סיפור בהמשכים סיפור מתח בהמשכים – לביקורת

  • הוסף לסימניות
  • #1
שלום וברכה אני באמצע לכתוב ספר מתח ואני מאוד מעוניין בביקורת.

פרולוג

טיסה 1142, ישראל – דובאי.


זאת לא הייתה הפעם הראשונה שניר הטיס מטוס בנתיב הזה, מעל כל המדינות הערביות, אך הפעם תחושה עמומה בליבו לא נתנה לו מנוח.

עיניו שטו מעצמן בין כל הנורות, רובם דלוקות בירוק, מצביעות על כך שהכל כשורה. כרגע.

הוא הביט בטייס המשנה שבדק את מכשירי הניווט, ושם לב למבט מהורהר על פניו.

"שגיב" ניר פנה אליו, "הכל בסדר?"

"הכל מצוין, רק שצפויים מספר משקעים בהמשך הנתיב שעלולים להגביל את הראייה שלנו, לפי דעתי כדאי להסיט קצת את מסלול המטוס".

חוסר ראות בטיסה הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר, אשר בגללו מבטלים טיסות בקלות, וודאי שמשנים עבורו מסלול.

"דווח למגדל" אמר ניר, מתחיל לראות מרחוק את המשקעים, מרגיש בליבו שוב את התחושה העמומה.

שגיב הרים את מכשיר הקשר, ודיבר לפומית.

"אל-על 1142 למגדל פיקוח, צפויים משקעים מולנו בנתיב".

"מגדל פיקוח ל1142, יש אפשרות לחצות?".

"עדיף שלא, מבקש אישור לנטות צפונה".

"קיבלנו, מבצעים בדיקה, המתן לאישור".

שגיב המשיך לתפוס את הפומית, ממתין.

"מגדל פיקוח ל1142 יש אישור לשינוי נתיב צפונה במשך כחמישה קילומטרים".

"קיבלנו".

שגיב התיישב ליד ניר, מתעסק עם המכשירים, וביטל את פעולת הטייס האוטומטי.

שני הטייסים הסיטו את המטוס מאזור המשקעים. הכל נראה תחת שליטה.

"קחח... קחח..." קרקושים משונים נשמעו בקשר, קול מתכתי מקוטע.

"שגיב, תבדוק את הקשר. אני בינתיים מפעיל מחדש טייס אוטומטי".

שגיב הושיט את היד... ובאותו רגע חושך מוחלט. כל האורות כבו.

ניר זינק במהירות, תופס חזרה את ההגאים שעזב עם הפעלת הטייס האוטומטי. בלי חשמל הטייס האוטומטי לא עובד.

"מה קורה שם?" הוא הביט בתמיהה על המסכים הנורות והמכשירים. כולם שבקו חיים ללא התראה.

"לא יודע, שום דבר לא מגיב" פאניקה נשמעה בקולו של שגיב, מנסה להפעיל מספר מכשירים.

"שגיב, תתעשת עכשיו!!! תפעיל את מערכת הגיבוי!" קולו של ניר היה לחוץ, דחוף. התחושה העמומה מזכירה את קיומה.

שגיב משך בכמה ידיות יודע שבמעשיו הוא שולף טורבינה שניזונות מהדלק ואמורה לספק חשמל חלופי.

דבר לא קרה.

הוא משך שוב ושוב, בפראות, ללא הועיל.

"הטורבינה נשלפה?" עכשיו גם ניר הגיב בלחץ.

"אין לי שום יכולת לדעת", שגיב נשמע אבוד. "כל המכשירים לא עובדים!".

"אם הטורבינה לא עובדת, אז אנחנו בבעיה קשה, כי זה אומר שיכול להיות שיש שיבושים גם במנועים. וזו בעיה קצת יותר גדולה מהפסקת חשמל" שגם זו לא בעיה קטנה בכלל. הרהר ניר.

דפיקות נשמעו על דלת תא הטייס.

הנעילה של הדלת, שפועלת על חשמל לא עבדה, והדלת נפתחה בעוצמה, הדייל הראשי עמד בפתח.

"מה קורה?" שאל בקול מבוהל, "הנוסעים מתחילים להיכנס לפאניקה". קולו מוכיח בבירור שהנוסעים הם לא היחידים שנמצאים בפאניקה. "למה החשמל כבה? הכל בסדר בטיסה? למה לא מודיעים לנו כלום?"

"אין לי מושג", ניר אפילו לא הסתובב, שקוע ראשו ורובו בתוך המכשירים, "תגיד שזו תקלה זמנית, ושבינתיים יחבשו את מסיכות החמצן" הגיב בתמצות, טרוד מכדי להסביר יותר מזה.

הדייל סב לאחוריו. מבין את הסיטואציה.

"יש קשר עם המגדל?" ניר שאל בתקווה.

"אין", שגיב הגיב בקצרה "כל דבר שפועל על חשמל לא עובד", הוא לקח נשימה עמוקה, והמשיך. "בלי קשר ובלי ניווט יש סכנה גדולה שנתנגש במטוסים אחרים". אמר את מה ששניהם ידעו. היסטריה מדברת מגרונו.

"נכון, אתה צודק, אז תנסה להירגע ולבוא לעזור לי", ניר ניסה להגיב בקול רגוע, אך הלחץ נשמע היטב. "אנחנו נעלה את המטוס לגובה חמישים וחמש אלף רגל, גובה שמטוסים בדרך כלל לא טסים בו" הוא ניסה להרגיע את שגיב. לא רק שהוא מתמודד עם תקלה במטוס, הוא גם צריך להתמודד עם טייס משנה היסטרי. הרהר בתסכול.

שגיב התיישב ידיו רועדות, אבל בכל אופן עזר לניר בהעלאת המטוס.

"נראה שהמנועים מגיבים בסדר" אמר ניר בהקלה.

אך שגיב לא התייחס לדבריו, שרוי בהיסטריה. "בגובה כזה החמצן מתדלדל, ואין חשמל שיזרים אותו בצורה נכונה" הוא התנשף, "ובכלל איך אתה רוצה שננחת בלי קשר עם המגדל?"

"בדיוק לכן אמרתי לכולם ללבוש מסיכות חמצן" ניר לא נתן ללחץ ולבלבול להשפיע על פעולותיו. "ולגבי הנחיתה, כשנגיע לגשר, נעבור אותו".

שגיב בלע את רוקו, "לא נשרוד הרבה זמן בלי קשר ובלי ניווט, וגם החמצן לא יספיק ליותר מדי".

"אנחנו לא צריכים הרבה זמן, רק עד שהחושך יחליט שנמאס לו". הגיב ניר בציניות, "וכשהחמצן יגמר נרד שוב, בינתיים אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים".

הבזק של אור, ניר מצמץ, שומע עשרות צפצופי אזהרה מתנגנים באזניו כמו ציפורי שיר. איך זה קרה? חלפה מחשבה בראשו.

הוא הביט בכל המכשירים, שחזרו לפתע לפעול, מציגים התראות בקולות צפצוף חזקים.

"מגדל פיקוח ל1142 הכל בסדר? איבדנו איתכם קשר".

שגיב קרס על הכיסא, "הייתה לנו הפסקת חשמל כללית, עכשיו הכל נראה בסדר". נשף בהקלה.

ניר חייך חצי חיוך. "אמרתי לך, תמיד יש סוף טוב, רק צריך לדאוג שנשאר בחיים עד שהוא יגיע".

אבל הפעם החיוך של ניר היה חיצוני בלבד, התחושה הפנימית המשיכה להעיק עליו.

זאת לא הייתה תקלה רגילה.

בכלל לא.

...

הבזק של אור לא צפוי סימא את עיני כולם. הנוסעים המבוהלים מצמצו בבלבול, תוהים לעצמם מה קרה עכשיו.

האמיצים שבהם הורידו את מסיכות החמצן מפניהם, מנסים להרגיע את ליבם שפעם בעוצמה ובמהירות. לאט לאט כל הנוסעים הורידו את מסיכות החמצן באישור הדיילים, מבינים שהזמן שבו שהו בחשש על חייהם נגמר, משאיר אותם במערבולת רגשות.

החוויה שחוו עכשיו היא לא חוויה שתשכח מהרה. הם לעולם יזכרו את ריח המוות הנישא באוויר ואת הפחד המוחשי כל כך שבעוד רגעים ספורים הם יצטרפו לחלקי מטוס בוערים בדרכם למטה.

לחשושים נשמעו בכל רחבי המטוס והם רק התגברו והלכו, אנשים המנסים לפרוק את עוצמת הרגשות שחוו עכשיו, ברגעים המבעיתים ביותר בחייהם.

אבל המהומה הגדולה ביותר התרחשה בקצה המטוס, דייל רחב ממדים דהר לכיוון מסוים כאשר בידו דפיברילטור גדול, בכיוון שאליו דהר היה דייל אחר שרכן מעל נוסע מבוגר וביצע פעולות החייאה בצורה מקצועית.

"לזוז! מה זוזו כולם!" הדייל הרחב חיבר במהירות את המכשיר לגופו של הנוסע שהתמוטט במהלך התקלה, והפעיל אותו.

גופו של המבוגר נרעד בעווית פתאומית, אך שום דבר לא יותר מזה.

הוא הפעיל שוב, שולח פולס חשמל גבוה יותר, אך ללא הועיל.

הדייל השני רכן שוב וביצע הנשמה במהירות, אבל שניהם ידעו, שלנוסע המסכן אין יותר מדי סיכויים.
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
  • הוסף לסימניות
  • #2
טוב, אז אני אשמח להסבר איך מטוס בלי חשמל לא מתרסק...
הערה קטנה: קפצו לי המון שגיאות כתיב ושגיאות דקדוקיות, כמו החלפה בין זכר ונקבה וכאלה, מעצבן בקריאה.
הכתיבה יפה, מותחת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אני אוהב את המתח הזה.

ולגבי הביקורת:
יש פה שגיאה טכנית, קשר זאת יחידה למדידת מהירות, לא גובה.
ולגבי מסכות החמצן, יש טווח זמן קצר (נראה לי 20 דק') שהמסכות מסוגלות לספק חמצן, הן אמורות לספק לטייס זמן לרדת עם המטוס לגובה שבו יש מספיק חמצן, זה לא אמור להספיק לטיסה ארוכה בגובה רב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
פרק יפה מותח כמו שצריך,

אבל שמתי לב שבכל הנכתב כדו שיח יחד עם תיאורים רגשיים, הכתיבה קצת תלושה,
דוג'.
דלת תא הטייס נפתחה בעוצמה, הדייל הראשי עמד בפתח.

"מה קורה?" קולו מבוהל, "הנוסעים מתחילים להכנס לפאניקה".

קולו של הדייל רמז בבירור לניר שלא רק הנוסעים בפאניקה.

השורה של הדייל שבקולו נרמז הפנאיקה שלו נראית לא קשורה לשורה שמעלייה,
אני הייתי כותב את שני השורות האחרונות עם שילוב מסויים כגון
"מה קורה?" קולו מבוהל, "הנוסעים מתחילים להכנס לפאניקה - מסגיר בקולו את כניסתו האישית להיכלי הפאניקה"
או משהו בסגנון הזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
טוב, אז אני אשמח להסבר איך מטוס בלי חשמל לא מתרסק...
המנועים וכן המערכת שמאפשרת פניות במטוס לא עובדות ע"י חשמל, המנועים ע"י דלק והשאר ע"י מערכות הידרואליות.
פרק יפה מותח כמו שצריך,

אבל שמתי לב שבכל הנכתב כדו שיח יחד עם תיאורים רגשיים, הכתיבה קצת תלושה,
דוג'.


השורה של הדייל שבקולו נרמז הפנאיקה שלו נראית לא קשורה לשורה שמעלייה,
אני הייתי כותב את שני השורות האחרונות עם שילוב מסויים כגון
"מה קורה?" קולו מבוהל, "הנוסעים מתחילים להכנס לפאניקה - מסגיר בקולו את כניסתו האישית להיכלי הפאניקה"
או משהו בסגנון הזה.
ש פה שגיאה טכנית, קשר זאת יחידה למדידת מהירות, לא גובה.
צודקים לחלוטין !!!!!!!!!!!! תודה רבה.
ולגבי מסכות החמצן, יש טווח זמן קצר (נראה לי 20 דק') שהמסכות מסוגלות לספק חמצן, הן אמורות לספק לטייס זמן לרדת עם המטוס לגובה שבו יש מספיק חמצן, זה לא אמור להספיק לטיסה ארוכה בגובה רב.
בודק את זה...
וסתם הערה, לא נראה לי שיש משהו שיכול לפתוח את דלת תא הטייס אם היא נעולה.
תודה על ההערה, ייתכן מאוד, אני אנסה לתקן את זה או שאשמיט את הקטע עם הדייל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
כל הנורות, רובם דלוקות בירוק, מצביעות
רובן*

ניר מצמץ שומע עשרות צפצופי אזהרה שניגנו באוזניו כמו ציפורי שיר.
סתם הצעה לשיפור: ניר מצמץ, שומע עשרות צפצופי אזהרה מתנגנים באזניו כמו ציפורי שיר.
יותר זורם לדעתי. יש עוד כמה וכמה כאלה בסגנון.

מולנו

, המתן לאישור.
חסר גרשיים בסוף הציטוט.
להשמיט גרשיים.
תמצות

עלילה יפה, מותחת. כשמתחילים לקרוא - רוצים לסיים את כל הקטע.
יש מה לדייק ולשפר בהתנסחות. עניין של השתפשפות.
הרבה הצלחה בהמשך הכתיבה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
וסתם הערה, לא נראה לי שיש משהו שיכול לפתוח את דלת תא הטייס אם היא נעולה.
אם אני לא טועה, יש דייל אחד בכל משמרת שיודע את הקוד של תא הטייס. זה כדי למנוע מצב שבו הטייסים נרדמים/קרה להם משהו- יש דייל שאחראי להיכנס לבדוק מה שלומם
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
פרק יפה ומותח ומאוד מסקרן!
הערות- מצטרפת למה שאמרו למעלה.

כדאי לשים לב מה הבדל של 5 מעלות סטיה בנתיב התעופה (לא גובה, סטיה לנתיב אחר) משנה ביחס לטיסה בין ישראל לדובאי.
המטוס יכול לעבור רק מעל ירדן כי יש הסכם שלום, ורק מעל אזורים בטוחים.
האם טיסת אל-על טסה את זה? או רק חברת פליי-דובאי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
תודה רבה לכל המבקרים!
בזכותכם המון דברים שונו, תוקנו, הובהרו וחודדו,
אשמח שוב פעם לביקורת , להמשך!!!!!!
פרק 1

ניר ישב על כיסא עץ, רגלו מקפצת בחוסר סבלנות.

עד מתי יעכבו אותי פה? המחשבה העצבנית חלפה כבר מספר פעמים בראשו. אך היחיד שענה לו היה הכיסא שעליו ישב, בקולות החריקה הקצובים שהשמיע.

קוצר הרוח שלו היה מובן בהחלט, לפחות לטעמו.

מרוב הזמן שעיכבו אותו הוא הספיק כבר לסרוק את החדר הריק והאפרורי עשרות פעמים, אותו ואת השולחן המלבני שעמד במרכז החדר, שני חריצים מעטרים את פינתו השמאלית. שבזמן המחשבה הארוך שנתן לו הוא הספיק למצוא לפחות 529 סיבות אפשריות להסביר איך נוצרו החריצים האלה.

גם את הכיסאות הוא סרק, את שני הכיסאות השחורים, המבריקים, שהונחו מצידי השולחן.

בהתחלה כשהגיע הוא העדיף את כיסא העץ, שנראה יותר טוב, אבל עם הזמן שעבר הוא קלט את הטעות הגדולה שעשה. החריקות שהכיסא השמיע היו רק תוצאה, תוצאה של חוסר נוחות מחריד.

הדלת נפתחה בחריקה, ואדם גבה קומה נכנס פנימה, מחזיק בידו עוקדנית מלאה דפים.

"אוקיי ניר," גבה הקומה התיישב בתנועות מהירות.

סוף סוף נזכרו שתקעו אותי פה המחשבה שחלפה בראשו של ניר נכרה היטב במבטו.

אך גבה הקומה כאילו לא שם לב לזה, והמשיך. "אני שלומי, חוקר תאונות, נתחיל בתשאול קצר, בסדר?" הוא פתח את העוקדנית מרים את עיניו לשבריר שנייה, רק כדי לקלוט את ההנהון קצר הרוח של ניר.

"אז איפה זיהיתם לראשונה את התקלה?" התחיל שלומי.

ניר הזדקף על הכיסא, גורם לו לחרוק. "אני ושגיב טסנו בטיסה 1142 מישראל לדובאי, בדרך עברנו מעל ערב הסעודית, וקצת צפונית לטוראיף הייתה סופת חול אז סטינו באישור מגדל הפיקוח עוד יותר צפונית, שם התחילו הבעיות הראשונות..."

"מצוין, תוכל לתאר לי בפרוטרוט כל דבר שקרה מאז, איך בדיוק התחילה התקלה?" שלומי המשיך בקול חוקר מבטו טמון בתוך העוקדנית.

ניר לא הגיב, מבטו בוהה בתרעומת בתג שהוצמד לדשו של שלומי.

"ניר?" שלומי הרים את עיניו והביט בניר, גבותיו מתכווצות בשאלה.

ניר הרים אף הוא את עיניו, נותן בשלומי מבט חודר.

"למה התיק עבר לשב"כ?" הוא הצביע על התג שנרשם בו בבירור, שירות ביטחון כללי. "אתם חושבים שזו פרשיה ביטחונית?" שאל, או יותר נכון קבע.

שלומי מצמץ, "לא מדויק בכלל, אבל זאת פרשיה לא פשוטה בכלל, לא כל יום נוסע נהרג בתקלה מוזרה במטוס! אמנם הוא לא נהרג באופן ישיר מהתקלה, אלא קיבל התקף לב כתוצאה מחוסר החמצן, אבל בכל אופן זו פרשייה חמורה מאוד!"

ניר זע על מקומו, מילותיו האחרונות של שלומי גרמו לליבו להצטמק בכאב, חוסר החמצן בהחלט גרם לעורקי הנוסע שהיה חולה לב להצטמק דבר שהוביל ישירות להתקף לב. הוא ניער את ראשו מסלק את הכאב במהירות, לא נותן לתחושת המועקה להתנחל בליבו. "זה בהחלט נכון, אבל זאת לא סיבה להעביר את החקירה לשב"כ".

שלומי הביט בניר, לא מזיז ממנו את עיניו, "בתחקיר הראשוני עלו ממצאים מחשידים, כך שהוחלט שהתיק ייחקר בידיים מיומנות, ולא חקירה פשוטה".

זוויות פיו של ניר התעקלו כלפי מעלה בחיוך מזלזל, מראה לשלומי בדיוק מה הוא חושב על גיבוב השטויות שאמר.

ניר פתח את פיו, אך שלומי לא נתן לו להגיב, והמשיך מיד.

"אבל כרגע זה לא הנידון, לכן אני מבקש משך להתמקד, ולענות על מה ששאלתי". המשיך שלומי באותו טון. לכאורה.

ניר נע על כסאו בחוסר נוחות, אך הגיב בלית ברירה. "מה שאלת?"

ליבו בער בתוכו, לא אוהב את זה ששלומי משקר לי. למה באמת התיק עבר לידי השב"כ???? התרוצצה השאלה בקרבו, לא נותנת לו מנוח.

"איך התחילה התקלה?" קולו של שלומי חדר מבעד למחשבותיו.

"זה התחיל מקרקושים מוזרים בקשר, ומהר מאוד כל החשמל נפל..."הוא הרהר במה שקרה, ולמרות הקרירות שהקרין לשלומי, מוחו שאב אותו בחזרה לרגעים הקשים. מרגיש שוב את כל הרגשות מתערבלים בבטן, ואת קור הרוח שמנסה להשתלט.

הוא ניסה להתנער ולחזור למסכת הפרצוף האדיש, מסדיר את נשימותיו.

"מה עם מערכת הגיבוי?" שלומי ניצל את ההפסקה ושאל שאלה צפויה.

ניר בלע את רוקו, ונענע בראשו, "אין, שום דבר לא עבד." הוא לקח נשימה עמוקה, מתנתק לגמרי מהחוויה, והמשיך בקול יבש. "מיד הורתי לשגיב, טייס השנה, להפעיל את הטורבינה, אבל זה לא עזר", ניר פירט את הפעולות שהם עשו, "ואז מכיוון שלא היה לנו קשר ולא מערכות ניווט החלטתי להעלות את המטוס לגובה שלא רגילים לטוס בו כדי למנוע התנגשות".

"המנועים עבדו כמו שצריך?" תמה שלומי, "איך הצלחתם להפעיל אותם בשיא העוצמה?"

"באופן מוזר רק מערכת החשמל נפלה," ניר ניסה להסדיר את מחשבותיו, "בשאר המערכות הכל היה בסדר, וכך גם במנועים. אבל רגע..." ניר הביט בשלומי במבט חשדני. "למה כל השאלות האלו? לא בדקתם את הקופסא השחורה?".

שלומי לא הסיט את מבטו, מסתכל עמוק בתוך עיניו של ניר. "אתה באמת לא יודע למה אנחנו שואלים אותך?" עיניו בוחנות את ניר, עוקבות אחרי כל שבריר תנועה שלו.

גבותיו של ניר התכווצו בתמיהה, "למה שאני אדע?" מלמל פיו.

אך תוך כדי ששאל האסימון נפל בקול רעש גדול, גורם לליבו להגביר את הקצב, ולתחושת כעס מוכרת לבעבע בגרונו.

"אתם חושדים בי?!" פיו לחש, אך עיניו צעקו בחוסר אמון, "אחרי כל מה שעשיתי? הצלתי את המטוס, את כל הנוסעים שהיו בתוכו, ואתם עוד מעיזים לחשוד בי?" הוא התנשף במהירות מנסה לשכך מעט את זעמו.

בתוכו עשרות רגשות התערבלו בו זמנית, הכעס התחרה בתחושת האשמה תוך כדי שהכאב תוקף אותו שוב, יכול להיות שהנוסע באמת נהרג בגללו? האם הוא לא פעל כשורה? אבל ניר לא נתן לסערה להתחולל זמן רב, מהר מאוד הוא העיף את כל הרגשות, נותן לכעס להציף אותו, הוא עשה הכל כמו שצריך ואין שום חשש שהתקלה קרתה בגללו!!!

"אין בעיה," הוא קם והחל לצאת, "אני את התשאול גמרתי כאן. אתם שאר הפרטים תבררו עם שגיב, או שתדלו אותו מתוך הקופסא השחורה". הפטיר מאחורי גבו.

שלומי נשאר במקומו, לא מסיט את מבטו. "חלקים נרחבים מהקופסא השחורה מחוקים ומשובשים". הוא הטיל הפצצה בקול אדיש.

ניר קפא באמצע הדרך, המום.

"ברור שימחק, הרי ברגע שכבר לא היה חשמל הקופסא לא יכולה להקליט", אמר בקול בלתי משוכנע יודע בתוך תוכו שלא לזה התכוון שלומי.

"אתה יודע טוב מאוד שלא התכוונתי רק לזה," אמר שלומי "גם חלקים מלפני התקלה נמחקו".

"זה בלתי אפשרי". קבע בקול לא בטוח, מסתובב באיטיות לכיוון שלומי.

עמוק בתוכו הוא ידע שהוא משחק עכשיו ישירות לידו של שלומי, ושזה בדיוק מה ששלומי רצה שיקרה, אך הוא לא יכל להימנע מלעשות את זה.

"בדיוק לכן אנחנו חוקרים אותך כעת, כדי לברר איך בדיוק זה קרה". שלומי החווה בידו על הכיסא, מרמז לניר לשבת שוב.

ניר התיישב באיטיות מספר דברים החלו להתבהר מול עיניו. לכן שלומי שאל שאלות כל כך מוזרות הרהר ואולי אפילו זו הסיבה שהתיק עבר לשב"כ.

"אבל בלתי אפשרי למחוק תוכן של הקופסא השחורה". הוא חזר על דבריו.

"למחוק תוכן אולי לא, אבל למנוע ממנה להקליט תוכן חדש זה אפשרי בהחלט". שלומי הזדקף והוציא דף מתוך העוקדנית.

"זהו תרשים של הדרך שבה בנויה הקופסא השחורה. הקופסא נמצאת באזור זנב המטוס כדי שתינזק פחות בשעת התרסקויות," הוא התחיל להסביר, "ולכן נפתחת אפשרות לחבל בהעברת המידע עד לשם".

הוא הפך את הדף מראה אותו לניר. "אפשר לחבל בכבלים שעוברים מתא הטייס ועד לקופסא השחורה, ומעבירים את המידע שאוספים הרמקולים והחיישנים בתא הטייס," הוא הניח את הדף, והמשיך לדבר, עדיין ממוקד בתוכן הדף. "אבל זו דרך לא פשוטה בכלל מכיוון שמדובר בעשרות כבלים שעוברים במיקומים שונים ולא חשופים, אבל... ישנה עוד אפשרות." הוא הרים את עיניו והביט בניר במבט ממוקד "אפשר לנתק מראש את אספקת החשמל לקופסא השחורה והוקוס פוקוס הקופסא מפסיקה להקליט".

ניר נענע בראשו בחוסר אמון, "למי הייתה גישה לזנב המטוס לפני הטיסה? ושידע שהולך לקרות משהו שיצריך את הקופסא השחורה!, רק לצוות של חברת התעופה יש גישה, וגם הם עובדים בקבוצות ככה שלא שייך שאחד ינתק את החשמל בלי שהשאר שמו לב!" בתוכו קינן עדיין ספק. אולי כל זה בכלל המצאה של שלומי. טכניקת חקירה או משהו כזה.

שלומי חייך, "גם אם זה לא פשוט, זה אפשרי בהחלט,. וחוץ מזה גם לך ולשגיב הייתה גישה לשם. וזו בדיוק הסיבה שאנחנו עורכים את התשאול זה כדי לברר איך דבר כזה קורה".

שלומי עצר לרגע, החיוך נמחק מפניו. "האם הצלחתם בקלות להפעיל את המנועים בשיא העוצמה?" הוא חזר לטון החוקר. הטון שעיצבן את ניר.

"אמרתי לך כבר! רק מערכת החשמל השתבשה!" ניר החל להיות קצר רוח. "אולי תגיע לנקודה?"

שלומי התעלם, והמשיך. "האם מערכת המחשוב גם השתבשה?"

"היא לא השתבשה, היא פשוט לא עבדה. כפי שידוע לך מחשב לא יכול לפעול בלי חשמל!" ניר הביט בו במבט מוזר, "תגיד לי, הרבה פעמים קורה שיש לך אמנזיה תוך כדי חקירה?" תחושת עצבים מוכרת החלה להזדחל במעלה גבו.

שלומי נאנח, והסביר את כוונתו. "התכוונתי האם שמת לב לבעיות במערכת המחשוב לפני שהחשמל נפל?"

"בהחלט, לא קפצה שום התראה על זה שצפויה התרסקות בקרוב, לפחות על פי חלק מהחזאים". בגרסה העצבנית של ניר, הציניות שלטה ללא מיצרים. "וכמובן בטח ראית את התלונה שהגשתי, על זה שתוך כדי התרחשות התקלה לא נפתחה אפשרות לשלוח מסר אחרון למשפחה." ניר נענע את ראשו בחוסר אמון מדומה, "אני לא מצליח להבין! בגלל שהטייסים המתרסקים לא יכולים להתלונן אז לא דואגים להם?! רק בגלל זה אני שוקל התפטרות."

שלומי התנשף בתסכול, "אתה מוכן להפסיק עם זה? זו שאלה רצינית ואני מבקש שתענה בצורה עניינית!"

ניר לא הגיב.

"מובן?"

ניר נענע בראשו בתנועה לא מחייבת. שלומי הסתפק בזה לעת עתה.

הוא סידר את המשקפיים על אפו בתנועות חדות, והמשיך. "האם שמת לב לשינויים, אפילו זעירים בניווט של המטוס?"

ניר מצמץ, לא מבין מה שלומי רוצה. כנראה זה לא הספיק לו. "בוודאי שהיו שינויים, באמצע טיסה רגועה לפתע קרתה נטייה כלפי מעלה כדי לא להיתקע במטוסים אחרים, לפי דעתי זה היה אפילו קצת מסוכן".

שלומי דפק על השולחן. "אולי די? התכוונתי האם לפני התקלה המטוס הגיב בצורה שונה, או שלא הגיב לפקודות שלך?"

ניר הניד את ראשו בזלזול. "בטח... רק משום מה לא התחשק לי להגיד לך את זה עד עכשיו". הסרקזם המשיך. "אתה מוכן להסביר במילים ברורות מה אתה רוצה? כי אם לא, אני מצידי סיימתי". ניר הסיט את כסאו אחורה.

שלומי פתח את פיו, אך ניר קטע אותו בעצבים, "אני יודע בדיוק מה אתה רוצה להגיד, אתה תגיד שאתם חוששים שהשתלטו לנו על המטוס, ושממש במקרה זאת הייתה קבוצת חייזרים שנתקעו בכדור הארץ בשנת 2253 ובשלב כלשהו השנים אצלם התחילו לעבור הפוך". הכיסא עף אחורה וניר התרומם, יוצא החוצה.

"ניר...ניר... בא הנה מיד!" קולו של שלומי רדף אחריו.

ניר הסתובב חצי סיבוב והביט בשלומי במבט מזלזל, "כל עוד אין לך צו שיחייב אותי לענות על השאלות המוזרות שלך, אז אתה יכול לשכוח ממני".

טריקת הדלת הצפויה היוותה אקורד סיום הולם מאוד לדבריו.

...

שיחה מסווגת

קדקוד: תן עדכון.

סער: העדכון השבועי שלי יגיע עוד יומיים, משהו דחוף?

קדקוד: תכין עדכון מלא, גם לעכשיו וגם לעוד יומיים.

סער: בסדר, כמה דקות.

- כמה דקות לאחר מכן –

סער: הכל עלה לאוויר ועוברים בשיא המרץ לשלב השני, פרטים טכניים בקובץ המצורף.

קדקוד: יש לך דרך להשיג לוגים של השבוע האחרון?

סער: אני יכול לנסות, למה? מה קרה?

קודקוד: קרה משהו מאוד מוזר שלפי דעתי קשור לפרויקט שלנו. מצרף לך דו"ח על מה שקרה.

סער: קיבלתי. אבל זה בלתי אפשרי, שום דבר עדיין לא מוכן במישור המעשי.

קדקוד: יש לך דרך אחרת להסביר את זה?

סער: צירוף מקרים?

קדקוד: :(

סער: טוב, אני אנסה לברר. אשלח לך את הלוגים בהמשך היום.


ביקורת ביקורת ביקורת !!!!!
אני יודע שזה ארוך אבל בכ"א אשמח מאוד לכל ביקורת שהיא
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
  • הוסף לסימניות
  • #14
נו!!!!!!!!!!!!!! פליז! ביקורת! 😩😩😩😩😩😩😩😩😩😩 בלי רחמים !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #16
חלק מפרק 2 (אני מנסה לקצר קצת כדי שלא יעמיס)
פרק 2 - א'

ניר הידק את הקסדה על ראשו בחוזקה, הוא בעט ברגלית והתניע את האופנוע, מחשבותיו דוהרות.

מה שלומי הזה חושב לעצמו? שהוא יכול לחקור אותי כמו איזה פושע רק בגלל שהוא מהשב"כ?

הוא הידק את שפתיו ושאף אויר עמוק לריאות, מנסה להסדיר את נשימותיו.

הכביש הטשטש מתחת רגליו, והרוח טפחה בחוזקה, מרגיעה במקצת את רוחו הסוערת.

אך רק במקצת.

רמזור אדום התקרב אליו במהירות, נותן לו הפוגה קצרה. הוא ניסה לתפוס את קצה מחשבתו, להבין מה כל כך הציק לו בשלומי, ללא הצלחה.

...

הספה חרקה ונאנקה תחת משקלו, למרות שלא היה רב כל כך, אמנם השעטה הרגיעה אותו, אבל עכשיו כל הרגשות חזרו וגעשו במלא עוצמתם.

הוא עטף בידו את כוס המים שמזג לעצמו, נותן לקרירות לעבור בעד הזכוכית ולקרר את ידו.

מה שלומי רוצה? לאן הוא חותר?

המחשבה הציקה לו, לא נותנת לו מנוחה .

הם לא באמת חושדים בי, הם לא היו נותנים לי לצאת בקלות כל כך, אז מה הם כן רוצים?

רטט מכיוון השולחן הסיח את דעתו. הטלפון.

ניר קם באנחה ותפס את הטלפון, הוא הביט במסך וגבותיו התכווצו בתמיהה, מספר לא מוכר? מי זה יכול להיות?

אצבעו החליקה על המסך בקלילות שלא תאמה את מצב רוחו, והוא ענה לשיחה, "הלו?" נימת תמיהה בקולו.


נו חבר'ה !!!!!!!!! מתחנן תנו ביקורת !
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
קצר ממש
מרגיש כמו ללקק את הבלילה של העוגה מקצה המרית...

(קצת קשה לתת ביקורת על טעימונת)
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
מצטער על האיחור...
פרק 2 - המשך

"מה נשמע?" קול מוכר להכעיס נשמע בעד השפופרת.

"היה בסדר עד שהתקשרת", אנחה נפלטה מבין שפתותיו המכווצות.

"מה לעשות, התגעגתי אליך, במיוחד שהשיחה האחרונה בינינו נקטעה בצורה מצערת..." הקול מבעד לקו הגיב בסרקזם לא אופייני.

ניר העביר את הלשון על שיניו, "אתה לא רוצה לעזוב אותי? קשה עד בלתי אפשרי לנתק את חשמל הקופסא השחורה תוך כדי טיסה. ולכן מצער לומר-" ניר לקח נשימה עמוקה, מכין את עצמו למילים שהוא עומד להטיח בשלומי. "אבל כנראה אתה משקר! בלתי אפשרי שהקופסא השחורה הפסיקה לפעול באמצע הטיסה!".

"הטייסים-" שלומי ניסה להתחיל משפט, אך ניר קטע אותו בעצבים.

"כמובן לטייסים יש את כל האינטרס לצנוח צניחה חופשית בתוך מטוס מרוסק, או להתנסות בטיסה ללא מכשירים, לכן ודאי שהם ינתקו את הקופסא השחורה וישבשו את המטוס" סיים ניר בנימה נחרצת, אין שום סיכוי שהתקלה קרתה בגללי, שכנע את עצמו.

"אפשר להגיב?" הקול של שלומי נעשה קריר, "ואל תחשוב לענות כי זאת שאלה רטורית!" התקיפות הצטרפה למעטה הקרירות.

"הסיכוי הכי גדול, והדרך הכי פשוטה היא שהטייסים חיבלו בחשמל! עם כל הכבוד לטעונים החכמים שלך" הוא עצר לרגע, נותן לדבריו לצרום באוזנו של ניר. "יש לכם מזל שיש לנו כיוונים אחרים לדרך שבה קרתה התקלה. אבל אם תמשיך לשתף פעולה באותה רמה אנחנו נאלץ לחזור לחשד הבסיסי בחקירה שמוטל על הטייסים..." הכפפות הוסרו, שלומי התחיל לאיים בצורה ישירה, "וכמובן בפרט הטייס הראשי..."שלומי המשיך, מגביר את רמת האיום. "לכן אני ממליץ לך, בטוב ליבי הרחב, להתחיל להתייחס לחקירה ברצינות! ולענות לשאלות שלי בצורה רציונאלית!"

ניר נאנח שוב, מבין שהצורה הכי טובה להפטר מהמטרד ששמו שלומי, הוא לענות לו על כל השאלות ולגמור עם הסיפור הזה.

"טוב, מה אתה רוצה?"

"האם דרך מערכת המחשוב של המטוס יש אפשרות להפיל את כל החשמל?"

ניר לא חיבב את שלומי. בלשון המעטה. ובפרט לא את הטון החוקר שבו הוא השתמש בשאלה, אבל בכל זאת הוא ענה. בלית ברירה.

"אפשרות ישירה ודאי שאין, שום מתכנת לא חשב על מקרה שטייס ירצה להשבית את החשמל. אבל לפי דעתי אדם שמכיר את המערכת לעומק אולי יוכל לעשות את זה על ידי כמה משחקים ועקיפות".

הוא שוב חושד בנו? הרגע הוא אמר שיש לו כיוונים אחרים, ועכשיו הוא רוצה לבדוק אם אנחנו יכולים לעשות את זה?

ניר הרגיש את התסכול בוהה בו, אין לו שמץ של מושג מה שלומי רוצה!

אני חייב לגרום לו להגיד לי במה הוא חושד! אבל איך?

"למה? אתה שוב חושד בנו? לא נמאס לך?" הוא ניסה להביא את שלומי לקצה, למקום שבו יחשוף את החשדות שלו.

"די!!! אני לא חושד בכם, אני מנסה לבדוק אפשרות אחרת!" שלומי הגיב בתקיפות.

ניר נד בראשו בתיסכול. שלומי הזה לא טיפש...

שלומי התעשת וחזר לטון החוקר, "תוך כמה זמן לדעתך אפשר לעשות את זה בדרך הכי קצרה?"

ניר לא הגיב מיד הוא ניסה קודם כל לסדר את הדברים שהוא כן יודע.

שלומי חושד שמישהו גרם לתקלה. ברור.

הוא טוען שהוא לא חושד בהם, ובכל זאת הוא שואל שאלות כדי לבדוק האם אפשרי לעשות את זה דרך תא הטייס מה ההגיון בזה?

ההבנה היכתה בו כמו ברק "אתה חושד שמישהו השתלט על מערכת המחשוב של המטוס!" קבע בנימה מופתעת, "לכן אתה רוצה לדעת אם אפשר להפיל את החשמל דרך מערכת המחשוב !".

שלומי נאנח, אבל לא הגיב. "תוך כמה זמן אפשר לעשות את זה?" השאלה חזרה על עצמה בטון שניסה לחקות את הטון הקודם.

ניר היה בהלם, שתיקה כהודאה!!! הם באמת חושבים שמישהו השתלט על המטוס! איך זה אפשרי?

הוא השאיר את השאלות לעצמו וענה לשאלתו של שלומי, "אולי עשר דקות או רבע שעה לפחות, אם הוא כבר עשה את זה פעם אחת אז אולי חמש דקות. אבל בלתי אפשרי פחות מזה".

"כשהחשמל נפל, ניסיתם להפעיל אותו בחזרה?"

"כן... בודאי!" לאן שלומי חותר עכשיו?

"
ותוך כמה זמן החשמל נפל בחזרה?"

"מיידית." ניר בטוח בעצמו, "ואחר כך הוא לא נדלק בחזרה".

אנחה כבידה נשמעה דרך הפומית. שוב. "אז אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה. בלתי אפשרי שזו השתלטות כי אם כן ברגע שהחשמל כבה גם מערכת המחשוב כבתה, וכדי להפיל שוב את החשמל צריך לפחות חמש דקות" הוא עצר לרגע, "לפחות לפי דבריך..."

גבותיו של ניר התקרבו זו לזו, מאמץ את מחשבתו. "אולי מי שהשתלט עשה התניה שכל פעם שהחשמל יעלה הוא יפול מחדש", ניר ניסה לחשוב בקול.

"דבר שהוא מסובך למדי, על גבול הלא הגיוני" שלל שלומי, "במיוחד שדבר כזה צריך הכנה מראש, וקשה לי להאמין שהצוותים שהכינו את המטוס לא עלו על זה".

ניר שקע בהירהורים, נכנס בעצמו לדמות החוקר.

אם זה לא פריצה אז איך זה קרה? ובכלל גם אם זה פריצה, יש אפשרות דרך מערכת המחשוב לנתק רק את החשמל של הקופסא השחורה? לא בטוח.

"טוב, בא נמשיך" שלומי קטע את ההירהורים. "האם מישהו נכנס לתא הטייס תוך כדי טיסה?"

"בטח, זה קורה הרבה בטיסה".

"הייתה להם יכולת לגעת במיקרופונים ובמקליטים של הקופסא השחורה? הם יכלו אולי לנתק אותם?"

"לא נראה לי..." ניר הגיב בהסתייגות, "היינו שמים לב אם מישהו היה נוגע".

"לאזור של זנב המטוס משהו נכנס?" שלומי הגביר את הקצב, מנסה מכל הכיוונים.

"לא נראה לי, אבל זה דבר שצריך לשאול את הדיילות, לא את הטייס".

"טוב ניר, עזרת לי מאוד". שלומי ניתק, לא נותן לניר את היכולת להגיב.

ניר הביט במכשיר הטלפון הדומם.

אוף! שלומי הזה! עכשיו הוא סיקרן אותי ואין לי מושג מה קורה! למה הם חושדים שמישהו השתלט על המטוס? ואיך זה אפשרי בכלל?

ניר העביר בראשו את כל מה שקרה במהלך התקלה. זה יחסית מסתדר עם רוב מה שקרה, אבל איך אפשר לגרום לטורבינת הגיבוי לא לעבוד?

ניר צנח על הספה באנחה.

כנראה שיש שאלות שלא יפתרו בקרוב...
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
  • הוסף לסימניות
  • #20
לנתק את חשמל הקופסא השחורה תוך כדי טיסה
זאת לא טעות, אחרי תחקיר התברר לי שאם החשמל של הקופסא השחורה מתנתק היא מפסיקה מייד את ההקלטה.
הסוללה. הפנימית שלה מספיקה רק כדי לאותת את המיקום שלה.
תיקנתי את הנושא הזה גם בשאר הפרקים, אשמח אם אחד המנהלים(@מ. י. פרצמן @ניהול קהילת כתיבה. @יוסף יצחק פ. ) ישלח לי הודעה בפרטי כדי שאני אוכל לשלוח לו את מה שצריך לתקן.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

גילוי נאות הפרולוג הוא ורק הוא נכתב באמצעות הבינה המלאכותית בהכוונתי האדיבה
אשמח מאד לביקורת (בונה)
ואם אפשר גם מילה טובה...;)
פרולוג
6 באוגוסט 1945. השמש זרחה על הירושימה, עיר של חיים שגרתיים – דייגים בנהר, ילדים בדרכם לבית הספר, רוכלים פותחים דוכנים. איש לא שיער כי בעוד דקות תינחת על העיר קללה כבדה משמים.

גובה רב מעל העיר, מפציץ בודד, "אנולה גיי", שייט בשקט קר. הדממה הופרעה רק בידי רחשי המנועים ואורו המסנוור של הבוקר. בלב המטוס נח פצצה אחת – "ילד קטן". בתוך רגע תהפוך עיר שלמה למקום אחר, ובעולם ייפער סדק עמוק, כזה שלא ניתן לרפא.

ב־08:15 בדיוק, נפערה הדלת התחתונה של המטוס. הפצצה שוחררה, צונחת לאיטה, נדמית כמעט כבלתי מזיקה – רק מתכת כבדה שחותכת את האוויר בשקט מוחלט, בדרכה להפוך את ההיסטוריה.

רעם לבן, עיוור, נישא פתאום לשמים. תחילה אור, אחר־כך חום. גל הלם נע במהירות עצומה וסוחף אחריו בניינים, גשרים, חלומות. הצללים של האנשים נחרטים בקירות, זכר אחרון לרגע שהיה. גשם שחור יורד, שותק, כבד, רווי אבק ואשמה.

באותו היום העולם הישן מת. התום נשרף יחד עם הירושימה. בני אדם הביטו בשמים והבינו – מה שהיה הוא לא מה שיהיה. הכוח לשנות עולמות כבר לא היה אגדה; עתה היה בידיהם, מפחיד ומפתה גם יחד.

האנושות נכנסה לעידן חדש – עידן שבו צל הפחד, תקוות הישועה ואימת ההשמדה ילוו אותה תמיד.

פרק א

דממה. חשיכה.

אורי נשאר לשכב ממתין בדריכות הוא הציץ בזהירות בשעונו השעה הייתה 3 אחרי חצות הוא הגיע ראשון בזה הוא בטוח. שעה עגולה נוספת חלפה כשדמות שחורה הגיחה לאפילה למרות החשיכה הבחין אורי בבליטה בכיסה הדמות חיפשה גם היא מקום טוב לתצפית, אורי שיער שמדובר בסוכן CIA למרות שהבא נראה מקצוען היה אורי רגוע לחלוטין ההסוואה שלו הייתה יותר ממושלמת דקות ארוכות נוספות חלפו ואז זה קרה...

הסוכן חשף את עצמו ראשון לא מסוגל יותר להמתין הוא נע בזריזות מרשימה ובדממה מוחלטת אורי החניק קריאת התפעלות הוא כבר ראה סוכן בפעולה בחיים... אבל זה היה משהו אחר. המהירות הדיוק והעוצמה התאחדו כולם והפכו את הסוכן למכונת מלחמה בלתי מנוצחת, אורי שיער שמדובר באחד הטובים סוכן על, הרי גם המוסד הישראלי שלח לכאן את הטופ אחרי הכל ידע אורי להעריך את עצמו

אורי התלבט למשך כמה עשיריות השניה אם לחשוף את עצמו ולסייע לסוכן במלאכתו אך משראה שהלה מסתדר היטיב העדיף להישאר במקומו אין לדעת איך האמריקאים יגיבו, הם עוד עלולים להיעלב שישראל אינה סומכת עליהם.

המשימה הושלמה במהירות. הקרב כלל לא היה שקול. למרות שהם היו שלשה מול אחד. הסוכן נעלם במהירות. אורי שהיה סקרן נורא להכיר את סוכן העל הלזה השתעשע שניה במחשבה על מעקב אחר סוכן העל אך דחה אותה מייד סוכן על שכזה יקלוט אותו במיידי אין סיבה להסתכן לחינם. הוא הכניע בקלות את רגש הסקרנות כמו שכבר עשה עשרות פעמים בחייו. הוא המתין דקה אחת נוספת ונעלם כרוח.

מחר יהיה לעיתונאים הרבה מה לכתוב...
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!
סיפור בהמשכים מלכת ארצ'יבל

#סיפור בהמשכים - ממלכת ארצ'יבל#

חלק א' - מסדר הדרקון/אינדה.

פרולוג:

המלך מלטאזר ישב על כיסא מלכותו. ידו הימנית על מצחו. מחשבות אפפו אותו.

מחשבות על גורל הירושה. ימים ארוכים עוד נכונו לו על כיסאו, אולם השרים דוחקים בו להעמיד יורש. הכל ידעו שהנסיך אזמרגד הוא יורשו החוקי של המלך, שכן הוא הבכור. אולם הנסיך ארטמיס יותר כריזמטי, עריצות, וגבורה, היו מעט מתכונותיו. לעומתו אזמרגד היה נסיך עדין נפש שאצילות חקוקה בו אולם מעבר לזה לא הייתה בו שום תכונה שמלך זקוק לה.

אם אוריש את המלכות לארטמיס, האם יחשוב הנסיך אזמרגד שאנני אוהב אותו? שלא אכפת לי ממנו? ואולם אם אעשה הפוך מה יחשוב הנסיך ארטמיס?

"אדוני המלך", הסריס הוגו נכנס אל חדרו של המלך בבהילות. "אדוני המלך", נכנס בצעדים מהירים.

המלך נתן לו את רשות הדיבור, שמח בינו לבין עצמו שהרהוריו נקטעו.

"הנסיך ארטמיס מנהיג מרד", נשימותיו קצרות, דיבורו מהיר. "יש עמו אנשי חייל, הוא דואג להשמיד כל מי שמאמין בנסיך אזמרגד יורש העצר".

"מה?" המלך מלטאזר התרומם באחת, שמחתו הפנימית פגה ואת מקומה תפסה החרדה. "על מה אתה מדבר? הנסיך ארטמיס לא יעז להמרות את פי".

דפיקה רמה נשמעה על דלת חדרו של המלך. "יבוא!!", צעק המלך ממקום עומדו. חושש שאם יזוז טיפה קדימה, יפול.

שר הצבא נכנס אל החדר. "הוד מעלתך המלך, הנסיך ארטמיס בוגד בנו, הוא כבש את הערים בגבול הצפוני, עד לעיר ארקוב".

"מה!!", המלך שמר על קולו מאופק. איך זה יכול להיות? "שלח את הלגיון השלישי שיצא להילחם בו", המלך מלטאזר התיישב חזרה על כס מלכותו. "הביאו אליי את ארטמיס בחיים".

הסריס הוגו מיהר להגיש למלך מים מן החבית המונחת בצד החדר. המלך גמע מגביע הזהב ורוקן את תוכנו אל קיבתו המלכותית.

הנסיך ארטמיס בוגד!! לשם מה? האם רוצה הוא להשיג את המלכות שלא ביושר? המלך מלטאזר ידע את התשובה, אולם ליבו מיען לקבלה. ההבנה שבינך בוגד בך, ומאיים להורגך לא הייתה מקובלת עליו.

"שעת ארוחת הערב, הוד מעלתך", נשמע קולו של השומר העומד מחוץ לחדר. בשעות הלילה היה המלך נוהג לאכול לבדו בחדרו. על כן היו נשות המטבח עומלות ומכינות למלך מלטאזר את האוכל בקעריות נפרדות מקערות הענק הנשלחות לשולחן הפאר שבחדר המיועד לאכילה.

המלך התעלם מהדברים, ואילו סריסו הראשי הוגו מיהר להכניס את האוכל אל החדר. "אדוני המלך עליך לאכול על מנת להתחזק".

"אנני יכול לאכול כעת", נופף המלך בידו להרחיק מעליו את קערת האורז שהגיש לפניו סריסו. "הממלכה בסכנה קיומית ואני אשב לי פה ואוכל? בני מוליך נגדי מרד!! מה יחשבו עלי העם היושב בארצי'בל אם ידעו שמלכם אכל בשעה שבנו כובש ושורף ערים?" קולו של המלך נסדק מעט.

"מה יועיל לממלכה מלך רעב ומותש", הסריס לא וויתר, הוא הניח חתיכת בשר מתובל בתוך קערית האורז והגיש שוב למלך. "תוכל על מנת להישאר חזק".

המלך מלטאזר לקח לידיו את הקערה. "אתה צודק הסריס הוגו", המלך אכל לתיאבון.

"תנו לי להיכנס, אני מתחננת", נשמעו צעקות אישה מחוץ לחדר המלך.

המלך מלטאזר כיווץ את גבותיו, והביט בפליאה בסריסו. "מה קורה שם?" הרים את קולו. הוגו ניגש לבדוק.

"תנו לי להיכנס", נשמעה הקריאה בשנית.

הוגו פתח את דלתות החדר על מנת לראות מה מתרחש, אולם בטרם הספיק להוציא הגה מפיו האישה הצועקת פרצה ונכנסה פנימה. המלך מלטאזר מביט על הכל ממקום מושבו, קערת האורז נתונה עדיין בידו.

האישה רצה לעבר המלך, חוטפת מידו את קערת האורז וזרקה אותה לריפצה.

"חצופה!!", קם המלך בחמת זעם. "מה את עושה? איך מעיזה אישה נחותה שכמותך להתפרץ כך אל חדרי ולקחת מידי את מנת האוכל שעמלו עליה שעות נשות המטבח".

האישה רעדה באימה. "יסלח לי אדוני המלך", הרכינה ראשה. "אני היא רות, יהודיה הינני מהעיר אמקור. הופקדתי על הכנת התבשילים במטבח, אני הכנתי עבורך את המאכלים מיום היכנסי לתפקיד ועד לרגע זה".

דלתות החדר נסגרו, הוגו התקדם לעבר המלך. המלך מלטאזר התיישב חזרה על כסאו, מנסה להרגיע את עצמו.

"חוששני כי מישהו הרעיל את האוכל", קולה רעד. "הטועמת המלכותית, מתה מיד אחרי שטעמה מתבשיל הבשר.."..

כמו בתזמון קרו שני דברים בו זמנית.

צעקות רמות נשמעו מחוץ לחדר, עדר נשים קיננו על הטועמת המלכותית, נותנים אישור לדבריה של רות. הדבר השני היה דם שנורה כארס נחש מפיו של המלך.

הסריס הוגו מיהר לקרוא לרופא המלכותי, זה הגיע בתוך מספר רגעים משכיב את המלך על מיטתו, מנסה לחוש את דופקו.

הוגו הגיש לפני הרופא המלכותי את קערת הבשר. הרופא רחרח את הקערה, "עשב השטן", קבע הרופא. "זהו צמח הדטורה, המכונה בפי כל 'עשב השטן' מישהו ידע טוב מאוד מה הוא עושה".

הנסיך אזמרגד שבדיוק נכנס אל החדר, ראה את אביו שוכב על הארץ עיניו פקוחות מביטות בו. "אבא מה קרה?"

"תשמור על עצמיך, נסיכי", שיעול קולני בקע מגרונו, ושוב ירק דם. "אני מוריש לך את כס המלכות. לך תציל את הממלכה בני, ואל תתן לאף אחד לשלוט בך", המלך מלטאזר עצם את עיניו כשחיוך מרוח על פניו.

הוא כבר לא שמע את בכיותיו של בנו בכורו, לא רואה את הטבחית הקורסת על הארץ, ומבינה שחייה נתונים בסכנה, ולא הרגיש את טילטוליו של הוגו סריסו הראשי.

המלך מלטאזר נח לעולמים.

*****

פרק 1

חצר המלוכה המה בסריסי המלך, שהתהלכו הנה והנה, למלאות אחר פקודות הוד מעלתו המלך אזמרגד.

הנסיך אינדה המתעתד להיות יורש העצר התגנב אל החדר בחשאי, חומק מסריסים, שומרים, משרתות, ואפילו משרים. אף אחד לא חש בהגיעו.

רצונו לדעת על מה אביו מדבר עם השרים, מה הן שיחותיהן? תמיד חש אינדה שאביו מתכוון להעניק לו את כס המלכות ביום מן הימים, על כן חש צורך לדאוג שאנשי הממלכה יבינו זאת.

תמיד היה מתייחס לכל באי הארמון באדנות, בעריצות, לא אכפת לו עד כמה מושפלים הם מהתנהגויותיו. תמיד עשה זאת ביודעין, הרי נסיך הוא ואף אחד לא יכול להגיד לו מה לעשות מלבד הוריו. המלך והמלכה בכבודם ובעצם.

"אני עומד להכריז על בני הנסיך אינדה כיורש העצר החוקי של ממלכת ארצי'בל", המלך אזמרגד בפתח את פיו ודיבר בטקסיות מושלמת. בתוך תוכו רצה אינדה להיות כאביו. למלוך שלטון ללא עוררין, בלי שאי מי ירצה להפיל את מלכותו, אולם לא ידע שאין מלך בלי מתנגדים.

כל שרי הממלכה עמדו בשתי שורות מהכיסא המלכותי עליו יושב המלך ולכיוון דלת החדר. שערות שיבה מילאו את ראשו, של המלך אזמרגד. בן שישים וחמש היה המלך, וביום הולדתו השישים ושש, שיחוג בעוד יומיים, תכנן המלך להכריז על בנו כממשיך דרכו.

"אני מבקש מכם לא להתערב בדבר", קולו של המלך אזמרגד תקיף, כמו יודע ששרי המדינה העומדים לצידו מתנגדים לרעיון.

המלך אזמרגד בנו של המלך המנוח מלטאזר, מלכה של ארצי'בל המאוחדת. ישב על כס מלכותו, ראשו בין ידיו. מותו בטרם עת של אביו, גרם לשסע עמוק בעם. אחיו של המלך אזמרגד הלא הוא המלך ארטמיס, הפיל את העוצרות מידיו של אחיו, והצליח להשתלט על כרבע מצבאו.

המלך ארטמיס ברח יחד עם צבאו אל מעבר ליער האסור, [לימים אסר המלך אזמרגד להיכנס אל היער, מלבד לנזירים]. שם כבש את העיר ארקוב בה היה ממוקם ארמון החורף של אביו, והקים בה את ממלכתו.

מאז עברו עשר שנים, בהם לא פגש המלך אזמרגד באחיו.

"אדוני המלך", העז שר הממשלה הראשי טוביאס בלוס לפתוח את פיו ראשון. "המלך עודנו צעיר, עוד נכונו למלך ימים ארוכים על כיסא מלכותו", כופף מעט את גבו בהשתחוויה. הנסיך אינדה שהביט בו מהצד תיעב אותו באותם רגעים.

"הוד מעלתך, חזור בך מהחלטתך למנות את הנסיך אינדה לממשיך דרכך". ביקשו כל שלוש עשר יועציו של המלך אזמרגד יחדיו, וקדו קידה.

חמתו של המלך בערה בו. "בקשתי שלא תתערבו", צעק. זעם מהול בקולו. המלך אזמרגד ידוע היה בנרגנותו, ואם זאת נתיניו אהבו אותו מאוד, ובו בזמן חששו מפניו. "הוא בני הבכור, והוא עתיד להנהיג את הממלכה הזאת, בין אם תרצו בך ובין אם לאו".

שריו ויועציו של המלך אזמרגד שתקו, אף אחד לא העז לפצות את פיו, לנוכח הזעם שהתפרץ מהגרון המלכותי.

"הוד מעלתך", נשמע קולו של הסריס אלפונסו הכנעני, מעם הדלת.

"כנס", פקד עליו המלך אזמרגד.

אלפונסו הכנעני נכנס פנימה, מכתת את רגליו בין יועציו החזקים של המלך, נרעד לעמוד מול בעלי הכוח. "מה בפיך?", נתן לו המלך את רשות הדיבור. "דבר מהר".

"חסדיך גדולים, הוד מעלתך". הקדים אלפונסו את הנוסח שנהגו העם לומר בפני בני המלוכה האצילים. "הסריסים סיימו את אשר הטלת עליהם, הוד מעלתך". השתחווה אלפונסו הכנעני מלא קומתו.

"שאלוקי הרוחות יברך אתכם, בני הכנענים". הודה המלך לאלפונסו ושיחרר אותו לדרכו.

הנסיך אינדה הזיז את מבטו מאביו והעיף לרגע מבט בשר טוביאס, היה נראה שהוא לא מוכן לוותר. "הוד מלכותך, חזור בך מהחלטתך, למנות את הנסיך אינדה ליורש העצר". שוב כופף מעט רק את ראשו. "הדבר עלול להביא תוהו על הממלכה", רעד אחז בקולו. תדהמה פשטה בכולם.

המילים האחרונות שיצאו מפיו של שר הממשלה הראשי, גרמו לשקט מפחיד להתפשט בחלל אולם הכינוסים. הנסיך אינדה שהתחבא בפינת החדר, יכול היה להרגיש איך חמתו של אביו בוערת, משתוקקת לערוף את ראשו של השר טוביאס בלוס משאר חלקי הגוף.

"שתוק עבד מיצרי שכמותך!!". השתמש המלך בשם ארצו של טוביאס, מזכיר לו בכך כי לולא הוא, עדיין היה משועבד במצרים.

שר הממשלה השתתק ופסע צעד אחד אחורנית.

הנסיך אינדה מעולם לא שמע את אביו המלך מזכיר את עברו של טוביאס. כנראה אבא באמת רוצה שאהיה המלך. ליבו התמלא באושר.

"אמרתי שלא הרשה לכם להתערב, קבל את הדברים ותכבד אותם", קולו של המלך נרגע מעט, התמתן.

"בן מוות אני הוד מעלתך". השתחווה טוביאס על הקרקע, וביקש רחמים על נפשו. "אנא חוס עלי". תחנון בקולו.

"הפעם אינני מתכוון להעניש אף אחד", חיוך הצטייר על פניו המזדקנות של המלך. "יום הולדתי קרב ובא", המלך הורה לשר הממשלה שיעמוד על רגליו. "רק ממנו אתה צריך לבקש רחמים", הצביע המלך כלפי השמיים. "שכן הוא העניק לי את כל הכבוד הזה".

הנסיך יורש העצר, הביט באצבעו של אביו, ומיד הרים את גבתו השמאלית בפליאה. המלך אזמרגד מעולם לא שייך עצמו לדת מסויימת, הדבר יצר בילבול גדול בקרב כולם. אולם אף אחד לא העז להתעכב על כך.

הנסיך יורש העצר הביט לרגע בשר הממשלה, נראה היה כי קיבל את הדברים. היום הוא ניצל ממות, שכן התחצף וניסה לדחות את דבריו של המלך. אבל יום יבוא, והוא יבוא על עונשו. חייך הנסיך ועזב כשם שנכנס את אולם הכינוסים.

*****

"היזהר הנסיך אינדה", מתיוס המורה ללוחמה בסייף לימד את הנסיך עוד כשהיה ילד קטן. עכשיו כשהוא כבר בוגר דיו וכמעט מלאו לו עשרים וחמש שנים, העלה המורה את רמת הלחימה.

"עתה תזדקק להעלות את רמתך, כמה רמות מעל כל אדם", חייך המורה ושלח את חרבו קדימה לעבר לוח ליבו של הנסיך. "אם תרצה למלוך על הארץ הזו ביום מן הימים, תצטרך ללמוד להגן קודם כל על עצמך".

הנסיך אינדה הצליח להגן על ליבו, והעיף את חרבו של המורה מידיו. "נראה לי שאתה הוא זה שתזדקק לרמה חדשה?" צחקק הנסיך.

כבודו של המורה נפגע מעט. הוא רץ לעברו של הנסיך אינדה ושנייה אחת טרם נפגש גופם, נעצר המורה וחטף את חרבו של הנסיך. "אמרת משהו?" שאל והצמיד את חרבו אל גרונו של הנסיך. "בפעם הבאה נראה שכדאי שנעלה עוד את הרמה".

"כנראה", פניו של הנסיך היו מובסות כלפי מטה, מושפלות.

"מה קורה כאן?" קולה של המלכה רעד. נראה היה כי נחרדה לראות את המורה לסייף, מניף את חרבו ומצמידה לגרונו המלכותי של בנה בכורה. "המורה מתיוס! תזיז את החרב, מיד!!" הבהלה שבקולה, דרמה לבקשה להישמע הרבה יותר מאיימת מכפי שהייתה בפועל.

"הוד רוממותך זה בסדר, אנחנו רק..". הנסיך אינדה ניסה להגן על המורה לסייף, אולם אימו קטעה אותו.

"אנחנו רק מה? רק משחקים? או שמא אתם בכלל לומדים? לא זכור לי שכך מלמדים את בני האצולה", כעס נשמע בקולה. "מדוע אינכם לובשים את חליפות המגן, לפחות היית צריך ללבוש איזה שהוא שריון שיגן עליך".

"תסלחי לי, גבירתי המלכה", קרא בקול המורה לסייף, הוא לא העלה בדעתו כי המלכה או המלך יופיעו לשיעור שלהם, בדיוק היום כשהחליט להעלות את רמת הלחימה. "הנסיך איננו אוהב את חליפות המגן, ושריון מאוד יכביד על גופו הצנום".

"ולכן עדיף לסכן את חייו של בני? חיו של יורש העצר?" קולה עלה בזעזוע.

"אמא", קרא הנסיך אינדה וכמו הוריד מכבודה של אימו, שכן הכלל בממלכה הוא שבני המלוכה אינם קוראים להוריהם לצד השרים, הסריסים, ושאר אנשי הממלכה, בשם 'אבא' או 'אמא' אלא רק בשמות 'הוד מעלתך' או 'הוד רוממותך'. "אסור לך להזכיר את העוצרות, זה מסוכן עבורך ובמיוחד עבורי, את יודעת את זה", הכל ידעו כי המלך לא אהב שמזכירים לו את עניין יורש העצר, כמו כבר חושבים להחליפו.

"נכון", המלכה התעלמה כליל מכך שבנה הוריד מתוארה. "תמשיכו בלימוד אחרי שתלבשו את המדים", תקיפות בקולה. אחר הסתלקה מהמקום יחד אם משרתותיה.

"נמשיך ביום אחר?" קיווה הנסיך אינדה שדעתו של מתיוס תהיה שווה לשלו.

"בשמחה". מתיוס אסף את חרבות הסייף והשריון והניחם בפינה המיועדת להם, אחר נפרד מהנסיך בכריעה ויצא מהחדר.

הנסיך אינדה נותר עוד מספר רגעים באולם הלימודים, מעבד את שראה באולם הכינוסים, מנסה להבין מדוע שר הממשלה אינו רואה בו כמלך הבא של הממלכה. מי יכול למלוך פה מלבדי? הנסיך דנאתור? הרי עוד לא מלאו לו שש עשרה שנים. או שמא אנסטסיה שעתידה להינשא לבנו של שר הממשלה הנגדי? הרי בנות אינן יורשות את כס המלכות.

הנסיך חזר לחדרו מהורהר. ביקש מהסריס הראשי שיקרא לאלפונסו הכנעני, סריסו האישי של אביו המלך אזמרגד. הסריס יצא וחזר כעבור זמן מועט, כשהסריס אלפונסו לצידו.

"קראת לי הוד רוממותך הנסיך אינדה?" הסריס אלפונסו השתחווה מלא קומתו אפיים.

"אכן" הנסיך אינדה ישב על מיטתו. "ברצוני לדעת מי הם המתנגדים לעצם היותי יורש העצר?".

"הוד מעלתך", חלחלה בקולו. "יודע הינך שאינני ראשי לספר על כך דבר. מה שקורה בחדר הישיבות המלכותי נשאר בחדר הישיבות המלכותי", אלפונסו השתחווה בשנית, כמו מבקש רחמים על נפשו.

"לפחות תאמר לי, האם רבים הם המתנגדים?"

בחשש כבד ענה אלפונסו לשאלתו של הנסיך, "כן". הנסיך אינדה זיהה את החשש.

"מתי אבא מתכנן להודיע על כך שאני בעזרת אלוקי הרוחות יהיה יורש העצר?" הנסיך זקף את גבו ככל שיכל, הוא חייב לדעת את התאריך המדויק. שאל על אף ששמע את אביו אומר שביום הולדתו יכריז על כך.

"כבר אמרתי לך הוד רוממותך, אינני יכול לספר דבר". התנצל הסריס הכנעני אולם הפעם לא השתחווה.

"ובכל זאת..". דרש הנסיך אינדה לדעת.

אלפונסו שתק, נשך את שפתיו בכוח. נראה היה כאילו מתחוללת בתוכו מלחמה. "יסלח לי הוד מעלתו אולם אינני מבין מדוע להעמיד אותי במצב שיכול לגרום למותי".

"נו..". לחץ עליו הנסיך מתעלם מדבריו האחרונים.

אלפונסו נכנע. "המלך אמר כי ביום הולדתו שיחוג בעוד מספר ימים, יבשר את הבשורה".

"מצוין, אתה רשאי לחזור לעיסוקיך". סימן באצבעו לעבר הפתח. הסריס אלפונסו יצא ברגלים כושלות מהחדר.

את הנסיך אינדה לא עניין דבר מירושת אביו, כל שרצה מאלפונסו היה שעשוע. הנסיך אינדה נהנה לראות את כאב המלחמה שהתקיים בליבו של העבד הכנעני.

לראות איך הוא חושש שמא יגלה המלך, כי סריסו גילה דברים מהישיבה המלכותית, ומאידך כיצד הוא חושש לא לספר למלך הבא את הדברים שמבקש לדעת.

מאז ומתמיד כשהנסיך אינדה החליט לחקור את הסריס אלפונסו היה מצליח להוציא ממנו את כל הדברים שמסתיר ממנו אביו המלך.

זוהי אחת מני אלף סיבות, שלא רצו השרים שהמלך אזמרגד ימנה את הנסיך אינדה למלך אחריו. חלקם טענו כי אינו מבין את העם, חלקם אמרו שאינו ראוי כלל למלוכה כיון שאין לו את החינניות הדרושה למלך.

וחלקם הנותר טען כי רוע לב בצבץ ממנו, לא רק שאינו מבין את העם, הוא גם עתיד לשעבד אותו יתר על המידה.

והכל למען ההנאה.

אף שר לא החליט להיכנע, הם החליטו כי ילחמו במלך אזמרגד עד אשר ישנה את דעתו. אולם אף אחד לא חזה את שעתיד לקרות.



*****

ספר הביכורים שלי עתיד לצאת בקורב, בעז"ה! עד אז אשמח לתגובות על הספר הנ"ל. ביקורות יתקבלו בברכה. ואף רעיונות לשינוי.
אז הנה לפניכם סיפור בהמשכים - ככתוב בכותרת עם ניחוח אירופאי ואססיתי
הסיפור מתרחש באיזורים גרמניה, ישראל, מצריים, סין ועוד.
הוא מתחיל בשנת 2002, ומשם עולה ועולה,
אשמח לביקורות, להאררות והערות
לא היה קל לשתף את ה (בה' הידיעה) סיפור שכתבתי
אבל אשמח שתהנו.
פרק 1

מיקום: לייפציג, שכונת פליסנבורג, רחוב ברונר 14, גרמניה. שנת 2002.

לוקה ישב על מדרגות הבית הענק ובהה באוויר, אנשים נכנסו ויצאו מהבית, אמא דמעה מעט, ודניאל ישב ליד השולחן בסבר פנים חתומות ואכל בשקט את ארוחת הבוקר הקבועה שלהם. מדי פעם הוא לגם מכוס המים שנצבה לידו בשקט כדוממת באות הזדהות על פטירתה של סבתא ריטה.

לוקה הביט בשעון, השעה היתה 10:15 בבוקר, ואיש מבני הבית לא זרזו אותו ללכת לבית הספר, לוקה הביט בעיון בתמונה שנפלה לאמא מהיד, תמונה של סבתא ריטה. סבתא ריטה אהבה אותו באמת, היא היתה מקשיבה בחום לכל סיפוריו ומהנהנת בראשה, מעולם לא אמרה לו: לוקה, אתה מדבר יותר מדי, שקול את מילותיך, שלא יעלם לך כוח הדיבור. דניאל כל הזמן היה אומר לו את זה, ואבא היה עונה לו בטון בטוח: לו מצאת מחקר שיוכל להוכיח את דבריך הייתי שמח שהיה נעלם ללוקה כוח הדיבור. לפעמים לוקה, אתה מדבר יותר מהגובה שלך. סבתא ריטה מעולם לא סנטה בו על דיבוריו המרובים ועל אהבתו ללימודי ההיסטוריה. פעמון נשמע לפתע מרחוק. דניאל נעמד בדממה ולקח את צלחתו הריקה אל המטבח, הוא הגיש אותה ליולינה האומנת בשתיקה והתיישב על הספה בדממה. אמא נכנסה בסערה אל הסלון. לוקה? אתה אינך לבוש עדיין? לוקה הביט בתוויה של אמו וניסה להבין את טון דיבורה, האם היא כועסת? או שמא טון של עצבות נשמע בין שברי המילים? הוא התנער ממקומו ואמר, אני לא יודע לשים עניבה, ובכלל, מדוע הבגדים הללו שחורים? אליזה שטראוס ענתה בקול ממהר: לוקה, אנו צריכים ללכת ללוויה של סבתא ריטה, אין זמן לדיבורים קח את בגדיך ולבש אותם במהירות, זוכר את הסיסמה בבית הספר שלך? לוקה ענה בשלווה: הכוח הוא במשמעת. אוני המשיכה בטון קבוע: מצוין, אז לך להתלבש, ובלי דיבורים מיותרים. הילד הרים והוריד את גבותיו בהתרסה ולחש לעצמו תוך כדי הליכה מהירה אל עבר חדרו: ככה הדיקטטורים עולים לשלטון, הכוח במשמעת. אחיו התלווה אליו בחיוך שנמחק לאחר דקה, כשהביט בחדרו של אחיו: לוקה? מה הבלגן הזה? אחיו הקטן שאל בפליאה: בלגן? על איזה בלגן אתה מדבר? דניאל ענה בשתיקה רועמת. לוקה ענה בסלחנות: זה בסדר דניאל, אמא עוד לא העירה לי על הבלגן הזה, יש כאן סך הכל ספרים ומחברות שלא החזרתי אל הילקוט, ילד בן שבע לא אמור לעשות זאת לבדו. דניאל התקרב באיטיות תוך כדי מחאה: הבה ונראה על מה אתה לומד, והאם יש לך שגיאות כתיב. לוקה הסתובב באימה וקפץ תוך כדי שהוא מחפה על ספריו: לא! אני... אני עדיין באמצע שיעורי הבית, אתה לא יכול להסתכל באמצע! דניאל ענה בחומרה: באמצע? היית אמור להיות עכשיו באמצע הלימודים! זוז ותן לי לראות מה אתה מסתיר שם. לוקה הביט בדניאל בעיניים מתחננות: לא.. זה לא מה שאתה חושב.. זה פשוט... דניאל הדף את לוקה בעדינות והביט על הספרים שניצבו- הצטמקו בערימה קטנטנה. " מצרים הקדומה? עליית הנאצים? מרוץ הזהב באמריקה? האם אתה זקן? מדוע אתה קורא על דברים כה משמימים? אתה יודע שאבא לא אוהב שאתה חופר על ההיסטוריה יותר מדי, העתיד שלך די מתוכנן, אז אל תכניס באמצע שטויות". לעג דניאל. לוקה הביט בו בעיניים חכמות: זה מאד מעניי... הדלת נפתחה ושתיהם הסתובבו בבהלה, אבא, פרופסור דוקטור הנרי שטראוס נכנס בשריקה קלה אל החדר. שתיהם עמדו בניסיון הסתרה של ערימת ספרי ההיסטוריה שכלל לא תאמה את גיל הקורא בהם, אביהם שאל בפליאה: אינכם מוכנים? כבר אתם יוצאים! דניאל ענה בצייתנות: אני כבר מוכן אבא, לוקה מתלבש עדיין. הנרי יצא מהחדר וטרק קלות את הדלת. דניאל נזף באחיו: כמעט ועלו עלייך. לוקה ענה בהתרסה: אינני מסתיר דבר. דניאל משך בכתיפיו ויצא מהחדר. אמו ניגשה אליו, סדרה את שיערו ולחשה לו: דניאל, אתה ילד בן 12, כבר גדול מספיק, אנחנו נשלח אותך יחד עם לוקה ללוויה של סבתא ריטה, ואני ואבא נבוא בעוד כשעתיים, יכול להיות שיהיו שם מספר אנשים מוזרים, אך אתם לא תתקרבו אליהם וכמובן שלא תתן ללוקה להחליף איתם מילה, בסדר? תוכל להיות בחברתם של הילדים של דוד נורמן, בסדר? דניאל הנהן בראשו בצייתנות והלך לחדרו של אחיו הקטן.

הוא פתח את הדלת, ולוקה עמד שם בצייתנות לבוש על כל בגדיו, רק שעניבתו היתה מרושלת קמעא. דניאל נגש אליו ושאל ברצינות תהומית תוך כדי קשירתה מחדש של העניבה: עד מתי אצטרך לקשור לך את העניבה, לוקה? מה יקרה כשתהיה עורך דין? מי יקשור לך את העניבה? לוקה ענה בחלמנות: אני לא אהיה עורך דין. דניאל ענה בנזיפה: אז רופא. לוקה ענה בשנינות אשר לא תואמת את גילו הצעיר: רופא כלל לא לובש עניבה, ואני כלל לא עומד להיות רופא. דניאל עצר אותו ואמר: די עם הדיבורים חסרי התועלת הללו, הן מה שאבא ואמא יחליטו אתה תהיה, לא אתה בעצמך. לוקה הסיט את מבטו כנעלב וסנן לעמו בשקט משפטים הנוגדים את דבריו האחרונים של דניאל.

לאחר מספר דקות, רכב שרד יוקרתי חנה מחוץ לגינת ביתם המפוארת, דניאל ולוקה יצאו לבחוץ וחצו את הגינה לאורכה, דניאל לא הסיט את מבטו ימין ושמאל, וצעד בהליכה ישרה כחייל במסדר. לוקה, ובכן, לוקה לעומת זאת, הלך בהליכה מרושלת, נגע בעניבתו, רפרף בשערו, אבק אבק בלתי נראה ממכנסיו, דניאל נעצר בתסכול ושאל: מה יהיה איתך לוקה? האינך יכול רק ללכת בלי לגעת בכל לבושך המסודר? לוקה ענה בתסכול גם הוא: מה עשיתי? סך הכל הזזתי את העניבה, אני אינני במסדר צבאי כרגע ואיש אינו צופה עלינו כרגע. דניאל אנפף בעצבנות. את המשך הדרך לוקה הלך בפנים קפואות כקרח ובצעדים שלא היו מביישים סמל במסדר צבאי. הם נכנסו לרכב ובלו את זמן הנסיעה בפנים חתומות וללא החלפת כל מילה. לאחר כחצי שעה הם הגיעו ל Südfriedhof Leipzig בית קברות כללי, ירוק ויפהפה, מלא בפרחים ובפסלוני זהב. לוקה הביט במקום בעיניים פעורות, מעולם לא היה במקום כזה. הוא פנה לאחיו ושאלו: דניאל מה הם המלבנים הללו? דניאל ענה בקול שרעד מעט: אלו הם מצבות, בפנים ישנם אנשים. לוקה הביט בו בפליאה, ושאל בפליאה גדולה יותר: איך האנשים האלו נושמים מתחת לאדמה? דניאל ענה בקול כעוס: הם לא נושמים בכלל, הם מתים! מתים! אתה מבין? גם סבתא ריטה תכנס לאחת מהמצבות האלו עוד מעט בתוך ארון. לוקה לא הוסיף לשאול עוד את אחיו הבוגר – יודע כל, הוא העריץ את דניאל על ידיעותיו בשלל הנושאים המגוונים. מוחו קדח במחשבות אודות סבתא ריטה, מתה? מה זה אומר בכלל מתה? האם לא יראה אותה יותר? זהו סוג של משחק? הוא צמצם את עיניו וראה לפתע מספר אנשים לובשים חליפות שחורות ומתחתן חולצות לבנות בוהקות, רוב האנשים היו עם זקן אפרפר לבנבן ארוך יחסית, וכולם היו עם בד שחור עגול על ראשם, ולחלקם מגבעות שחורות. הוא התרכז במבטו ולפתע התיישרו גבותיו, הוא פנה לאחד מהם ושאל: אנטשולדיגונג? (סליחה- גרמנית) האיש הסתובב אליו בחיוך מאיר פנים וענה: יו? (אידיש) דניאל שקלט לפתע את השיחה שמתרחשת לפניו פנה לאחיו בגרמנית מהירה וחדה: לוקה, אבא הזהיר אותך לא לדבר עם זרים! אם אבא יגלה שדברת איתם הוא לא יעבור על כך בשתיקה, אני אחראי עליך ואני לא מסכים לך לדבר עם המוזרים האלו. לוקה הביט בו בחמלה וענה לו: דניאל, אני אחראי על עצמי, ואני יכול לדבר עם האדם הזה, הוא לא יעשה לי דבר, וחוץ מזה, למה האדם הזה אמר "יו" ולא "יא"? דניאל ענה בזעם מהול בלעג צרוף: הוא לא יודע איך מדברים כלל, אינך יכול לנהל עמו שיחה. האיש שהבין את עיקרי הדברים שלא נאמרו במהירות ענה באיטיות: אני מדבר אידיש, אייני מגרמניה אנו באנו מפולין, הנפטרת היא דודתנו. לוקה התאמץ להבין את דבריו ושאל בחוסר אמון: האם אתה בן דוד של אימי? האדם הנהן בראשו וחייך חיוך גדול. לוקה אמר באיטיות: לא ידעתי שיש לי קרובי משפחה מוסלמים. גבותיו של האדם התעגלו בתדהמה: מוסלמים? אולי לא הבנתי נכון? לוקה ענה באכפתיות מרובה: אביו של חברי לכיתה, ג'מיל, חובש את פיסת הבד הזו על ראשו, הם מוסלמים אדוקים. האדם ענה בגיחוך קל: אינני מוסלמי אני יהודי אורתודוקסי, ולפיסת הבד שעל ראשי קוראים " כיפה " רוצה גם אחד? שאל בעודו מוציא כיפת בד קטיפתית שחורה מכיסו ומושיט אותה לעבר לוקה. דניאל קפץ כנשוך נחש ותפס את הכיפה מידו של היהודי, הוא צעק: אבא לא מרשה להתקרב לסממנים דתיים כלשהם! לוקה התרחק מהאדם הזה, הוא מסיונר! הוא מנסה להטיף לנו! הוא זרק את הכיפה לאדמה הלחה בבוז והביט בעיניים חודרות לעבר היהודי שכלל לא הבין על מה ההמולה הגדולה. לוקה הביט בעיניים גדולות על אחיו הגדול שהרים את קולו, זוהי כמעט הפעם הראשונה ששמע את אחיו צועק, אך מילותיו לא מצאו חן בעיניו. הוא הרים את הכיפה הקטיפתית מהאדמה ניער אותה ממעט החול שדבק בה, והסתכל בדניאל. דניאל הסמיק למראה הבלגן שחולל, רגיל היה להיות ילד הפלא של משפחתם, ופתאום כזו התפרצות. הוא סינן ל אחיו הקטן: הגש לאיש הזה את הכיפה בלי התחכמויות, לוקה. לוקה החליט דווקא להתחכם ושם את הכיפה על שיערו השחרחר, עיניו הירוקות נצצו בברק של שמחה, והוא אמר לאדם שמולו: דנקע שיין. (תודה רבה – גרמנית) האדם שמולו חייך אליו ואמר: אם הוריך לא מסכימים, אולי עדיף שתוריד את הכיפה. לוקה לא הבין את דבריו ואמר שוב: דנקע שיין. מחכה לבבקשה. האדם שמולו נאנח ונענה לבקשה של נשמעה: ביטע (בבקשה) לוקה הסתובב וצעד באדמה הבוצית לקראת בני דודיו, בניו של דוד נורמן ודודה מיילי. דניאל סנן בזעם עצור: חכה, אבא יראה את זה הוא לא יעבור על זה בשתיקה. לוקה משך בכתפיו.

לאחר כחצי שעה, מכונית שחורה עצרה ליד שער בית הקברות. מתוכה ירדו אליזה והנרי שטראוס – הדורים, מדודים, כל קמט בחליפה ובשמלה מהודק למקומו. נוכחותם מילאה את המקום בהדר צונן.

דניאל הצמיד את ידיו לכיסיו והשפיל מבטו. הוא כבר ידע: אבא יפנה אליו ראשון. ואכן, הנרי סקר אותו במבט חודר וקרא בקול עמוק אך מהודק:



“דניאל. מדוע לא שמרת על אחיך?”

קולו של דניאל רעד, אך הוא ניסה לעמוד זקוף:



“ניסיתי, אבא. הוא… הוא לקח ממני. זה לא בגללי.”



דמעה זלגה על לחיו. הוא מחה אותה בחופזה, אך אביו הבחין.

“אל תנגב בשרוולך,” אמר הנרי בקפידה. “זהו מראה מגונה.”



היד של האב כמעט התרוממה לגעת בכתפו – כמעט – אך נעצרה באוויר ושבה אל צידו.

“לוקה,” קראה האם בקול רגוע-חמור. היא כרעה מולו, מביטה בו היישר בעיניים.



“אמרנו לך לא לדבר עם האנשים הללו. אתה מבין את זה?”

לוקה שתק. שפתיו רעדו.

“לא יהיו פנקייקס מחר,” הוסיפה אליזה באדישות של שופטת, אך קולה נשבר לשבריר רגע. “אני רוצה שתדע – זו לא שעשוע. זו משמעת.”



כשהתרוממה, זעה הדמעה בזווית עינה – אך היא לא נתנה לה ליפול.

הנרי הסיר את הכיפה מראשו של לוקה באצבעות זהירות, כאילו זו חפץ זר שאינו שייך. “שניכם חוזרים מיד. אינכם נשארים כאן.”

העולם עצר. דניאל הרים ראשו, מבטו התחנן.



“לא נהיה… עם סבתא ברגעיה האחרונים?” לחש.

אליזה הישירה אליו מבט. היא שמרה על זקיפותה:

“יש תוצאות למעשים, יקירי. שליטה עצמית – מעל הכול.”

ברקע החל הארון של סבתא ריטה להתקדם, והמתפללים החרדים זעקו בקול: “יתגדל ויתקדש שמה רבה…”

דניאל לא עמד בזה. הוא אחז בידו של לוקה בחוזקה, פניו מוצפות דמעות. לוקה שלף מכיסו ממחטה קטנה, מצוירת בידיים ילדותיות, והושיט אותה.

דניאל לקח אותה באצבעות רועדות, לא בגסות. “בגללך…” לחש, קולו נחנק. “בגללך לא אהיה עם סבתא בפעם האחרונה.”

השניים הסתובבו לאחור, צועדים הרחק. מאחור – הורים זקופים, ארון כהה,ומילים לא מוסברות שהמשיכו לחלחל בחלל האוויר

דניאל המשיך לבכות חרישית, נשימתו נשברה בכל צעד. לוקה, לעומתו, שתק.



עיניו הירוקות ברקו – לא מדמעות, אלא מן השקט הקפוא שעטף אותו.



הוא לא ידע מה לומר לאחיו, לא מצא מילה שתנחם. רק היד הקטנה שלו, שעדיין הייתה בתוך ידו של דניאל, אמרה את מה שהפה לא הצליח: אנחנו לבד בזה. ביחד.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה