכת ה'מצוות אנשים מלומדה' שלנו. מנינים, מקוואות ובתי כנסת מחוץ לפוקוס, גם שיעורי תורה, כוללים, ישיבות ותלמודי תורה.
בדעתי הענייה ומהרהורי ליבי זה אומר, אולי אנחנו צריכים להתחיל לעבוד את ה' בלי רשימת ה'משימות' הקבועה שלנו, לכוון יותר אל הרצון ופחות אל הסיפוק העצמי או המסגרת, בעבודת ה' 'נקיה' לשם שמים, לא ב'מה שכולם עושים' ו'איפה שכולם נמצאים', אלא בעבודה שלי להתקרב לה' ולקרב גאולה לעם הזה. אני והגמרא, אני והסידור, עכשיו התחלנו לדבר.
אולי דחקו את רגלינו הביתה כדי שנתחיל לחזק ולקרב ליהדות את עצמנו ובני ביתנו? אולי סגרו את הכוללים והישיבות כדי שיפתחו עוד אלפים בכל בית יהודי?
// הגיגיף/נגיג [הגיג+נגיף]
