הנושאים החמים
אבימי
מנהל קהילת איור
מנוי פרימיום
מנוי פרימיום
מרצה בבית פרוג
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
איור מקצועי
- הוסף לסימניות
- #1
צריך לתפוס את הכוס מלמטה.
אם אתה בטעות אוחז את הכוס מסביב, בשנייה הראשונה אתה לא מרגיש משהו מיוחד, אבל ההבל האלים של טמפרטורת התה יאלץ אותך לעזוב את כוס הנייר בצווחה ולקוות, בחצי שניה ארוכה, שהנתז לא יגיע לעור חשוף של אף אחד, ולתהות אם שמת כבר סוכר כי להוציא את הדבק הזה מרצפת הטנדר זה סיוט.
צריך לומר לזעליג שיקנה כוסות חדשים. לא את העבודה בעיניים הזו שיש במחסנים של מחלקת נוער בעירייה.
הקור היה ירושלמי. ותיק-תמים, מחודד-רחפני, מריר-מתוק, תמים-ערמומי, עגום-עליז, היה פה עוד לפני האבנים. ירושלמי, נו.
כיכר החתולות מלאה. אם אווירה היתה מיתרגמת לצבעים על קנווס, הגוונים פה היו כהים, בוציים, זרחניים באופן לא נעים. משהו בין צבע מרקר לירוק בוץ.
השבוע, אני אחראי תה. אחרי שבועיים שאני הייתי על התאורה והתחזוקה, לנתן התפרקו הברגים שמחזיקים לו את השמחה. אם אתה לא מחליף אותי השבוע, הוא אמר, ונתן לזקן שלו להשלים את המשפט, הנפות חזקות קדימה ולצדדים.
אחראי תה זה יותר טוב מהמזרקים, אבל פחות טוב מהתחזוקה. רוב התפקידים בטנדר הסיוע והתמיכה לא מאוישים על ידי אותו אחד לאורך זמן, בגלל שזה קשה, ובגלל שתושבי הכיכר לא אוהבים שמכירים אותם. אפילו לא אנחנו, מהסיוע. אבל על המזרקים אחראי זעליג, כבר שנתיים. ברור שאני מפחד, הוא אמר לי פעם. עיניים ירוקות, אף ישר וחזק והבעה של קורת בית בד. אבל אני יותר מפחד לא לעשות את זה.
לא יודע. לגשת לכל הטיפוסים בכל הכיכר ולהגיש להם מזרקים נקיים, ותוככדי להשחיל להם את הכרטיס של המקלט ומשפט מחמם לב, זה פחות בשבילי. כמו שלהכניס את הראש לסיר צ'ונט שנשאר משבת, זה פחות בשבילי. ככה פחות.
בשתיים בלילה התחלתי קצת להתעייף, נגמרו לנו השמיכות, והתור התקצר. כל השוטרים כבר הלכו.
תהההההההההההה צעק מישהו מאחורי.
הקול הזה מפוצץ לי חלחלה בבטן בסגנון רימון עשן, בום עמום והדף ועשן נשאר.
ניאו. ניאו שסוחר בכניסה החצי מוצללת לחנות של היודאיקה. ניאו שאליו גם השוטרים לא ניגשים.
תההההההההההה אומר ניאו, הפעם קרוב לי לאוזן.
אני מסתובב ואומר, ערב טוב, חבר. לארגן אותך על כוס? ניאו עומד קרוב אלי, קרוב מדי, תוקע בי מבט בעיניים, בראש מושפל, ומדליק סיגריה במצת מורכב למראה. הוא לא מרים את הראש אחרי שהסיגריה דלוקה. הוא גם לא מזיז את הסיגריה. רק מוריד את היד ובתנועת הפלקה סוגר את המצית ומזחיל אותה לכיס. תנועות מלאות כריזמה וחסרות מיקוד, כמו של קוסם.
כל התור שעמד פה לפני שניה, התאדה. אני קולט את זעליג שולח אלי מבט מודאג מאיזו פינה.
תגיד. אומר ניאו, ובתנועה צולפנית אחת מוציא את היד מהכיס, אוחז בסיגריה, ומצביע עלי בשתי אצבעות. אתה חדש פה.
אני מניח שיש סימן שאלה בסוך המשפט, כי הוא מחזיר את הסיגריה לפה ושואף ממנה, הראש מוטה הצידה.
תמצית תה לתוך הכוס, סוכר אחד, ומים חמים בזהירות, היד בכוס מלמטה. בקול יציב שנשמע באוזנים שלי רובוטי לחלוטין אני אומר, כן. שלושה שבועות. התחלתי שירות לאומי, והצניחו אותי פה, הה הה.
פתאום הוא מהצד השני שלי, עיניים גדולות אישונים קטנים. תעשה שתיים, ובוא. אני מכין שתי כוסות תה, שולח מבט שואל לזעליג, והוא מהנהן, דאוג.
ניאו מושיב אותי על הגדר שליד הטנדר.
עומד מולי, ופתאום מוריד את הראש בתנועה משונה, ואומר, סתכל. אצבע מורה על הקרקפת.
הראש שלו גרום, צהבהב, מגולח לחלוטין. לא חלק ולא מחוספס. גבשישי. למעלה, איפה שיש לכולם מערבולת שיער, היה לו קעקוע. קטן. סוכריה. על מקל. עשויה רע, גם ביחס לקעקועים. חובבני וקו עבה.
ניאו אומר, אתה יודע מה זה?
אני שולל כל קשר בניע ראש קטן.
הוא מתחיל לדבר, מהר. משפטים קטנים. שם נקודה חזקה בסגירת שפתיים והרחבת נחיריים. הקול שלו מוזר גם בדרך כלל, בגלל החומרים, אבל עכשיו הוא גבוה וחלול.
אתה יודע מה זה ניאו. ניאו זה לא שם. זה קיצור של שניאור. שנאור, אומר לך. אבא שלי.
שאיפה מהסיגריה, מבט הצידה ומשפשף את הפנים בעווית.
אבא שלי. היה. לא פשוט היה. לא. אבל מה. כשהייתי חוזר מהמספרה. ראש מגולח, רק פיאות בצדדים. ככה כמו ילד טוב. היה מסתכל עלי. ככה רק מסתכל. ילד יהודי, היה אומר. הולך לארון. היה ארון נעול. רק הוא. היה מוציא סוכריה. רק לי. שבוע הייתי אוכל אותה. אחרי שהיה גומר להרביץ. היה גומר את המכות, הייתי חוזר למיטה. מוצא הסוכריה. זה היה מחזיק אותי. חודשים הייתי מחכה למספרה. כשהיה צורח.
ניאו בער, האישונים שלו היו מורחבים, וכולו רעד. אני ממוסמר לגדר, זעליג מרחוק שולח יד לכיס, מתעסק בפלאפון חושש.
חזר לסיגריה, התיז את העשן ורעד, הדבר הראשון אחרי שגילחתי ת'ראש, היה ללכת לשים שם את הקעקוע. חבר עשה.
פתאום הוא נרגע.
כמו שחתכו לו את החוטים שקשרו אותו למכונה שיצאה משליטה.
אני שם תפילין פה, בחבדניק. שם פעם ב. ואחרי שאני מנשק את התפילין, אחי. אני שם נשיקה גם לסוכריה.
הוא התרחק אחורה , לאט.
תחזור לישיבה, הוא אמר ביידיש. תחזור.
ונבלע בצל, בכניסה לחנות יודאיקה.
זעליג אמר לי אחרי זה באוטו, ברוך הבא לכיכר, אה?
הלכנו לאכול אחרי זה צ'ונט באליז. בחור לידי אמר שהקישקע ממש טעים השבוע.
אם אתה בטעות אוחז את הכוס מסביב, בשנייה הראשונה אתה לא מרגיש משהו מיוחד, אבל ההבל האלים של טמפרטורת התה יאלץ אותך לעזוב את כוס הנייר בצווחה ולקוות, בחצי שניה ארוכה, שהנתז לא יגיע לעור חשוף של אף אחד, ולתהות אם שמת כבר סוכר כי להוציא את הדבק הזה מרצפת הטנדר זה סיוט.
צריך לומר לזעליג שיקנה כוסות חדשים. לא את העבודה בעיניים הזו שיש במחסנים של מחלקת נוער בעירייה.
הקור היה ירושלמי. ותיק-תמים, מחודד-רחפני, מריר-מתוק, תמים-ערמומי, עגום-עליז, היה פה עוד לפני האבנים. ירושלמי, נו.
כיכר החתולות מלאה. אם אווירה היתה מיתרגמת לצבעים על קנווס, הגוונים פה היו כהים, בוציים, זרחניים באופן לא נעים. משהו בין צבע מרקר לירוק בוץ.
השבוע, אני אחראי תה. אחרי שבועיים שאני הייתי על התאורה והתחזוקה, לנתן התפרקו הברגים שמחזיקים לו את השמחה. אם אתה לא מחליף אותי השבוע, הוא אמר, ונתן לזקן שלו להשלים את המשפט, הנפות חזקות קדימה ולצדדים.
אחראי תה זה יותר טוב מהמזרקים, אבל פחות טוב מהתחזוקה. רוב התפקידים בטנדר הסיוע והתמיכה לא מאוישים על ידי אותו אחד לאורך זמן, בגלל שזה קשה, ובגלל שתושבי הכיכר לא אוהבים שמכירים אותם. אפילו לא אנחנו, מהסיוע. אבל על המזרקים אחראי זעליג, כבר שנתיים. ברור שאני מפחד, הוא אמר לי פעם. עיניים ירוקות, אף ישר וחזק והבעה של קורת בית בד. אבל אני יותר מפחד לא לעשות את זה.
לא יודע. לגשת לכל הטיפוסים בכל הכיכר ולהגיש להם מזרקים נקיים, ותוככדי להשחיל להם את הכרטיס של המקלט ומשפט מחמם לב, זה פחות בשבילי. כמו שלהכניס את הראש לסיר צ'ונט שנשאר משבת, זה פחות בשבילי. ככה פחות.
בשתיים בלילה התחלתי קצת להתעייף, נגמרו לנו השמיכות, והתור התקצר. כל השוטרים כבר הלכו.
תהההההההההההה צעק מישהו מאחורי.
הקול הזה מפוצץ לי חלחלה בבטן בסגנון רימון עשן, בום עמום והדף ועשן נשאר.
ניאו. ניאו שסוחר בכניסה החצי מוצללת לחנות של היודאיקה. ניאו שאליו גם השוטרים לא ניגשים.
תההההההההההה אומר ניאו, הפעם קרוב לי לאוזן.
אני מסתובב ואומר, ערב טוב, חבר. לארגן אותך על כוס? ניאו עומד קרוב אלי, קרוב מדי, תוקע בי מבט בעיניים, בראש מושפל, ומדליק סיגריה במצת מורכב למראה. הוא לא מרים את הראש אחרי שהסיגריה דלוקה. הוא גם לא מזיז את הסיגריה. רק מוריד את היד ובתנועת הפלקה סוגר את המצית ומזחיל אותה לכיס. תנועות מלאות כריזמה וחסרות מיקוד, כמו של קוסם.
כל התור שעמד פה לפני שניה, התאדה. אני קולט את זעליג שולח אלי מבט מודאג מאיזו פינה.
תגיד. אומר ניאו, ובתנועה צולפנית אחת מוציא את היד מהכיס, אוחז בסיגריה, ומצביע עלי בשתי אצבעות. אתה חדש פה.
אני מניח שיש סימן שאלה בסוך המשפט, כי הוא מחזיר את הסיגריה לפה ושואף ממנה, הראש מוטה הצידה.
תמצית תה לתוך הכוס, סוכר אחד, ומים חמים בזהירות, היד בכוס מלמטה. בקול יציב שנשמע באוזנים שלי רובוטי לחלוטין אני אומר, כן. שלושה שבועות. התחלתי שירות לאומי, והצניחו אותי פה, הה הה.
פתאום הוא מהצד השני שלי, עיניים גדולות אישונים קטנים. תעשה שתיים, ובוא. אני מכין שתי כוסות תה, שולח מבט שואל לזעליג, והוא מהנהן, דאוג.
ניאו מושיב אותי על הגדר שליד הטנדר.
עומד מולי, ופתאום מוריד את הראש בתנועה משונה, ואומר, סתכל. אצבע מורה על הקרקפת.
הראש שלו גרום, צהבהב, מגולח לחלוטין. לא חלק ולא מחוספס. גבשישי. למעלה, איפה שיש לכולם מערבולת שיער, היה לו קעקוע. קטן. סוכריה. על מקל. עשויה רע, גם ביחס לקעקועים. חובבני וקו עבה.
ניאו אומר, אתה יודע מה זה?
אני שולל כל קשר בניע ראש קטן.
הוא מתחיל לדבר, מהר. משפטים קטנים. שם נקודה חזקה בסגירת שפתיים והרחבת נחיריים. הקול שלו מוזר גם בדרך כלל, בגלל החומרים, אבל עכשיו הוא גבוה וחלול.
אתה יודע מה זה ניאו. ניאו זה לא שם. זה קיצור של שניאור. שנאור, אומר לך. אבא שלי.
שאיפה מהסיגריה, מבט הצידה ומשפשף את הפנים בעווית.
אבא שלי. היה. לא פשוט היה. לא. אבל מה. כשהייתי חוזר מהמספרה. ראש מגולח, רק פיאות בצדדים. ככה כמו ילד טוב. היה מסתכל עלי. ככה רק מסתכל. ילד יהודי, היה אומר. הולך לארון. היה ארון נעול. רק הוא. היה מוציא סוכריה. רק לי. שבוע הייתי אוכל אותה. אחרי שהיה גומר להרביץ. היה גומר את המכות, הייתי חוזר למיטה. מוצא הסוכריה. זה היה מחזיק אותי. חודשים הייתי מחכה למספרה. כשהיה צורח.
ניאו בער, האישונים שלו היו מורחבים, וכולו רעד. אני ממוסמר לגדר, זעליג מרחוק שולח יד לכיס, מתעסק בפלאפון חושש.
חזר לסיגריה, התיז את העשן ורעד, הדבר הראשון אחרי שגילחתי ת'ראש, היה ללכת לשים שם את הקעקוע. חבר עשה.
פתאום הוא נרגע.
כמו שחתכו לו את החוטים שקשרו אותו למכונה שיצאה משליטה.
אני שם תפילין פה, בחבדניק. שם פעם ב. ואחרי שאני מנשק את התפילין, אחי. אני שם נשיקה גם לסוכריה.
הוא התרחק אחורה , לאט.
תחזור לישיבה, הוא אמר ביידיש. תחזור.
ונבלע בצל, בכניסה לחנות יודאיקה.
זעליג אמר לי אחרי זה באוטו, ברוך הבא לכיכר, אה?
הלכנו לאכול אחרי זה צ'ונט באליז. בחור לידי אמר שהקישקע ממש טעים השבוע.
נערך לאחרונה ב:
