הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אשמח לשמוע מה יש לשפר.
יהודית:
שוב פעם היא בוחנת לנו את האוטו, כאילו היה אתרוג בשוק ארבעת המינים. מה היא רוצה מהסובארו המעוכה שלנו? היא לא נראית שודדת רכבים פוטנציאלית. במחשבה שניה- אף פעם לא ראיתי שודדת רכבים פוטנציאלית, כך שאין לי מושג אם היא דומה לה. בכולופן- אני חושבת שאין לה מה לחפש בשכונה האברכית שלנו. אם כבר לבזבז אנרגיות- שתלך לסביון או קיסריה. על רכבי היוקרה שם, שאני לא יודעת אפילו מה השמות שלהם- היא תרוויח הרבה יותר.
הדלת נפתחת לעגלה אפורה עתיקה למדי. שני בתוכה, חיים מתנשף מאחוריה. "חיים, אתה חייב לבוא רגע דחוף!" אני שוכחת לברך לשלום ולתת לו לנשום שניה. "אתה רואה את האישה הזאת שמתרחקת, זאת שליד האוטו של שולמ- אני לא מאמינה!! גם שם היא נעצרת ובולשת פנימה! אתה רוצה להסביר לי מה גורם לה לבחון את כל הרכבים בשכונה?!"
חיים המסכן לא מבין מה אני רוצה מחייו. "בלשית אשתי נהייתה, אה? אבל לא נראה לי שיש לה מחשבות זדוניות, אולי היא סה"כ רוצה לקנות יד שניה ומחפשת מישהו שמוכר".
אני מניחה אותו לנפשו ומחליטה לבדוק את הנושא עם עצמי. יש פה משהו מעבר. אני בטוחה. אחרת- מה גורם לאישה נורמטיבית שחוזרת מהעבודה מידי יום, לעצור ליד כל רכב מזדמן ולשלוח לעברו מבטים מצמיתים.
ארוחת הצהריים שבישלתי כל בוקר קוראת לי מהכיריים, והיות שאף אחד מבני ביתנו לא אוהב צבע שחור בפתיתים שלו- אני נוטשת את אדן החלון. בכל מקרה המוזרה נעלמה משם, ואת מרים השכנה שמתקרבת לבנין, ראיתי כבר מלא פעמים.
בעבר, שרה:
היא סוגרת את הדלת מאחוריה ונופלת על הספה שמקבלת אותה כמו תמיד. הראש, הראש. שוב המיגרנה הגיעה בעיתוי לא מוצלח. הבוסית הפסיקה לסמפת אותה כמו בהתחלה. היום היא כבר ממש חטפה גערות. "את חייבת ללמוד להתמודד איתה!" כעסה גיטה, כאילו שהיא הלכה לקנות במכולת את ההתקפים הנוראים הללו. "אי אפשר להמשיך עם התירוץ התכוף הזה. או אני או המיגרנה. את מוזמנת להגיש לי את הבחירה שלך עד שני הקרוב. הסברתי את עצמי?" יבואו כל הארגונים ההומניטריים לזכויות אדם ויטפלו בדברים הדחופים באמת. אילולי ידעה שבלי לב פועם אין חיים- מזמן הייתה מפקפקת בקיום האיבר הזה אצל גיטה. נראה לה שזה נעים, כאבי הראש המטורפים הללו? שכיף להרגיש כאילו מליון קורנסים קודחים במוחך עד כדי איבוד השפיות?
הקורנסים המשיכו להלום בראשה עד ששקעה בשינה טרופה וגואלת.
היא קמה אחרי שעתיים כאילו לא היה התקף מעולם. השקט עטף אותה. השקט. הוא היה לה מוזר. השקט שלפני הסערה.
"אוצצצצצצצצצצרררררררררררררררררררררררררררר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
היא הקימה שאגה אדירה ושעתה למטה. בכביש, על שפת המדרכה, חנה האוטו שלה. קופסת פח לוהטת. בתוכו הייתה הדבר הכי יקר לה בחיים. אוצר שלה.
יהודית:
ושוב צהרים. ושוב היא מתקרבת לטווח הראיה שלי. וכמו בכל יום, אני רואה אותה בוחנת את המדרכה. את הרכבים החונים לידה. בהחלטה של רגע, אני נועלת זוג של טבע נאות שאיבדו את צבעם כבר מזמן. יש לי כמה דקות עד שכולם יבואו. אני יורדת את המדרגות שתיים שתיים ונעמדת מצידו השני של האוטו. היא לא מבחינה בי, רק מביטה בחלון, בוהה. מקרוב אני מנסה לפענח את המבט שלה: יש בו עצב, ושני עיניים ריקות. היא עוברת למכונית הבאה. אני מאחוריה. הכפכפים שלי לא הדבר הכי אידיאלי למעקבים, אני מהרהרת. הם מקשקשים על האספלט ובאופן כללי דבר מסורבל שלא מתאים לצעידה חתולית מאחורי נשים מוזרות, ולמרות כל זאת- אין לי את הרושם שהיא שמה לב לקיומי. היא עסוקה במשהו. במה, רבונו של עולם, במה?
פיה ממלמל. אני מתקרבת עוד קצת. "או-צר---" היא מתלעלעת.
אוצר? היא מחפשת אוצר?? היא חושבת שהיא באתר ארכיאולוגי? האוצר המקסימלי שניתן למצוא פה זה חוב לחברת חשמל, או מגבעת עתיקה שידעה ימים יפים יותר.
אני סבה על עקביי בזריזות, באה שוב בכניסת הבנין. 'את לא נורמלית!' עצמי נוזפת בעצמי, משעמם לך בחיים עד כדי לעקוב אחר נשים מעורערות בנפשן?! אמא לשמונה ילדים, בת וכלה במשרה מלאה, תופרת ושדכנית לעת מצוא, שרק נשאר לה להבין לליבם של תימהוניים.
אינטואיציה פנימית אומרת לי שזה לא הסיפור. יש פה משהו אחר. העיניים שלה. היא לא הייתה עוד אחת מאלו שהסתובבו בשכונה. היא לא הזכירה את גאולה הצועקת, את עזרא עם הפרצוף מעורר החלחלה, ואפילו לא את יפה מאכילת החתולים. 'כל משוגע והזן שלו!' התעקש קול בתוכי. 'ורק אל תתחילי לאבחן לי אותה לפרטי פרטים. תניחי אותה לנפשה החולה ותשכחי מהסיפור הזה!'.
קולותיהם של ילדיי, העולים מחדר המדרגות, עוזרים לי לעשות זאת.
השעון מראה ששעת חצות עברה. בהנחה הגיונית שהוא לא משקר, אני מסיימת את המכפלת שמוצרי ביקשו, וטסה למיטה בשיגור ישיר. שניה לפני ששר השינה מכריע אותי סופית, עולה בתוכי תמונה של שתי עיניים עצובות, מחפשות.
"אמאאאאאאאאאא נעלמה לי הנעלללל!!" שמוליק הולך הלוך ובכה ברחבי הסלון, "תחפש מתחת הספה" אני מציעה פתרון בנאלי ויעיל תוך מריחת הסנדוויץ' של רחלי 'גם בקצוות כי אם לא זה חונק לי בגרון'.
שמוליק מצא את הנעל או שהחליט ללכת בנעלי שבת, כך לפי השקט היחסי שהשתרר בגזרה. "נו, ציפי, האוטובוס שלך לא ימתין עד שתכבדי אותו בנוכחותך המרשימה!" אני דוחקת בנערה שלי, העסוקה בהתיפיפות קולקטיבית אל מול המראה. נוחי יוצא עם שני למטפלת, שמוליק ורחלי מייד אחריו. אני פונה להכין את מנת הקפאין היומית שלי. ציפי שפספסה את האוטובוס מתישבת לידי באנחה עם כוס שוקו רותחת, ומדליקה את קל-קו בווליום שלו מבייש את התזמורת הפילהרמונית. "רק עוד עשרים דקות" היא נאנחת בקול נכאים. גם אני.
שתי דקות של שתיקה עוברות עלינו, ותמונה אחת מתחילה להבהב לי בזכרון. "ציפי, אולי יש לך רעיון?"
"רעיון למה?"
"למה יכול להיות שאישה אחת תסתכל בחלונות של רכבים, מה היא יכולה לחפש שם?"
"אממ... אולי היא רוצה לבדוק שלא שכחו שם תינוק?"
תינוק? אני מנסה לשחזר את התנוחה שלה. זה דווקא מתאים. אז מה קשור אוצר?!
בבת אחת נופל לי האסימון. כותרת של עיתון מהבהבת לי באדום צורח. אוצר שניידמן. בת שנה. נשכחה ברכב ביום קיץ לוהט.
שתי דקות נוספות של מחשבה, נוטעות בי רעיון.
בהווה:
עוד יום אפור וחסר תכלית נגמר. שרה משרכת את רגליה בכבדות במעלה הרחוב. מכונית כחולה נראית מצידו השני של הכביש, והיא ממהרת לחצות לכיוונה. מושבים פרומים בקצוות שותקים לה. היא מתעבת שקט. שקט הוא אכזר. הוא מתעתע. המכונית הבאה נצפית באופק ורגליה נושאות אותה לשם. צבע כסוף, דלת אחת עקומה קצת. אם רק הייתה שמה לב לכל הפרטים הטכניים- כבר מזמן היה לה דוקטורט לרכבים. אבל לא. עיניה תרות אחר דבר אחד- מה שלא יחזור עוד. ימיה עוברים בצל מה שהיה ואיננו, בחיפוש נואש אחר היקרה מכל, אוצר אחת קטנה בת אחת עשרה וחצי חודשים. זוג עיניים שחורות, גדולות ותמות, ופה קטן אדום שרק למד לומר 'אמא'. עיניה מרצדות על על הפח האפור, על כסא הנהג וכסאות הנוסעים ואז היא רואה אותה. תינוקת כבת שנה נמה שנת ישרים במושב האחורי.
"ת-י-נ-ו-ק-ת!!!!---------"
"יש פ-ה מישהו באו-טוווו"
ידיה מתנופפות לכל עבר. פיה מתייבש, וטיפות זיעה גדולות נושרות ממצחה.
אישה יוצאת מהבנין הסמוך. לוחצת על כפתור שחור, ומערסלת את התינוקת בזרועותיה.
"בואי" היא מניחה יד על כתפה הרועדת. "חיכיתי לך."
הן יושבות ביחד במטבח החמים. שרה רועדת בלי שליטה. יהודית מחזיקה את ידה, נוסכת בה כוח.
"שום טעות לא גרמה לכך ששני תישאר שם לבדה." פותחת יהודית, קולה רך. "אני השארתי אותה שם בכוונה, חמש דקות קודם לכן. אחרי זה, רק הבטתי בה מהחלון, בדקתי אם את מגיעה."
שרה נועצת בה עיניים תמהות.
"איך קוראים לך?"
"שרה".
"אמא של אוצר."
עווית של כאב חולפת על פניה.
"שרה," לוחשת יהודית, "גם אוצר שלך, זכרונה לברכה לא נשארה שם בטעות. אבא שלה השגיח עליה כל הזמן מחלונו. היה אחראי לה במאה אחוז. שום טעות לא גרמה לה להשאר שם, כי אם- רצונו.
הוא נתן לך מתנה, פקדון יקר לאחת עשר חודשים. את לא מעלת בו. נתת לו את כל כולך. מה שקרה כבר לא היה בידיים שלך.
את אמא של אוצר. את גם אמא של אוצרות נוספים. בת, אחות.
התפקיד של אמא של אוצר- נגמר. אך הקב"ה מניח לפתחך כל כך הרבה אוצרות אחרים להשקיע בהם את הלב.
התפקיד שלך, הוא רק לפתוח להם את הדלת.
אוצרות
יהודית:
שוב פעם היא בוחנת לנו את האוטו, כאילו היה אתרוג בשוק ארבעת המינים. מה היא רוצה מהסובארו המעוכה שלנו? היא לא נראית שודדת רכבים פוטנציאלית. במחשבה שניה- אף פעם לא ראיתי שודדת רכבים פוטנציאלית, כך שאין לי מושג אם היא דומה לה. בכולופן- אני חושבת שאין לה מה לחפש בשכונה האברכית שלנו. אם כבר לבזבז אנרגיות- שתלך לסביון או קיסריה. על רכבי היוקרה שם, שאני לא יודעת אפילו מה השמות שלהם- היא תרוויח הרבה יותר.
הדלת נפתחת לעגלה אפורה עתיקה למדי. שני בתוכה, חיים מתנשף מאחוריה. "חיים, אתה חייב לבוא רגע דחוף!" אני שוכחת לברך לשלום ולתת לו לנשום שניה. "אתה רואה את האישה הזאת שמתרחקת, זאת שליד האוטו של שולמ- אני לא מאמינה!! גם שם היא נעצרת ובולשת פנימה! אתה רוצה להסביר לי מה גורם לה לבחון את כל הרכבים בשכונה?!"
חיים המסכן לא מבין מה אני רוצה מחייו. "בלשית אשתי נהייתה, אה? אבל לא נראה לי שיש לה מחשבות זדוניות, אולי היא סה"כ רוצה לקנות יד שניה ומחפשת מישהו שמוכר".
אני מניחה אותו לנפשו ומחליטה לבדוק את הנושא עם עצמי. יש פה משהו מעבר. אני בטוחה. אחרת- מה גורם לאישה נורמטיבית שחוזרת מהעבודה מידי יום, לעצור ליד כל רכב מזדמן ולשלוח לעברו מבטים מצמיתים.
ארוחת הצהריים שבישלתי כל בוקר קוראת לי מהכיריים, והיות שאף אחד מבני ביתנו לא אוהב צבע שחור בפתיתים שלו- אני נוטשת את אדן החלון. בכל מקרה המוזרה נעלמה משם, ואת מרים השכנה שמתקרבת לבנין, ראיתי כבר מלא פעמים.
בעבר, שרה:
היא סוגרת את הדלת מאחוריה ונופלת על הספה שמקבלת אותה כמו תמיד. הראש, הראש. שוב המיגרנה הגיעה בעיתוי לא מוצלח. הבוסית הפסיקה לסמפת אותה כמו בהתחלה. היום היא כבר ממש חטפה גערות. "את חייבת ללמוד להתמודד איתה!" כעסה גיטה, כאילו שהיא הלכה לקנות במכולת את ההתקפים הנוראים הללו. "אי אפשר להמשיך עם התירוץ התכוף הזה. או אני או המיגרנה. את מוזמנת להגיש לי את הבחירה שלך עד שני הקרוב. הסברתי את עצמי?" יבואו כל הארגונים ההומניטריים לזכויות אדם ויטפלו בדברים הדחופים באמת. אילולי ידעה שבלי לב פועם אין חיים- מזמן הייתה מפקפקת בקיום האיבר הזה אצל גיטה. נראה לה שזה נעים, כאבי הראש המטורפים הללו? שכיף להרגיש כאילו מליון קורנסים קודחים במוחך עד כדי איבוד השפיות?
הקורנסים המשיכו להלום בראשה עד ששקעה בשינה טרופה וגואלת.
היא קמה אחרי שעתיים כאילו לא היה התקף מעולם. השקט עטף אותה. השקט. הוא היה לה מוזר. השקט שלפני הסערה.
"אוצצצצצצצצצצרררררררררררררררררררררררררררר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
היא הקימה שאגה אדירה ושעתה למטה. בכביש, על שפת המדרכה, חנה האוטו שלה. קופסת פח לוהטת. בתוכו הייתה הדבר הכי יקר לה בחיים. אוצר שלה.
יהודית:
ושוב צהרים. ושוב היא מתקרבת לטווח הראיה שלי. וכמו בכל יום, אני רואה אותה בוחנת את המדרכה. את הרכבים החונים לידה. בהחלטה של רגע, אני נועלת זוג של טבע נאות שאיבדו את צבעם כבר מזמן. יש לי כמה דקות עד שכולם יבואו. אני יורדת את המדרגות שתיים שתיים ונעמדת מצידו השני של האוטו. היא לא מבחינה בי, רק מביטה בחלון, בוהה. מקרוב אני מנסה לפענח את המבט שלה: יש בו עצב, ושני עיניים ריקות. היא עוברת למכונית הבאה. אני מאחוריה. הכפכפים שלי לא הדבר הכי אידיאלי למעקבים, אני מהרהרת. הם מקשקשים על האספלט ובאופן כללי דבר מסורבל שלא מתאים לצעידה חתולית מאחורי נשים מוזרות, ולמרות כל זאת- אין לי את הרושם שהיא שמה לב לקיומי. היא עסוקה במשהו. במה, רבונו של עולם, במה?
פיה ממלמל. אני מתקרבת עוד קצת. "או-צר---" היא מתלעלעת.
אוצר? היא מחפשת אוצר?? היא חושבת שהיא באתר ארכיאולוגי? האוצר המקסימלי שניתן למצוא פה זה חוב לחברת חשמל, או מגבעת עתיקה שידעה ימים יפים יותר.
אני סבה על עקביי בזריזות, באה שוב בכניסת הבנין. 'את לא נורמלית!' עצמי נוזפת בעצמי, משעמם לך בחיים עד כדי לעקוב אחר נשים מעורערות בנפשן?! אמא לשמונה ילדים, בת וכלה במשרה מלאה, תופרת ושדכנית לעת מצוא, שרק נשאר לה להבין לליבם של תימהוניים.
אינטואיציה פנימית אומרת לי שזה לא הסיפור. יש פה משהו אחר. העיניים שלה. היא לא הייתה עוד אחת מאלו שהסתובבו בשכונה. היא לא הזכירה את גאולה הצועקת, את עזרא עם הפרצוף מעורר החלחלה, ואפילו לא את יפה מאכילת החתולים. 'כל משוגע והזן שלו!' התעקש קול בתוכי. 'ורק אל תתחילי לאבחן לי אותה לפרטי פרטים. תניחי אותה לנפשה החולה ותשכחי מהסיפור הזה!'.
קולותיהם של ילדיי, העולים מחדר המדרגות, עוזרים לי לעשות זאת.
השעון מראה ששעת חצות עברה. בהנחה הגיונית שהוא לא משקר, אני מסיימת את המכפלת שמוצרי ביקשו, וטסה למיטה בשיגור ישיר. שניה לפני ששר השינה מכריע אותי סופית, עולה בתוכי תמונה של שתי עיניים עצובות, מחפשות.
"אמאאאאאאאאאא נעלמה לי הנעלללל!!" שמוליק הולך הלוך ובכה ברחבי הסלון, "תחפש מתחת הספה" אני מציעה פתרון בנאלי ויעיל תוך מריחת הסנדוויץ' של רחלי 'גם בקצוות כי אם לא זה חונק לי בגרון'.
שמוליק מצא את הנעל או שהחליט ללכת בנעלי שבת, כך לפי השקט היחסי שהשתרר בגזרה. "נו, ציפי, האוטובוס שלך לא ימתין עד שתכבדי אותו בנוכחותך המרשימה!" אני דוחקת בנערה שלי, העסוקה בהתיפיפות קולקטיבית אל מול המראה. נוחי יוצא עם שני למטפלת, שמוליק ורחלי מייד אחריו. אני פונה להכין את מנת הקפאין היומית שלי. ציפי שפספסה את האוטובוס מתישבת לידי באנחה עם כוס שוקו רותחת, ומדליקה את קל-קו בווליום שלו מבייש את התזמורת הפילהרמונית. "רק עוד עשרים דקות" היא נאנחת בקול נכאים. גם אני.
שתי דקות של שתיקה עוברות עלינו, ותמונה אחת מתחילה להבהב לי בזכרון. "ציפי, אולי יש לך רעיון?"
"רעיון למה?"
"למה יכול להיות שאישה אחת תסתכל בחלונות של רכבים, מה היא יכולה לחפש שם?"
"אממ... אולי היא רוצה לבדוק שלא שכחו שם תינוק?"
תינוק? אני מנסה לשחזר את התנוחה שלה. זה דווקא מתאים. אז מה קשור אוצר?!
בבת אחת נופל לי האסימון. כותרת של עיתון מהבהבת לי באדום צורח. אוצר שניידמן. בת שנה. נשכחה ברכב ביום קיץ לוהט.
שתי דקות נוספות של מחשבה, נוטעות בי רעיון.
בהווה:
עוד יום אפור וחסר תכלית נגמר. שרה משרכת את רגליה בכבדות במעלה הרחוב. מכונית כחולה נראית מצידו השני של הכביש, והיא ממהרת לחצות לכיוונה. מושבים פרומים בקצוות שותקים לה. היא מתעבת שקט. שקט הוא אכזר. הוא מתעתע. המכונית הבאה נצפית באופק ורגליה נושאות אותה לשם. צבע כסוף, דלת אחת עקומה קצת. אם רק הייתה שמה לב לכל הפרטים הטכניים- כבר מזמן היה לה דוקטורט לרכבים. אבל לא. עיניה תרות אחר דבר אחד- מה שלא יחזור עוד. ימיה עוברים בצל מה שהיה ואיננו, בחיפוש נואש אחר היקרה מכל, אוצר אחת קטנה בת אחת עשרה וחצי חודשים. זוג עיניים שחורות, גדולות ותמות, ופה קטן אדום שרק למד לומר 'אמא'. עיניה מרצדות על על הפח האפור, על כסא הנהג וכסאות הנוסעים ואז היא רואה אותה. תינוקת כבת שנה נמה שנת ישרים במושב האחורי.
"ת-י-נ-ו-ק-ת!!!!---------"
"יש פ-ה מישהו באו-טוווו"
ידיה מתנופפות לכל עבר. פיה מתייבש, וטיפות זיעה גדולות נושרות ממצחה.
אישה יוצאת מהבנין הסמוך. לוחצת על כפתור שחור, ומערסלת את התינוקת בזרועותיה.
"בואי" היא מניחה יד על כתפה הרועדת. "חיכיתי לך."
הן יושבות ביחד במטבח החמים. שרה רועדת בלי שליטה. יהודית מחזיקה את ידה, נוסכת בה כוח.
"שום טעות לא גרמה לכך ששני תישאר שם לבדה." פותחת יהודית, קולה רך. "אני השארתי אותה שם בכוונה, חמש דקות קודם לכן. אחרי זה, רק הבטתי בה מהחלון, בדקתי אם את מגיעה."
שרה נועצת בה עיניים תמהות.
"איך קוראים לך?"
"שרה".
"אמא של אוצר."
עווית של כאב חולפת על פניה.
"שרה," לוחשת יהודית, "גם אוצר שלך, זכרונה לברכה לא נשארה שם בטעות. אבא שלה השגיח עליה כל הזמן מחלונו. היה אחראי לה במאה אחוז. שום טעות לא גרמה לה להשאר שם, כי אם- רצונו.
הוא נתן לך מתנה, פקדון יקר לאחת עשר חודשים. את לא מעלת בו. נתת לו את כל כולך. מה שקרה כבר לא היה בידיים שלך.
את אמא של אוצר. את גם אמא של אוצרות נוספים. בת, אחות.
התפקיד של אמא של אוצר- נגמר. אך הקב"ה מניח לפתחך כל כך הרבה אוצרות אחרים להשקיע בהם את הלב.
התפקיד שלך, הוא רק לפתוח להם את הדלת.
