סיפור בהמשכים סערת הרבעים

[שירת הכוכבים]

דבר לא זז.
הוא המשיך עם המכות, מנסה לתת לעצמו ולמקל תנופה ראויה. הוא הטיח את המקל בדלת בעוצמה, אך היא אפילו לא נעה. קבועה היטב במקומה, לא נעה ולו במעט.
"עזוב, סַאנְדְמִיאֵל" דוֹרְאֶלוּ הגיח מאחוריו, "זה לא רעיון טוב. אין לזה סיכוי בכלל".
סַאנְדְמִיאֵל לא הגיב. הוא הטיח את המקל בדלת, ואחר צירף עוד כמה מקלות, מטיח אותם בדלת בבת אחת, כאגודה. אחר צירף בעיטה הגונה, ופלט קריאת כאב חנוקה.
"אמרתי לך שהיא חזקה" דוֹרְאֶלוּ ספק מיואש ספק גאה בחוכמת אבותיו, "זה לא יעזור, סַאנְדְמִיאֵל".
סַאנְדְמִיאֵל עצם את עיניו, הייאוש מחלחל לעצמותיו. הוא לא מסוגל, לא. לא מסוגל לוותר.
רגליו התקפלו מעצמן, והוא התיישב על האדמה, משעין את ראשו על הדלת. "אין עוד שום אפשרות?".
"רק להמתין שגִירָאן יחזור. או לטפס על קיר רִיגוֹט, כמובן" דוֹרְאֶלוּ גיחך קלות.
סַאנְדְמִיאֵל זקף את ראשו. "היו כאלו שניסו, פעם?".
"היו הרבה, אבל פעם. מאוד פעם" דוֹרְאֶלוּ קימט את מצחו בניסיון להיזכר, "אממ... אני חושב שכשהייתי ילד הגיעו לכאן שלושה גברים צעירים וניסו. הם התייאשו כשאחד מהם נפל מגובה רב, ושבר את כל העצמות".
סַאנְדְמִיאֵל השפיל את ראשו אל האדמה. "והיו כאלו... שהצליחו?".
"אני לא נתקלתי בכאלו" דוֹרְאֶלוּ התיישב לצידו, מהורהר במפתיע. "אבל לפי השמועות, היו כמה, כן. בודדים, שלא התייאשו. טיפסו בזהירות ו... הצליחו. לרדת קל יותר, ממה שהבנתי. יש קטע בקיר ריגוט, מן הצד השני, שאפשר לרדת ממנו בזהירות. כך מספרים, על כל פנים".
סַאנְדְמִיאֵל נעץ בו מבט נחוש. "אני עומד לנסות".
דוֹרְאֶלוּ נרתע. "לא, סַאנְדְמִיאֵל. זה מסוכן. יש סיפורים על אנשים שמתו, אנשים שנפלו רק מן האמצע וצנחו אל מותם. אנשים שאחרי חודשים של ניסיונות נפלו והתרסקו. אנשים שנותרו משותקים לכל החיים, אנשים שנפצעו קשות...".
"ויש גם סיפורים אחרים" סַאנְדְמִיאֵל היה חיוור, אך עיניו האדומות בהקו כשנעץ את מבטו באופק. "על אנשים שניסו, והצליחו".
"אבל-"
"אני לא מבטיח שאצליח" סַאנְדְמִיאֵל נעמד על רגליו, "אני לא מבטיח שלא אתייאש. אבל אני אנסה, דוֹרְאֶלוּ. כבר מחר אני אנסה. ואולי... אני גם אצליח. ואביא לאמא שלי... את התרופה".
דוֹרְאֶלוּ נעמד גם הוא. "סַאנְדְמִיאֵל, זו התאבדות. זה מסוכן! עדיפה ההמתנה השקטה חסרת המעש מההסתכנות הנוראה הזו. לאמא שלך לא יהיה טוב יותר אם תמות בניסיון להביא לה מזור מהר יותר. אתה לא יכול לעשות את זה!".
סַאנְדְמִיאֵל הישיר מבט אל מארחו. הם אולי שוחחו מספר פעמים, אבל הוא עוד לא הספיק להכיר אותו. "גם על המסע לעמק השְׁחוֹר אמרו לי כולם שמדובר בהתאבדות" הוא לחש, ועיניו נמלאו בדמעות פתאום, ללא כל סיבה.
דוֹרְאֶלוּ בהה בו.
"אמרו לי שלאמא שלי לא יהיה טוב יותר אם אמות, אמרו שאשתי, הבן שלי ואח שלי זקוקים לי. שהם לא ירוויחו אם אמות כמו אמא שלי" סַאנְדְמִיאֵל מצמץ אל מול השמש. "ובסוף אני פה. היה קשה, נכון, אבל הצלחתי".
הוא החזיר את מבטו אל מארחו ההמום, "אני יכול להבטיח לך, שאם ארגיש שזה בלתי אפשרי לחלוטין- אעזוב את זה. אבל לא לפני שאנסה".
עיניו של דוֹרְאֶלוּ הושפלו. "בסדר. נחזור לכפר, אני אקח אותך לטַאגָאק. הוא מומחה בטיפוס, וכבר טיפס על קיר רִיגוֹט מספר פעמים. לא הגיע עד למעלה, אבל בהחלט הגיע לגובה עצום. אולי הוא יסכים... ללמד אותך".
סַאנְדְמִיאֵל שלח אליו מבט מכיר תודה. "תודה, דוֹרְאֶלוּ. אני מעריך את זה מאוד".
"גם אני מעריך אותך" הודה דוֹרְאֶלוּ, נבוך מעט. "בחיים שלי לא פגשתי בחור אמיץ כמוך".
סַאנְדְמִיאֵל שתק.
הם פסעו אל המקום בו נותר הסְקִיטוֹ, ועלו עליו בשתיקה.
סַאנְדְמִיאֵל החל לדהור לכיוון הכפר, מניח לפאותיו להתעופף ברוח.
הוא לא אמיץ. הוא פשוט עושה את מה שצריך. אלו החיים שדחפו אותו, קראו לו לנסות. לחשו לו שאולי גם יצליח. ביקשו ממנו לא להתייאש.

....

 

[מה שניחשת]

יאו איזה מתחחח
אגב- הערה קטנה, קצת מבלבל שכל השמות מחילת הסיפור נגמרים ב'אל'. צפנאל, מאנריאל, שרגאל, דרגמיאל, מתנאל, יחצאל.. אולי בעריכה הסופית כדאי לשנות קצת. במיוחד שמות יותר דומיננטיים בעלילה.

 

[שירת הכוכבים]

יאו איזה מתחחח
אגב- הערה קטנה, קצת מבלבל שכל השמות מחילת הסיפור נגמרים ב'אל'. צפנאל, מאנריאל, שרגאל, דרגמיאל, מתנאל, יחצאל.. אולי בעריכה הסופית כדאי לשנות קצת. במיוחד שמות יותר דומיננטיים בעלילה.

כל השמות שנגמרים ב'אל' זה מכוון. מתנצלת, זה באמת מבלבל אבל זה הרעיון.

 

[שירת הכוכבים]

ספוילר: מפתח שמות

מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר כמה מכשולים. הגיע לכפר קטן משם עליו להמשיך דרך מגדל, אך הוא נעול והמפתחות אינם. הוא מנסה לפרוץ את הדלת ולא מצליח.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.

שטחי אחוזות
גאטסאם: בעל האחוזה. הוא פגש את ליאם באירוע, ולאחר מכן הם נפגשו בביתו ליאם. ליאם שכנע אותו לסייע לו במלחמתו נגד איש השקט.
מיאמארי: אשתו של גאטסאם, חזרה ממסע ארוך. גילתה משהו על ליאם אך גאטסאם לא אפשר לה לספר זאת.
יהונתן: בנו של גאטסאם, חזר יחד עם אימו ואחיו הקטן ממסע ארוך.

ליאם: בעל אחוזה עשירה מאוד, מנהל אותה לבדו. אחיו הצעירים מתו שנים קודם לכן, והוא נותר לבדו באחוזה עם צוות עצום של משרתים. שכנע את גאטסאם לסייע לו בפעולותיו.

פרק 49
הביתן הקטן היה מוצל לחלוטין.
הוא היה ממוקם בקצה הכפר, ממש בסמוך לצמחייה העוטפת את האזור כולו.
כמה וכמה עצים סוככו בעליהם ובענפיהם על גג הרעפים השבור, וכמה ענפים נוספים חסמו מעט את הפתח, בו הייתה קבועה דלת עץ מתקלפת וישנה.
סַאנְדְמִיאֵל נעצר אל מול הפתח, המום מעט. "פה?".
"כן, פה" דוֹרְאֶלוּ הנהן במרץ, "אמרתי לך, הוא מוזר קצת. או הרבה, תלוי את מי אתה שואל. בכל אופן, אף אחד לא מכחיש את זה שהוא מומחה בתחומו. אומרים שהתימהוניות שלו נגרמה מכך שתקופות ארוכות הוא היה לבדו, כבש פסגות וחצה נהרות... בקיצור, בן אדם מעניין".
לרגע עלתה בסַאנְדְמִיאֵל המחשבה לוותר, אך הוא הדף אותה מידית. אין סיכוי. הוא חייב לנסות.
"צריך להסיט את הענפים האלו, מן הסתם" דוֹרְאֶלוּ קרב אל פתח הבקתה, "בוא, סַאנְדְמִיאֵל".
"בטוח שהוא בבית?" סַאנְדְמִיאֵל בחן בספקנות את יושנו של הבית, את העובש, ואת הענפים המשתרגים על כל חלק מן הבקתה. "אולי הוא בעוד מסע? אמרת שהוא מטייל הרבה".
"טייל" דייק אותו דוֹרְאֶלוּ, "כבר לא. הוא מבוגר מאוד" הוא ניגש אל הענפים, והסיט אותם בזהירות. "אולי נקרא לו מראש. טַאגָאק? טַאגָאק, אתה שם?".
חריקה מצמררת נשמעה, הדלת זזה מעט. עיניים הציצו מעבר לסדק, "מי זה?".
"זה אני, דוֹרְאֶלוּ. עם אורח" דוֹרְאֶלוּ בלע את רוקו, וסַאנְדְמִיאֵל הופתע מכך שהוא השתתק מהר כל כך.
הדלת נפתחה יותר, בחריקה מצמררת מעט פחות מזו הקודמת. "אורח?".
סַאנְדְמִיאֵל בהה בעומד מולו. איש מבוגר ונמוך, שזקנו הלבן מגיע כמעט עד מותניו, וגבותיו העבות מסתירות מעל על עיניים חשדניות למדי. בגדיו היו פשוטים יחסית, בלים. חגורת בד רחבה הצמידה לגופו את בגדו הארוך, ביחד עם סכין קצרה הנתונה בשקיק עור כהה.
"איך קוראים לך, ילד?" הזקן נעץ בו את עיניו הכהות, "מה אתה מחפש?".
"שמי סַאנְדְמִיאֵל" סַאנְדְמִיאֵל שקל את מילותיו, מנסה למצוא מילים מדויקות שיותירו את הדלת פתוחה וישכנעו את הזקן הזה לעזור לו, על אף שהוא כבר לא בטוח שהוא יכול בכלל להיעזר בו. "אני בדרכי לעמק השׁחוֹר".
"המפתחות אצל גִירָאן" הזקן התכוון לסגור את הדלת.
"הוא לא נמצא" דוֹרְאֶלוּ שלח יד, תפס בדלת המחוספסת. "יצא לרִיאַרוּנֵי המרכז. סַאנְדְמִיאֵל זקוק לעזרתך".
הזקן פרץ בצחוק קולני וצרוד, משועשע לחלוטין. סַאנְדְמִיאֵל נסוג מעט. אולי באמת כבר עדיף לוותר.
"אתה רוצה לטפס על קיר רִיגוֹט?" הזקן, טַאגָאק, מחה מעיניו את דמעות הצחוק, "מאיפה אתה בכלל, ילד? מה חסר לך שאתה מחפש לעשות שטויות? חפש לך מקום אחר לטפס בו".
"אני ממאהלי הדרום. אמא שלי חולה מאוד, באָטוֹלִין. אני זקוק לתרופה הנמצאת בעמק השְׁחוֹר דווקא" המילים היו הפעם סדורות על לשונו של סַאנְדְמִיאֵל, מהירות. הוא לא יודע אם ישועתו תבוא מן הזקן, אבל אי אפשר להכחיש שזלזולו המופגן גרם לו להיפגע מעט.
סבר פניו של טַאגָאק הרצין. "ממאהלי הדרום? עד לכאן?" הוא סקר בעיון את פניו של סַאנְדְמִיאֵל, ואחר המהם. "ובכן. אני מוכן לעזור לך, איך אמרת? סַאנְדְמִיאֵל. סַאנְדְמִיאֵל..." הוא גלגל את המילה על לשונו, "הורים מעניינים יש לך. שם מדויק".
סַאנְדְמִיאֵל בהה שוב בזקן. הוא אומנם תימהוני, אך לא יצר עד עכשיו רושם משוגע. כלומר, הוא התכוון ברצינות למה שאמר. מוזר.
"קדימה, נצא" הזקן יישר את גבו, "אסור לבזבז זמן. אני מביא ציוד ומצטרף אליכם מיד. חכו כאן". הוא נעלם בפתחו הפעור, השחור, של ביתו הקטן.
סַאנְדְמִיאֵל הביט בדוֹרְאֶלוּ. "הוא תמיד היה ככה?".
"פחות או יותר" עיניו של דוֹרְאֶלוּ מכווצות מעט, "ולא זכרתי אותו זקן עד כדי כך. אני חושב שהשנים הבודדות בביתו, ללא עיסוקיו המרובים, הפכו אותו לזקן מכפי גילו".
"לא יפה לדבר על אנשים" הזקן הופיע בפתח השחור, גורר אחריו שק אדיר. הוא נעץ בסַאנְדְמִיאֵל מבט ארוך, ויצא מן הבית.
סַאנְדְמִיאֵל נבוך. "אנחנו מתנצלים".
"קח את השק הזה אתה" פקד עליו טַאגָאק, מצביע על השק שנגרר אחריו בכבדות.
סַאנְדְמִיאֵל הרים את השק, מופתע מכובדו.
הזקן סגר את הדלת בחבטה, שחתמה בעליזות את החריקה הנוראית שנמשכה עד הרגע בו הדלת פגשה סופית בקיר.
הם החלו לפסוע, שלושתם, לעבר קיר ריגוט האימתני הנמצא מעברה של הצמחייה העבותה הסמוכה אליהם.
"אתה בכושר, זה טוב" הזקן בחן את זרועותיו של סַאנְדְמִיאֵל האוחזות בשק, "עד כמה הוא כבד לך?".
סַאנְדְמִיאֵל לא ידע מה לענות. "לא יודע. כבד".
דוֹרְאֶלוּ גיחך. "הוא לא שאל אם זה כבד או לא".
טַאגָאק הניד בראשו, "כל עוד אתה לא מתנשף במאמץ- אתה בסדר. קדימה, לקיר רִיגוֹט".
הם פילסו לעצמם דרך בינות לעצים, לשיחים ולצמחים הסבוכים. קיר רִיגוֹט הופיע מולם בחלוף הדקות, גבוה ומאיים.
"זה עומד להיות קשה" הזקן לא הביט בפניו של סַאנְדְמִיאֵל כשאמר זאת, "מאוד קשה. אני בעצמי לא הצלחתי להעפיל לקצהו של קיר רִיגוֹט. אבל אתה תצליח, סַאנְדְמִיאֵל" הוא הגה את השם ברכות, מדגיש כל הברה. "אני בטוח בכך. אני מאמין בך".

....

 

[שירת הכוכבים]

עבר
כמה קרני שמש אחרונות נבלעו בתוך האגמים.
השמיים קיבלו גוון כחלחל כהה, צבוע במעט פסים כתומים בחלק הנושק לקו האופק.
מן המרפסת בקומה השנייה ניתן היה לראות רק עם האגמים, ולא מעבר. בקומות גבוהות יותר ניתן לראות מעט יותר למרחוק.
גַאטְסָאם נשען קלות על המעקה, עיניו נעוצות באופק. מאחוריו נשמע רחש קל. הוא לא הסתובב.
"אבא?" יהונתן שלו היה נשמע מהוסס.
גַאטְסָאם לא נע. "התעכבת קצת".
"סליחה, אבא. אמא רצתה לומר לי משהו" יהונתן התקרב אליו תוך כדי דיבור, אך נותר במרחק כלשהו.
גַאטְסָאם הסתובב אליו. "ערב טוב".
"ערב טוב, אבא" יהונתן חייך קלות, "שנשב?" הוא חיווה בזרועו על כיסאות הקש, ארבעה במספר, שנחו במרפסת בשלווה.
גַאטְסָאם הניד בראשו, והתיישב על כיסאו הקבוע. יהונתן התיישב מולו, על הכיסא השייך בדרך כלל למִיאַמָארִי.
שתיקה. גַאטְסָאם מיקד את מבטו על חיפוי העץ של הרצפה, ממתין שיהונתן יתחיל לדבר. על מה הוא רצה לדבר איתו, בכלל? היה נראה שזה מעבר לשיתוף חוויות, שכבר מזמן לא מתרחש כל כך.
יהונתן נע על כיסאו קלות. "היה ממש נחמד במסע, אבא" הוא פתח, ועל קולו היה נשמע שהוא החליט לספר לו קצת קשקושים לפני שהוא מגיע לנושא המרכזי, "אני חושב שבפעם הבאה אוכל לנסוע לבד למסע הרכש. גם אמא אמרה שאני כבר מומחה של ממש".
גַאטְסָאם הרים את עיניו, ואחר הבין שיהונתן ממתין לתגובה. מה הוא יאמר? "יופי" הוא אמר בשקט, ולא ידע מה להוסיף. להגיד לו שהוא צעיר מדי? הוא יתאכזב.
"ידידיה היה ילד טוב רוב הזמן, אבל אני לא חושב שאוכל לקחת אותו איתי כשאצא לבד. זה עלול להיות מתיש" הוסיף יהונתן.
גַאטְסָאם נד בראשו בחוסר הבנה כלשהו. "אני לא חושב שאתה אמור לקחת אותו איתך" משהו בשיח לא היה ברור לו.
"כן, כמובן. רק חשבתי שאולי הוא ירצה" מיהר יהונתן לומר.
השיחה נתקעה. גַאטְסָאם התבונן בכיסא הקש עליו יושב בדרך כלל בן העשר. איתו הדיבורים תמיד הולכים חלק יותר מבן השש עשרה, הדומה יותר מדי לאמא שלו. זה מוזר איך למרות שהם דומים קשה לו לדבר איתו.
"אבא, איך היה לך פה לבד?" התעניין פתאום יהונתן.
גַאטְסָאם הרים אליו עיניים תוהות במקצת. הוא באמת דומה יותר מדי לאמא שלו. "בסדר".
"נהיית פתאום יותר עסוק" המשיך יהונתן, מתקרב לנקודה אליה חתר. "כאילו מישהו הוסיף לך מטלות".
גַאטְסָאם התקשח מעט. משהו בקול של הילד לא מוצא חן בעיניו.
"מה קרה, אבא? אפילו לא חיכית לנו כשבאנו, וגם בקושי דיברת איתנו, ולא שאלת אותנו איך היה... גם עם ידידיה אתה בקושי מדבר" יהונתן נעץ בו את עיניו הבהירות, "מה השתנה?".
גַאטְסָאם חש בתביעה ונרתע מעט. הילד מתקרב למטרה שהציב לעצמו, או שמא... למטרה שאמא שלו הציבה לו. "אמא שלחה אותך?".
יהונתן פער מולו עיניים. "למה אתה חושב?".
"למה אתה לא עונה?" קולו של גַאטְסָאם עלה מעט, נצבע אדום. "היא שלחה אותך, נכון?".
יהונתן שתק.
גַאטְסָאם קם מכיסאו. "אתה לא צריך להתערב, יהונתן".
צעדיו הפכו מהירים, הוא נכנס בחזרה פנימה. מִיאַמָארִי עירבה את יהונתן! היא חשבה להגיע אליו דרכו! אחרי שהוא הסביר לה שהוא לא רוצה לשמוע על זה יותר ממנה, אף פעם!
"אבא" יהונתן מיהר אחריו, "אבא, בבקשה, לא התכוונתי. תן לי להסביר".
אין לו באמת הסברים. גַאטְסָאם לא עצר, רק מיהר לצעוד בפרוזדור. אל המדרגות. הוא רוצה להגיע לגג.
אין ליהונתן מה להגיד לו. הוא באמת נשלח על ידי מִיאַמָארִי, כנראה כדי להסביר לו משהו על לִיאַם. הוא לא רוצה לשמוע. שיעזבו אותו כולם.

....

 

[מה שניחשת]

שחתמה בעליזות את החריקה הנוראית שנמשכה עד הרגע בו הדלת פגשה סופית בקיר.

אהבתי ממש את המשפט הזה, הרגיש לי שהוא הוסיף פס שמע לקטע..

 

[CN]

ב"ה

איזה כיף שיש מי שמאמין בסנדמיאל! עם כל מוזרותו, האדם ההוא נשמע שיודע יותר מסנדמיאל על עצמו. גם לעיניים האדומות בוודאי יש פשר.
מקווה מאוד בשביל סנדמיאל שהוא לא באמת יצטרך לטפס, וההולכים עם המפתח ישובו בגלל איזשהי סיבה צדדית.

מה שכן, הפרק של גיטסאם שוב לא מספיק מעניין. אולי גם השמות, גיטסאם ומיאמרי שלא נשמעים כ"כ טוב, ספציפית מיאמרי נשמע מאוד ממורמר וקטנוני וממש הייתי שוקלת להחליף שם. גם זה שהבן הוא יהונתן, כשלאבא והאמא יש שמות מוזרים עד להפליא - זה לא תואם ומעלה תחושת אי-נוחות.
וגם, אני חושבת שכבר כתבתי את זה - שאר העלילה קצבית מאוד. בין אם זה סנדמיאל, בין אם זה שרגאל והתינוק החולה, ובין אם זה המיסתורי והאיש הלבן.
החלק של ליאם וגיטסאם מתקדם לאט מידי, עם קונפליקטים שטחיים קצת ולא מעוררי סקרנות.
אגיד שוב שאני כותבת את זה אך ורק כי שאר הסיפור מעולה ממש ממש בעיניי, והחלק הזה בעלילה פשוט לא משתלב מספיק טוב ברמה הגבוהה של הסיפור.
אם נתייחס לפרק הזה, מהרגע שהילד מתיישב מול האבא, אנחנו כבר יודעים איך זה יסתיים. זה מאוד צפוי ותסריט הכי נפוץ שיש. וזה כל כך חבל, כי אצל סנדמיאל שום פרק לא מכין אותך איך הוא יסתיים. כל פרק מפתיע, מחדש ומסקרן לראות לאן הוא יתקדם.
בכל מקרה, מחכה ממש לכל פרק שיוצא, ומאחלת לך הצלחה ענקית בכתיבה!

 

[שירת הכוכבים]

ספוילר: מפתח שמות

עיר
דארגמיאל: בחור בן שמונה עשרה, אסופי. נשוי לשילאה ומתגורר יחד עם הוריו של אשתו ואחיה באותו הבית. יש לו בן יחיד בשם אביאל, שנלקח אל בית המרפא בעקבות חולי. החליט לצאת למסע להר הלבן על מנת להביא תרופה לרופא שיכול לרפא את בנו, ואף קיבל על כך את הסכמת אשתו.
שילאה: אשתו של דארגמיאל.

בית האבן
איש השקט: המנהיג, אדם שקט היושב בדרך כלל בחדרו וקורא לאנשיו בעת הצורך.
אליאב: בכיר בארגונו של איש השקט, נמצא רוב הזמן בבית האבן ויוצא מידי פעם למשימות אותן מטיל עליו איש השקט. הוא בישר על מותו של שרגאל למשפחה במאהלי הדרום, ומשם חזר אל בית האבן. בדרכו פגש באיש על סף מוות שסיפר לו שהוא וחבריו נשלחו לרצוח את איש השקט ואת כל יושבי בית האבן.

פרק 50
בית האבן היה נראה מבחוץ בדיוק אותו הדבר.
רגוע, שליו, קריר.
מבפנים היה המצב כמעט כמו שהיה כשעזב אותו כמה שבועות קודם לכן.
באולם הלימוד ישבו עשרות רבות של אנשים, ובבית האבן עצמו הסתובבו כמה הלוך ושוב.
אליאב פסע אחורנית ממפתן אולם הלימוד. עליו לשוחח קודם כל עם איש השקט. הוא צריך להודיע לו על סיומה של המשימה, אבל זה לא דחוף כל כך.
מה שדחוף יותר זה לספר לו על מה ששמע מן האיש ההוא, המת. שלחו לכאן אנשים שירצחו את איש השקט, את כל יושבי בית האבן...
זה נשמע נורא, אבל זו המציאות.
ובבית האבן יושבים כולם בנחת ובשלווה, ולא יודעים על הגזירה שנחתה על ראשם...
אליאב מיהר אל חדרו של איש השקט.
"אני צריך להיכנס פנימה" הוא לחש לגבר לבוש הגלימה החומה שעמד בסמוך לדלת.
הדלת נפתחה בפניו.
אליאב צעד פנימה באיטיות. איש השקט ישב רכון על ספר עתיק, כמו תמיד. עיניו התרוממו אל אליאב מידית. "אני רואה שחזרת".
אליאב הנהן. "חזרתי ממש עכשיו".
מצחו של איש השקט התקמט מעט, "מה הדחיפות הגדולה, אליאב?".
נימת השאלה צלצלה באוזניו של אליאב לרגע ארוך, ורק לאחריו הוא סגר מאחוריו את הדלת והתקדם לעבר איש השקט. "יש בפי מידע... פגשתי מישהו, בדרך".
"אני שומע" המילה 'שומע' נשאה איתה מטען כבד של ריכוז, "דבר, אליאב".
אליאב השפיל את ראשו, והתיישב על הכיסא שמול איש השקט. "הוא שכב על האדמה, פצוע. נפל מבהמה שהשתוללה. הוא סיפר לי שנשלחו לכאן אנשים להרוג... את כולנו". הוא התנשם לרגע, "יכול להיות שהם יגיעו... בימים הקרובים".
"זה בסדר" פניו של איש השקט הוארו מעט, "אל תדאיג את עצמך, אליאב. הכל בשליטה".
במקביל, סבר פניו של אליאב הועם. הוא לא מתכוון לעשות עם זה משהו ברצינות. הוא לא מאמין לו? "אבל... זה רציני. באמת. אני יודע... מי שלח אותם. זה אדם שמסוגל לעשות כל דבר רע שבעולם".
"אתה יודע מי שלח אותם" עיניו של איש השקט נחו על אליאב, ואחר הוא נאנח קלות. "אל תדאג, אליאב. באמת שהכל בסדר".
אליאב השפיל את ראשו. נשמע שאיש השקט יודע גם כן מי שלח אותם. אבל איך? והוא... יודע גם... מי זה באמת? החשש הציף אותו.
איש השקט בחן אותו, ואחר אמר בקול רגוע: "הם כבר היו כאן".
עיניו של אליאב הורמו באחת, מלאות תדהמה.

....

 

[שירת הכוכבים]

וילון המשי הכהה היה מוסט.
קרני שמש בהירות חדרו פנימה, מוסיפות גוון מעט עליז.
הריח החריף שכמו נטמע כבר בקירות נסוג מעט, מוחלף בריחות אחרים, עזים כמעט כמוהו.
דָארְגְמִיאֵל עמד בסמוך לפתח, בוחן את השקים שהצטברו שם. על השולחן היו צבורים עדיין חפצים שונים, ומיני מאכל, בעיקר כאלו שמחזיקים זמן רב, נערמו בקצהו.
"צריך לסיים לארוז הכל" טְרִיאַג סקר את החפצים שעל השולחן הגדול, "ויש עוד כמה סידורים אחרונים...".
דָארְגְמִיאֵל נבוך מעט. מסירותם ונדיבותם של האנשים אותם אסף לפני שבוע נגעה לליבו, על אף שבעצם הוא זה שהסכים לצאת למסע גם עבורם. "מה עוד צריך לארגן?".
טְרִיאַג קימט מצח חושב.
דָארְגְמִיאֵל העביר ליטוף קל על חלק חשוף בשולחן. טְרִיאַג לקח על עצמו את רוב הארגון, ולִיאָדוֹ הצטרף יחד עם בנו הגדול, סְנָאר.
כל השאר בעיקר תרמו כסף ומצרכים. מסע אל ההר הלבן אינו עניין של מה בכך.
"צריך לדאוג לבהמת רכיבה" נזכר טְרִיאַג, טופח על מצחו.
"אני חושב שבנו של לִיאָדוֹ אמר שהוא דואג לכך. צריך לבדוק איתו את העניין. בוא נעבור הלאה... אתה צריך גם כסף מזומן. אני חושב שעוד נשאר בשקיק המטבעות שאספנו... קח את זה איתך. הלאה, צריך עוד כמה נאדות של מים. ייתכן שתיקלע למצב בו לא תהיה לך גישה למקור מים במשך זמן".
הוא המשיך להיזכר בכל מיני פריטים נוספים, ואחר העלה את הדברים על קלף בודד שהונח שם.
דָארְגְמִיאֵל עבר בינתיים על הרשימה שהכין עם שִׁילְאָה. הוא חושב שרוב הדברים אכן הובאו באמצעות אנשים או נרכשו על ידי טְרִיאַג ולִיאָדוֹ.
דלת החדר נפתחה. "זהו זה, קניתי" בכורו של לִיאַדוֹ, צעיר הקטן מדָארְגְמִיאֵל בשנים מספר, פרץ אל החדר בפנים סמוקות מעט. "אממ... דָארְגְמִיאֵל" הוא פנה אל הצעיר שהפנה אליו מבט מידית, "אתה יודע לרכב על סְקִיטוֹ?".
דָארְגְמִיאֵל בהה בו לרגע, ואחר הניע בראשו לשלילה. "לא. איזה זן של סְקִיטוֹ זה?".
"זעיר. נראה ממש טוב אבל" סְנָאר נראה נלהב, "בוא תראה אותו, הוא בחוץ. ובקשר לרכיבה- אל תדאג, נארגן לך כמה שיעורי רכיבה אצל רוכב מנוסה. האמת שאני מכיר אחד שאולי ישמח לעזור, הוא בן דוד של רַאנְד, אתה יודע מי זה? זה ההוא המתולתל, שהבת שלו בת שנה בערך, והגיעה לכאן לפני שלושה ימים".
דָארְגְמִיאֵל הניד בראשו, "אני מבין". הוא צעד באיטיות אחרי סְנָאר, שמיהר החוצה מבית המרפא.
ראשו של דָארְגְמִיאֵל היה מושפל מעט, וגדוש במחשבות. סְקִיטוֹ הוא חיה מהירה מאוד, וזה יתרון. מצד שני, אם הוא לא יודע לרכב על סְקִיטוֹ- זה הופך לחיסרון ענק. מצד שלישי, סְקִיטוֹ זעיר הוא הזן הפחות מהיר מבין הזנים כולם. מצד רביעי-
"הנה, דָארְגְמִיאֵל" קולו של הצעיר חדר למחשבותיו, "תראה".
דָארְגְמִיאֵל הרים את עיניו, ועצר את נשימתו לרגע ארוך. מולו, קשור לעץ מושלג, עמד סְקִיטוֹ קצר רגליים.
עיניו בערו בירוק בהיר, ועורו היה תכלכל ויפיפה. זנבו היה תכול כהה יותר, ונע הנה והנה באדישות בהמית אופיינית.
"וואו" דָארְגְמִיאֵל התקרב אל הבהמה והעביר ליטוף עדין על שערו התכול של הסְקִיטוֹ, "בהמה יפיפייה ממש".
הצעיר הנהן. "דווקא נראה שאתה יודע להתעסק עם בהמות, תראה איך אתה מלטף אותו... הנה הוא מסובב אליך את הראש, ראית? הוא ממש מאולף, הסְקִיטוֹ הזה. דווקא המוכר לא אמר שהוא מאולף מאוד, ולא שיבח אותו במיוחד".
דָארְגְמִיאֵל הניד בראשו. בחירה מוצלחת עשה סְנָאר, הסְקִיטוֹ הזה בהחלט נראה טוב. "אז... תשיג לי מישהו שילמד אותי?" הוא הביט בצעיר, נבוך מעט. "צריך שזה יהיה מהיר...".
"כמו שאני רואה אותך, זה אכן יהיה מהיר" סְנָאר צחק לרגע, ואחר העיף מבט סביב. "מה אתה אומר, כדאי שאגש קודם לרוכב המקצועי שאני מכיר, או אולי כדאי שאדבר קודם עם רַאנְד?".
דָארְגְמִיאֵל חשב על כך רגע. "דבר קודם עם הרוכב המקצועי. אני לא רוצה להכריח אותו. ספר לו אבל לאן אני נוסע ולמה, אם אכן אכפת לו מבן הדוד שלו הוא יעשה זאת גם מבלי שתערב את רַאנְד עצמו".
"מאה אחוז" הצעיר יישר את גלימתו, "אז אני אלך אליו עכשיו".
דָארְגְמִיאֵל הניף לו יד לשלום, העביר ליטוף נוסף על הסְקִיטוֹ התכול, ונכנס בחזרה אל בית המרפא.
מן רגש שלא ידע לקרוא לו בשם אחז בו. אולי ניתן לקרוא לו קוצר רוח?
הוא פשוט מחכה כבר לצאת למסע. על גבו של הסְקִיטוֹ הזעיר הקשור לעץ, בסמוך לבית המרפא...

....

 

[תמרוז]

זה ממש מתחיל להיות מסקרן, בפרק הזה קולטים שיש כאן מגמה כלשהיא, חזרתיות, לא רק סיפור על בחור שמחפש מזור לאמו, אלא פה זה נהיה יותר כמו כוללני: הסקיטו, המשיכה המוזרה אליו, המסע אל ההרים הרחוקים, תכף נגלה שגם לו יש עינים אדומות, (או שמא תכולות כמו הסקיטו?)
פרק ממש טוב, מכניס לסיפור, למקום, האוירה,
מחכים לפרקים הבאים!

 

[CN]

ב"ה

אני אוהבת את החלק של בית האבן. מסתורי כהוגן.
גם דרגמיאל, שיוצא למסע משלו, נותן לנו כיוון אחר לעלילה. מחכה לרגע שבו יצטלבו הדרכים, של הבן המסור והאבא הדואג...
בהצלחה, דרגמיאל! נסיעה טובה!

 

[שירת הכוכבים]

תודה לכל המגיבים, זה עושה חשק להמשיך ולכתוב, במיוחד שאני כרגע מתחילה לערוך את ההתחלה- וזו מטלה שנדחית שוב ושוב. תגובות כאלו גורמות לי לחשוב יותר ברצינות על העריכה.

 

[שירת הכוכבים]

ספוילר: מפתח שמות

מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר כמה מכשולים. הגיע לכפר קטן משם עליו להמשיך דרך מגדל, אך הוא נעול והמפתחות אינם. הוא מצליח לשכנע מטפס הרים מן האזור שילמד אותו לטפס על קיר ריגוט.
מאנריאל: אחיו הקטן של סאנדמיאל, בן אחת עשרה. מתולתל שיער וירוק עיניים. סאנדמיאל שלח אותו אל אחיהם הגדולים המתגוררים במאהל הסמוך.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.

פרק 51
הסלע היה מחוספס למגע.
רוח קלה נשבה, מייבשת מעט את זיעתו.
סַאנְדְמִיאֵל נאחז בקיר הסלעי באמצעות ידיו החשופות. טַאגָאק טען שכפפות לא יועילו.
הוא כבר מתקדם יפה מהבוקר, נמצא יחסית גבוה. תכף יגיע למקום בו נתפס החבל שלו, וירד למטה בזהירות.
זה כבר היום השלישי שהוא מטפס על הקיר הזה. טַאגָאק אמר שהוא מתקדם נהדר, אבל לו- אין זמן.
סַאנְדְמִיאֵל תפס בידו השמאלית את החבל אליו הוא קשור, ובימין משך את עצמו למעלה עוד. הנה, הוא כבר יכול לראות את החבל-
רוח פתאומית נשבה בפניו, פרעה את פאותיו וגרמה לו להיצמד לקיר. אסור לו לזוז.
טַאגָאק הסביר לו שאחד מן המכשולים בטיפוס הזה הוא הרוחות המופיעות פתאום מבלי שום התראה מוקדמות, מערערות את יציבתו של המטפס. במקרה של רוח עזה, צריך להיצמד לקיר. לחכות שהיא תחלוף.
הרוח המשיכה לנשב בו. לפחות עכשיו הוא מייבשת את זיעתו שכבר הדביקה את בגדיו לגופו. לא חם כאן בגובה, אבל המאמץ רב.
סַאנְדְמִיאֵל נשם לאט, הוא לא יודע כמה כוח יש בו כדי להישאר כאן עוד. שהרוח הזו תיגמר כבר!
שערות פאתו הימנית נכנסו לעיניו, הוא עפעף בחוזקה. הרוח נשבה בראשו, לוקחת איתה את כובעו הכהה.
סַאנְדְמִיאֵל עצר את נשימתו, הכובע!
הוא עף יחד עם הרוח, שמאלה. אסור לו לעקוב אחריו עם העיניים! זה עלול לסחרר אותו.
הרוח פסקה.
סַאנְדְמִיאֵל משך את עצמו למעלה, חש איך כפות ידיו נשרטות. שוב. הוא חושש שכבר אין לו פיסת עור חפה משריטות בכפות הידיים.
הנה המקום בו נאחז החבל שלו. סַאנְדְמִיאֵל נשם בהקלה, זהו. עכשיו רק צריך לרדת.
בכל הפעמים הקודמות במהלך היום, כשהגיע למקום בו ננעץ החבל שלו, הוא היה צריך לנסות לנעוץ אותו גבוה יותר. אבל עכשיו הייתה הפעם האחרונה להיום, מספיק. הוא צריך כבר לרדת. מלבד זאת, הכובע שלו...
סַאנְדְמִיאֵל הביט למעלה. המרחק מן היעד כבר לא כל כך גדול. הוא רק מעט יותר מן הדרך אותה עשה כבר. ייתכן שכבר מחר או מחרתיים הוא יגיע לפסגתו של קיר רִיגוֹט. ירד למטה...
רגליו של סַאנְדְמִיאֵל חיפשו מקום להיאחז, ואצבעותיו מיששו את הסלע, תרו אחר בליטות. עוד קצת... עוד קצת... תכף הוא יגיע למטה, אל המקום בו מחכים לו טַאגָאק ודוֹרְאֵלוּ, כמו ביומיים האחרונים.
אצבעותיו כבר רעדו מתשישות, הוא ירד למטה בלב מכווץ מאימה. עוד... ועוד... ועוד... אסור לו ליפול. פשוט אסור לו ליפול. הוא חייב לעשות זאת בזהירות. חייב להגיע למטה בשלום.
הדקות חלפו, נמשכו נצח. הוא עדיין לא העז להסתכל למטה, לבחון את המרחק מן הקרקע. אם יסתחרר, הוא עלול ליפול.
"סַאנְדְמִיאֵל!" נשמעה הקריאה מלמטה. דוֹרְאֶלוּ.
סַאנְדְמִיאֵל נשם לרווחה, זה אומר שהוא כבר קרוב. אין לו עוד הרבה בכלל. תכף הוא יגיע למטה...
הוא נתפס בבליטות הקטנות שבקיר, ירד עוד קצת למטה, ועוד קצת.
ידיים חזקות תפסו בו, "סַאנְדְמִיאֵל!".
הוא הסתובב אל דוֹרְאֶלוּ, ואחר קרס על האדמה. "זה היה מתיש".
"כל הכבוד! הגעת ממש למעלה! בקושי ראינו אותך!" דוֹרְאֶלוּ הביט בו, נלהב עד העצם. "היית כבר נקודה קטנה מאוד. אני לא מאמין שבאמת הצלחת, כל כך פחדתי שתיפול. היית נראה ממש קרוב לזה, לרגעים. נס שאתה כאן, סַאנְדְמִיאֵל, באמת".
סַאנְדְמִיאֵל התנשף, ואחר שלח את ידו לנאד המים הקשור למותניו. מן היום השני כבר עלה עם נאד מים ושק, עליו להתרגל לעלות יחד עם משקל כלשהו על גופו.
"בעוד ימים ספורים תוכל כבר להעפיל עד לפסגה" טַאגָאק בחן אותו ארוכות, ואחר המהם משהו תחת שפמו הלבן. "איפה הכובע שלך?".

 

[שירת הכוכבים]

"עף ברוח" סַאנְדְמִיאֵל תפס בברדס הגלימה שלו, ומשך אותו אל מעל ראשו, ככובע חילופי. "נצמדתי לקיר, כמו שאמרת, והרוח העיפה לי אותו. לא ראיתם?".
"כנראה שזה היה כשהיית גבוה מדי" סבר דוֹרְאֶלוּ, ואחר צחקק קלות. "נס שהכובע עף ולא אתה, סַאנְדְמִיאֵל. כובע הרי אפשר לקנות חדש, אותך- לא ממש. בכל אופן, סַאנְדְמִיאֵל, אני מניח שתוכל למצוא איזשהו כובע בכפר".
"איפה אתם קונים דברים, באמת?" סַאנְדְמִיאֵל בחן את הגבר הכפרי שמולו. בזמן בו שהה כאן, לא היה לו יותר מדי זמן להתעניין באורחות חייהם של תושבי הכפר.
"יש פעם בשבוע שוק בכפר לָאטוּשׁ שבמרחק רכיבה ממש סביר מכאן. אבל השוק שם היה לפני ארבעה ימים, ויהיה שוב בעוד שלושה ימים... ומלבד זאת, בכלל לא בטוח שתמצא שם כובע מתאים" דוֹרְאֶלוּ הרהר בכך לרגע, "בשביל לקנות כובע צריך להזמין אותו מראש בשוק, ולקבל אותו- במקרה הטוב- שבוע אחר כך ביום השוק הבא".
סַאנְדְמִיאֵל התרומם ממקומו שעל האדמה. "אז מה עושים? זו בעיה מטופשת מדי מכדי שהיא תעכב אותי, אתה יודע".
"אני יודע, ובכל זאת אני סבור שלהמשיך ללא כובע יהיה עצוב במקצת" דוֹרְאֶלוּ חייך קלות, ואחר החל לפסוע לכיוון הכפר. "נחשוב כבר מה לעשות, זו באמת בעיה קטנה מאוד".
"אם נחשוב על כך בהיגיון- מחרתיים יום המנוחה ולא אוכל להמשיך. כך שבכל מקרה אגיע לפסגה רק בעוד שלושה או ארבעה ימים" סַאנְדְמִיאֵל פסע לצידו של דוֹרְאֶלוּ, מוודא שגם הזקן מצטרף אליהם.
הם פסעו בין הצמחייה הירוקה, השופעת. סַאנְדְמִיאֵל סחב איתו את השק, כמו בכל יום, דוראלו נשא על גבו את השק עם הפירות, וטַאגָאק סחב את עצמו בלבד.
הם צעדו בשתיקה לעבר הכפר. כשזה כבר נראה מעבר לעצים, נעצר פתאום הזקן. "יש לי רעיון בשבילך, סַאנְדְמִיאֵל".
סַאנְדְמִיאֵל עצר גם הוא, והביט בזקן. הוא כבר פחות זלזל בו מביום הראשון בו נפגשו, אך עדיין לא יצא מגדר תימהוני. איזה רעיון יש לו?
"בנוגע לכובע" רק כשאמר טַאגָאק את שתי המילים הללו נעצר גם דוראלו. "יש לי רעיון עבורו, דוֹרְאֶלוּ, אך אצטרך את עזרתך".
דוֹרְאֶלוּ, שכבר המשיך מעט, הסתובב אליהם. "מה הרעיון, טַאגָאק?".
"הכובע המסורתי שלך" טַאגָאק שילב את ידיו, והביט בדוֹרְאֶלוּ בחיוך כלשהו. "שאמא שלך תפרה לך כשהיית בן שבע עשרה. או, אם הוא לא יתאים למידתו של סַאנְדְמִיאֵל, אולי תוכל לבקש מאחיך או מגיסך".
דוֹרְאֶלוּ גיחך, "זה רעיון, אם כי אני מתקשה להאמין שאמא שלי תסכים לדבר כזה, לו תדע".
"הכובע המסורתי" סַאנְדְמִיאֵל טפח על מצחו, "איך שכחתי ממנו! הוא נמצא באחד השקים שלי. הכנסתי אותו על אף שלא חשבתי שיבוא לידי שימוש... זה בהחלט רעיון".
"גם אצלכם זה חלק מהמסורת?" דוֹרְאֶלוּ הביט בסַאנְדְמִיאֵל בהפתעה, "לא ידעתי. חשבתי שזו מסורת מהאזור שלנו בלבד. גם במאהלי הדרום נוהגים לתפור את הכובע הזה, עם החוטים, לכל נער בן שבע עשרה?".
"ארבע רצועות בד ארוכות" אישר סַאנְדְמִיאֵל, "אחת כחולה, אחת אדומה, אחת אפורה ואחת חומה. לא חשוב הסדר".
טַאגָאק ליטף את זקנו בהבעה מהורהרת. "הכובע המסורתי שלך יהיה טוב יותר, מן הסתם, מזה של דוֹרְאֶלוּ" הוא קבע לאחר רגע, "אם כך, חבוש אותו ויהיה טוב".
מילותיו האחרונות של טַאגָאק היו מוזרות בהחלט, אך סַאנְדְמִיאֵל התעלם מכך. הרעיון טוב, ויהיה טיפשי לפסול אותו רק מפני שזקן תימהוני במקצת היה זה שהציע אותו.
הוא יחבש את הכובע המסורתי שהביא מן המאהל, הכובע אותו תפרה לו אמא במסירות מן הרגע בו מלאו לו שש עשרה, זמן מועט לפני חתונתו. הכובע שהוענק לו ביום הולדתו השבע עשרה, כשהיה כבר אב לילד. הזכיר לו שהוא עדיין ילד בעצמו.
אבל הוא יצטרך לשמור על הכובע היטב.
סַאנְדְמִיאֵל צעד באיטיות אחרי גבו של דוֹרְאֶלוּ, שפסע בעליזות כלשהי אל עבר ביתו.
כי אם... אמא... לא תשרוד, עד שיחזור...
לפחות שתהיה לו מזכרת ממנה. בדמות הכובע אותו היא תפרה לו ביד אוהבת, כמו רוב הנשים במאהל. הכובע אותו העניקה לו בחיוך, שמשום מה נמסך בו כאב. אולי מפני היעדרו של האב בתמונה.
אם אמא לא תשרוד עד בואו, לא יהיה למָאנְרִיאֵל כובע משלו. לפחות יהיה את הכובע של האח הגדול, ואם זה אכן יכאב למָאנְרִיאֵל מאוד- אולי יעניק לו את כובעו שלו במתנה.

....

 

[CN]

ב"ה!

היי! מה שלומנו? אמא של סנדמיאל מחכה כבר בקוצר רוח לתרופה!

 

[שירת הכוכבים]

ספוילר: מפתח שמות

מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר כמה מכשולים. הגיע לכפר קטן משם עליו להמשיך דרך מגדל, אך הוא נעול והמפתחות אינם. הוא מצליח לשכנע מטפס הרים מן האזור שילמד אותו לטפס על קיר ריגוט.
מאנריאל: אחיו הקטן של סאנדמיאל, בן אחת עשרה. מתולתל שיער וירוק עיניים. סאנדמיאל שלח אותו אל אחיהם הגדולים המתגוררים במאהל הסמוך. ברח מן המאהל לאחר שהסתבך שם קלות.
צפנאל: אחד מאחיו הגדולים של סאנדמיאל, בן עשרים ושתיים. נשוי ומתגורר במאהל הסמוך לזה בו מתגורר סאנדמיאל. אחיו של סאנדמיאל מאמא אחרת. הסכים לקחת את מאנריאל אל אוהלו.
אימם של סאנדמיאל ומאנריאל: חולה מאוד במחלה קשה.
אוליאל: חבר טוב של סאנדמיאל.

פרק 52
ציפור חומה פרשה כנפיים.
היא ריחפה באוויר לרגע ארוך, ואחר נעלמה בתכלת השמיים.
קולות ציוץ הציפורים ואוושת העלים היו היחידים ששמע.
מָאנְרִיאֵל ניסה לזרז את צעדיו. הוא רעב וצמא, וחש מותש אחרי הדרך שהלך.
הוא כבר פסע הרבה מאוד זמן, והתחיל לחשוש שמא איבד את דרכו סופית.
קול פכפוך מים גרם לו לנתר על מקומו ברוב שמחה. הנחל! הנחל שבסמוך לגבעות הירוקות! הוא מתקרב אליו!
צעדיו הפכו מהירים יותר אוטומטית, הוא פרץ בריצה אל הנחל.
המים השקופים זרמו בנחת מולו, שלווים לחלוטין.
מָאנְרִיאֵל כרע על ברכיו והחל ללגום מן הנחל ישירות, מבלי להיעזר אף בכפות ידיו. הוא צמא כל כך!
"אתה מעדיף כוס חרס?".
מָאנְרִיאֵל נשנק מן המים, ואחר הרים את ראשו בהפתעה.
אוּלִיאֵל עמד שם, בסמוך לבהמה גבוהה שלגמה מן המים בצימאון. חיוך קל עמד על שפתיו.
"מה אתה עושה כאן?" מָאנְרִיאֵל העביר אצבעות על סנטרו, מנגב את טיפות המים.
"הבאתי לכאן את המִיאַרוּן הזה, לַאגִיאֵל השאיל לו אותו כדי שאבקר את אחותי המתגוררת במאהל הראשון, היא ילדה לפני מספר ימים בודדים וזקוקה לעזרה. השאלה היא מה אתה עושה פה, מָאנְרִיאֵל, אתה לא אמור להיות אצל צְפַנְאֵל אחיך?" אוּלִיאֵל החמיר את סבר פניו.
"הלכתי משם. הם לא רוצים אותי" אמר מָאנְרִיאֵל במהירות, מבטו חומק מעיניו החודרות של אוּלִיאֵל. "גם הילדים וגם המבוגרים. הם אמרו שאני ילד רע" הוא לא המשיך למילותיו של יְחַצְאֵל. זה יותר מדי בשבילו.
"מי אמר את השטות הזו?" אוּלִיאֵל הניח יד על כתפו של בן האחת עשרה, "בוא, נחזור למאהל ואדבר איתם".
"לא רוצה!" מָאנְרִיאֵל חמק מיד חברו של אחיו, והוא שוב יציק? ויצעקו עליו? "אני לא חוזר לשם. חשבתי ללכת לתאומות אבל בסוף לא. אני אחיה לבד, אני יודע להסתדר. הנה, מצאתי את הנחל לבד".
"ממש לא" אוּלִיאֵל הרים את קולו, "אתה לא נשאר כאן לבד! אתה בא איתי למאהל הראשון, נראה כבר מה לעשות. איפה התאומות גרות?".
"גם, במאהל הראשון" מָאנְרִיאֵל מחה את פיו משאריות המים, "אתה תיקח אותי אליהן?" אולי בעצם זה עדיף, שאוּלִיאֵל מחליט בשבילו. הוא כן רוצה להיות במקום נורמלי. כן רוצה שישמרו עליו, שייתנו לו אוכל ומקום לישון. כן רוצה שידאגו לו, קצת כמו שאמא דאגה...
"כן. אני אתן לבהמה לשתות קצת ונצא" פסק אוּלִיאֵל. "על הבהמה נגיע מהר יותר. לקראת השקיעה, אולי אפילו לפני. קח" הוא הושיט לו כוס חרס, "תשתה עוד. אתה בטח צמא".
הוא באמת נורא צמא. מָאנְרִיאֵל מילא את הכוס במי הנחל ושתה. אחר הוא חזר על הפעולה פעם נוספת. עכשיו הוא רק רעב, אבל לא נורא- התאומות ייתנו לו אוכל, כנראה. הוא מוכן לאכול אפילו מֶאקְפִּינָאר, הוא כל כך רעב! מאתמול בבוקר לא אכל כמעט כלום.
"בוא, עלה" אוּלִיאֵל סייע לו לעלות על הבהמה, ואחר עלה עליה בעצמו. "נצא לדרך. אתה מחזיק חזק?".
מָאנְרִיאֵל הנהן, ואחר אמר בקול "כן". הרי אוּלִיאֵל בכלל לא רואה אותו עכשיו.
הבהמה התחילה ללכת, קצת יותר מהר ממה שהלכה הבהמה של סַאנְדְמִיאֵל, אם הוא זוכר נכון. ההיא הלכה ממש לאט.
מהר מאוד הוא מצא את עצמו שוב במקום בו צעד קודם לכן, קצת אחרי השלט עם הכיתוב המוזר.
מָאנְרִיאֵל אחז באוכף בחוזקה. "אתה חושב שסַאנְדְמִיאֵל יחזור מהר וייקח אותי מהמאהל של התאומות?".
"אני לא יודע" אוּלִיאֵל לא הסתובב אליו כשדיבר.
מָאנְרִיאֵל הביט בעצמי החורשה. הוא כבר ממש מתגעגע לסַאנְדְמִיאֵל. אבל...
אוּלִיאֵל בכלל היה מאלו שאמרו לסַאנְדְמִיאֵל שלא כדאי לו ללכת. הוא אמר שסַאנְדְמִיאֵל עלול שלא לחזור לעולם.
מָאנְרִיאֵל מצמץ בעיניו בחוזקה. הוא לא מסכים. הוא לא מוכן. הוא בכלל לא רצה שסַאנְדְמִיאֵל ילך. אבל גם אמא...
דמעה אחת זלגה מעינו השמאלית, והוא מיהר למחות אותה לפני שתסלול דרך לבאות אחריה. הוא כבר לא יודע מה היה עדיף, אבל זה כבר לא משנה. סַאנְדְמִיאֵל הלך.
מָאנְרִיאֵל הביט בעצים החולפים משני צדדים, שקטים. פרסות הבהמה היכו בקרקע.
אבל סֲאנְדְמִיאֵל הבטיח. הוא הבטיח לו שלא יסתכן מדי.
בעצם, גם הוא הבטיח לסַאנְדְמִיאֵל.
הוא צריך להיות גיבור, אמיץ וילד טוב. האם הוא באמת מצליח?

....

 

[שירת הכוכבים]

החבל נזרק מעלה.
רוח עזה נשבה פתאום, מעיפה את החבל אנה ואנה עוד לפני שנתפס.
סַאנְדְמִיאֵל נצמד אל הקיר בבעתה, זה עלול להיות הסוף שלו. אם החבל לא קשור עדיין לכלום-
הרוח שקטה. הוא מצמץ בעיניו בחוזקה, ואחר השליך את החבל שוב. הפעם הוא הצליח להיתפס על הזיז הבולט אותו ראה קודם לכן.
"קדימה, למעלה" סַאנְדְמִיאֵל נאחז בחבל ביד אחת, ובשנייה תפס בקיר. זה לא צריך להיות קשה כל כך, הוא כבר התרגל.
אבל הפעם הלב שלו פועם בקצב אחר מן הרגיל. הפעם, הוא יודע, ייתכן שיגיע עד לפסגת קיר רִיגוֹט. ואז-
הוא נשף, די. אסור לו לחשוב על זה כרגע. הוא צריך לחשוב כאילו זה עוד אחד מן האימונים. לעלות קצת, ועוד קצת. לא להסתכל למטה, וגם לא מדי למעלה. זה רק ילחיץ אותו. עוד קצת... עוד קצת...
שוב רוח. סַאנְדְמִיאֵל נצמד שוב על האבן, חש בקרירות התמידית שלה. הרוח העיפה את פאותיו, וכמה שערות נכנסו לעיניו. אחת מן הרצועות הקשורות לכובעו מאחור עפה עם הרוח אל מעבר לכתפו.
הוא מצמץ ואחר בהה בה. הרצועה החומה. היא עשויה מבד מחוספס יותר, כמו שאר הרצועות. צבועה בחום כהה, בגוון אדמה נאה למדי.
הרוח פסקה. סַאנְדְמִיאֵל המשיך לטפס על הקיר. הוא חייב להספיק עד השקיעה. הוא חייב להגיע למעלה, הוא חייב להצליח. פשוט חייב. להביא לאמא את התרופה...
אבל לא להסתכן.
תלתלים שחורים עלו מול עיניו. עיניים ירוקות, זיק של פחד. 'אם אתה רואה שצריך לעשות משהו ממש מסוכן, עם סיכויים אפסיים להינצל- אל תעשה את זה'.
אולי הוא לא היה צריך לעשות את זה, בכלל. אולי היה אסור לו להסתכן ככה, לטפס על קיר רִיגוֹט. אבל הוא הצליח יפה עד עכשיו. העפיל עד למקום גבוה מאוד, ואז החלה לשקוע השמש והוא נאלץ לרדת.
אבל היום, היום הוא יספיק. היום הוא יצליח לטפס עד הסוף. הוא חייב לעשות את זה.
עיניו הכהות של הזקן עלו לנגדו. טַאגָאק מאמין בו, משום מה. יותר ממה שהוא מאמין בעצמו.
סַאנְדְמִיאֵל הגיע למקום בו ניתפס החבל. הוא שחרר אותו בזהירות ממקומו, לא לפני שווידא שהוא עצמו יציב מספיק.
אחר זרק את החבל מעלה. החבל חזר מטה, מצליף קלות בפניו.
שוב. סַאנְדְמִיאֵל הידק את שפתיו בתקווה, החבל ניתפס בזיז בולט. הוא הצליח.
למעלה.
עוד קצת--- סַאנְדְמִיאֵל חש איך כפות ידיו נשרטות. הוא כבר התחיל להתרגל לזה בימים האחרונים, הן כבר שרוטות ממש. אבל עכשיו הן ממש נשרטו. הוא צריך להיות זהיר יותר.
עיניו ננעצו במקום בו ניתפס החבל שלו. הוא חייב להתרכז. לעלות רק עד שם. קדימה, סַאנְדְמִיאֵל, עוד קצת! רק עוד קצת!
הוא עייף מכל השבוע האחרון. השרירים שלו כאבו בלילות, וגם עכשיו הוא חש בהם. תפוסים. טַאגָאק חשב שהם ישתחררו כשיתחיל לטפס, אבל בינתיים נראה שהוא טועה. הם עדיין תפוסים, וכל תנועה כואבת לו.
לא שזה שונה מאתמול, אבל-
אבל אין לו כוח יותר.
עפעפיו של סַאנְדְמִיאֵל נעו ברעד. מה הקשר עכשיו? מה זאת אומרת 'אין לו כוח'? אסור שייגמר לו הכוח בדיוק עכשיו! הוא חייב להגיע למעלה. מהר ככל האפשר. אסור לו להתייאש בדיוק עכשיו!
רוח קלה נשבה, סַאנְדְמִיאֵל שלח יד זהירה ומחה את מצחו. כמה שערות נדבקו לו למצח, הוא הסיט אותן.
הוא חייב להמשיך. עכשיו. אם יתייאש פתאום באמצע הדרך הוא עלול לעשות תנועות מסוכנות וליפול.
סַאנְדְמִיאֵל תפס בחבל, משך את עצמו בכוח למעלה. הוא חייב להכריח את עצמו, כי אין כרגע מישהו אחר שיעשה את זה.

....

 

[CN]

ב"ה

כשחזרתי 6 עמודים אחורה ועדיין לא מצאתי את הסיפור כמעט התייאשתי..
אז החודש הזה היה פורה במיוחד, או שהיתה פה הפוגה ארוכה במיוחד?
בכל מקרה, הסיפור שנכתב במהלך אתגר נובמבר מקסים בפני עצמו - אבל לא על חשבון סנדמיאל שתקוע על הצוק ההוא!

מחכים דחוך להמשך..

 

[שירת הכוכבים]

ספוילר: מפתח שמות

מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר כמה מכשולים. הגיע לכפר קטן משם עליו להמשיך דרך מגדל, אך הוא נעול והמפתחות אינם. הוא לומד לטפס על קיר ריגוט.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.

שטחי אחוזות
גאטסאם: בעל האחוזה. הוא פגש את ליאם באירוע, ולאחר מכן הם נפגשו בביתו ליאם. ליאם שכנע אותו לסייע לו במלחמתו נגד איש השקט. אשתו ניסתה לספר לו משהו על כך, ואף שלחה אליו את בנם. הוא לא הסכים לשמוע.
מיאמארי: אשתו של גאטסאם. חזרה ממסע ארוך. גילתה משהו על ליאם אך גאטסאם לא אפשר לה לספר זאת.
שינאר: גיסו של גאטסאם, אחיה של מיאמארי.
יהונתן: בנם הבכור של גאטסאם ומיאמארי.

ליאם: בעל אחוזה עשירה מאוד, מנהל אותה לבדו. אחיו הצעירים מתו שנים קודם לכן, והוא נותר לבדו באחוזה עם צוות עצום של משרתים. שכנע את גאטסאם לסייע לו בפעולותיו.

פרק 53
עבר
רוח קרה נשבה על הגג.
החשיכה כבר עטפה את האחוזה, מרככת את תווי המתאר של היקום.
מרחוק, האפילה השתקפה באגמים, והירח התעקל עם זרימת המים.
עיניו החומות של גַאטְסָאם ננעצו במים המרוחקים, התכולים כל כך בדרך כלל. עכשיו הם כהים. בדיוק כמו השמיים, השתקפות מוחלטת שלהם.
שיתוף הפעולה שלו עם לִיאַם היה בסדר גמור עד עכשיו. הכל פעל כמתוכנן, בינתיים. לִיאַם רצה להיות קצת יותר אלים, הוא ביקש ממנו להיות קצת יותר עדין, על אף שהם מתנהלים נגד פושעים.
המידע בספרים לא היה רב, אבל היה נראה שהוא תואם אחד לאחד לדבריו הראשונים של לִיאַם. הם אכן מתכננים מהפכה עולמית.
אז מה היא רוצה ממנו? מה היא רוצה?
גַאטְסָאם נשך את שפתו התחתונה, נשען על המעקה בצורה שפעם חשב שלעולם לא ישתמש בה, וכעת הוא מוצא בה נוחם.
המעקה היה קר, וגַאטְסָאם נאחז בו בכוח. פעם, לפני שנים, במקום הזה בדיוק, הוא דיבר עם דִירָאד.
'תקשיב לדברים שאחרים אומרים לך' ביקש ממנו דִירָאד, 'ואחר כך תבדוק אם הם נכונים. אבל קודם כל תקשיב'.
הוא הקשיב ללִיאַם, ואחר כך בדק אם זה נכון. וזה היה נכון!
גַאטְסָאם הביט בירח המשתקף על אחד מן האגמים המרוחקים יותר. לפעמים הוא מרגיש שהירח קרוב אליו יותר מאשר קרובים אליו בני האדם שסביבו, ולא שהוא חש קרוב אל הירח...
מִיאַמָארִי אמרה שהיא גילתה את האמת. איזו אמת היא גילתה? ולמה זה כל כך הפחיד אותה?
האמת הזו כל כך הפחידה אותה, עד כדי כך שהיא שלחה אליו את יהונתן. זה לא מתאים לה, כל כך לא מתאים לה! היא ידעה שהוא יכעס אם הוא יקלוט את זה.
האם היא חשבה שהוא לא יבין את זה? הוא לא יודע, לא נראה לו. מה שבטוח זה, שיהונתן לא חשב שהוא יבין, ואי אפשר לומר שזה לא פוגע בו. הם חושבים שאפשר לתחמן אותו.
עיניו של גַאטְסָאם הושפלו אל האפילה השוררת בחצר הרחבה. אבל הוא לא הקשיב להם. הוא לא הסכים להקשיב להם בכלל.
אולי הוא כן היה צריך להקשיב? רק להקשיב. ואחר כך הוא היה בודק אם זה נכון. כמו שאמר לו דִירָאד.
דִירָאד... היחיד בכל העולם כולו שהבין אותו באמת. איפה הוא בכלל, עכשיו. למה הוא הלך. מה היה לו רע, מה היה חסר לו? היה לו הכל. הכל!
גַאטְסָאם מצמץ קלות, מופתע מהרגש שגדש אותו בפתאומיות. הוא מתגעגע לדִירָאד כל כך, כל כך. כבר שנים שלא ראה אותו, שנים. ודִירָאד הבטיח שיחזור! האם קרה לו משהו?
גַאטְסָאם עצם את עיניו, חש איך עפעפיו נרעדים. איפה הוא, דִירָאד, שייעץ לו מה לעשות. איפה?
'אתה יכול להסתדר לבד. אתה לא ילד קטן' קולו של דִירָאד הלם בו, 'תחשוב קודם כל מי הכי רוצה בטובתך'.
מִיאַמָארִי רוצה בטובתו. גַאטְסָאם נשף, הוא מוכן לחתום על כך. וודאי שיהונתן גם הוא רוצה בטובתו, ויהונתן לא טיפש בכלל. גם מִיאַמָארי לא.
אבל... הם חושבים שהוא זה שטיפש כאן. טיפש ותמים.
'מבט אפל' אמר שִׁינָאר. גַאטְְסָאם עפעף אל מול אורו המועט של הירח, נזכר באור ששטף את הרחבה ההיא, מחוץ לאולם בו נערכה החתונה. שִׁינָאר אמר שללִיאַם יש מבט אפל. הוא לא אהב את זה שהוא דיבר איתו.
אולי גם שִׁינָאר יודע משהו. וגם שִׁינָאר רוצה בטובתו, זה בטוח.
הוא ישאל את שִׁינָאר. שִׁינָאר, לפחות, אף פעם לא חשב שהוא טיפש.

....

 

[שירת הכוכבים]

הווה
המסע למעלה נמשך נצח.
השמיים נותרו רחוקים באותה מידה, וכך גם קצה הסלע.
סַאנְדְמִיאֵל חש בזיעה הנוטפת ממצחו, מרטיבה את צווארון חולצתו. זה לא נגמר. זה לא נגמר!
תכף תשקע השמש. תכף היום הזה יגמר, והוא יישאר על קיר רִיגוֹט. הוא חייב לסיים כבר.
רוח פתאום נשבה, סַאנְדְמִיאֵל נצמד אל הקיר בהרגל שהתחיל להיטבע בו. עיניו נעצמו בייאוש רגעי, ואחר הוא נשם עמוק אל תוך הרוח. תפילה.
הוא יכול להתפלל. כשם שאמר לו הזקן. כשם שעשה כבר קודם לכן, במדבר לִימוּאָן...
"אלוקים" סַאנְדְמִיאֵל נאחז ביד אחת בחבל, ובשנייה נצמד אל הקיר המחוספס, הקריר. "מה אני בסך הכל רוצה. להביא תרופה לאמא שלי, לחזור הביתה בשלום" קולו רעד, והוא הצמיד גם את ראשו אל האבן הקרה. הרוח פרעה את פאותיו, והוא שתק לרגע ארוך.
אחר הניע את שפתיו לאט, ממלמל בשקט. "אני רוצה להגיע כבר למעלה. אני רוצה להתקדם כבר, להגיע אל הרי השְחוֹר. ותכף תשקע השמש, אלוקים, ואני אישאר כאן בין שמיים לארץ. אני לא רוצה למות, אלוקים".
הוא פקח את עיניו, עפעף, ואחר ניתק מן הקיר. הרוח כבר חלפה. לא הביט למעלה, רק משך את עצמו קצת. ועוד קצת, ועוד.
אחרי כמה פעמים העז להרים את ראשו, ועפעף שוב ושוב בהפתעה. קצה הקיר כבר נראה שם, מטרים בודדים מעליו. הוא מגיע ליעד. עוד מעט והוא מגיע ליעד!
בכוחות שלא ידע שנמצאים בו הוא משך את עצמו למעלה, מגיע למקום בו ננעץ החבל. הוא התמקם בזהירות, ואחר השליך את החבל למעלה. החבל נתפס על בליטה משמעותית, גדולה, בקצה הקיר.
סַאנְדְמִיאֵל נעץ עיניים מקוות בקצה החבל, ומשך את עצמו עוד קצת למעלה, ועוד. עוד קצת. עוד מאמץ אחד---
הוא היה למעלה. על קצהו של קיר רִיגוֹט.
למטה הנוף היה חום כולו, בגוונים שונים. מלמעלה הוא היה יכול להבחין בשבילים צרים, בהירים, המתפתלים בין גבעות של חול ואדמה. בקצה נראתה קבוצה כלשהי של אוהלים בצבעים בהירים, קטנה מכדי להיות מאהל של ממש.
רחוק יותר נראו הרים. צבעם חום כהה, והם משתלבים יחד לרכס הרים לא גדול. הם גבוהים מעט מקיר רִיגוֹט, אולי בערך באותו הגובה. אבל מן הסתם יהיה קל יותר לטפס עליהם, ייתכן שיש אף מסלול מסודר.
מאחוריהם, מן הסתם, ממתין לו עמק השְׁחוֹר.
סַאנְדְמִיאֵל חש צמרמורת בגבו, ואחר ניער את ראשו בהחלטיות. אין לו זמן למחשבות כרגע. הוא חייב למצוא את האזור ממנו קל לרדת מן הקיר, עליו להגיע למטה לפני שהשמש תשקע סופית, ותותיר אותו באפילה מוחלטת.
הוא החל ללכת, חש את כל גופו כואב, פועם. הוא רק רוצה לישון כבר... יש לו סיכוי להגיע לאוהלים האלו לפני הלילה? לא נראה לו. הוא יצטרך ללון בינות לגבעות, עם עצמו ועם השק.
סַאנְדְמִיאֵל פסע בזהירות על קצה הקיר, שלא היה רחב במיוחד. גם כאן הוא צריך להיזהר שלא ליפול... וכאן אין לו סְקִיטוֹ בעל אינסטינקטים חדים יותר משלו.
'זה אמור להיות יחסית קרוב למקום אליו תגיע' אמר לו טַאגָאק, 'זה ממש כאן באזור'.
אם טַאגָאק אמר, הוא כנראה יודע. אבל השמש כבר מתחילה להיעלם לה במערב והקור חודר לעצמותיו...
סַאנְדְמִיאֵל מצא את עצמו מנער את ראשו בשנית. די לשקוע במחשבות, ועוד יותר- די לשקוע במחשבות מיואשות. הוא צריך להזדרז ולהיות ממוקד מטרה.
פסיעותיו הפכו נחפזות מעט יותר, אם כי עדיין זהירות למדי.
משמאלו הפך הקיר רחב יותר ויותר, והירידה נהייתה משופעת יחד עם התרחבות הקיר.
כאן זה טוב, נראה לו.
סַאנְדְמִיאֵל בחן את הירידה המשופעת, נראה שזו הנקודה המשופעת ביותר באזור הזה. ייתכן שאפילו ניתן לרדת כאן באמצעות הרגליים בלבד, אבל לא בדיוק מתחשק לו לנסות...
הוא הסתובב באנחה, והחל לרדת בעזרת החבל. זה אמור להיות מסובך יותר, כי כאן עליו לשחרר את החבל מרחוק ולא מקרוב כמו בעלייה, אבל הירידה הזו קלה בהרבה מן הפעמים בהן ירד מן הצד השני.
החבל הארוך סייע לו להגיע למטה יותר ויותר, וסַאנְדְמִיאֵל חש איך חוסר סבלנות מוחלט משתרבב לתנועותיו. לרדת, לרדת, לרדת, לשחרר את החבל, לייצב אותו קרוב אליו. לרדת, לרדת, לרדת, לרדת...
סַאנְדְמִיאֵל מצא את עצמו על האדמה. חומה, כהה. כהה עוד יותר עם החושך שהחל לעטוף את העולם.
לא בינות לגבעות ולא כלום. הלילה הוא יישן בסמוך לקיר רִיגוֹט עצמו.

....