סיפור בהמשכים סערת הרבעים

[שירת הכוכבים]

ספוילר: מפתח שמות

מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר במדבר לימואן, בעיר ליאשאר, ובדרך ביאלוג. הגיע להרי אלדום.
אנאוטה: אשתו של סאנדמיאל. נותרה עם התינוק ועם חמותה לבד במאהל.
מאנריאל: אחיו הקטן של סאנדמיאל, בן אחת עשרה. מתולתל שיער וירוק עיניים. סאנדמיאל שלח אותו אל אחיהם הגדולים המתגוררים במאהל הסמוך.
עדריאל: בנם התינוק של סאנדמיאל ואנאוטה. נותר עם אימו לאחר שאביו יצא למסע.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.

פרק 43
כמה קרניים בודדות צבעו את הרקיע באור בהיר.
רוח קלה של בוקר נשבה בינות להרים, יורדת אל העמק הרחב.
העמק שפע צמחייה, בניגוד להרים שהיו יחסית יבשים. פה ושם ניקדו את הירוק והחום צבעים נוספים, בדמות פרחים צבעוניים וציפורים.
סַאנְדְמִיאֵל סיים את תפילתו שנערכה בסמוך לאחד העצים, והתיישב בסמוך לסְקִיטוֹ ולשקים לארוחת בוקר.
הלילה הזה היה ארוך.
בקושי הוא הצליח להירדם, אחרי היום המסויט שעבר עליו. כל הלילה חלם חלומות ביעותים על צוקים, תהומות והתרסקות נוראית על הסלעים שהיו בקרקעית התהום.
כשסיים את הארוחה שלא כללה הרבה פריטים בכלל, צף ועלה במוחו רק משפט אחד: 'אני לא חוזר לשם'.
המחשבה הפתיעה אותו, ותנועותיו שעסקו בהעמסת השקים על הסקיטו- נעשו חדות יותר. מה הקשר? למה שהוא לא יחזור לשם?
כי ככה. כי הוא מפחד.
סַאנְדְמִיאֵל נשך את שפתו בעצבנות, עולה על הסְקִיטוֹ. "צא" לחש אל הסְקִיטוֹ לאחר שהרפה משפתו התחתונה, "עכשיו".
זה פתח בדהירה קלה שהפכה מהירה יותר ויותר עם כל רגע שחלף.
הוא לא יכול לחזור לשם.
סַאנְדְמִיאֵל מצמץ כנגד הרוח, הוא לא מסוגל לחזור אל הרי אַלְדוּם. לא. התהום... השביל הצר. דרך בִּיאַלוּג הייתה משחק ילדים לעומת המקום הארור הזה.
והכי גרוע, שהתפילה שלו בכלל לא עזרה.
כלומר, היא כן. לא היה לו חם בכלל, מאז שהתפלל. הייתה רק רוח נעימה כל הזמן. אבל ההרים עצמם...
הסְקִיטוֹ דהר בין העצים, בשביל עפר שלא ברור מי סלל אותו.
סַאנְדְמִיאֵל לא הבחין בחיות כלל, מלבד בלוּרִיט קטן וצהבהב שלטש בו מבט מאחורי אחד העצים במהלך הדרך, אך הוא הניח שיש רבות מהן שפרשו לשינה לפני זמן קצר ממש, כשהחלה השמש לזרוח.
מה הוא יעשה הלאה הוא לא יודע. אבל למקום הזה- הוא לא חוזר.
סַאנְדְמִיאֵל השפיל את מבטו, רואה את השביל החולף במהירות תחת רגליו העצומות של הסְקִיטוֹ. איך הוא יכול שלא לחזור דרך הרי אַלְדוּם? זו הדרך!
הוא הרי לא יכול להישאר כאן לנצח. הוא צריך לחזור הביתה. כולם מחכים שיחזור...
ברגש געגוע עז שלפת אותו בפתאומיות, הוא סובב את ראשו לאחור. על אף שידע שלא יראה דבר, כלומר- לא את המאהל.
לא את אף אחד מיקיריו, שנמצאים כל כך רחוק... במאהלי הדרום.
שום דבר. רק את ההרים אותם חצה קודם, אלו שהוא באמת לא רוצה לראות יותר, אף פעם.
סַאנְדְמִיאֵל החזיר את ראשו קדימה, עגמומי. הוא לא מסוגל יותר. אמא, מָאנְרִיאֵל, אַנְאוֹטָה, עַדְרִיאֵלִי... לא, אסור לחשוב עליהם עכשיו. הוא לא יוכל להמשיך ככה.
הסְקִיטוֹ, לעומתו, דהר על השביל מבלי להתגעגע לאיש.
או שאולי כן? סַאנְדְמִיאֵל בחן את שערו האדום של הסְקִיטוֹ, "אתה מתגעגע למאמן שלך, רִיאוֹל?".
הנוף מסביב התחלף, מעצים גבוהים לשיחים נמוכים. מעצים חיים, ירוקת שופעת ואפילו פרחים- לצמחים יבשים.
"חבל, יכול להיות ששם עוד היו מים" סַאנְדְמִיאֵל בחן את נאדות המים שלו, הם מרוקנים כמעט לגמרי. "יהיה מטופש למות בצמא עכשיו, נכון?".
אחרי כל המסע שעבר, למות בצמא באמת יהיה מטופש. במיוחד אחרי הרי אַלְדוּם...
תמונות מן ההרים, מן התהום, צפו ועלו במוחו. הוא לא חוזר לשם. לא.

 

[שירת הכוכבים]

הנוף המשיך לחלוף במהירות מסחררת, מתחלף בחזרה לירוק יותר.
"עדיף שנחפש עכשיו מים, רִיאוֹל" אמר סַאנְדְמִיאֵל בקול, מנסה לנער את עצמו מן המחשבות. הוא גם ככה לא צריך לחשוב על זה כרגע. קודם שיגיע לעמק השְׁחוֹר.
הסְקִיטוֹ לא הגיב, רק המשיך לדהור קדימה.
סַאנְדְמִיאֵל ניער את ראשו בייאוש, ואחר הישיר את מבטו קדימה. הוא מדמיין, או ששם בקצה- ישנם בתים?
חיוך רפה נתלה על שפתו, כנראה שכן. מסתבר שאנשים גרים גם אחרי הזוועה הזו, באמצע ה- שממה? טוב, אולי זו לא שממה. הוא הרי לא באמת יודע.
מה שבטוח, זה שהמקום קרוב לעמק השְׁחוֹר. קרוב מאוד...
לפי מה שהבין מהמפה, בקרוב מאוד הוא אמור להגיע לעמק השְׁחוֹר. בקרוב ממש.
אולי אפילו עוד בשבוע הבא הוא יהיה שם...
ואז מה?
סַאנְדְמִיאֵל חשק את שפתיו. הוא לא יודע מה יעשה, אבל לכאורה- הוא פשוט יירד אל העמק. אין ברירה אחרת. הוא חייב להשיג את עשב הפֵּדֶארוֹל.
"עזוב את המים עכשיו" סַאנְדְמִיאֵל רכן קדימה, מתכונן לדהירה מהירה יותר. "בוא נגיע אל היישוב הזה... קדימה, רִיאוֹל!".
הסֹקִיטוֹ פתח בדהירה עצומה, כזו שהוא לא ביצע אף פעם. או שאולי בעצם הוא דהר ככה על ההרים, אבל אז הוא עצם עיניים...
אולי כדאי שיעצום גם עכשיו.
מסוחרר, עצם סַאנְדְמִיאֵל את עיניו בכוח. "אולי הגזמת קצת, רִיאוֹל. תאט קצת, אני רוצה להגיע לשם שלם...".
הסְקִיטוֹ האט קצת.
"נחמד שאתה מבין אותי" סַאנְדְמִיאֵל חייך, ופקח את עיניו בגבורה, על אף הסחרחורת שהתחדשה מידית. "ואם כבר, אולי כדאי שתאט עוד יותר. כן, ככה, יופי. אתה ממש מבין עניין".
בפליאת מה הוא התבונן בסְקִיטוֹ המציית להוראותיו, ודוהר לאט יותר מקודם. "אתה באמת מבין אותי?" הוא תהה בקול, "מעניין. לא ידעתי שחיות יכולות להבין כל כך אנשים... אימנו אותך ממש טוב, מסתבר. אולי אתה כן מתגעגע למאמן שלך".
מרחוק נראו בתי הכפר, גדולים יותר. בתים פשוטים, נראים מעץ. גגות הרעפים היו צבועים באדום חיוור, והכפר כולו היה מוקף בגדר עץ ישנה ומעט שבורה.
בכל זאת היה מראה הכפר מרענן. הוא חייב לראות אנשים, אחרי ההרים האלו.
סַאנְדְמִיאֵל נשם עמוק, מאט את הסְקִיטוֹ עוד יותר. עדיף שלא להיכנס אל הכפר בשעטה. רק... איפה הפתח של הגדר?
השביל התעקל ימינה, וסַאנְדְמִיאֵל פנה לשם. כנראה שהשביל מוביל אל הפתח בגדר, עדיף שידהר לשם.
השביל הסתיים ממש בסמוך לגדר העץ, בסמוך לפתח חסום. סַאנְדְמִיאֵל בלם, והביט פנימה.
כמה ילדים שיחקו מרחוק במשחק לא מזוהה.
"הי, ילדים" קרא סַאנְדְמִיאֵל, "אתם יודעים איך פותחים את זה?".
הילדים הוסיפו לשחק, אך אחד מהם עזב את המשחק ופרץ בריצה אל מקום אחר.
סַאנְדְמִיאֵל עקב אחריו בתקווה. הוא הולך לקרוא למישהו?
גבר גבוה ומזוקן התקרב אל הגדר, תנועותיו נוקשות ומראהו מזכיר מעט את הציידים במאהל. האם ייתכן שגם הוא צייד?
הקשת הרחבה שהייתה תלויה על כתפו של הגבר הבהירה את מקצועו באופן כמעט סופי. "שלום לך, בחור צעיר".
"יבורך יומך" סַאנְדְמִיאֵל חייך בנימוס, "אוכל לדעת לאן בדיוק הגעתי?".
הגבר לא השיב לו חיוך, "לכפר טְנִיאַר. מה רצונך?".
"אני בדרכי לעמק השְׁחוֹר" סַאנְדְמִיאֵל הוסיף להחזיק במושכות על אף שלא היה נראה שהאיש עומד לפתוח לו את הפתח בקרוב, "רציתי לעצור כאן בכפר למנוחה".
תווי פניו של הגבר התרככו קמעה, אך עדיין נותרו קשוחות. "מי אתה? מהיכן אתה? מה אתה רוצה מעמק השְׁחוֹר?".
"שמי סַאנְדְמִיאֵל בן עַדְרִיאֵל אוּפְּצִיגָאנוֹ, ואני מהמאהל השלישי שבמאהלי חצי הגורן הדרומיים" סַאנְדְמִיאֵל חש שעמום כלשהו כשחזר על פרטיו הארוכים, על אף שבמהלך המסע לא השתמש תמיד בפרטים כולם. "אמא שלי חולה באַטוֹלִין, והרופא אמר שהתרופה לכך היא עשב הפֵּדֶארוֹל הצומח רק בעמק השְׁחוֹר".
הצייד הניד בראשו, מסיט מעט את הקשת. "בסדר" הוא התעסק מעט עם הקרשים החוסמים את הפתח, ואחר הסיט אותם הצידה. "היכנס".

....

 

[פניני ריין]

היה שווה לחכות.

 

[CN]

ב"ה

תודה על הסיפור היפה הזה.
שמחה בשביל סנדמיאל שהוא לקראת סוף הדרך,
ומקווה שהאנשים בכפר ההוא יהיו טיפה יותר נחמדים מהחמצוץ שפתח לו את השער.

 

[שירת הכוכבים]

ספוילר: מפתח שמות

עיר
דארגמיאל: בחור בן שמונה עשרה, אסופי. נשוי לשילאה ומתגורר יחד עם הוריו של אשתו ואחיה באותו הבית. יש לו בן יחיד בשם אביאל, שנלקח אל בית המרפא בעקבות חולי. הוא הבין סוף סוף מיהו הרופא לוטמו.
שילאה: אשתו של דארגמיאל. אחותם של אנמיג ואורדיאן.
אביאל: בנם התינוק של דארגמיאל ושילאה. נלקח אל בית המרפא.
שרגאל: חברו הטוב ביותר של דארגמיאל ואסופי כמוהו. הם חלקו יחד עבר והווה משותפים, עד שהוא נפטר מאפשוצאיט.
הרופא לוטמו: רופא מסתורי ששמו הוזכר בהקשר למגפת התינוקות שבעיר.

שטחי אחוזות
גאטסאם: בעל האחוזה. הוא פגש את ליאם באירוע, ולאחר מכן הם נפגשו בביתו ליאם. הוא החליט לעבוד עם ליאם. אשתו מגלה על כך והוא לא מוכן לדבר איתה על הנושא.

פרק 44
הווילון הכהה כיסה על החלון הסגור.
ריח התרופות הכבד, שהיה חלק נכבד בכל בית המרפא כולו, היה חלש יותר בחדר הזה.
דָארְגְמִיאֵל טבל את נוצתו בצנצנת הדיו המלאה שעל השולחן. "מי רוצה להתחיל?".
הגברים החליפו מבטים, נבוכים.
"אני אתחיל" החליט דָארְגְמִיאֵל, מגייס לעזרתו את שרידי ההחלטיות שלו, זו שמעולם לא הייתה לו. הוא שרבט מספר מילים על הקלף שלפניו, ואחר הביט בכל הגברים הישובים סביב השולחן.
"מה שידוע לי הוא ככה: הרופא לוּטְמוֹ הוא רופא גאון שלמד בשלושה בתי לימודים שונים, בשלושה מקומות שונים לחלוטין בעולם. יש לו הרבה מידע על סוגי מחלות שונות והתרופות שלהן". הוא כתב את מילותיו על גבי הקלף, חש מטופש עד מאוד.
שקט. דממה, כאילו לאיש לא אכפת מן העניין.
הוא הצליח לשכנע את הגבר ההוא, הראשון שפגש, שעליהם להתכנס ביחד ולטכס עצה. אבל מצבה של התינוקת החולה, ביתו של מי שריכז לכאן את כולם- הדרדר בפתאומיות, והוא נותר לבד במערכה.
"מישהו רוצה להוסיף משהו? זו המטרה" דָארְגְמִיאֵל נשם עמוק, "אנחנו צריכים לאסוף את כל המידע כדי לדעת כיצד לפעול".
"הוא יודע לאבחן מחלה תוך דקות בודדות, ולהתאים לה תרופה לוקח לו אולי יום, ולכאורה פחות" אחד הגברים נענה לבקשתו של דָארְגְמִיאֵל, קולו חלש מעט.
דָארְגְמִיאֵל רשם את הדברים. כן, שִׁילְאָה סיפרה לו על כך. "עוד משהו?".
"הוא היה עובד בבית המרפא הזה" מלמל אחד הגברים בשקט, "פעם בשבוע. בימים אחרים הוא היה עובד במקומות נוספים".
גבר אחר, צעיר ונבוך, רכן אל השולחן במבוכה. "ועכשיו הוא חולה".
המיית דיבורים חלפה בחדר. "מאוד חולה" נאנח גבר אחד, גבוה ובהיר. "על סף מוות".
"הוא חולה בגִיסוּר" גבר מוצק, כהה שיער ועיניים. "הרופאים אומרים שהוא במצב שאי אפשר לצאת ממנו, בלי...".
הלחישות פסקו כולן. "צריך בשביל זה תרופה מההר הלבן" העז צעיר אחד לומר, "לא?".
דָארְגְמִיאֵל נשך את שפתו, ורשם את הדברים על הקלף. "מישהו ניסה לברר איך ניתן להשיג את התרופה?" שאל עניינית, מנסה להסוות את הרעד שחלף בו.
ההר הלבן. תרופה מההר הלבן! דווקא משם! כמו... כמו שְׁרָגְאֵל.
אבל אצל שְׁרָגְאֵל הוא ידע זאת מאוחר מדי. עכשיו... אולי עוד ניתן יהיה לעשות משהו.
"צריך שמישהו, צעיר אמיץ וחזק- ייצא אל ההר הלבן" הגיב אחד הגברים המבוגרים יותר ביבושת, והניח את ידו על כתף הבחור הצעיר שלידו. "הבן שלי היה יוצא לשם, אבל הוא מתחתן בעוד חודש וחצי... לא לעניין".
שתיקה השתררה.
ההר הלבן. המקום שרק שמו מעורר אימה בלב הבריות. מי ירצה לצאת לשם? דָארְגְמִיאֵל התנשם. הכל התערבל בראשו.
שְׁרָגְאֵל, אַפְּשוֹצֵאִיט, בית המרפא... האיש ההוא, הזר. אַבִיאֵל... גִיסוּר...
גוש עבה חסם את גרונו, והוא השפיל את ראשו אל הקלף. הוא לא יכול. הוא חייב. יש עוד אנשים. הם שותקים...
אתה אספת לכאן את כולם. אתה האחראי. אַבִיאֵל...
אולי אותו הוא כן יספיק להציל. יקיים את ההבטחה שהבטיח לשְׁרָגְאֵל לפני שנים. להביא המשך... אַבִיאֵל חייב לחיות. הבן המתוק שלו, טהור העיניים.
"אני אצא" לחש דָארְגְמִיאֵל, ואחר הגביה את קולו. "אני אצא".
כולם הביטו בו. הוא הסמיק מעט. "אני אצא אל ההר הלבן" אמר בקול, "ממש בזמן הקרוב".
"אנחנו נעזור לך" אחד הגברים, נחוש וחיוור. כמה נוספים הנהנו.
דָארְגְמִיאֵל השפיל את ראשו בשנית, בוהה בקלף הכתוב. האותיות רקדו מולו.
באמת? הוא ייצא אל ההר הלבן? הוא יצליח, בכלל?
איך הוא יכול להיות כל כך חסר אחריות. הוא בכלל לא שאל את שִׁילְאָה. ואם היא לא תסכים?
ומה... מה יהיה אם לא יצליח?
'זה לא כל כך רחוק' נזכר במה שאמר פעם מישהו על ההר, 'רק הדרך קצת קשה. משהו כמו שבוע ומגיעים לשם, באמת. עמק השחור כבר רחוק יותר. אם כבר. זה חודש וחצי בערך. הבעיה היא בדרך, לא במרחק'.
הדרך. והוא יצטרך לעבור אותה...
דָארְגְמִיאֵל נשך את שפתו התחתונה. הוא ישאל את שִׁילְאָה, והאלוקים יהיה בעזרו.

....

 

[שירת הכוכבים]

עבר
הקלפים מילאו את השולחן בערבוביה מגרדת.
אחד מהם, קטן ומגולגל, נפל על הרצפה.
גַאטְסָאם עקב אחריו בעיניו, מתאמץ מאוד להישאר רגוע. מֶארִיאַן לא מרגיש טוב, לכן נאלץ הוא בעצמו לשוחח עם נֵאוֹד, שמאז ומעולם נודע כאחד העובדים המפוזרים ביותר באחוזה.
"אני מתנצל על חוסר הסדר" נֵאוֹד הצטער באמת, ואפילו נבוך מעט. "לא זכרתי שהיום סוף החודש, ולא ידעתי שכבודו מגיע, אחרת הייתי מנסה להשליט כאן סדר..." ולא מצליח.
גַאטְסָאם הניד בראשו, "טוב".
נֵאוֹד הרים אליו מבט נבוך עד העצם. "אז, בעצם, כאן כבודו יכול לראות..." הוא חיטט ממושכות בערמה שעל השולחן, עד ששלף קלף אחד מקומט בהבעת ניצחון שמעורבת בה עגמומיות קלה.
"הנה. אלו התוצרים של השדות, במספרים. אפשר לראות את זה בטבלה, זה מסודר לפי תוצרת, גודל השדה ומיקום. בשורה התחתונה יש את המספרים הסופיים, רווחים ורווח נקי".
גַאטְסָאם בחן את הטבלה. היא הייתה מסודרת למדי, בניגוד לשולחן ולחדר כולו. משהו בטבלה הרגיע אותו, והוא חש נינוחות כלשהי סוף סוף. "השורה התחתונה לא שייכת לפִּיאֶתָר?".
"היא כן. אבל המספרים כאן הם לא מדויקים לחלוטין ולא כוללים את כל הנתונים. זה רק בכלליות" התשובה נאמרה תוך חיטוט מסיבי בערמה, "איפה הנחתי את זה...".
גֲאטְסָאם עפעף, והעדיף להעמיק את מבטו בטבלה על אף שכבר עיין בה מספיק.
החיטוט גבר, והרעש שעלה משם הרס את השלווה שניתנה לו בעקבות הטבלה. גַאטְסָאם הרים את מבטו מן הקלף. "מה אתה מחפש?".
הסומק הציף את פניו של נֵאוֹד, "אני מצטער... מתנצל ממש...".
גַאטְסָאם כחכח בגרונו. "לא ביקשתי התנצלות" הוא באמת לא הבין מה הקשר בין שאלתו לתגובתו של נֵאוֹד, האם ייתכן שלא שמע אותו היטב? "שאלתי מה אתה מחפש".
נֵאוֹד הרים כמה מסמכים, ותיקייה אחת. "את הקלף שבו נכתב הסיכום על הרפתות" הוא היה לחוץ כבר, "זה היה צריך להיות ממש כאן".
גַאטְסָאם העיף מבט בשולחן. הערמה גרמה לו לחוסר נוחות קיצוני, ובכל זאת הצליחו עיניו לקלוט כמה שורות כתובות על קלף מהוה ומקומט. "זה?".
"איך כבודו מצא את זה?" נֵאוֹד בהה בו, "בתוך רגע! טוב, זה באמת זה". הוא לא נטל את הקלף מידו של בעל הבית שלו.
גַאטְסָאם סקר את הטבלה. גם היא הייתה מסודרת. "מה קרה לרפת הצפונית?".
"פרצה שם מגיפה. היא נעצרה מאוד מהר בזכותו של נהוראי, אבל כמה וכמה פרות מתו" תשובתו של נֵאוֹד באה מהר מאוד, נשלפת מתוך מאגר זיכרונו.
הוא באמת עובד טוב, מצוין אפילו. אבל- בפעם הבאה הוא ישלח מישהו אחר לסקר את המצב. זה בלתי אפשרי, הוא לא שורד כאן כמעט. גַאטְסָאם סיים לסקור את הטבלה בעיניו.
נֵאוֹד בינתיים מצא את הקלף הבא, והגיש לו אותו. "הנה. זו טבלה על מטע ה-".
נקישות על הדלת קטעו את המשפט. גַאטְסָאם הסב לשם את ראשו, לא מרוצה.
אֶנִיר מיהר לפתוח את הדלת. "הו, אדון צעיר. מה רצונך?".
אדון צעיר? גַאטְסָאם בחן את הדלת הסגורה כמעט לחלוטין בעיניים מצומצמות. מה יהונתן שלו עושה פה?
"אבא שלי בפנים. נכון?" קולו של בן השש עשרה בקע דרך הפתח הצר שפתח אֶנִיר.
אֶנִיר הנהן. "נכון. אבל האדון עסוק עכשיו, אדון צעיר. תוכל לשוחח איתו מאוחר יותר".
"זה דחוף" הדלת נהדפה פנימה. "אבא-".
גַאטְסָאם סקר את הבעתו של בנו. בן השש עשרה היה נראה מתחנן. "מה קרה, יהונתן? אתה בטוח שזה דחוף?".
"לא ממש לעכשיו" יהונתן נסוג מעט. "אפשר במהלך היום. בסדר, אבא? כבר המון זמן לא דיברתי איתך".
זה היה נכון, ובכל זאת חש גַאטְסָאם בזיוף קל במילים האחרונות. יהונתן לא רוצה לשוחח איתו על דברים של מה בכך, וגם לא לספר לו על חוויותיו מן המסע הארוך אליו יצא עם אימו ואחיו הקטן.
אבל זה הבן שלו. ולמרות שעל קולו ניתן לשמוע שזו לא תהיה שיחה נחמדה, הנהן גַאטְסָאם לאישור. "בסדר, יהונתן. נדבר אחרי ארוחת הערב".
יהונתן חייך, וחמק משם.
בהמשך הפגישה עם נֵאוֹד כבר לא היה גַאטְסָאם מרוכז.

....

 

[מה שניחשת]

רגע.. למה זכרתי שגאסטם קפריזאי כזה? כאילו פה הוא מתנהג יחסית רגוע...
אבל יכול להיות שזה הזיכרון שלי...

 

[שירת הכוכבים]

רגע.. למה זכרתי שגאסטם קפריזאי כזה? כאילו פה הוא מתנהג יחסית רגוע...
אבל יכול להיות שזה הזיכרון שלי...

יש כמה אפשרויות לתשובה:
או שהתבלבלת עם ליאם- שייתכן והוא באמת עונה על ההגדרה הזו,
או שזכרת לא נכון,
או שלא הבנתי מה זה קפריזאי...

 

[מה שניחשת]

אוקי, התלבלתי עם ליאם

 

[שירת הכוכבים]

ספוילר: מפתח שמות

מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר במדבר לימואן, בעיר ליאשאר, בדרך ביאלוג ובהרי אלדום. הגיע לכפר קטן.
מאנריאל: אחיו הקטן של סאנדמיאל, בן אחת עשרה. מתולתל שיער וירוק עיניים. סאנדמיאל שלח אותו אל אחיהם הגדולים המתגוררים במאהל הסמוך.
מתנאל: אחד מאחיו הגדולים של סאנדמיאל, בן עשרים. נשוי ומתגורר במאהל הסמוך לזה בו מתגורר סאנדמיאל. אחיו של סאנדמיאל מאמא אחרת. לקח את מאנריאל אל המאהל שלו.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.

פרק 45
הווה
הבתים בכפר היו רעועים למדי.
חלק מן הקרשים שהיוו את קירות הבתים חרקו עם כל רוח שנשבה, וחלק גדול יותר מהם היה רקוב ברמות שונות.
עיניו של סַאנְדְמִיאֵל חלפו על פני הבתים שראה.
לא היה נראה שלילדים אכפת מכך, אך הצייד עקב אחרי מבטו.
"לא תמיד משתלם לחיות בבתי עץ" הוא אמר חרש, "לך ומצא את האנשים שיהיו מוכנים להתאמץ מעבר ליכולתם כדי לחדש את הבתים הללו. גם כך כמה גברים צעירים כבר היו צריכים לנסות לבנות בתים חדשים לעצמם. התוצאה הייתה פחות טובה, אבל לפחות התינוקות לא נושמים עץ רקוב".
סַאנְדְמִיאֵל הניד בראשו במבוכה. גם האוהלים נטו להתקלקל ולהיהרס פעם בכמה שנים, אך אז איש לא חשב להשאיר אותם ככה. אולי כי אין ברירה, אולי כי להקים אוהל קם בהרבה מלבנות בית עץ.
"אז אמרנו שאתה בדרכך לעמק השְׁחוֹר" הצייד עצר מהילוכו, ויישר את קשתו האדירה. הוא התבונן בענייו בסְקִיטוֹ ממנו ירד סַאנְדְמִיאֵל קודם לכן, ואחר הישיר את מבטו אל סַאנְדְמִיאֵל בעצמו. "זה מקום מעניין. הייתי שם באזור פעם".
"כן?" ליבו של סַאנְדְמִיאֵל פרפר לרגע, הוא מדבר עם מישהו שהיה שם! "אתה יכול לספר לי עליו קצת? אני לא יודע עליו כלום".
הצייד חכך בדעתו, ואחר הניד בראשו בהבעה לא ברורה. "נראה. קודם נשכן אותך היכנשהו..." הוא העיף מבט בבתים הרחוקים יותר, "יש שם אחד בשם דוֹרְאֶלוּ, יש סיכוי שהוא יסכים לארח אותך לכמה זמן. אותך ואת בהמת הרכיבה שלך" הוא בחן שוב את הסְקִיטוֹ, מתעכב על רגליו האדירות, הגבוהות.
סַאנְדְמִיאֵל הרפה מן המושכות קמעה, חש איך לחייו מסמיקות מעט. "זה סְקִיטוֹ עצום" הוא בעצמו לא הבין למה נימתו נשמעה מתנצלת קצת.
"אני רואה" הגיב הצייד ביובש, והחל לפסוע לכיוון הבתים המרוחקים.
מקרוב היה ניתן להבחין בריקבון של העץ ממנו נבנו הבתים. הגגות היו עשויים מקרשים דקים יותר שנבנו בשיפוע, וחלקם הגדול היה הרוס למדי.
"מה קורה כשיורד גשם?" סַאנְדְמִיאֵל בהה בגגות ההרוסים.
הצייד לא השיב. הוא נקש על דלת עץ רקובה שניצבה בסמוך, ואחר קרא בקול: "אולי כדאי שתפתח לפני שהיא תישבר, דוֹרְאֶלוּ?".
הדלת נפתחה באחת. "זו לא הדלת, האגרופים שלך חזקים מדי. מה עצבן אותך הפעם?" גבר חייכן עמד בפתח, תווי פניו דומים להפליא לאלו של הצייד.
סַאנְדְמִיאֵל בחן אותם בעניין. אחים, כנראה. לא מזכירים אותו ואת מָאנְרִיאֵל. אולי אותו ואת מֶתָנְאֵל... פעם הם היו חברים טובים.
"שום דבר. יש לך אורח, דוֹרְאֶלוּ. אל תאכזב אותו, הוא הלך לכאן הרבה זמן" סגנון דיבורו של הצייד לא היה ברור לסַאנְדְמִיאֵל. המילים החילו תוכן משועשע מעט, ואולי אפילו קודים פנימיים. אבל קולו וכך גם סבר פניו של הצייד נותרו רציניים ואדישים כמקודם.
"לא מאכזב אנשים" הצהיר דוֹרְאֶלוּ, "יבורך יומך, אח. אורח יקר, אותה מוזמן להיכנס פנימה אל ביתי הקט. אם לוּנְדָאר הכניס אותך אל הכפר- אני סומך עליך ועליו. אני דוֹרְאֶלוּ, ואתה?".
סַאנְדְמִיאֵל התבלבל לרגע מדבריו של האיש, "סַאנְדְמִיאֵל".
"שם נחמד. טוב, כנס כבר. הדלת המסכנה שלי לא אוהבת לעמוד פתוחה זמן רב, למרות שזה חבל. אתה נכנס או שאתה נשאר בחוץ?" דוֹרְאֶלוּ היה נראה עליז למדי.
"הסְקִיטוֹ שלי-" התחיל סַאנְדְמִיאֵל לומר, ונקטע על ידי מארחו החדש.
"לוּנְדָאר ייקח אותו איתו למכלאה. נכון, לוּנְדָאר? אתה גם ככה בדרך לשם".
הצייד, לוּנְדָאר, הניד בראשו ונטל את המושכות מידו של סַאנְדְמִיאֵל ללא אומר ודברים.
סֲאנְדְמִיאֵל נכנס בעקבות דוֹרְאֶלוּ אל פנים הבית, נבוך. "תודה לך".
"אה, תודה לך. אני אוהב את האורחים הבודדים שמסתובבים כאן, ודג אותם בזהירות ובהתלהבות רבה. אל תיבהל, מה אתה נבהל?
זקן הכפר הקודם, שהוא במקרה היה סבא שלי- נהג תמיד לומר שאורחים מביאים איתם ברכה ושלום, ושלום מביא איתו ברכה גם כן. בקיצור, תרגיש בנוח" דוֹרְאֶלוּ סגר את הדלת.
"שב כאן, על הכיסא" הוא עצר לרגע מדיבורו, והצביע על כיסא עץ ישן. "הוא יחסית חדש, תירגע. רק מלפני שלוש שנים, הוא לא יישבר כל כך מהר. הילדים שלי אוהבים דברים ישנים כנראה, כך שכל דבר חדש נהיה ישן מהר מן המצופה. למה אתה עדיין עומד?".
סַאנְדְמִיאֵל התיישב על הכיסא הבודד במבוכה. "ואיפה אתה תשב?".
"אה, יש עוד. חכה אני אביא אותם. אגב, הילדים שלי לומדים עכשיו, ואשתי מן הסתם אצל אמא שלה. כאילו לא חיכינו שש שנים כדי לעבור לבית משלנו! לך תבין נשים" דוֹרְאֶלוּ גלגל עיניים בייאוש, ונבלע בפתח כהה של חדר.
הוא חזר משם עם שני כיסאות, "שיהיה. רגע, אני אביא לך כוס מים. או שאתה רוצה גם לאכול משהו?" הוא מזג מכד חרס גדול אל כוס עבה. "מן הסתם אתה מגיע מדרך ארוכה. מאיפה אתה באמת?".
סַאנְדְמִיאֵל עדיין לא חש בנוח, למרות שהתחיל לחבב את מארחו המשעשע. "ממאהלי חצי הגורן הדרומיים".

 

[שירת הכוכבים]

כוס המים נשמטה מידו של דוֹרְאֶלוּ, וזה מיהר וגחן להרים אותה שנייה לפני שהתנגשה ברצפת העץ המחוספסת. "אופס. מה, אתה באמת משם? זה לא רחוק מדי? חשבתי ששם כבר מתייאשים...".
הוא שפשף את עיניו, "הדרך מסוכנת יותר ממסוכנת, אני אישית הייתי מעדיף להילחם עם עשרים לוּשְׁקָאטִים מאשר לעבור אותה.
למרות שלוּנְדָאר למשל הצליח לגבור רק על שלושה ביחד וגם זה בקושי, ואני לא באמת יכול להשוות את עצמי אליו כשמדובר במשהו שדורש כוח ומיומנות. אז מה, זה סוג חדש של התאבדות, שמשום מה לא הצליח לך?" הוא הביט בסאנדמיאל בהתעניינות.
לחייו של סַאנְדְמִיאֵל התחממו. "אמ... לא. כלומר, אני מגיע משם, כן. אמא שלי חולה והתרופה שלה בעמק השְׁחוֹר".
"כצפוי, לא שחשבתי אחרת. אבל בכל זאת יש סיבה לכך שהדַיִג שלי נעשה שחון משנה לשנה. אתה לא חושב ככה? טוב, מה אני מרבה בדיבורים, אפילו לא הבאתי לך את הכוס, כי היא נשפכה. רגע, אני אמלא לך שוב" המים שוב נמזגו מן הכד.
סַאנְדְמִיאֵל נטל את הכוס בשתיקה מידו של המארח הפטפטן. הוא עדיין לא הצליח לגבש את דעתו על דוֹרְאֶלוּ.
"שתה לרוויה. אתה רוצה גם לאכול? אני אביא לך משהו. רגע, בעצם-" הוא עצר, והסתובב אל סאנדמיאל. "איך לא זכרתי כבר ברגע הראשון? הייתי שואל על זה את לוּנְדָאר! עכשיו שנינו לא יודעים מה לעשות. מה עושים, איך אמרת? סַאנְדְמִיאֵל. מה עושים?".
סַאנְדְמִיאֵל לגם מן המים, ואחר משך בכתפו. "אני... לא כל כך הבנתי במה נזכרת". טיפוס מעניין, דוֹרְאֶלוּ הזה. נראה שלא יהיה משעמם איתו לרגע.
"אה, נכון. אתה הרי בכלל לא מכיר את גִירָאן, את קיר רִיגוֹט... טוב, אני אספר לך, אל תדאג. רק קודם תאכל. לִישְׁגָאט אתה אוהב?".
"האמת שאף פעם לא טעמתי" סַאנְדְמִיאֵל הופתע לרגע מהימצאותו של הפרי היקר בבית העץ הרקוב, ואחר נזכר ששמע פעם שהפרי יקר כי הוא גדל הרחק, באזור הרצועה הפִינָארִית וצפונה משם. "אצלנו הפרי הזה יקר מדי".
"טוב, אתה הרי גר הרבה מאוד דרומה מכאן" דוֹרְאֶלוּ חתך חצי מן הפרי, ואת החצי השני הותיר שלם. "וגם כאן הפרי הזה לא מדי שכיח, אלא רק צפונה יותר, מעבר להרי העמק".
הוא סידר את הפרי כולו על מגש עץ, והניח אותו על השולחן, שהיה עמוס בשאריות בדים. "סליחה על חוסר הסדר. אשתי תופרת לכל המשפחה המורחבת אז יש לה תמיד תעסוקה. מה רציתי לומר? לא זוכר. אז פשוט תאכל".
סַאנְדְמִיאֵל נטל את הפרי בזהירות, וטעם אותו על קצה לשונו. טעים. כבר שנים שלא אכל משהו מתוק כל כך... הלוואי ויכול היה להביא את זה הביתה, לאוהל. שיהיה למָאנְרִיאֵל משהו טעים יותר לאכול מגרגרי מֶאקְפִינָאר שטעמם מזעזע.
"טעים, נכון?" דוֹרְאֶלוּ התיישב סוף סוף, ונטל מעט מן הפרי בעצמו. "אני בודק אם זה בסדר. לפעמים יש כאלו מרים יותר, ואם אתה לא מכיר את הטעם אולי לא תבחין בכך. בכל אופן, נחזור לעניין שנזכרתי בו מקודם".
סַאנְדְמִיאֵל הרים אליו עיניים. "כן?". נימת קולו של דוֹרְאֶלוּ, שלכל אורך השיחה היה עליז למדי, לא בישרה טוב.
"אז זהו" דוֹרְאֶלוּ הרצין, ותופף קלות על השולחן. "יש בעיה. אתה תצטרך להתעכב כאן למשך חודשיים".

....

 

[שירת הכוכבים]

בעוד מספר פרקים, בעזרת ה', אעצור את הכתיבה ואעבור לעריכה של החלק הכתוב.
לכן אשמח מאוד לביקורת על הפרקים האחרונים, ועוד יותר אם יהיה למישהו ביקורת כללית יותר.
אחרי העריכה אמשיך לכתוב בעזרת ה' ואעלה גם את הפרקים הבאים.
תודה רבה לכל קוראי הסיפור

 

[שירת הכוכבים]

ספוילר: מפתח שמות

מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר במדבר לימואן, בעיר ליאשאר, ובדרך ביאלוג. הגיע לכפר קטן, שם המארח שלו טען שיצטרך לחכות חודשיים.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.

בית האבן
איש השקט: המנהיג, אדם שקט היושב בדרך כלל בחדרו וקורא לאנשיו בעת הצורך.
אליאב: בכיר בארגונו של איש השקט, נמצא רוב הזמן בבית האבן ויוצא מידי פעם למשימות אותן מטיל עליו איש השקט. הוא בישר על מותו של שרגאל למשפחה במאהלי הדרום, ומשם חזר אל בית האבן. בדרכו פגש באיש על סף מוות שסיפר לו שהוא וחבריו נשלחו לרצוח את איש השקט ואת כל יושבי בית האבן.

פרק 46
כיסא העץ חרק.
המים היו מרירים מעט, והחליקו בגרונו בקושי.
"מה זאת אומרת?" סַאנְדְמִיאֵל הביט בבהלה במארחו, שנע על מקומו בחוסר נוחות.
דוֹרְאֶלוּ הזיז מעט את מגש העץ. "תאכל. זה פשוט מסובך קצת".
"לא הבנתי" עיניו של סַאנְדְמִיאֵל נצמדו לפרי המתוק.
ריח העץ הרקוב התמזג בקולו השקט פתאום של דוֹרְאֶלוּ, המספר על חיים של מצוקה ומחסור. על בקתות עץ רקובות, על שפע פירות מול חוסר מחריד בלחם לאכול.
על עבודה קשה ומפרכת, על חוסר זמן מובהק. על תינוקות שחולים, על גברים שניסו להיות אמיצים וכשלו.
"צריך סוג עץ מיוחד מאוד" הסביר דוֹרְאֶלוּ, מחליק כף יד על השולחן הישן. "שיחזיק מעמד, בניגוד לבקתות העץ הבודדות שנבנו לפני חצי שנה. צריך גם מספיק כוח אדם, וזמן. זמן מספיק בשביל לעשות את זה".
סַאנְדְמִיאֵל הרים את עיניו מן הפרי המתוק. "ואיך כל זה קשור אליי? לעמק השְׁחוֹר? למה אני צריך לחכות..." הוא בקושי הצליח להזיז את שפתיו, "חודשיים?".
דוֹרְאֶלוּ נאנח, ותופף קלות על השולחן בשנית. "לא ידענו מה לעשות. חבורה שלמה של גברים, ראשי משפחות גדולות- התכנסה בקצה הכפר. אפילו לא היה מקום שפוי להתכנס בו...".
הוא חייך במרירות כלשהי, "בסופו של דבר הוחלט שייצאו אל העיר רֵאוּטָלִין. זו עיר רחוקה מאוד מכאן, מעבר להרי השְׁחוֹר. היא הדרומית מבין רִיאַרוּנֵי המרכז. העיר הזו מהווה חלק מרִיאַרוּן לוּאָן, אתה יודע מה זה?".
סַאנְדְמִיאֵל הניד בראשו, "אני יודע איפה זה נמצא, אבל אני לא כל כך יודע מה זה אומר".
"רִיאַרוּן לוּאָן משופע ביערות. העצים שם איכותיים וטובים, וישנם אנשים שאחראים על ליקוט העצים. זו תעשייה שלימה, אולי כדאי שאני לא אפרט עכשיו" דוֹרְאֶלוּ עצר לרגע. הוא נטל את הכד, ומילא כוס נוספת על זו של סַאנְדְמִיאֵל.
אחר הוא המשיך, "בדיקה אצל זקן הכפר גילתה שגם בפעם הקודמת בה נבנו הבתים נלקחו העצים מרֵאוּטָלִין. בקיצור, הם הבינו שזו האפשרות הטובה ביותר- לקנות מהם עצים, ולהביא לכאן. בנוסף אלו שיצאו, יביאו איתם גם חבורה של גברים צעירים שיעזרו לנו בבנייה" דוֹרְאֶלוּ נשם עמוק, ושתה מכוס המים שמזג רגע קודם לכן.
סַאנְדְמִיאֵל נגס בחתיכה קטנה של לִישְׁגָאט. "עדיין לא הבנתי איך זה קשור אליי".
"היה צריך שלושה אנשים שייצאו לשם" דוֹרְאֶלוּ התפתל מעט, "ולא הרבה אנשים רצו. לכן מי שהתנדב- באמת יצא, ולא היה אכפת מיהו ועד כמה חשוב שיישאר, בין השאר כי כולם חשובים- כבר אמרתי לך שיש לנו קצת מחסור בכוח אדם. לכן, גִירָאן יצא אל רִיאַרוּנֵי המרכז. הם יצאו ממש לפני יומיים, וייקח להם חודשיים לחזור".
סַאנְדְמִיאֵל חש את ראשו כואב. אין לו מושג מה זה אומר, אבל זה נשמע לא טוב. "מה היה התפקיד של גִירָאן? איך הוא קשור לעניין?".
דוֹרְאֶלוּ נאנח שוב, "המפתחות של מגדל עֶנִיהוּ... הם אצלו. אסור לו להשאיר אותן לבד לרגע, ולכן הוא לקח אותם איתו לרֵאוּטָלִין. אף אחד לא חשב על זה יותר מדי, בייחוד שלא הרבה אנשים... מגיעים".
אצבעותיו של סַאנְדְמִיאֵל נאחזו בשולחן. "איפה זה מגדל עֶנִיהוּ?".
"אני לא יודע מה אתה יודע בדיוק על הרי השְׁחוֹר- אלו שמקיפים את עמק השְׁחוֹר, כן? אבל מן הדרום, באורך של מאות קילומטרים, מקיף את ההרים קיר רִיגוֹט" דוֹרְאֶלוּ עצר, ובחן את סאנדמיאל, כבודק האם יעמוד במידע שישמע.
"זהו קיר גבוה מאוד, עשוי סלעים" התחיל דוֹרְאְלוּ להסביר רגע אחר כך, "הוא ממש ישר, קשה עד בלתי אפרי לטפס עליו. לכן נבנו שני מגדלים לאורך הקיר. אחד מהם הוא מגדל עְנִיהוּ, והוא קרוב מאוד לכאן".
סַאנְדְמִיאֵל נשך את שפתו, ואחר השפיל את עיניו אל הפרי. "והוא נעול עכשיו?".
"נעול תמיד" דייק דוֹרְאֶלוּ, "מה שחסר זה שכמה סקרנים יטפסו לשם סתם. המפתחות עכשיו עם גִירָאן, ואי אפשר להיכנס לשם, לעלות במגדל".
הוא הניד בראשו בהשתתפות, "אני תמיד אמרתי שצריך להכין עוד מפתחות, שיהיה. אבל כולם התעקשו שלא, אי אפשר, תמיד היו למגדל שני מפתחות וזהו. שונים, כן? יש שתי דלתות, אחת אחרי השנייה. שתיהן, אגב, נפתחות מבפנים. כלומר, אם מישהו יורד במגדל, הוא יכול לפתוח את הדלת. אבל זה באמת לא משנה עכשיו".
סַאנְדְמִיאֵל קימט מצח, "איך זה נפתח מבפנים?".
"המפתח מסיט קורת עץ שחוסמת את הדלת. לכן גם מאוד קשה לסובב אותו בחור, ממה שהבנתי. מבפנים, אפשר להסיט את הקורה עם הידיים. אולי זה אפילו יותר קל, לך תדע".
שטף דיבורו שב והופיע, "בכל אופן, זה לא משנה כרגע, עדיף שנדון באירוח שלך. יש לי חדר קטן בבית, אבל קצת לא נוח שם. הבעיה היא שלא תמצא הרבה חדרים טובים יותר, כי סיכמנו הרי שהכל כאן רקוב ומתפורר".
סַאנְדְמִיאֵל חש את הייאוש חודר לעצמותיו. באמת אין מה לעשות? באמת הוא יצטרך להמתין כאן חודשיים, אחרי כל הדרך הארוכה והמסוכנת שעבר?
לשבת ולהמתין, כשאמא...
קולו של דוֹרְאֶלוּ הוסיף להישמע, הוא המשיך לדבר על חדרו של סַאנְדְמִיאֵל.
סַאנְדְמִיאֵל עצמו הוסיף לשבת על כיסא העץ, מתיקותו של הפרי הפכה בפיו למרה.

....

 

[שירת הכוכבים]

הסְקִיטוֹ דהר בתוך ענן עשוי פתיתי שלג.
רגליו בטשו בשכבת השלג המכסה את האדמה בעוצמה, ופרסותיו שקעו מעט בפנים.
אליאב אחז במושכות במיומנות, מדהיר את הסְקִיטוֹ קדימה.
הוא חייב להגיע לבית האבן בזמן. הוא חייב להזהיר אותם, את כולם. את איש השקט. אסור לו לאחר את המועד!
הנוף חלף במהירות מסחררת, רטוב ומושלג. הסְקִיטוֹ דהר במהירות המקסימלית המוטרפת שלו.
הרוח הקפואה צלפה בכפות ידיו החשופות של אליאב, והוא הודה לאלוקים על כך שהסיט קודם לכן את מסכת הפנים שלו, כהגנה מפני הקור.
עיניו דמעו מן הרוח, והוא מצמץ שוב ושוב.
באופק כבר נראו ההרים המושלגים של הַיידְרֶאן, השטח הצפוני ביותר של הארץ רחבת הידיים.
הוא כבר כמעט שם. חצה את הארץ כולה, הגיע צפונה. על אחד ההרים, סמוך לפסגת נֵיידִיאָר, נמצא בית האבן. לובנו מתמזג בשלג העד, מסווה אותו כליל לעין ממוצעת. בכוונה תחילה.
אליאב צמצם את עיניו כשחש בפתיתי שלג נוחתים ברכות על ברדסו, על כתפיו. העונה כנראה מתחילה להתקרר, אם יורד כאן כל כך הרבה שלג. הוא מזהה את האזור, לִיאַרָה. ככלל, לא יורד כאן כל כך שלג, בטח לא בימות החמה.
או שהוא כבר הצפין יותר?
הסְקִיטוֹ דהר על שכבת שלג עבה יותר, נאבק. אליאב הניע את רגליו שכמעט הגיעו לשלג הגבוה. כנראה שהוא אכן הצפין יותר. בנִיקְרָאר מושלג יותר.
הרבה זמן הוא לא היה בצפון... מאז יצא לדרך רק הדרים.
לסתותיו של אליאב התהדקו. הוא חייב למהר, למרות הכל. למרות הקור והשלג. יושבי בית האבן כולם בסכנה מוחשית. מהר, מהר, מהר....
הסְקִיטוֹ התעקש, המשיך הלאה. בהמשך היה רגוע יותר, והסְקִיטוֹ דהר על שכבת שלג דקה ומידי פעם בוסס בשלג גבוה יותר.
"רק לא להיתקע כאן, אלוקיי" מלמל אליאב שוב ושוב, "רק לא להיתקע כאן". הוא חייב להגיע מהר! אולי כדאי לעבור דרך מישורי לָארְגִית. זה יותר ארוך, אבל לכאורה יהיה שם פחות שלג, אולי רק בוץ.
טוב, אז הוא צריך לפנות פה שמאלה אל מישורי לַארְגִית. העיקר להגיע כבר. הוא חייב לספר זאת לאיש השקט, חייב להזהיר את כולם.
הקור הרעיד את גוו כשהסְקִיטוֹ דהר במהירות עצומה במישורי לַארְגִית האינסופיים כמעט. ואולי לא היה זה רק קור, אולי היה זה הפחד.

...

 

[CN]

ב"ה

תודה על סיפור יפיפה!
מאוד אוהבת את ההתפתחויות.
הערה קטנטונת על חלק א' - בהתחלה המים עוברים בקושי, ואז הוא מביט בבהלה - זה לא כ"כ סדר הפעולות הנכון, ולדעתי אפשר גם לוותר על ההבטה בבהלה, ולהפוך את לגימת המים לביטוי לבהלה - השתנק, נחנק, בלע כמות גדולה מידי שירדה בחדות בגרונו, הפה התייבש ולא יכל לבלוע, משהו כזה.

הערה כללית יותר על הפרק - לי היה מייגע כל הפירוט של המארח הנכבד, פשוט רצתי לסוף הפרק כדי לדעת למה למען ה' צריך להתעכב חודשיים!! ורק אח"כ חזרתי להתחלה. אני לא בטוחה שזה אומר לוותר על החלק הזה, כי אח"כ שקראתי דווקא נהניתי, זה רק אומר שהצלחת לבנות מתח טוב..
רק משהו אחד שמתי לב - היה בקטע המון אקספוזיציה שמספרת לנן על המשך הדרך, רובה עברה חלק בגרון, רק משהו אחד הרגיש שניסית להשחיל לנו מידע בכח - החלק שהוא מסביר שהדלת ניתנת לפתיחה מבפנים. בפרט שהוא מדגיש 'לא משנה' - זה עוד יותר שם לנו מרקר זורח על המשפט.

אבל זה באמת הערה קטנה בגלל שאני באמת מעריכה מאוד את ההתמדה ואת הסיפור, הוא בנוי ממש טוב!

מה שעוד רציתי להגיד באופן כללי, שיש לנו 4 זירות שלא מתאחדות וזה נראה לי יותר מידי זירות להחזיק פתוחות בראש, כל אחת מאוד מאוד רחוקה מהשניה.
בהווה - גם סנדמיאל וגם התינוק החולה, וגם בית האבן, ובעבר - בעל האחוזה.
ספציפית אצלי בעל האחוזה הוא החלק שהכי פחות מרתק אותי, ולא מספיק מסקרן אותי לדעת איך הוא מתקדם.
אולי יש בו יותר מידי קלישאות? אולי הוא מידי צפוי? אולי חסר בו יותר עלילה? לא יודעת, אבל זה מה שעולה לי.

בהצלחה ענקית!!
מחכים לקרוא בספר מלא!

 

[CN]

ב"ה

מה שלום סנדמיאל? החליט לטפס על החומה בלעדינו?

 

[שירת הכוכבים]

ספוילר: מפתח שמות

מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. אחיו הגדול של מאנריאל.
אנאוטה: אשתו של סאנדמיאל. נותרה עם התינוק ועם חמותה לבד במאהל.
מאנריאל: אחיו הקטן של סאנדמיאל, בן אחת עשרה. מתולתל שיער וירוק עיניים. סאנדמיאל שלח אותו אל אחיהם הגדולים המתגוררים במאהל הסמוך. ברח מן המאהל לאחר שהסתבך שם קלות.
צפנאל: אחד מאחיו הגדולים של סאנדמיאל, בן עשרים ושתיים. נשוי ומתגורר במאהל הסמוך לזה בו מתגורר סאנדמיאל. אחיו של סאנדמיאל מאמא אחרת. הסכים לקחת את מאנריאל אל אוהלו.
מתנאל: אחד מאחיו הגדולים של סאנדמיאל, בן עשרים. נשוי ומתגורר במאהל הסמוך לזה בו מתגורר סאנדמיאל. אחיו של סאנדמיאל מאמא אחרת. לקח את מאנריאל אל המאהל שלו.
אימם של סאנדמיאל ומאנריאל: חולה מאוד במחלה קשה.

עיר
דארגמיאל: בחור בן שמונה עשרה, אסופי. נשוי לשילאה ומתגורר יחד עם הוריו של אשתו ואחיה באותו הבית. יש לו בן יחיד בשם אביאל, שנלקח אל בית המרפא בעקבות חולי. החליט לצאת למסע להר הלבן על מנת להביא תרופה לרופא היכול לרפא את בנו.
שילאה: אשתו של דארגמיאל.
אביאל: בנם התינוק של דארגמיאל ושילאה. נלקח אל בית המרפא.
שרגאל: חברו הטוב ביותר של דארגמיאל ואסופי כמוהו. הם חלקו יחד עבר והווה משותפים, עד שהוא נפטר מאפשוצאיט.
הרופא לוטמו: רופא היכול לעזור לרפא את התינוקות החולים.

פרק 47
מקהלת ציפורים צווחניות התמקמה על העץ.
הן פצחו בצוותא בשירת הבוקר, חותכות בקולן את אווירה החורשה.
מָאנְרִיאֵל פקח עיניים וניער את ראשו. כל הגוף שלו כואב, והבטן שלו עוד יותר. איפה הוא?
הוא התמתח, מעיף מבט סביב. עצים ועצים, וציפורים. הוא יושב קרוב לשביל עפר ארוך ומתפתל, בין עצים.
מָאנְרִיאֵל עפעף, הוא נזכר. אתמול יצא מהמאהל ורצה להגיע למאהל של התאומות. איזה טיפש שהוא! הרי הדרך היא יומיים הליכה, מה הוא חשב לעצמו?
אוף.
הוא נעמד על מקומו, חש את שריריו זועקים במחאה. הוא רעב וצמא, ואין לו כוח ללכת אפילו פסיעה אחת.
אולי כדאי שיחזור?
מָאנְרִיאֵל הסב את ראשו אל הכיוון ממנו הוא חושב שבא. מה, לחזור למאהל של צְפַנְאֵל ומֶתָנְאֵל?
אבל הילדים שם מעצבנים, והוא לא מסתדר עם אף אחד שם, וגם... יְחַצְאֵל אמר שהוא מציק...
עיניו נמלאו בדמעות, והוא עפעף שוב ושוב על מנת להיפטר מהן, אבל במקום להיעלם הן התחילו לזלוג על לחייו.
הוא ילד רע שמציק לכולם, אז אסור לו להישאר שם. אבל אולי אסור לו גם לבוא למאהל של התאומות, כדי שגם שם לא יציק לאף אחד?
מָאנְרִיאֵל מחה את דמעותיו בכוח, אך הן המשיכו לזלוג, בוגדניות. אבל גם הוא ילד שצריך להיות באיזשהו מקום, הוא לא יכול להישאר במקום שאין בו אף אחד! הוא צריך מישהו שידאג לו, הוא רק בן אחת עשרה.
וכבר עכשיו הוא רעב וצמא...
אולי כדאי שיחפש את הנחל? הוא אמור אומנם להיות רחוק, איפה שהגבעות הירוקות- אבל אז מה! הוא לא מפחד מהגבעות הירוקות, הוא יכול ללכת לשם.
הבעיה היא שהן מן הסתם רחוקות מהדרך הסלולה הזו, והוא מפחד לצאת ממנה. ואם ילך לאיבוד?
מָאנְרִיאֵל נשם עמוק. קודם הוא צריך להירגע, ומהר.
בסדר, אם הוא ילד כזה, שמציק לכולם- אין מה לעשות. אבל אם ככה, אולי כדאי שהוא יתחיל ללמוד איך לחיות כאן בחורשה הזו. הוא יהיה כאן, בטוח אפשר להיות כאן. הוא יטחן חיטים מעמק הלוֹהַר, למרות שהוא רחוק, וישתה מים מהנחל שליד הגבעות הירוקות. זה אמור להספיק.
אבל בעצם אַנְאוֹטָה תמיד אמרה לו שחשוב לאכול ירקות, ונדמה לו שגם אמא אמרה את זה. אז אולי כדאי שהוא יחפש גם ירקות? אבל איפה הוא ימצא?
בשוק של המאהל תמיד יש ירקות, אבל הם יקרים. את אלו שזולים יותר הוא לא אוהב. מה הוא יעשה?
אצל צְפַנְאֵל הוא היה אוכל יותר ירקות, כי הם קנו יותר מאַנְאוֹטָה. כנראה פשוט יש להם יותר כסף.
באוהל שלהם היו אוכלים בעיקר מֶאקְפִּינָאר, וזה היה נורא. כל פעם אחרי שהוא אכל אותו, היו לו כאבי בטן נוראיים במשך יומיים, וכמה פעמים הוא אפילו הקיא.
אבל הוא לא רצה לספר לסַאנְדְמִיאֵל, כי אז סַאנְדְמִיאֵל יהיה עצוב. אז הוא לא סיפר, רק אמר שהוא לא אוהב. סַאנְדְמִיאֵל קצת כעס עליו, אבל זה יותר טוב משהוא ידאג. נראה לו.
מָאנְרִיאֵל נשען על גזע של אחד העצים. טוב, להחליט מה יעשה בהמשך חייו הוא יכול גם אחר כך. עכשיו הוא צריך להחליט מה לעשות ברגעים אלו, היום.
הוא יכול לעשות כמה דברים: לחזור למאהל של צְפַנְאֵל ומֶתָנְאֵל, להמשיך למאהל של התאומות, או ללכת לחפש את הנחל.
מָאנְרִיאֵל התלבט לרגע ארוך, ואחר ניתק מן הגזע.
דבר ראשון ילך לנחל. אחר כך יראה מה לעשות הלאה.
אם נניח הוא רוצה להתחיל להסתדר לבד בעולם הזה...
עדיף שדבר ראשון ימצא את הנחל וישתה מים, כי זו תהיה התחלה נהדרת ליום הזה.
חיוך עקום מתח את פיו של מָאנְרִיאֵל בעגמומיות, התחלה מקסימה. אין התחלה טובה יותר.

....

 

[שירת הכוכבים]

שולחן העץ הקטן היה מכוסה במפה דקיקה.
שתי כוסות חרס כהות נחו עליו, מלאות עד סיפן.
המשקה היה עדיין חם, ובסמוך לכוסות נחו גם כמה מאפים מן הבוקר, מעט יבשים.
דָארְגְמִיאֵל נגע בכוס המשקה שלו, ואחר הסיט את אצבעותיו. "תשתי".
"תכף" שִׁילְאָה הנידה בראשה, חיוורת. היה נראה שהיא מבינה שהוא רוצה לספר לה משהו.
"לא" דָארְגְמִיאֵל נעץ בה את עיניו, מוסך בקולו ובעיניו נימה משכנעת, כזו שהצליח לסגל לעצמו רק ממש בזמן האחרון. "שתי עכשיו. את צריכה כוח, אַבִיאֵל צריך אותך חזקה".
שִׁילְאָה התלבטה לרגע, ואחר קירבה אליה את הכוס. "בסדר. אבל דבר כבר, דָארְגְמִיאֵל. מה אמרו האנשים? היה להם רעיון?".
דָארְגְמִיאֵל המתין מספר רגעים, בהם היא שתתה מן המשקה. אחר היא הניחה את כוסה, מלאה בחציה.
"נו?".
דָארְגְמִיאֵל מיקד את מבטו במפת השולחן. "הגענו יחד למסקנה שצריך שאיזשהו צעיר אמיץ ייצא להר הלבן, להביא משם תרופה לרופא לוּטְמוֹ. מסתבר שהתרופה למחלתו נמצאת רק שם".
"ועכשיו אתם צריכים למצוא צעיר אמיץ מספיק בשביל לצאת למסע כזה?" שִׁילְאָה התחלחלה, "ועד אז אביאל...".
דָארְגְמִיאֵל הרים אליה מבט זהיר. מה היא תאמר על זה?
"רגע, דָארְגְמִיאֵל" עיניה נפערו, "אל תגיד לי ש....?".
"היה צריך צעיר אמיץ וחזק" ציניות שלא ידע שקיימת בו החליטה לדבר במקומו, "אז זה קפץ מעצמו, מאליו".
שִׁילָאָה עצמה את עיניה ברעד.
"אם את לא רוצה אז לא" מיהר דָארְגְמִיאֵל לומר, "אגיד להם שבסוף לא, שאשתי דואגת. או שאמצא תירוץ אחר אם את רוצה. אל תדאגי".
חיוך עקום מתח את שפתיה של שִׁילְאָה, "הכל כדי שלא אדאג, מה? ואתה בעצמך מה?".
דָארְגְמִיאֵל שתק. הוא לא ידע מה לומר לה. הרגע בו הוא הציע את עצמו היה מוזר ומשונה כל כך, הוא באמת לא יודע להסביר איך ההצעה החליקה מגרונו.
"ומה יהיה על אַבִיאֵל?" המשיכה שִׁילְאָה לומר, כאובה. "ומלבד זאת..." היא עצרה לשנייה, ואז הישירה מבט עז אל בעלה. "אתה רוצה לצאת להר הלבן, דָארְגְמִיאֵל".
דָארְגְמִיאֵל נרתע. "מה?".
"אתה רוצה לצאת לשם" המשיכה שִׁילְאָה להגיד, "זה בוער בעצמותיך, אתה מחפש לעשות את זה... אני יודעת שזה מפחיד. אבל אתה משתוקק לעשות משהו עם המצב, אתה לא תהיה מסוגל לשבת ולחכות עד שצעיר אמיץ כלשהו ילך ויחזור".
דָארְגְמִיאֵל פתח את פיו, רוצה להתנגד.
היא לא אפשרה לו, "אם מישהו אחר ילך, ומשהו יקרה לו- לא תסלח לעצמך. ואם הוא יתעכב- תחשוב מייד על כך שאתה היית ממהר יותר. במשך כל הזמן שהוא יהיה חסר אתה תהיה לחוץ ומודאג... אני מכירה אותך, אתה לא תעמוד בזה. לא תסמוך על אף אחד".
דָארְגְמִיאֵל פורר באצבעותיו את אחד המאפים, מהורהר. יש משהו בדבריה של שִׁילְאָה, למרות שזה נשמע לו מוזר מאוד. כל חייו התרגל שאנשים עושים עבורו הכל, איך זה יכול להיות שדווקא עכשיו הוא חייב לעשות את זה בעצמו?
אבל היא צודקת, שִׁילְאָה. הוא באמת מרגיש מוכרח. הוא לא יודע איך נפלטו המילים מפיו, אבל הוא כבר התחיל להתרגל לרעיון על אף שעוד נותר בו הפחד.
הוא לא מסוגל לחשוב שמישהו ילך, ועקב רשלנות הכל ישתבש. הכל ישתבש ושוב יהיה זה מאוחר מדי---
כמו עם שְׁרָגְאֵל.
עיניו הושפלו אל השולחן, נצמדות לכוס המשקה המיותמת שלו. לא, הוא לא יניח להכל להתעכב. הוא לא יניח למצב להתגלגל מעצמו, במהירות נוראית, עד לסוף נורא מכל.
הוא יעשה זאת. על אף שליבו מאיץ את הפעימות בכל פעם שהוא רק חושב על מראהו של ההר הלבן, על פי האגדות המסופרות עליו.

....

 

[מה שניחשת]

יאאא התגעגענווו

 

[שירת הכוכבים]

ספוילר: מפתח שמות

מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר במדבר לימואן, בעיר ליאשאר, ובדרך ביאלוג. הגיע לכפר קטן, שם המארח שלו טען שיצטרך לחכות חודשיים.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.

פרק 48
השמיים התכולים נבלמו.
הכל סביב היה שופע. צמחייה ירוקה פשטה בכל האזור כולו, מנוקדת פה ושם בצבעים שונים.
עצי פירות הופיעו גם הם בתדירות כלשהי, וכך גם שיחים מלאים בפירות יער.
סַאנְדְמִיאֵל העביר יד עצבנית על הסְקִיטוֹ האדמדם שלו. הוא לא חשב שזה... עד כדי כך.
מולו, גבוה ומאיים, עמד קיר רִיגוֹט.
סלע עצום, הקוטע את תכלת השמיים באחת, עצום ומעורר יראה.
"אתה מבין?" דוֹרְאֶלוּ, לידו, נאנח קלות. "בלתי אפשרי לעבור את הדבר הזה ללא מגדל עֶנִיהוּ. תצטרך פשוט לחכות".
סַאנְדְמִיאֵל בלע את רוקו. זה באמת נראה בלתי אפשרי. "ואי אפשר לנסות לפרוץ את הדלת?".
"כבר הסברתי לך" נשמע שדוֹרְאֶלוּ מתאמץ מאוד להישאר סבלן, "אי אפשר לפרוץ אותה. היא אומנם ישנה, אבל עבה מאוד ואיכותית מאוד. אולי בעוד עשרים שנה יהיה אפשר לפרוץ אותה, מי יודע. כרגע זה לא נראה מעשי. אבל אתה יודע מה, אתה יכול לנסות".
על קולו ניתן היה לשמוע חסר אימון גמור. סַאנְדְמִיאֵל חשק שפתיים, הוא לא באמת חושב שאפשר לפרוץ את דלת מגדל עֶנִיהוּ.
אבל אולי כן?
זה לכל הדעות אפשרות טובה יותר מלהמתין כאן חודשיים. לפחות יידע שניסה.
"אני רוצה לנסות לפרוץ אותה" הוא תלה עיניים מבקשות במארחו, שניאות להראות לו את הדרך לקיר רִיגוֹט. "בבקשה".
דוֹרְאֶלוּ נאנח בקולניות. "בסדר, בסדר. אתה חייב למצות את כל האפשרויות, מה? אני אראה לך את מגדל עֶנִיהוּ, זה לא רחוק מכאן בכלל. במיוחד עם נעלה על הסְקִיטוֹ שלך..." הוא נתן עיניים מעריצות בבהמה השקטה, שליחכה עשב בשקט.
סַאנְדְמִיאֵל חייך קלות, הם הגיעו לכאן על הסְקִיטוֹ, ונראה שדוֹרְאֶלוּ התלהב מההזדמנות לרכב על בהמה איכותית כזו.
הוא עלה על הסְקִיטוֹ באופן שכבר הפך לו להרגל, "עלה".
דוֹרְאֶלוּ עלה, נעזר בזרועו של סַאנְדְמִיאֵל. "מכאן תמשיך ישר. זה מאחורי העצים האלו".
הסְקִיטוֹ פתח בדהרה, מפלס לו דרך בין עצים ושיחים. מרחוק, מעבר לעצים, נראה מגדל עשוי אבן כהה, המבדילה אותו מן הקיר האפרפר.
"זה?" סַאנְדְמִיאֵל סובב את ראשו לדוֹרְאֶלוּ, "זהו מגדל עֶנִיהוּ?".
"אהה" דוֹרְאֶלוּ נשמע נלהב, "תתקדם, תתקדם. זהו מגדל ישן אומנם, אבל הוא בנוי היטב. אומרים שהמדרגות שם כבר די רעועות, אבל מבחוץ הוא נראה מרשים מאוד".
הסְִקיטוֹ התקדם הלאה, ונעצר רק כשמשך סַאנְדְמִיאֵל במושכות בתנועה עדינה.
סַאנְדְמִיאֵל ירד מן הסְקִיטוֹ מבלי לומר מילה, ועקף את המגדל על מנת להגיע מן הצד בו קבועה הדלת.
ברגע שראה אותה מילא אותו הייאוש, באחת.
היא הייתה גבוהה. עשוית עץ, אומנם, אך גבוהה מאוד. יותר ממנו ומדוֹרְאֶלוּ ביחד, ואולי הרבה יותר. עצומה ממש.
"גם אני לא חושב שאפשר לפרוץ דבר כזה" הוא מלמל, על אף שידע שדוֹרְאֶלוּ לא שומע אותו. הוא נשאר ישוב על הסְקִיטוֹ.
סַאנְדְמִיאֵל התקרב עוד אל דלת המגדל, בוחן אותה בחשש. אולי כן? לנסות?
לא יזיק לנסות. או שכן. הוא הביט בכפות ידיו, ואחר הסב את ראשו אחורנית. בין העצים מן הסתם יוכל למצוא מקלות מתאימים, במקום להכות בדלת באמצעות ידיו כמו טיפש.
הוא נסוג אחורנית, וחזר עם מספר מקלות גדולים. בחר לאחר רגע ארוך את המקל הכי גדול ועבה, והחל להכות איתו על הדלת העצומה.