סיפור בהמשכים סערת הרבעים

דבר לא זז.
הוא המשיך עם המכות, מנסה לתת לעצמו ולמקל תנופה ראויה. הוא הטיח את המקל בדלת בעוצמה, אך היא אפילו לא נעה. קבועה היטב במקומה, לא נעה ולו במעט.
"עזוב, סַאנְדְמִיאֵל" דוֹרְאֶלוּ הגיח מאחוריו, "זה לא רעיון טוב. אין לזה סיכוי בכלל".
סַאנְדְמִיאֵל לא הגיב. הוא הטיח את המקל בדלת, ואחר צירף עוד כמה מקלות, מטיח אותם בדלת בבת אחת, כאגודה. אחר צירף בעיטה הגונה, ופלט קריאת כאב חנוקה.
"אמרתי לך שהיא חזקה" דוֹרְאֶלוּ ספק מיואש ספק גאה בחוכמת אבותיו, "זה לא יעזור, סַאנְדְמִיאֵל".
סַאנְדְמִיאֵל עצם את עיניו, הייאוש מחלחל לעצמותיו. הוא לא מסוגל, לא. לא מסוגל לוותר.
רגליו התקפלו מעצמן, והוא התיישב על האדמה, משעין את ראשו על הדלת. "אין עוד שום אפשרות?".
"רק להמתין שגִירָאן יחזור. או לטפס על קיר רִיגוֹט, כמובן" דוֹרְאֶלוּ גיחך קלות.
סַאנְדְמִיאֵל זקף את ראשו. "היו כאלו שניסו, פעם?".
"היו הרבה, אבל פעם. מאוד פעם" דוֹרְאֶלוּ קימט את מצחו בניסיון להיזכר, "אממ... אני חושב שכשהייתי ילד הגיעו לכאן שלושה גברים צעירים וניסו. הם התייאשו כשאחד מהם נפל מגובה רב, ושבר את כל העצמות".
סַאנְדְמִיאֵל השפיל את ראשו אל האדמה. "והיו כאלו... שהצליחו?".
"אני לא נתקלתי בכאלו" דוֹרְאֶלוּ התיישב לצידו, מהורהר במפתיע. "אבל לפי השמועות, היו כמה, כן. בודדים, שלא התייאשו. טיפסו בזהירות ו... הצליחו. לרדת קל יותר, ממה שהבנתי. יש קטע בקיר ריגוט, מן הצד השני, שאפשר לרדת ממנו בזהירות. כך מספרים, על כל פנים".
סַאנְדְמִיאֵל נעץ בו מבט נחוש. "אני עומד לנסות".
דוֹרְאֶלוּ נרתע. "לא, סַאנְדְמִיאֵל. זה מסוכן. יש סיפורים על אנשים שמתו, אנשים שנפלו רק מן האמצע וצנחו אל מותם. אנשים שאחרי חודשים של ניסיונות נפלו והתרסקו. אנשים שנותרו משותקים לכל החיים, אנשים שנפצעו קשות...".
"ויש גם סיפורים אחרים" סַאנְדְמִיאֵל היה חיוור, אך עיניו האדומות בהקו כשנעץ את מבטו באופק. "על אנשים שניסו, והצליחו".
"אבל-"
"אני לא מבטיח שאצליח" סַאנְדְמִיאֵל נעמד על רגליו, "אני לא מבטיח שלא אתייאש. אבל אני אנסה, דוֹרְאֶלוּ. כבר מחר אני אנסה. ואולי... אני גם אצליח. ואביא לאמא שלי... את התרופה".
דוֹרְאֶלוּ נעמד גם הוא. "סַאנְדְמִיאֵל, זו התאבדות. זה מסוכן! עדיפה ההמתנה השקטה חסרת המעש מההסתכנות הנוראה הזו. לאמא שלך לא יהיה טוב יותר אם תמות בניסיון להביא לה מזור מהר יותר. אתה לא יכול לעשות את זה!".
סַאנְדְמִיאֵל הישיר מבט אל מארחו. הם אולי שוחחו מספר פעמים, אבל הוא עוד לא הספיק להכיר אותו. "גם על המסע לעמק השְׁחוֹר אמרו לי כולם שמדובר בהתאבדות" הוא לחש, ועיניו נמלאו בדמעות פתאום, ללא כל סיבה.
דוֹרְאֶלוּ בהה בו.
"אמרו לי שלאמא שלי לא יהיה טוב יותר אם אמות, אמרו שאשתי, הבן שלי ואח שלי זקוקים לי. שהם לא ירוויחו אם אמות כמו אמא שלי" סַאנְדְמִיאֵל מצמץ אל מול השמש. "ובסוף אני פה. היה קשה, נכון, אבל הצלחתי".
הוא החזיר את מבטו אל מארחו ההמום, "אני יכול להבטיח לך, שאם ארגיש שזה בלתי אפשרי לחלוטין- אעזוב את זה. אבל לא לפני שאנסה".
עיניו של דוֹרְאֶלוּ הושפלו. "בסדר. נחזור לכפר, אני אקח אותך לטַאגָאק. הוא מומחה בטיפוס, וכבר טיפס על קיר רִיגוֹט מספר פעמים. לא הגיע עד למעלה, אבל בהחלט הגיע לגובה עצום. אולי הוא יסכים... ללמד אותך".
סַאנְדְמִיאֵל שלח אליו מבט מכיר תודה. "תודה, דוֹרְאֶלוּ. אני מעריך את זה מאוד".
"גם אני מעריך אותך" הודה דוֹרְאֶלוּ, נבוך מעט. "בחיים שלי לא פגשתי בחור אמיץ כמוך".
סַאנְדְמִיאֵל שתק.
הם פסעו אל המקום בו נותר הסְקִיטוֹ, ועלו עליו בשתיקה.
סַאנְדְמִיאֵל החל לדהור לכיוון הכפר, מניח לפאותיו להתעופף ברוח.
הוא לא אמיץ. הוא פשוט עושה את מה שצריך. אלו החיים שדחפו אותו, קראו לו לנסות. לחשו לו שאולי גם יצליח. ביקשו ממנו לא להתייאש.

....
 
יאו איזה מתחחח
אגב- הערה קטנה, קצת מבלבל שכל השמות מחילת הסיפור נגמרים ב'אל'. צפנאל, מאנריאל, שרגאל, דרגמיאל, מתנאל, יחצאל.. אולי בעריכה הסופית כדאי לשנות קצת. במיוחד שמות יותר דומיננטיים בעלילה.
 
יאו איזה מתחחח
אגב- הערה קטנה, קצת מבלבל שכל השמות מחילת הסיפור נגמרים ב'אל'. צפנאל, מאנריאל, שרגאל, דרגמיאל, מתנאל, יחצאל.. אולי בעריכה הסופית כדאי לשנות קצת. במיוחד שמות יותר דומיננטיים בעלילה.
כל השמות שנגמרים ב'אל' זה מכוון. מתנצלת, זה באמת מבלבל אבל זה הרעיון.
 
מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר כמה מכשולים. הגיע לכפר קטן משם עליו להמשיך דרך מגדל, אך הוא נעול והמפתחות אינם. הוא מנסה לפרוץ את הדלת ולא מצליח.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.

שטחי אחוזות
גאטסאם: בעל האחוזה. הוא פגש את ליאם באירוע, ולאחר מכן הם נפגשו בביתו ליאם. ליאם שכנע אותו לסייע לו במלחמתו נגד איש השקט.
מיאמארי: אשתו של גאטסאם, חזרה ממסע ארוך. גילתה משהו על ליאם אך גאטסאם לא אפשר לה לספר זאת.
יהונתן: בנו של גאטסאם, חזר יחד עם אימו ואחיו הקטן ממסע ארוך.

ליאם: בעל אחוזה עשירה מאוד, מנהל אותה לבדו. אחיו הצעירים מתו שנים קודם לכן, והוא נותר לבדו באחוזה עם צוות עצום של משרתים. שכנע את גאטסאם לסייע לו בפעולותיו.
פרק 49
הביתן הקטן היה מוצל לחלוטין.
הוא היה ממוקם בקצה הכפר, ממש בסמוך לצמחייה העוטפת את האזור כולו.
כמה וכמה עצים סוככו בעליהם ובענפיהם על גג הרעפים השבור, וכמה ענפים נוספים חסמו מעט את הפתח, בו הייתה קבועה דלת עץ מתקלפת וישנה.
סַאנְדְמִיאֵל נעצר אל מול הפתח, המום מעט. "פה?".
"כן, פה" דוֹרְאֶלוּ הנהן במרץ, "אמרתי לך, הוא מוזר קצת. או הרבה, תלוי את מי אתה שואל. בכל אופן, אף אחד לא מכחיש את זה שהוא מומחה בתחומו. אומרים שהתימהוניות שלו נגרמה מכך שתקופות ארוכות הוא היה לבדו, כבש פסגות וחצה נהרות... בקיצור, בן אדם מעניין".
לרגע עלתה בסַאנְדְמִיאֵל המחשבה לוותר, אך הוא הדף אותה מידית. אין סיכוי. הוא חייב לנסות.
"צריך להסיט את הענפים האלו, מן הסתם" דוֹרְאֶלוּ קרב אל פתח הבקתה, "בוא, סַאנְדְמִיאֵל".
"בטוח שהוא בבית?" סַאנְדְמִיאֵל בחן בספקנות את יושנו של הבית, את העובש, ואת הענפים המשתרגים על כל חלק מן הבקתה. "אולי הוא בעוד מסע? אמרת שהוא מטייל הרבה".
"טייל" דייק אותו דוֹרְאֶלוּ, "כבר לא. הוא מבוגר מאוד" הוא ניגש אל הענפים, והסיט אותם בזהירות. "אולי נקרא לו מראש. טַאגָאק? טַאגָאק, אתה שם?".
חריקה מצמררת נשמעה, הדלת זזה מעט. עיניים הציצו מעבר לסדק, "מי זה?".
"זה אני, דוֹרְאֶלוּ. עם אורח" דוֹרְאֶלוּ בלע את רוקו, וסַאנְדְמִיאֵל הופתע מכך שהוא השתתק מהר כל כך.
הדלת נפתחה יותר, בחריקה מצמררת מעט פחות מזו הקודמת. "אורח?".
סַאנְדְמִיאֵל בהה בעומד מולו. איש מבוגר ונמוך, שזקנו הלבן מגיע כמעט עד מותניו, וגבותיו העבות מסתירות מעל על עיניים חשדניות למדי. בגדיו היו פשוטים יחסית, בלים. חגורת בד רחבה הצמידה לגופו את בגדו הארוך, ביחד עם סכין קצרה הנתונה בשקיק עור כהה.
"איך קוראים לך, ילד?" הזקן נעץ בו את עיניו הכהות, "מה אתה מחפש?".
"שמי סַאנְדְמִיאֵל" סַאנְדְמִיאֵל שקל את מילותיו, מנסה למצוא מילים מדויקות שיותירו את הדלת פתוחה וישכנעו את הזקן הזה לעזור לו, על אף שהוא כבר לא בטוח שהוא יכול בכלל להיעזר בו. "אני בדרכי לעמק השׁחוֹר".
"המפתחות אצל גִירָאן" הזקן התכוון לסגור את הדלת.
"הוא לא נמצא" דוֹרְאֶלוּ שלח יד, תפס בדלת המחוספסת. "יצא לרִיאַרוּנֵי המרכז. סַאנְדְמִיאֵל זקוק לעזרתך".
הזקן פרץ בצחוק קולני וצרוד, משועשע לחלוטין. סַאנְדְמִיאֵל נסוג מעט. אולי באמת כבר עדיף לוותר.
"אתה רוצה לטפס על קיר רִיגוֹט?" הזקן, טַאגָאק, מחה מעיניו את דמעות הצחוק, "מאיפה אתה בכלל, ילד? מה חסר לך שאתה מחפש לעשות שטויות? חפש לך מקום אחר לטפס בו".
"אני ממאהלי הדרום. אמא שלי חולה מאוד, באָטוֹלִין. אני זקוק לתרופה הנמצאת בעמק השְׁחוֹר דווקא" המילים היו הפעם סדורות על לשונו של סַאנְדְמִיאֵל, מהירות. הוא לא יודע אם ישועתו תבוא מן הזקן, אבל אי אפשר להכחיש שזלזולו המופגן גרם לו להיפגע מעט.
סבר פניו של טַאגָאק הרצין. "ממאהלי הדרום? עד לכאן?" הוא סקר בעיון את פניו של סַאנְדְמִיאֵל, ואחר המהם. "ובכן. אני מוכן לעזור לך, איך אמרת? סַאנְדְמִיאֵל. סַאנְדְמִיאֵל..." הוא גלגל את המילה על לשונו, "הורים מעניינים יש לך. שם מדויק".
סַאנְדְמִיאֵל בהה שוב בזקן. הוא אומנם תימהוני, אך לא יצר עד עכשיו רושם משוגע. כלומר, הוא התכוון ברצינות למה שאמר. מוזר.
"קדימה, נצא" הזקן יישר את גבו, "אסור לבזבז זמן. אני מביא ציוד ומצטרף אליכם מיד. חכו כאן". הוא נעלם בפתחו הפעור, השחור, של ביתו הקטן.
סַאנְדְמִיאֵל הביט בדוֹרְאֶלוּ. "הוא תמיד היה ככה?".
"פחות או יותר" עיניו של דוֹרְאֶלוּ מכווצות מעט, "ולא זכרתי אותו זקן עד כדי כך. אני חושב שהשנים הבודדות בביתו, ללא עיסוקיו המרובים, הפכו אותו לזקן מכפי גילו".
"לא יפה לדבר על אנשים" הזקן הופיע בפתח השחור, גורר אחריו שק אדיר. הוא נעץ בסַאנְדְמִיאֵל מבט ארוך, ויצא מן הבית.
סַאנְדְמִיאֵל נבוך. "אנחנו מתנצלים".
"קח את השק הזה אתה" פקד עליו טַאגָאק, מצביע על השק שנגרר אחריו בכבדות.
סַאנְדְמִיאֵל הרים את השק, מופתע מכובדו.
הזקן סגר את הדלת בחבטה, שחתמה בעליזות את החריקה הנוראית שנמשכה עד הרגע בו הדלת פגשה סופית בקיר.
הם החלו לפסוע, שלושתם, לעבר קיר ריגוט האימתני הנמצא מעברה של הצמחייה העבותה הסמוכה אליהם.
"אתה בכושר, זה טוב" הזקן בחן את זרועותיו של סַאנְדְמִיאֵל האוחזות בשק, "עד כמה הוא כבד לך?".
סַאנְדְמִיאֵל לא ידע מה לענות. "לא יודע. כבד".
דוֹרְאֶלוּ גיחך. "הוא לא שאל אם זה כבד או לא".
טַאגָאק הניד בראשו, "כל עוד אתה לא מתנשף במאמץ- אתה בסדר. קדימה, לקיר רִיגוֹט".
הם פילסו לעצמם דרך בינות לעצים, לשיחים ולצמחים הסבוכים. קיר רִיגוֹט הופיע מולם בחלוף הדקות, גבוה ומאיים.
"זה עומד להיות קשה" הזקן לא הביט בפניו של סַאנְדְמִיאֵל כשאמר זאת, "מאוד קשה. אני בעצמי לא הצלחתי להעפיל לקצהו של קיר רִיגוֹט. אבל אתה תצליח, סַאנְדְמִיאֵל" הוא הגה את השם ברכות, מדגיש כל הברה. "אני בטוח בכך. אני מאמין בך".

....
 
עבר
כמה קרני שמש אחרונות נבלעו בתוך האגמים.
השמיים קיבלו גוון כחלחל כהה, צבוע במעט פסים כתומים בחלק הנושק לקו האופק.
מן המרפסת בקומה השנייה ניתן היה לראות רק עם האגמים, ולא מעבר. בקומות גבוהות יותר ניתן לראות מעט יותר למרחוק.
גַאטְסָאם נשען קלות על המעקה, עיניו נעוצות באופק. מאחוריו נשמע רחש קל. הוא לא הסתובב.
"אבא?" יהונתן שלו היה נשמע מהוסס.
גַאטְסָאם לא נע. "התעכבת קצת".
"סליחה, אבא. אמא רצתה לומר לי משהו" יהונתן התקרב אליו תוך כדי דיבור, אך נותר במרחק כלשהו.
גַאטְסָאם הסתובב אליו. "ערב טוב".
"ערב טוב, אבא" יהונתן חייך קלות, "שנשב?" הוא חיווה בזרועו על כיסאות הקש, ארבעה במספר, שנחו במרפסת בשלווה.
גַאטְסָאם הניד בראשו, והתיישב על כיסאו הקבוע. יהונתן התיישב מולו, על הכיסא השייך בדרך כלל למִיאַמָארִי.
שתיקה. גַאטְסָאם מיקד את מבטו על חיפוי העץ של הרצפה, ממתין שיהונתן יתחיל לדבר. על מה הוא רצה לדבר איתו, בכלל? היה נראה שזה מעבר לשיתוף חוויות, שכבר מזמן לא מתרחש כל כך.
יהונתן נע על כיסאו קלות. "היה ממש נחמד במסע, אבא" הוא פתח, ועל קולו היה נשמע שהוא החליט לספר לו קצת קשקושים לפני שהוא מגיע לנושא המרכזי, "אני חושב שבפעם הבאה אוכל לנסוע לבד למסע הרכש. גם אמא אמרה שאני כבר מומחה של ממש".
גַאטְסָאם הרים את עיניו, ואחר הבין שיהונתן ממתין לתגובה. מה הוא יאמר? "יופי" הוא אמר בשקט, ולא ידע מה להוסיף. להגיד לו שהוא צעיר מדי? הוא יתאכזב.
"ידידיה היה ילד טוב רוב הזמן, אבל אני לא חושב שאוכל לקחת אותו איתי כשאצא לבד. זה עלול להיות מתיש" הוסיף יהונתן.
גַאטְסָאם נד בראשו בחוסר הבנה כלשהו. "אני לא חושב שאתה אמור לקחת אותו איתך" משהו בשיח לא היה ברור לו.
"כן, כמובן. רק חשבתי שאולי הוא ירצה" מיהר יהונתן לומר.
השיחה נתקעה. גַאטְסָאם התבונן בכיסא הקש עליו יושב בדרך כלל בן העשר. איתו הדיבורים תמיד הולכים חלק יותר מבן השש עשרה, הדומה יותר מדי לאמא שלו. זה מוזר איך למרות שהם דומים קשה לו לדבר איתו.
"אבא, איך היה לך פה לבד?" התעניין פתאום יהונתן.
גַאטְסָאם הרים אליו עיניים תוהות במקצת. הוא באמת דומה יותר מדי לאמא שלו. "בסדר".
"נהיית פתאום יותר עסוק" המשיך יהונתן, מתקרב לנקודה אליה חתר. "כאילו מישהו הוסיף לך מטלות".
גַאטְסָאם התקשח מעט. משהו בקול של הילד לא מוצא חן בעיניו.
"מה קרה, אבא? אפילו לא חיכית לנו כשבאנו, וגם בקושי דיברת איתנו, ולא שאלת אותנו איך היה... גם עם ידידיה אתה בקושי מדבר" יהונתן נעץ בו את עיניו הבהירות, "מה השתנה?".
גַאטְסָאם חש בתביעה ונרתע מעט. הילד מתקרב למטרה שהציב לעצמו, או שמא... למטרה שאמא שלו הציבה לו. "אמא שלחה אותך?".
יהונתן פער מולו עיניים. "למה אתה חושב?".
"למה אתה לא עונה?" קולו של גַאטְסָאם עלה מעט, נצבע אדום. "היא שלחה אותך, נכון?".
יהונתן שתק.
גַאטְסָאם קם מכיסאו. "אתה לא צריך להתערב, יהונתן".
צעדיו הפכו מהירים, הוא נכנס בחזרה פנימה. מִיאַמָארִי עירבה את יהונתן! היא חשבה להגיע אליו דרכו! אחרי שהוא הסביר לה שהוא לא רוצה לשמוע על זה יותר ממנה, אף פעם!
"אבא" יהונתן מיהר אחריו, "אבא, בבקשה, לא התכוונתי. תן לי להסביר".
אין לו באמת הסברים. גַאטְסָאם לא עצר, רק מיהר לצעוד בפרוזדור. אל המדרגות. הוא רוצה להגיע לגג.
אין ליהונתן מה להגיד לו. הוא באמת נשלח על ידי מִיאַמָארִי, כנראה כדי להסביר לו משהו על לִיאַם. הוא לא רוצה לשמוע. שיעזבו אותו כולם.

....
 
ב"ה

איזה כיף שיש מי שמאמין בסנדמיאל! עם כל מוזרותו, האדם ההוא נשמע שיודע יותר מסנדמיאל על עצמו. גם לעיניים האדומות בוודאי יש פשר.
מקווה מאוד בשביל סנדמיאל שהוא לא באמת יצטרך לטפס, וההולכים עם המפתח ישובו בגלל איזשהי סיבה צדדית.

מה שכן, הפרק של גיטסאם שוב לא מספיק מעניין. אולי גם השמות, גיטסאם ומיאמרי שלא נשמעים כ"כ טוב, ספציפית מיאמרי נשמע מאוד ממורמר וקטנוני וממש הייתי שוקלת להחליף שם. גם זה שהבן הוא יהונתן, כשלאבא והאמא יש שמות מוזרים עד להפליא - זה לא תואם ומעלה תחושת אי-נוחות.
וגם, אני חושבת שכבר כתבתי את זה - שאר העלילה קצבית מאוד. בין אם זה סנדמיאל, בין אם זה שרגאל והתינוק החולה, ובין אם זה המיסתורי והאיש הלבן.
החלק של ליאם וגיטסאם מתקדם לאט מידי, עם קונפליקטים שטחיים קצת ולא מעוררי סקרנות.
אגיד שוב שאני כותבת את זה אך ורק כי שאר הסיפור מעולה ממש ממש בעיניי, והחלק הזה בעלילה פשוט לא משתלב מספיק טוב ברמה הגבוהה של הסיפור.
אם נתייחס לפרק הזה, מהרגע שהילד מתיישב מול האבא, אנחנו כבר יודעים איך זה יסתיים. זה מאוד צפוי ותסריט הכי נפוץ שיש. וזה כל כך חבל, כי אצל סנדמיאל שום פרק לא מכין אותך איך הוא יסתיים. כל פרק מפתיע, מחדש ומסקרן לראות לאן הוא יתקדם.
בכל מקרה, מחכה ממש לכל פרק שיוצא, ומאחלת לך הצלחה ענקית בכתיבה!
 
עיר
דארגמיאל: בחור בן שמונה עשרה, אסופי. נשוי לשילאה ומתגורר יחד עם הוריו של אשתו ואחיה באותו הבית. יש לו בן יחיד בשם אביאל, שנלקח אל בית המרפא בעקבות חולי. החליט לצאת למסע להר הלבן על מנת להביא תרופה לרופא שיכול לרפא את בנו, ואף קיבל על כך את הסכמת אשתו.
שילאה: אשתו של דארגמיאל.

בית האבן
איש השקט: המנהיג, אדם שקט היושב בדרך כלל בחדרו וקורא לאנשיו בעת הצורך.
אליאב: בכיר בארגונו של איש השקט, נמצא רוב הזמן בבית האבן ויוצא מידי פעם למשימות אותן מטיל עליו איש השקט. הוא בישר על מותו של שרגאל למשפחה במאהלי הדרום, ומשם חזר אל בית האבן. בדרכו פגש באיש על סף מוות שסיפר לו שהוא וחבריו נשלחו לרצוח את איש השקט ואת כל יושבי בית האבן.
פרק 50
בית האבן היה נראה מבחוץ בדיוק אותו הדבר.
רגוע, שליו, קריר.
מבפנים היה המצב כמעט כמו שהיה כשעזב אותו כמה שבועות קודם לכן.
באולם הלימוד ישבו עשרות רבות של אנשים, ובבית האבן עצמו הסתובבו כמה הלוך ושוב.
אליאב פסע אחורנית ממפתן אולם הלימוד. עליו לשוחח קודם כל עם איש השקט. הוא צריך להודיע לו על סיומה של המשימה, אבל זה לא דחוף כל כך.
מה שדחוף יותר זה לספר לו על מה ששמע מן האיש ההוא, המת. שלחו לכאן אנשים שירצחו את איש השקט, את כל יושבי בית האבן...
זה נשמע נורא, אבל זו המציאות.
ובבית האבן יושבים כולם בנחת ובשלווה, ולא יודעים על הגזירה שנחתה על ראשם...
אליאב מיהר אל חדרו של איש השקט.
"אני צריך להיכנס פנימה" הוא לחש לגבר לבוש הגלימה החומה שעמד בסמוך לדלת.
הדלת נפתחה בפניו.
אליאב צעד פנימה באיטיות. איש השקט ישב רכון על ספר עתיק, כמו תמיד. עיניו התרוממו אל אליאב מידית. "אני רואה שחזרת".
אליאב הנהן. "חזרתי ממש עכשיו".
מצחו של איש השקט התקמט מעט, "מה הדחיפות הגדולה, אליאב?".
נימת השאלה צלצלה באוזניו של אליאב לרגע ארוך, ורק לאחריו הוא סגר מאחוריו את הדלת והתקדם לעבר איש השקט. "יש בפי מידע... פגשתי מישהו, בדרך".
"אני שומע" המילה 'שומע' נשאה איתה מטען כבד של ריכוז, "דבר, אליאב".
אליאב השפיל את ראשו, והתיישב על הכיסא שמול איש השקט. "הוא שכב על האדמה, פצוע. נפל מבהמה שהשתוללה. הוא סיפר לי שנשלחו לכאן אנשים להרוג... את כולנו". הוא התנשם לרגע, "יכול להיות שהם יגיעו... בימים הקרובים".
"זה בסדר" פניו של איש השקט הוארו מעט, "אל תדאיג את עצמך, אליאב. הכל בשליטה".
במקביל, סבר פניו של אליאב הועם. הוא לא מתכוון לעשות עם זה משהו ברצינות. הוא לא מאמין לו? "אבל... זה רציני. באמת. אני יודע... מי שלח אותם. זה אדם שמסוגל לעשות כל דבר רע שבעולם".
"אתה יודע מי שלח אותם" עיניו של איש השקט נחו על אליאב, ואחר הוא נאנח קלות. "אל תדאג, אליאב. באמת שהכל בסדר".
אליאב השפיל את ראשו. נשמע שאיש השקט יודע גם כן מי שלח אותם. אבל איך? והוא... יודע גם... מי זה באמת? החשש הציף אותו.
איש השקט בחן אותו, ואחר אמר בקול רגוע: "הם כבר היו כאן".
עיניו של אליאב הורמו באחת, מלאות תדהמה.


....
 
וילון המשי הכהה היה מוסט.
קרני שמש בהירות חדרו פנימה, מוסיפות גוון מעט עליז.
הריח החריף שכמו נטמע כבר בקירות נסוג מעט, מוחלף בריחות אחרים, עזים כמעט כמוהו.
דָארְגְמִיאֵל עמד בסמוך לפתח, בוחן את השקים שהצטברו שם. על השולחן היו צבורים עדיין חפצים שונים, ומיני מאכל, בעיקר כאלו שמחזיקים זמן רב, נערמו בקצהו.
"צריך לסיים לארוז הכל" טְרִיאַג סקר את החפצים שעל השולחן הגדול, "ויש עוד כמה סידורים אחרונים...".
דָארְגְמִיאֵל נבוך מעט. מסירותם ונדיבותם של האנשים אותם אסף לפני שבוע נגעה לליבו, על אף שבעצם הוא זה שהסכים לצאת למסע גם עבורם. "מה עוד צריך לארגן?".
טְרִיאַג קימט מצח חושב.
דָארְגְמִיאֵל העביר ליטוף קל על חלק חשוף בשולחן. טְרִיאַג לקח על עצמו את רוב הארגון, ולִיאָדוֹ הצטרף יחד עם בנו הגדול, סְנָאר.
כל השאר בעיקר תרמו כסף ומצרכים. מסע אל ההר הלבן אינו עניין של מה בכך.
"צריך לדאוג לבהמת רכיבה" נזכר טְרִיאַג, טופח על מצחו.
"אני חושב שבנו של לִיאָדוֹ אמר שהוא דואג לכך. צריך לבדוק איתו את העניין. בוא נעבור הלאה... אתה צריך גם כסף מזומן. אני חושב שעוד נשאר בשקיק המטבעות שאספנו... קח את זה איתך. הלאה, צריך עוד כמה נאדות של מים. ייתכן שתיקלע למצב בו לא תהיה לך גישה למקור מים במשך זמן".
הוא המשיך להיזכר בכל מיני פריטים נוספים, ואחר העלה את הדברים על קלף בודד שהונח שם.
דָארְגְמִיאֵל עבר בינתיים על הרשימה שהכין עם שִׁילְאָה. הוא חושב שרוב הדברים אכן הובאו באמצעות אנשים או נרכשו על ידי טְרִיאַג ולִיאָדוֹ.
דלת החדר נפתחה. "זהו זה, קניתי" בכורו של לִיאַדוֹ, צעיר הקטן מדָארְגְמִיאֵל בשנים מספר, פרץ אל החדר בפנים סמוקות מעט. "אממ... דָארְגְמִיאֵל" הוא פנה אל הצעיר שהפנה אליו מבט מידית, "אתה יודע לרכב על סְקִיטוֹ?".
דָארְגְמִיאֵל בהה בו לרגע, ואחר הניע בראשו לשלילה. "לא. איזה זן של סְקִיטוֹ זה?".
"זעיר. נראה ממש טוב אבל" סְנָאר נראה נלהב, "בוא תראה אותו, הוא בחוץ. ובקשר לרכיבה- אל תדאג, נארגן לך כמה שיעורי רכיבה אצל רוכב מנוסה. האמת שאני מכיר אחד שאולי ישמח לעזור, הוא בן דוד של רַאנְד, אתה יודע מי זה? זה ההוא המתולתל, שהבת שלו בת שנה בערך, והגיעה לכאן לפני שלושה ימים".
דָארְגְמִיאֵל הניד בראשו, "אני מבין". הוא צעד באיטיות אחרי סְנָאר, שמיהר החוצה מבית המרפא.
ראשו של דָארְגְמִיאֵל היה מושפל מעט, וגדוש במחשבות. סְקִיטוֹ הוא חיה מהירה מאוד, וזה יתרון. מצד שני, אם הוא לא יודע לרכב על סְקִיטוֹ- זה הופך לחיסרון ענק. מצד שלישי, סְקִיטוֹ זעיר הוא הזן הפחות מהיר מבין הזנים כולם. מצד רביעי-
"הנה, דָארְגְמִיאֵל" קולו של הצעיר חדר למחשבותיו, "תראה".
דָארְגְמִיאֵל הרים את עיניו, ועצר את נשימתו לרגע ארוך. מולו, קשור לעץ מושלג, עמד סְקִיטוֹ קצר רגליים.
עיניו בערו בירוק בהיר, ועורו היה תכלכל ויפיפה. זנבו היה תכול כהה יותר, ונע הנה והנה באדישות בהמית אופיינית.
"וואו" דָארְגְמִיאֵל התקרב אל הבהמה והעביר ליטוף עדין על שערו התכול של הסְקִיטוֹ, "בהמה יפיפייה ממש".
הצעיר הנהן. "דווקא נראה שאתה יודע להתעסק עם בהמות, תראה איך אתה מלטף אותו... הנה הוא מסובב אליך את הראש, ראית? הוא ממש מאולף, הסְקִיטוֹ הזה. דווקא המוכר לא אמר שהוא מאולף מאוד, ולא שיבח אותו במיוחד".
דָארְגְמִיאֵל הניד בראשו. בחירה מוצלחת עשה סְנָאר, הסְקִיטוֹ הזה בהחלט נראה טוב. "אז... תשיג לי מישהו שילמד אותי?" הוא הביט בצעיר, נבוך מעט. "צריך שזה יהיה מהיר...".
"כמו שאני רואה אותך, זה אכן יהיה מהיר" סְנָאר צחק לרגע, ואחר העיף מבט סביב. "מה אתה אומר, כדאי שאגש קודם לרוכב המקצועי שאני מכיר, או אולי כדאי שאדבר קודם עם רַאנְד?".
דָארְגְמִיאֵל חשב על כך רגע. "דבר קודם עם הרוכב המקצועי. אני לא רוצה להכריח אותו. ספר לו אבל לאן אני נוסע ולמה, אם אכן אכפת לו מבן הדוד שלו הוא יעשה זאת גם מבלי שתערב את רַאנְד עצמו".
"מאה אחוז" הצעיר יישר את גלימתו, "אז אני אלך אליו עכשיו".
דָארְגְמִיאֵל הניף לו יד לשלום, העביר ליטוף נוסף על הסְקִיטוֹ התכול, ונכנס בחזרה אל בית המרפא.
מן רגש שלא ידע לקרוא לו בשם אחז בו. אולי ניתן לקרוא לו קוצר רוח?
הוא פשוט מחכה כבר לצאת למסע. על גבו של הסְקִיטוֹ הזעיר הקשור לעץ, בסמוך לבית המרפא...

....
 
זה ממש מתחיל להיות מסקרן, בפרק הזה קולטים שיש כאן מגמה כלשהיא, חזרתיות, לא רק סיפור על בחור שמחפש מזור לאמו, אלא פה זה נהיה יותר כמו כוללני: הסקיטו, המשיכה המוזרה אליו, המסע אל ההרים הרחוקים, תכף נגלה שגם לו יש עינים אדומות, (או שמא תכולות כמו הסקיטו?)
פרק ממש טוב, מכניס לסיפור, למקום, האוירה,
מחכים לפרקים הבאים!
 
ב"ה

אני אוהבת את החלק של בית האבן. מסתורי כהוגן.
גם דרגמיאל, שיוצא למסע משלו, נותן לנו כיוון אחר לעלילה. מחכה לרגע שבו יצטלבו הדרכים, של הבן המסור והאבא הדואג...
בהצלחה, דרגמיאל! נסיעה טובה!
 
תודה לכל המגיבים, זה עושה חשק להמשיך ולכתוב, במיוחד שאני כרגע מתחילה לערוך את ההתחלה- וזו מטלה שנדחית שוב ושוב. תגובות כאלו גורמות לי לחשוב יותר ברצינות על העריכה.
 
מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר כמה מכשולים. הגיע לכפר קטן משם עליו להמשיך דרך מגדל, אך הוא נעול והמפתחות אינם. הוא מצליח לשכנע מטפס הרים מן האזור שילמד אותו לטפס על קיר ריגוט.
מאנריאל: אחיו הקטן של סאנדמיאל, בן אחת עשרה. מתולתל שיער וירוק עיניים. סאנדמיאל שלח אותו אל אחיהם הגדולים המתגוררים במאהל הסמוך.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.
פרק 51
הסלע היה מחוספס למגע.
רוח קלה נשבה, מייבשת מעט את זיעתו.
סַאנְדְמִיאֵל נאחז בקיר הסלעי באמצעות ידיו החשופות. טַאגָאק טען שכפפות לא יועילו.
הוא כבר מתקדם יפה מהבוקר, נמצא יחסית גבוה. תכף יגיע למקום בו נתפס החבל שלו, וירד למטה בזהירות.
זה כבר היום השלישי שהוא מטפס על הקיר הזה. טַאגָאק אמר שהוא מתקדם נהדר, אבל לו- אין זמן.
סַאנְדְמִיאֵל תפס בידו השמאלית את החבל אליו הוא קשור, ובימין משך את עצמו למעלה עוד. הנה, הוא כבר יכול לראות את החבל-
רוח פתאומית נשבה בפניו, פרעה את פאותיו וגרמה לו להיצמד לקיר. אסור לו לזוז.
טַאגָאק הסביר לו שאחד מן המכשולים בטיפוס הזה הוא הרוחות המופיעות פתאום מבלי שום התראה מוקדמות, מערערות את יציבתו של המטפס. במקרה של רוח עזה, צריך להיצמד לקיר. לחכות שהיא תחלוף.
הרוח המשיכה לנשב בו. לפחות עכשיו הוא מייבשת את זיעתו שכבר הדביקה את בגדיו לגופו. לא חם כאן בגובה, אבל המאמץ רב.
סַאנְדְמִיאֵל נשם לאט, הוא לא יודע כמה כוח יש בו כדי להישאר כאן עוד. שהרוח הזו תיגמר כבר!
שערות פאתו הימנית נכנסו לעיניו, הוא עפעף בחוזקה. הרוח נשבה בראשו, לוקחת איתה את כובעו הכהה.
סַאנְדְמִיאֵל עצר את נשימתו, הכובע!
הוא עף יחד עם הרוח, שמאלה. אסור לו לעקוב אחריו עם העיניים! זה עלול לסחרר אותו.
הרוח פסקה.
סַאנְדְמִיאֵל משך את עצמו למעלה, חש איך כפות ידיו נשרטות. שוב. הוא חושש שכבר אין לו פיסת עור חפה משריטות בכפות הידיים.
הנה המקום בו נאחז החבל שלו. סַאנְדְמִיאֵל נשם בהקלה, זהו. עכשיו רק צריך לרדת.
בכל הפעמים הקודמות במהלך היום, כשהגיע למקום בו ננעץ החבל שלו, הוא היה צריך לנסות לנעוץ אותו גבוה יותר. אבל עכשיו הייתה הפעם האחרונה להיום, מספיק. הוא צריך כבר לרדת. מלבד זאת, הכובע שלו...
סַאנְדְמִיאֵל הביט למעלה. המרחק מן היעד כבר לא כל כך גדול. הוא רק מעט יותר מן הדרך אותה עשה כבר. ייתכן שכבר מחר או מחרתיים הוא יגיע לפסגתו של קיר רִיגוֹט. ירד למטה...
רגליו של סַאנְדְמִיאֵל חיפשו מקום להיאחז, ואצבעותיו מיששו את הסלע, תרו אחר בליטות. עוד קצת... עוד קצת... תכף הוא יגיע למטה, אל המקום בו מחכים לו טַאגָאק ודוֹרְאֵלוּ, כמו ביומיים האחרונים.
אצבעותיו כבר רעדו מתשישות, הוא ירד למטה בלב מכווץ מאימה. עוד... ועוד... ועוד... אסור לו ליפול. פשוט אסור לו ליפול. הוא חייב לעשות זאת בזהירות. חייב להגיע למטה בשלום.
הדקות חלפו, נמשכו נצח. הוא עדיין לא העז להסתכל למטה, לבחון את המרחק מן הקרקע. אם יסתחרר, הוא עלול ליפול.
"סַאנְדְמִיאֵל!" נשמעה הקריאה מלמטה. דוֹרְאֶלוּ.
סַאנְדְמִיאֵל נשם לרווחה, זה אומר שהוא כבר קרוב. אין לו עוד הרבה בכלל. תכף הוא יגיע למטה...
הוא נתפס בבליטות הקטנות שבקיר, ירד עוד קצת למטה, ועוד קצת.
ידיים חזקות תפסו בו, "סַאנְדְמִיאֵל!".
הוא הסתובב אל דוֹרְאֶלוּ, ואחר קרס על האדמה. "זה היה מתיש".
"כל הכבוד! הגעת ממש למעלה! בקושי ראינו אותך!" דוֹרְאֶלוּ הביט בו, נלהב עד העצם. "היית כבר נקודה קטנה מאוד. אני לא מאמין שבאמת הצלחת, כל כך פחדתי שתיפול. היית נראה ממש קרוב לזה, לרגעים. נס שאתה כאן, סַאנְדְמִיאֵל, באמת".
סַאנְדְמִיאֵל התנשף, ואחר שלח את ידו לנאד המים הקשור למותניו. מן היום השני כבר עלה עם נאד מים ושק, עליו להתרגל לעלות יחד עם משקל כלשהו על גופו.
"בעוד ימים ספורים תוכל כבר להעפיל עד לפסגה" טַאגָאק בחן אותו ארוכות, ואחר המהם משהו תחת שפמו הלבן. "איפה הכובע שלך?".
 
"עף ברוח" סַאנְדְמִיאֵל תפס בברדס הגלימה שלו, ומשך אותו אל מעל ראשו, ככובע חילופי. "נצמדתי לקיר, כמו שאמרת, והרוח העיפה לי אותו. לא ראיתם?".
"כנראה שזה היה כשהיית גבוה מדי" סבר דוֹרְאֶלוּ, ואחר צחקק קלות. "נס שהכובע עף ולא אתה, סַאנְדְמִיאֵל. כובע הרי אפשר לקנות חדש, אותך- לא ממש. בכל אופן, סַאנְדְמִיאֵל, אני מניח שתוכל למצוא איזשהו כובע בכפר".
"איפה אתם קונים דברים, באמת?" סַאנְדְמִיאֵל בחן את הגבר הכפרי שמולו. בזמן בו שהה כאן, לא היה לו יותר מדי זמן להתעניין באורחות חייהם של תושבי הכפר.
"יש פעם בשבוע שוק בכפר לָאטוּשׁ שבמרחק רכיבה ממש סביר מכאן. אבל השוק שם היה לפני ארבעה ימים, ויהיה שוב בעוד שלושה ימים... ומלבד זאת, בכלל לא בטוח שתמצא שם כובע מתאים" דוֹרְאֶלוּ הרהר בכך לרגע, "בשביל לקנות כובע צריך להזמין אותו מראש בשוק, ולקבל אותו- במקרה הטוב- שבוע אחר כך ביום השוק הבא".
סַאנְדְמִיאֵל התרומם ממקומו שעל האדמה. "אז מה עושים? זו בעיה מטופשת מדי מכדי שהיא תעכב אותי, אתה יודע".
"אני יודע, ובכל זאת אני סבור שלהמשיך ללא כובע יהיה עצוב במקצת" דוֹרְאֶלוּ חייך קלות, ואחר החל לפסוע לכיוון הכפר. "נחשוב כבר מה לעשות, זו באמת בעיה קטנה מאוד".
"אם נחשוב על כך בהיגיון- מחרתיים יום המנוחה ולא אוכל להמשיך. כך שבכל מקרה אגיע לפסגה רק בעוד שלושה או ארבעה ימים" סַאנְדְמִיאֵל פסע לצידו של דוֹרְאֶלוּ, מוודא שגם הזקן מצטרף אליהם.
הם פסעו בין הצמחייה הירוקה, השופעת. סַאנְדְמִיאֵל סחב איתו את השק, כמו בכל יום, דוראלו נשא על גבו את השק עם הפירות, וטַאגָאק סחב את עצמו בלבד.
הם צעדו בשתיקה לעבר הכפר. כשזה כבר נראה מעבר לעצים, נעצר פתאום הזקן. "יש לי רעיון בשבילך, סַאנְדְמִיאֵל".
סַאנְדְמִיאֵל עצר גם הוא, והביט בזקן. הוא כבר פחות זלזל בו מביום הראשון בו נפגשו, אך עדיין לא יצא מגדר תימהוני. איזה רעיון יש לו?
"בנוגע לכובע" רק כשאמר טַאגָאק את שתי המילים הללו נעצר גם דוראלו. "יש לי רעיון עבורו, דוֹרְאֶלוּ, אך אצטרך את עזרתך".
דוֹרְאֶלוּ, שכבר המשיך מעט, הסתובב אליהם. "מה הרעיון, טַאגָאק?".
"הכובע המסורתי שלך" טַאגָאק שילב את ידיו, והביט בדוֹרְאֶלוּ בחיוך כלשהו. "שאמא שלך תפרה לך כשהיית בן שבע עשרה. או, אם הוא לא יתאים למידתו של סַאנְדְמִיאֵל, אולי תוכל לבקש מאחיך או מגיסך".
דוֹרְאֶלוּ גיחך, "זה רעיון, אם כי אני מתקשה להאמין שאמא שלי תסכים לדבר כזה, לו תדע".
"הכובע המסורתי" סַאנְדְמִיאֵל טפח על מצחו, "איך שכחתי ממנו! הוא נמצא באחד השקים שלי. הכנסתי אותו על אף שלא חשבתי שיבוא לידי שימוש... זה בהחלט רעיון".
"גם אצלכם זה חלק מהמסורת?" דוֹרְאֶלוּ הביט בסַאנְדְמִיאֵל בהפתעה, "לא ידעתי. חשבתי שזו מסורת מהאזור שלנו בלבד. גם במאהלי הדרום נוהגים לתפור את הכובע הזה, עם החוטים, לכל נער בן שבע עשרה?".
"ארבע רצועות בד ארוכות" אישר סַאנְדְמִיאֵל, "אחת כחולה, אחת אדומה, אחת אפורה ואחת חומה. לא חשוב הסדר".
טַאגָאק ליטף את זקנו בהבעה מהורהרת. "הכובע המסורתי שלך יהיה טוב יותר, מן הסתם, מזה של דוֹרְאֶלוּ" הוא קבע לאחר רגע, "אם כך, חבוש אותו ויהיה טוב".
מילותיו האחרונות של טַאגָאק היו מוזרות בהחלט, אך סַאנְדְמִיאֵל התעלם מכך. הרעיון טוב, ויהיה טיפשי לפסול אותו רק מפני שזקן תימהוני במקצת היה זה שהציע אותו.
הוא יחבש את הכובע המסורתי שהביא מן המאהל, הכובע אותו תפרה לו אמא במסירות מן הרגע בו מלאו לו שש עשרה, זמן מועט לפני חתונתו. הכובע שהוענק לו ביום הולדתו השבע עשרה, כשהיה כבר אב לילד. הזכיר לו שהוא עדיין ילד בעצמו.
אבל הוא יצטרך לשמור על הכובע היטב.
סַאנְדְמִיאֵל צעד באיטיות אחרי גבו של דוֹרְאֶלוּ, שפסע בעליזות כלשהי אל עבר ביתו.
כי אם... אמא... לא תשרוד, עד שיחזור...
לפחות שתהיה לו מזכרת ממנה. בדמות הכובע אותו היא תפרה לו ביד אוהבת, כמו רוב הנשים במאהל. הכובע אותו העניקה לו בחיוך, שמשום מה נמסך בו כאב. אולי מפני היעדרו של האב בתמונה.
אם אמא לא תשרוד עד בואו, לא יהיה למָאנְרִיאֵל כובע משלו. לפחות יהיה את הכובע של האח הגדול, ואם זה אכן יכאב למָאנְרִיאֵל מאוד- אולי יעניק לו את כובעו שלו במתנה.

....
 
מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר כמה מכשולים. הגיע לכפר קטן משם עליו להמשיך דרך מגדל, אך הוא נעול והמפתחות אינם. הוא מצליח לשכנע מטפס הרים מן האזור שילמד אותו לטפס על קיר ריגוט.
מאנריאל: אחיו הקטן של סאנדמיאל, בן אחת עשרה. מתולתל שיער וירוק עיניים. סאנדמיאל שלח אותו אל אחיהם הגדולים המתגוררים במאהל הסמוך. ברח מן המאהל לאחר שהסתבך שם קלות.
צפנאל: אחד מאחיו הגדולים של סאנדמיאל, בן עשרים ושתיים. נשוי ומתגורר במאהל הסמוך לזה בו מתגורר סאנדמיאל. אחיו של סאנדמיאל מאמא אחרת. הסכים לקחת את מאנריאל אל אוהלו.
אימם של סאנדמיאל ומאנריאל: חולה מאוד במחלה קשה.
אוליאל: חבר טוב של סאנדמיאל.
פרק 52
ציפור חומה פרשה כנפיים.
היא ריחפה באוויר לרגע ארוך, ואחר נעלמה בתכלת השמיים.
קולות ציוץ הציפורים ואוושת העלים היו היחידים ששמע.
מָאנְרִיאֵל ניסה לזרז את צעדיו. הוא רעב וצמא, וחש מותש אחרי הדרך שהלך.
הוא כבר פסע הרבה מאוד זמן, והתחיל לחשוש שמא איבד את דרכו סופית.
קול פכפוך מים גרם לו לנתר על מקומו ברוב שמחה. הנחל! הנחל שבסמוך לגבעות הירוקות! הוא מתקרב אליו!
צעדיו הפכו מהירים יותר אוטומטית, הוא פרץ בריצה אל הנחל.
המים השקופים זרמו בנחת מולו, שלווים לחלוטין.
מָאנְרִיאֵל כרע על ברכיו והחל ללגום מן הנחל ישירות, מבלי להיעזר אף בכפות ידיו. הוא צמא כל כך!
"אתה מעדיף כוס חרס?".
מָאנְרִיאֵל נשנק מן המים, ואחר הרים את ראשו בהפתעה.
אוּלִיאֵל עמד שם, בסמוך לבהמה גבוהה שלגמה מן המים בצימאון. חיוך קל עמד על שפתיו.
"מה אתה עושה כאן?" מָאנְרִיאֵל העביר אצבעות על סנטרו, מנגב את טיפות המים.
"הבאתי לכאן את המִיאַרוּן הזה, לַאגִיאֵל השאיל לו אותו כדי שאבקר את אחותי המתגוררת במאהל הראשון, היא ילדה לפני מספר ימים בודדים וזקוקה לעזרה. השאלה היא מה אתה עושה פה, מָאנְרִיאֵל, אתה לא אמור להיות אצל צְפַנְאֵל אחיך?" אוּלִיאֵל החמיר את סבר פניו.
"הלכתי משם. הם לא רוצים אותי" אמר מָאנְרִיאֵל במהירות, מבטו חומק מעיניו החודרות של אוּלִיאֵל. "גם הילדים וגם המבוגרים. הם אמרו שאני ילד רע" הוא לא המשיך למילותיו של יְחַצְאֵל. זה יותר מדי בשבילו.
"מי אמר את השטות הזו?" אוּלִיאֵל הניח יד על כתפו של בן האחת עשרה, "בוא, נחזור למאהל ואדבר איתם".
"לא רוצה!" מָאנְרִיאֵל חמק מיד חברו של אחיו, והוא שוב יציק? ויצעקו עליו? "אני לא חוזר לשם. חשבתי ללכת לתאומות אבל בסוף לא. אני אחיה לבד, אני יודע להסתדר. הנה, מצאתי את הנחל לבד".
"ממש לא" אוּלִיאֵל הרים את קולו, "אתה לא נשאר כאן לבד! אתה בא איתי למאהל הראשון, נראה כבר מה לעשות. איפה התאומות גרות?".
"גם, במאהל הראשון" מָאנְרִיאֵל מחה את פיו משאריות המים, "אתה תיקח אותי אליהן?" אולי בעצם זה עדיף, שאוּלִיאֵל מחליט בשבילו. הוא כן רוצה להיות במקום נורמלי. כן רוצה שישמרו עליו, שייתנו לו אוכל ומקום לישון. כן רוצה שידאגו לו, קצת כמו שאמא דאגה...
"כן. אני אתן לבהמה לשתות קצת ונצא" פסק אוּלִיאֵל. "על הבהמה נגיע מהר יותר. לקראת השקיעה, אולי אפילו לפני. קח" הוא הושיט לו כוס חרס, "תשתה עוד. אתה בטח צמא".
הוא באמת נורא צמא. מָאנְרִיאֵל מילא את הכוס במי הנחל ושתה. אחר הוא חזר על הפעולה פעם נוספת. עכשיו הוא רק רעב, אבל לא נורא- התאומות ייתנו לו אוכל, כנראה. הוא מוכן לאכול אפילו מֶאקְפִּינָאר, הוא כל כך רעב! מאתמול בבוקר לא אכל כמעט כלום.
"בוא, עלה" אוּלִיאֵל סייע לו לעלות על הבהמה, ואחר עלה עליה בעצמו. "נצא לדרך. אתה מחזיק חזק?".
מָאנְרִיאֵל הנהן, ואחר אמר בקול "כן". הרי אוּלִיאֵל בכלל לא רואה אותו עכשיו.
הבהמה התחילה ללכת, קצת יותר מהר ממה שהלכה הבהמה של סַאנְדְמִיאֵל, אם הוא זוכר נכון. ההיא הלכה ממש לאט.
מהר מאוד הוא מצא את עצמו שוב במקום בו צעד קודם לכן, קצת אחרי השלט עם הכיתוב המוזר.
מָאנְרִיאֵל אחז באוכף בחוזקה. "אתה חושב שסַאנְדְמִיאֵל יחזור מהר וייקח אותי מהמאהל של התאומות?".
"אני לא יודע" אוּלִיאֵל לא הסתובב אליו כשדיבר.
מָאנְרִיאֵל הביט בעצמי החורשה. הוא כבר ממש מתגעגע לסַאנְדְמִיאֵל. אבל...
אוּלִיאֵל בכלל היה מאלו שאמרו לסַאנְדְמִיאֵל שלא כדאי לו ללכת. הוא אמר שסַאנְדְמִיאֵל עלול שלא לחזור לעולם.
מָאנְרִיאֵל מצמץ בעיניו בחוזקה. הוא לא מסכים. הוא לא מוכן. הוא בכלל לא רצה שסַאנְדְמִיאֵל ילך. אבל גם אמא...
דמעה אחת זלגה מעינו השמאלית, והוא מיהר למחות אותה לפני שתסלול דרך לבאות אחריה. הוא כבר לא יודע מה היה עדיף, אבל זה כבר לא משנה. סַאנְדְמִיאֵל הלך.
מָאנְרִיאֵל הביט בעצים החולפים משני צדדים, שקטים. פרסות הבהמה היכו בקרקע.
אבל סֲאנְדְמִיאֵל הבטיח. הוא הבטיח לו שלא יסתכן מדי.
בעצם, גם הוא הבטיח לסַאנְדְמִיאֵל.
הוא צריך להיות גיבור, אמיץ וילד טוב. האם הוא באמת מצליח?

....
 
החבל נזרק מעלה.
רוח עזה נשבה פתאום, מעיפה את החבל אנה ואנה עוד לפני שנתפס.
סַאנְדְמִיאֵל נצמד אל הקיר בבעתה, זה עלול להיות הסוף שלו. אם החבל לא קשור עדיין לכלום-
הרוח שקטה. הוא מצמץ בעיניו בחוזקה, ואחר השליך את החבל שוב. הפעם הוא הצליח להיתפס על הזיז הבולט אותו ראה קודם לכן.
"קדימה, למעלה" סַאנְדְמִיאֵל נאחז בחבל ביד אחת, ובשנייה תפס בקיר. זה לא צריך להיות קשה כל כך, הוא כבר התרגל.
אבל הפעם הלב שלו פועם בקצב אחר מן הרגיל. הפעם, הוא יודע, ייתכן שיגיע עד לפסגת קיר רִיגוֹט. ואז-
הוא נשף, די. אסור לו לחשוב על זה כרגע. הוא צריך לחשוב כאילו זה עוד אחד מן האימונים. לעלות קצת, ועוד קצת. לא להסתכל למטה, וגם לא מדי למעלה. זה רק ילחיץ אותו. עוד קצת... עוד קצת...
שוב רוח. סַאנְדְמִיאֵל נצמד שוב על האבן, חש בקרירות התמידית שלה. הרוח העיפה את פאותיו, וכמה שערות נכנסו לעיניו. אחת מן הרצועות הקשורות לכובעו מאחור עפה עם הרוח אל מעבר לכתפו.
הוא מצמץ ואחר בהה בה. הרצועה החומה. היא עשויה מבד מחוספס יותר, כמו שאר הרצועות. צבועה בחום כהה, בגוון אדמה נאה למדי.
הרוח פסקה. סַאנְדְמִיאֵל המשיך לטפס על הקיר. הוא חייב להספיק עד השקיעה. הוא חייב להגיע למעלה, הוא חייב להצליח. פשוט חייב. להביא לאמא את התרופה...
אבל לא להסתכן.
תלתלים שחורים עלו מול עיניו. עיניים ירוקות, זיק של פחד. 'אם אתה רואה שצריך לעשות משהו ממש מסוכן, עם סיכויים אפסיים להינצל- אל תעשה את זה'.
אולי הוא לא היה צריך לעשות את זה, בכלל. אולי היה אסור לו להסתכן ככה, לטפס על קיר רִיגוֹט. אבל הוא הצליח יפה עד עכשיו. העפיל עד למקום גבוה מאוד, ואז החלה לשקוע השמש והוא נאלץ לרדת.
אבל היום, היום הוא יספיק. היום הוא יצליח לטפס עד הסוף. הוא חייב לעשות את זה.
עיניו הכהות של הזקן עלו לנגדו. טַאגָאק מאמין בו, משום מה. יותר ממה שהוא מאמין בעצמו.
סַאנְדְמִיאֵל הגיע למקום בו ניתפס החבל. הוא שחרר אותו בזהירות ממקומו, לא לפני שווידא שהוא עצמו יציב מספיק.
אחר זרק את החבל מעלה. החבל חזר מטה, מצליף קלות בפניו.
שוב. סַאנְדְמִיאֵל הידק את שפתיו בתקווה, החבל ניתפס בזיז בולט. הוא הצליח.
למעלה.
עוד קצת--- סַאנְדְמִיאֵל חש איך כפות ידיו נשרטות. הוא כבר התחיל להתרגל לזה בימים האחרונים, הן כבר שרוטות ממש. אבל עכשיו הן ממש נשרטו. הוא צריך להיות זהיר יותר.
עיניו ננעצו במקום בו ניתפס החבל שלו. הוא חייב להתרכז. לעלות רק עד שם. קדימה, סַאנְדְמִיאֵל, עוד קצת! רק עוד קצת!
הוא עייף מכל השבוע האחרון. השרירים שלו כאבו בלילות, וגם עכשיו הוא חש בהם. תפוסים. טַאגָאק חשב שהם ישתחררו כשיתחיל לטפס, אבל בינתיים נראה שהוא טועה. הם עדיין תפוסים, וכל תנועה כואבת לו.
לא שזה שונה מאתמול, אבל-
אבל אין לו כוח יותר.
עפעפיו של סַאנְדְמִיאֵל נעו ברעד. מה הקשר עכשיו? מה זאת אומרת 'אין לו כוח'? אסור שייגמר לו הכוח בדיוק עכשיו! הוא חייב להגיע למעלה. מהר ככל האפשר. אסור לו להתייאש בדיוק עכשיו!
רוח קלה נשבה, סַאנְדְמִיאֵל שלח יד זהירה ומחה את מצחו. כמה שערות נדבקו לו למצח, הוא הסיט אותן.
הוא חייב להמשיך. עכשיו. אם יתייאש פתאום באמצע הדרך הוא עלול לעשות תנועות מסוכנות וליפול.
סַאנְדְמִיאֵל תפס בחבל, משך את עצמו בכוח למעלה. הוא חייב להכריח את עצמו, כי אין כרגע מישהו אחר שיעשה את זה.

....
 
ב"ה

כשחזרתי 6 עמודים אחורה ועדיין לא מצאתי את הסיפור כמעט התייאשתי..
אז החודש הזה היה פורה במיוחד, או שהיתה פה הפוגה ארוכה במיוחד?
בכל מקרה, הסיפור שנכתב במהלך אתגר נובמבר מקסים בפני עצמו - אבל לא על חשבון סנדמיאל שתקוע על הצוק ההוא!

מחכים דחוך להמשך..
 
מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר כמה מכשולים. הגיע לכפר קטן משם עליו להמשיך דרך מגדל, אך הוא נעול והמפתחות אינם. הוא לומד לטפס על קיר ריגוט.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.

שטחי אחוזות
גאטסאם: בעל האחוזה. הוא פגש את ליאם באירוע, ולאחר מכן הם נפגשו בביתו ליאם. ליאם שכנע אותו לסייע לו במלחמתו נגד איש השקט. אשתו ניסתה לספר לו משהו על כך, ואף שלחה אליו את בנם. הוא לא הסכים לשמוע.
מיאמארי: אשתו של גאטסאם. חזרה ממסע ארוך. גילתה משהו על ליאם אך גאטסאם לא אפשר לה לספר זאת.
שינאר: גיסו של גאטסאם, אחיה של מיאמארי.
יהונתן: בנם הבכור של גאטסאם ומיאמארי.

ליאם: בעל אחוזה עשירה מאוד, מנהל אותה לבדו. אחיו הצעירים מתו שנים קודם לכן, והוא נותר לבדו באחוזה עם צוות עצום של משרתים. שכנע את גאטסאם לסייע לו בפעולותיו.
פרק 53
עבר

רוח קרה נשבה על הגג.
החשיכה כבר עטפה את האחוזה, מרככת את תווי המתאר של היקום.
מרחוק, האפילה השתקפה באגמים, והירח התעקל עם זרימת המים.
עיניו החומות של גַאטְסָאם ננעצו במים המרוחקים, התכולים כל כך בדרך כלל. עכשיו הם כהים. בדיוק כמו השמיים, השתקפות מוחלטת שלהם.
שיתוף הפעולה שלו עם לִיאַם היה בסדר גמור עד עכשיו. הכל פעל כמתוכנן, בינתיים. לִיאַם רצה להיות קצת יותר אלים, הוא ביקש ממנו להיות קצת יותר עדין, על אף שהם מתנהלים נגד פושעים.
המידע בספרים לא היה רב, אבל היה נראה שהוא תואם אחד לאחד לדבריו הראשונים של לִיאַם. הם אכן מתכננים מהפכה עולמית.
אז מה היא רוצה ממנו? מה היא רוצה?
גַאטְסָאם נשך את שפתו התחתונה, נשען על המעקה בצורה שפעם חשב שלעולם לא ישתמש בה, וכעת הוא מוצא בה נוחם.
המעקה היה קר, וגַאטְסָאם נאחז בו בכוח. פעם, לפני שנים, במקום הזה בדיוק, הוא דיבר עם דִירָאד.
'תקשיב לדברים שאחרים אומרים לך' ביקש ממנו דִירָאד, 'ואחר כך תבדוק אם הם נכונים. אבל קודם כל תקשיב'.
הוא הקשיב ללִיאַם, ואחר כך בדק אם זה נכון. וזה היה נכון!
גַאטְסָאם הביט בירח המשתקף על אחד מן האגמים המרוחקים יותר. לפעמים הוא מרגיש שהירח קרוב אליו יותר מאשר קרובים אליו בני האדם שסביבו, ולא שהוא חש קרוב אל הירח...
מִיאַמָארִי אמרה שהיא גילתה את האמת. איזו אמת היא גילתה? ולמה זה כל כך הפחיד אותה?
האמת הזו כל כך הפחידה אותה, עד כדי כך שהיא שלחה אליו את יהונתן. זה לא מתאים לה, כל כך לא מתאים לה! היא ידעה שהוא יכעס אם הוא יקלוט את זה.
האם היא חשבה שהוא לא יבין את זה? הוא לא יודע, לא נראה לו. מה שבטוח זה, שיהונתן לא חשב שהוא יבין, ואי אפשר לומר שזה לא פוגע בו. הם חושבים שאפשר לתחמן אותו.
עיניו של גַאטְסָאם הושפלו אל האפילה השוררת בחצר הרחבה. אבל הוא לא הקשיב להם. הוא לא הסכים להקשיב להם בכלל.
אולי הוא כן היה צריך להקשיב? רק להקשיב. ואחר כך הוא היה בודק אם זה נכון. כמו שאמר לו דִירָאד.
דִירָאד... היחיד בכל העולם כולו שהבין אותו באמת. איפה הוא בכלל, עכשיו. למה הוא הלך. מה היה לו רע, מה היה חסר לו? היה לו הכל. הכל!
גַאטְסָאם מצמץ קלות, מופתע מהרגש שגדש אותו בפתאומיות. הוא מתגעגע לדִירָאד כל כך, כל כך. כבר שנים שלא ראה אותו, שנים. ודִירָאד הבטיח שיחזור! האם קרה לו משהו?
גַאטְסָאם עצם את עיניו, חש איך עפעפיו נרעדים. איפה הוא, דִירָאד, שייעץ לו מה לעשות. איפה?
'אתה יכול להסתדר לבד. אתה לא ילד קטן' קולו של דִירָאד הלם בו, 'תחשוב קודם כל מי הכי רוצה בטובתך'.
מִיאַמָארִי רוצה בטובתו. גַאטְסָאם נשף, הוא מוכן לחתום על כך. וודאי שיהונתן גם הוא רוצה בטובתו, ויהונתן לא טיפש בכלל. גם מִיאַמָארי לא.
אבל... הם חושבים שהוא זה שטיפש כאן. טיפש ותמים.
'מבט אפל' אמר שִׁינָאר. גַאטְְסָאם עפעף אל מול אורו המועט של הירח, נזכר באור ששטף את הרחבה ההיא, מחוץ לאולם בו נערכה החתונה. שִׁינָאר אמר שללִיאַם יש מבט אפל. הוא לא אהב את זה שהוא דיבר איתו.
אולי גם שִׁינָאר יודע משהו. וגם שִׁינָאר רוצה בטובתו, זה בטוח.
הוא ישאל את שִׁינָאר. שִׁינָאר, לפחות, אף פעם לא חשב שהוא טיפש.

....
 
הווה
המסע למעלה נמשך נצח.
השמיים נותרו רחוקים באותה מידה, וכך גם קצה הסלע.
סַאנְדְמִיאֵל חש בזיעה הנוטפת ממצחו, מרטיבה את צווארון חולצתו. זה לא נגמר. זה לא נגמר!
תכף תשקע השמש. תכף היום הזה יגמר, והוא יישאר על קיר רִיגוֹט. הוא חייב לסיים כבר.
רוח פתאום נשבה, סַאנְדְמִיאֵל נצמד אל הקיר בהרגל שהתחיל להיטבע בו. עיניו נעצמו בייאוש רגעי, ואחר הוא נשם עמוק אל תוך הרוח. תפילה.
הוא יכול להתפלל. כשם שאמר לו הזקן. כשם שעשה כבר קודם לכן, במדבר לִימוּאָן...
"אלוקים" סַאנְדְמִיאֵל נאחז ביד אחת בחבל, ובשנייה נצמד אל הקיר המחוספס, הקריר. "מה אני בסך הכל רוצה. להביא תרופה לאמא שלי, לחזור הביתה בשלום" קולו רעד, והוא הצמיד גם את ראשו אל האבן הקרה. הרוח פרעה את פאותיו, והוא שתק לרגע ארוך.
אחר הניע את שפתיו לאט, ממלמל בשקט. "אני רוצה להגיע כבר למעלה. אני רוצה להתקדם כבר, להגיע אל הרי השְחוֹר. ותכף תשקע השמש, אלוקים, ואני אישאר כאן בין שמיים לארץ. אני לא רוצה למות, אלוקים".
הוא פקח את עיניו, עפעף, ואחר ניתק מן הקיר. הרוח כבר חלפה. לא הביט למעלה, רק משך את עצמו קצת. ועוד קצת, ועוד.
אחרי כמה פעמים העז להרים את ראשו, ועפעף שוב ושוב בהפתעה. קצה הקיר כבר נראה שם, מטרים בודדים מעליו. הוא מגיע ליעד. עוד מעט והוא מגיע ליעד!
בכוחות שלא ידע שנמצאים בו הוא משך את עצמו למעלה, מגיע למקום בו ננעץ החבל. הוא התמקם בזהירות, ואחר השליך את החבל למעלה. החבל נתפס על בליטה משמעותית, גדולה, בקצה הקיר.
סַאנְדְמִיאֵל נעץ עיניים מקוות בקצה החבל, ומשך את עצמו עוד קצת למעלה, ועוד. עוד קצת. עוד מאמץ אחד---
הוא היה למעלה. על קצהו של קיר רִיגוֹט.
למטה הנוף היה חום כולו, בגוונים שונים. מלמעלה הוא היה יכול להבחין בשבילים צרים, בהירים, המתפתלים בין גבעות של חול ואדמה. בקצה נראתה קבוצה כלשהי של אוהלים בצבעים בהירים, קטנה מכדי להיות מאהל של ממש.
רחוק יותר נראו הרים. צבעם חום כהה, והם משתלבים יחד לרכס הרים לא גדול. הם גבוהים מעט מקיר רִיגוֹט, אולי בערך באותו הגובה. אבל מן הסתם יהיה קל יותר לטפס עליהם, ייתכן שיש אף מסלול מסודר.
מאחוריהם, מן הסתם, ממתין לו עמק השְׁחוֹר.
סַאנְדְמִיאֵל חש צמרמורת בגבו, ואחר ניער את ראשו בהחלטיות. אין לו זמן למחשבות כרגע. הוא חייב למצוא את האזור ממנו קל לרדת מן הקיר, עליו להגיע למטה לפני שהשמש תשקע סופית, ותותיר אותו באפילה מוחלטת.
הוא החל ללכת, חש את כל גופו כואב, פועם. הוא רק רוצה לישון כבר... יש לו סיכוי להגיע לאוהלים האלו לפני הלילה? לא נראה לו. הוא יצטרך ללון בינות לגבעות, עם עצמו ועם השק.
סַאנְדְמִיאֵל פסע בזהירות על קצה הקיר, שלא היה רחב במיוחד. גם כאן הוא צריך להיזהר שלא ליפול... וכאן אין לו סְקִיטוֹ בעל אינסטינקטים חדים יותר משלו.
'זה אמור להיות יחסית קרוב למקום אליו תגיע' אמר לו טַאגָאק, 'זה ממש כאן באזור'.
אם טַאגָאק אמר, הוא כנראה יודע. אבל השמש כבר מתחילה להיעלם לה במערב והקור חודר לעצמותיו...
סַאנְדְמִיאֵל מצא את עצמו מנער את ראשו בשנית. די לשקוע במחשבות, ועוד יותר- די לשקוע במחשבות מיואשות. הוא צריך להזדרז ולהיות ממוקד מטרה.
פסיעותיו הפכו נחפזות מעט יותר, אם כי עדיין זהירות למדי.
משמאלו הפך הקיר רחב יותר ויותר, והירידה נהייתה משופעת יחד עם התרחבות הקיר.
כאן זה טוב, נראה לו.
סַאנְדְמִיאֵל בחן את הירידה המשופעת, נראה שזו הנקודה המשופעת ביותר באזור הזה. ייתכן שאפילו ניתן לרדת כאן באמצעות הרגליים בלבד, אבל לא בדיוק מתחשק לו לנסות...
הוא הסתובב באנחה, והחל לרדת בעזרת החבל. זה אמור להיות מסובך יותר, כי כאן עליו לשחרר את החבל מרחוק ולא מקרוב כמו בעלייה, אבל הירידה הזו קלה בהרבה מן הפעמים בהן ירד מן הצד השני.
החבל הארוך סייע לו להגיע למטה יותר ויותר, וסַאנְדְמִיאֵל חש איך חוסר סבלנות מוחלט משתרבב לתנועותיו. לרדת, לרדת, לרדת, לשחרר את החבל, לייצב אותו קרוב אליו. לרדת, לרדת, לרדת, לרדת...
סַאנְדְמִיאֵל מצא את עצמו על האדמה. חומה, כהה. כהה עוד יותר עם החושך שהחל לעטוף את העולם.
לא בינות לגבעות ולא כלום. הלילה הוא יישן בסמוך לקיר רִיגוֹט עצמו.

....
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
אני ממש אשמח להארות-הערות!

פרק 1
עבר
"אתה בטוח שאתה חייב?" היא הציצה בו בחשש מבעד לאדיה של הקדרה.
מישאל השפיל את מבטו, ידיו משחקות בגדלי ציציותיו.
"סליחה אחינועם. את יודעת שאין לי ברירה".
קולו נמוך.
אחינועם נאנחה, ידיה ממששות את כרסה ופחד פנימי לופת את חזה.
"ומה איתו?" החוותה בעיניה בהפצרה. "האם-" השתתקה, לא יכלה להמשיך.
"אני מקווה שבעזרתו יתברך אזכה להיות איתך בלידה" קולו כן. "ברגע הראשון שאוכל אשלח שליח להביאך אלי" עיניו התמקדו בה, מבקשות את אמונה.
היא שתקה זמן מה, מנסה לעכל.
"טוב" אמרה לבסוף במאמץ. "אני מניחה שבאמת אין לנו ברירה" חזרה על דבריו במעט יאוש.
"נכון. אין לנו ברירה" מרים בעלה את עיניו. "תודה שאת מבינה, אחינועם" הוסיף בקושי, מפחד מהדמעות שעלו בה.
אחינועם מחתה את דמעותיה, מנסה לאזור אומץ.
"אל תדאג מישאל, אני יהיה בסדר" ניסתה לשוות ביטחון למילותיה, מעלה חיוך בלתי רצוני על בעלה.
"אני מאמין שכך".

הווה
"היכן אני?" הוא שאל בקושי. "איך הגעתי לכאן?"
"או, התעוררת?" הפתיעה אותו אישה מאחוריו, כוס חרס מעלת אדים בידה. "שמעתי שיעולים חזקים מחלוני וקול נפילה. כאשר פתחתי את הדלת ראיתיך שרוע חסר הכרה על יד המפתן" סיימה את סיפורה.
הוא הנהן בשקט. לפתע עיניו גדלו בבהלה וידיו החלו למשש סביב גופו. "השק" הוא פלט "היכן השק אשר היה עימי" קולו העיד על סף בכי.
"אל דאגה" הניחה האישה במהירות את הכוס על הקרקע. "שקך כאן. על יד מיטתך".
נישימותיו המתוחות של הילד לא נרגעו עד ששקיק הבד הבלוי היה שוב קרוב ללבו. כשהרים חזרה את עיניו שם לב לעיניה הבוחנות אותו בתבונה.
"מדי עבדים הם לבושך" ציינה, עיניה עוקבות אחר הבעתו.
הוא התכווץ. כממתין לגירוש שבוא יבוא.
"זה בסדר" מיהרה להרגיע האישה את פחדיו. "חלילה לי מלהסגירך" הוסיפה, מנסה לפייסו.
הילד משך בכתפיו באומללות, ידיו אוחזות בחוזקה בשקו.
היא העיפה בו מבט אחרון, פונה לחדר השני בעודה קוראת "שתה את חליטת הצמחים שסמוכה למיטתך, בעז"ה היא תוכל להקל על שיעולך".
גבה נעלם מבעד לפתח, מותירה אותו לבדו.
הוא החניק את שיעולו, בוחן את סביבתו במבט מדוקדק. בית פשוט למדי, מדפי עץ ריקים ברובם ממוצרי מאכל, שידה נמוכה בקצה החדר ליד כד גדול מכוסה בבד ומיטה נוספת בעלת מזרן קש. מראה המזרן העירום גרם לו לחשוש שאת כל שמיכות הבית האישה העמיסה עליו.
חליטת הצמחים המדוברת תפסה את תשומת ליבו. הוא גחן לעברה, מנסה לשמור על שיווי משקלו בזהירות.
טעמה היה טוב. חיש מהר התרוקנה הכוס, מונחת חזרה אחר הכבוד לצד רגלי המיטה.
שיעול נוסף פרץ מפיו בעודו מנסה להתיישר במיטתו. החלון הפתוח קרץ לו, מסקרן.
"הנח את ראשך על הכר הגבוה, נשימתך תוקל" קראה לפתע האישה מפתח החדר. כשראתה בבהלתו ממנה, הוסיפה "אל דאגה ילדי, הינך בידיים טובות" ופנתה אל האח.
הילד הביט אחריה, חשדו הטבעי נמוג בהדרגה.
שמץ חיוך עלה לפתע בעיניו "הרי אין הנחתום מעיד על עיסתו" פלט לפתע, מילותיו מתנגנות.
האישה חייכה מאם האח, ידיה מטיבות את העצים.
"אכן צודק אתה" הסכימה עימו "ותוכל אתה להעיד על עיסתי?" הפתיעה אותו חזרה.
הילד בחן אותה בפנים מהורהרות. "אכן, נראה שידייך טובות הן" אמר לבסוף, פולט שיעול קצר.
"מדוע רק נראה?" תהתה האישה בשעשוע, פוסעת אל עבר הכד שניצב בפינת החדר.
"האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" ציטט לה.
הוא לא ראה את חיוכה שהתרחב, אך יכל לשמוע אותו.
"אכן תלמיד חכם קטן" נשמע קולה בחיבה "מאין לך הידע?" התעניינה.
"היה עבד מבוגר בבית אדוני, יהודי תלמיד חכם. ברגעי הפנאי המועטים שלו, הוא לימד אותי מה שיכל" ענה הילד, ידיו ממששות את הקצוות הפרומים בשמיכה.
"אכן זכית" נדה בראשה האישה בהערכה.
"אנ-" התחיל לומר, שיעול עז קוטע את דבריו.
"שה, שה" הרצינה האישה, שולפת מהשידה קערה ואיספלנית. "עליך לנוח כרגע".
הוא עצם את עיניו בצייתנות, ראשו נח חזרה על הכר.
האישה היטתה אוזנה, מאזינה לנשימותיו בדריכות. הילד קודח.
היא התקרבה אליו בלאט, קערת מים בידיה.
הבעת פניו משכה את תשומת ליבה.
"מה לך?" שאלה אותו בדאגה.
"ראשי-" ניסה לענות בריפיון, עיניו עודן עצומות ועל פניו עווית כאב.
"אוי" פלטה נשיפת צער, ידיה מטיבות את הכרית תחת ראשו. "בעזרתו יתברך יוקל לך בקרוב" מלמלה בתקווה.
ידיה הזריזות פרשו מעליו שמיכות נוספות וסחטו את האיספלנית במים, שוטחת אותה על מצחו.

השעות עברו והתקדמו.
הילד איבד את הכרתו לחילופין, מבהיל אותה כל פעם מחדש. חומו עלה והוא גנח בשנתו, נוגע בליבה.
ילד כזה יכל להיות שלה, אלמלא…

שעתיים לאחר מכן נשמעו דפיקות רועמות על הדלת. היא קפצה ממקומה, עיניה בורחות אל הדלת בדאגה. בוודאות שזה קשור בו. אין סיבה אחרת.
היא מיהרה ללבוש על עצמה מסכה מנומנת, פוסעת אל הדלת באיטיות.
"כן?" שאלה בקול צרוד את עומדים בפתח, עיניה הערניות בוחנות אותם בדקדוק.
"או מבצעים חיפושים אחר עבד צעיר שנמלט מבית אדוניו" דקלם העומד בשער.
"כך?" תהתה היא "הנכם מקימים את כל התושבים באמצעו של הלילה עבור החיפוש הזה?"
"אלו פקודות גבירתי" משך בן שיחה בכתפיו.
"ובכן, לא ראיתי דבר" היא השיבה במעט חיפזון. "השתדלו בפעמים הבאות לעורר פחות מהומה" סיימה בנזיפה חסרת רושם.
"המשך לילה טוב גברת" הניף הלה את ידו בנימוס, פונה לאחוריו.
היא סגרה את הדלת במהירות, נשענת עליה בהתנשפות. הילד אפילו לא יודע כי ניצל הרגע…
קולות ממיטתו העירו אותה ממחשבותיה.
היא התקרבה בחשש.
גופו נע בתזזיתיות, על המזרן. עיניו היו עצומות ופניו סמוקות. "אמאאא אל תלכיייי" הוא יבב מתוך הזיותיו. "לאא אמא! לאאא". קול בכיו נשמע, נשנק.
היא הביטה בו בחמלה, ידיה מיהרו להעביר על פניו את האיספלנית הרטובה, שמה תרגיע.
יפחותיו החלו שוככות, משאירות את פניו כשהיו בתחילה. סמוקות ועליהן הבעת דריכות תמידית.
הרהור לא רצוני עלה בה.
מה אישה היה אומר על הילד הזה?
התלבטתי מלא מה האשכול הראשון שאפתח כאן בקהילה.
האם זה יהיה סיפור או קטע כתיבה נחמד.
והרי ההחלטה לפניכם!
*אין בסיפור כוונה חס וחלילה של כפירה או כל דבר אחר. הכוחות בסיפור הם כמו שכתבה יונה ספיר בהקדמת לדופליקטים, הם אולי כח שעדיין אינו התגלה לעולם.
על מנת שלא להגיע על ידי כפירה או כל דבר אחר ח"ו אינני הולך לעשות את הדמויות יהודיות. *

ב"ה הנני ניצב כאן נרגש להתחיל את הסיפור הראשון והקטע הראשון שלי בקהילה!
אשמח שתקבלו אותי בברכה!

──────────────────────────────

פרולוג
---
שנת 620 לארקאנים 1131 לדרטים.

שישה גברים עטויי גלימות שחורות נעו קדימה במהירות על שביל החול, צועדים אל עבר שערי העיר. הם נראו כגוש אחד בעל שישה ראשים, בחושך ששרר.
הם חמקו מבעד לשער העיר מצעידים את פניהם אל עבר הכיכר המרכזית. שקט אפל מבשר רעות ששרר ברחובות, איש לא הפריע להם בדרכם.
השמועה שהופצה בדבר ארקאנים שהפרו את חוקם, הרגו וטבחו, הן בארקאנים ובעיקר בדרטים. גרמה לתושבים להינעל בבתיהם בלי לצאת.
לאחר הליכה קצרה הגיעו השישה אל הכיכר המרכזית. הם נעמדו במעגל כשגבם מופנה כלפי פנים, ופניהם סוקרות את הרחוב בדקדקנות.

אחד מהם מחה כף אל כף בצורה שקטה, וגם האורות הבודדים שהאירו במקצת את הכיכר, כבו באבחת רגע.

הם עמדו כך כמה דקות ללא ניע, עד שהחל אחד מהם בעל שער בלונדיני, למלמל לחשי קסם.

החושך הלך והחמיר , כך שממש היה ניתן למששו , הם אינם יכלו לראות אחד את השני רק שמעו את לחשושיו הבלתי פוסקים של הבלונדיני.

הוא המשיך למלמל ... עד שבין רגע נדלקו כל מנורות הכיכר. השישה מיצמצו בעיניהם למול האור ונדהמו לגלות שהם מוקפים בעשרים גברים העונדים על צווארם את סמל הארקאנים.

"אשמח ממש להבין מורקר," פנה בחור צעיר לעבר הבלונדיני. " מדוע אינך חששת שמא הצבנו שומרים בכל עיר." הוא החל להתקדם לעבר השישה שהיו דרוכים ומוכנים לכל תרחיש.

מורקר לא ענה, והבחור המשיך לדבר. "רואה אני גם שהספקת להסיר מעליך כל סממן ולו הכי קטן של הארקאנים." הבחור נעצר על עומדו במרחק של מטרים ספורים מן ששת עוטי הגלימות.

"אלדור יקירי" החל הבלונדיני לדבר בקול ערסי נקי מכל סממן של פחד. "מייעץ אני לך להתרחק ממני ומחברי עם שומרי ראשך שסבור אתה שאיני יכול לראותם." איש אינו נע בכיכר למשך כמה שניות שלאחריהם האחל אלדור לצעוד אחרונית כמו בלי קשר לדבריו של מורקר.

"בכל מקרה, המצב אינו משחק לטובתך. זה עשרים נגד..." הוא עצר לדבר כיון שכחכוח נשמע מכיוונו של מורקר. "למעשה זה עשרים וארבע." אמר מורקר בבת צחוק, "אבל תמשיך בנאומך המרתק." לעג בארסיות ונדם.

אלדור לא התייחס "תוכל לבחור בין להיכנע עכשיו. לבין להילחם בנו ולהפסיד." הוא נעמד במקומו במעגל והמשיך "אתן לך שתי דקות להחליט." קבע, ושקט ירד על הכיכר.

שני הדקות עברו כששום רחש לא נשמע. "תם זמנך, מה החלטת?" שאל אלדור , בדיוק כששריקה חדה וקצרה פרצה מפיו של אחד מן השישה, וסילוני אש בקעו מתוך כפות ידיהם הישר אל עבר הבחורים שהקיפו אותם.
הבחורים חמקו בזריזות מן האש, התעשתו והחלו להשיב מלחמה. השישה נצמדו אחד אל השני הודפים בתנועות ידיים מהירות את הקללות ששוגרו אליהם.

"וולטריסססס!!!" צעקה רמה נשמעה, וברק כחול פגע הישר במרכז בטנו של אחד מן הבחורים מפיל אותו על הרצה בלי יכולת לנוע.

כמה מן הבחורים האחרים ניגשו אליו כדי לוודאות מה מצבו, אך נסוגו משם כי אחד מן השחורים ניסה לפגוע בשיא העוצמה בכל מי שניסה להתקרב לאזור.

הקרב נמשך כשעוד כמה מן הבחורים נופלים על הרצפה, אך השחורים החלו להתעייף. "לא נחזיק מעמד עוד זמן רב." לחש לבוש הגלימה שעמד בצמוד למורקר. "עליך לפעול עכשיו." הוא נעץ בו מבט, מחכה למוצא פיו. מורקר לא דיבר רק הנהן בראשו לאישור.

מורקר התנתק ממקומו ונכנס אל פנים המעגל וחמשת האחרים מצטמצמים במהירות וסוגרים את הפתח כך שלא יהיה ניתן לראות מה מעשיו.

"מה הוא עושה?" שאל אחד הצעירים את אלדור.

"אני לא יודע, אבל מה שזה לא יהיה. זה לא נראה טוב בכלל." הוא אמר בחשש, "נראה שנצטרך לסוג אחרונית ולצפות במעשיהם מרחוק.

"אבל תראה..." הצביע בחור גברתן שעמד על ידו, על אחד מן ששת השחורים שהחל להקיא על רצפת הכיכר.

"עדיין, כוחו של מורקר רב. איננו יודעים מה הוא מתכנן שם ברגעים אלו." קבע אלדור וצעק. "עצרו את הקרב!" בחורים נעצרו על עומדם, אך חלקם עדיין היו צריכים לחמוק מן הלחשים של השחורים.

"נעו אחורנית אל מחוץ אל הכיכר , עכשיו." לחש אלדור. והחל פוסע אחורנית ובאיטיות אל עבר אחד מן השבילים היוצאים מן הכיכר.

חלקם היו כבר רחוקים מן הכיכר כזה קרה, ""אומברה...!!!!!!" צרח מורקר ממרכז המעגל.! והחל לשרטט באוויר בעזרת הקמיצה ציור של ירח כסוף. "טנבריס...!" צעק שוב מורקר כשהוא ממשיך לשרטט באוויר.

הבחורים עצרו במקומם מביטים בפחד במחזה. אף אחד מהם לא הכיר את סוג הלחש ההוא, חוץ מאלדור.

"מורטיס!!" בפעם השלישית צעק מורקר, והשלים את הירח הכסוף.

──────────────────────────────


מקווה שאהבתם,
מקווה להעלות חלקים נוספים בתדירות נורמלית.

נ.ב. הגיוני מאד שיש בעיות פיסוק, או אותיות חסרות סומך עליכם שתסתדרו :)

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה