הוא רוצה למצוא מישהו שהוא יוכל לבטוח בו. כשהוא נתקל בגאטסאם, הוא היה צריך לבחון את תכונות האופי שלו, את מעשיו וכו'.
לאחר כל משפט שלו הוא בחן את תגובתו של גאטסאם, גם אם גאטסאם לא היה מודע לכך.
אם זה עדיין נראה מוגזם מדי, אני אנסה לקצץ מהמלל.
נתנו לי תחושה קצת מוזרה. הוא באמת חש דחייה וסבל? ועם מישהו כזה הוא רוצה לעבוד?
ואם הוא לא סובל, הוא סתם מחצין התנשאות בצורה קצת מוגזמת כדי לראות את תגובתו?
אולי זו לא הפטפטנות. אני לא יודעת. משהו קצת הפריע לי, אבל יכול להיות שזו רק אני. הציטוטים האלו:
נתנו לי תחושה קצת מוזרה. הוא באמת חש דחייה וסבל? ועם מישהו כזה הוא רוצה לעבוד?
ואם הוא לא סובל, הוא סתם מחצין התנשאות בצורה קצת מוגזמת כדי לראות את תגובתו?
הופה. זה טוב ששמת לב, זה ממש טוב.
רק מה שמעניין אותי, (ואולי גם קצת משמח) שזה היה נראה ממש טבעי.
ובכן, אני יכולה לענות לך תשובה אמיתית ולעשות לך ספוילר. זה אחד הסודות שבפרק הזה.
מה שאני יכולה להגיד זה, שזה אכן לא חלק כל כך. יש לזה סיבה, זה מכוון.
אם רוצים- אני יכולה לענות תשובה ברורה יותר בספוילר. רק תגידו, פשוט אני לא רוצה להרוס.
בשנים האחרונות אי אפשר להתעלם מהתופעה – עיצוב שולחן החג הפך לסמל סטטוס של ממש. במקום לקנות סרוויס חדש באלפי שקלים, משפחות רבות גילו את הסטים המלכותיים שמתלבשים על השולחן ומשנים את כל האווירה ברגע אחד
מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. אימו חולה במחלה קשה. יש לו אח קטן, אישה ובן והם מתגוררים חמישתם באותו האוהל. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו.
מאנריאל: אחיו הקטן של סאנדמיאל, בן אחת עשרה. מתולתל שיער וירוק עיניים. סאנדמיאל שלח אותו אל אחיהם הגדולים המתגוררים במאהל הסמוך.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.
עיר
דארגמיאל: בחור בן שמונה עשרה, אסופי. נשוי לשילאה ומתגורר יחד עם הוריו של אשתו ואחיה באותו הבית. יש לו בן יחיד בשם אביאל, שנלקח אל בית המרפא בעקבות חולי.
שילאה: אשתו של דארגמיאל. אחותם של אנמיג ואורדיאן.
אביאל: בנם התינוק של דארגמיאל ושילאה. נלקח אל בית המרפא.
שרגאל: חברו הטוב ביותר של דארגמיאל ואסופי כמוהו. הם חלקו יחד עבר והווה משותפים, עד שהוא נפטר מאפשוצאיט.
הרופא לוטמו: רופא מסתורי ששמו הוזכר בהקשר למגפת התינוקות שבעיר.
פרק 18
הווה
לים עוד לא נראה סוף.
המים האלו לא נגמרים!
סַאנְדְמִיאֵל הביט קדימה בייאוש, האם המדבר הזה לא ייגמר לעולם?
הבהמה המשיכה באותו הקצב, מתעלמת כליל מן המים שכנראה אמורים לחדור לאפה, לפי גובהם. היא לא חשה בהם.
הבהמה כולה הלכה בתוך המים. אצבעותיו של סַאנְדְמִיאֵל התהדקו על המושכות. "איך היא יכולה להמשיך ללכת?" תהה בקול.
המים הגיעו לכתפיו.
"אלוקים, אני לא עומד בזה" עיניו של סַאנְדְמִיאֵל עלו למעלה, "והרי הבטחתי למָאנְרִיאֵל! למה נכנסתי למים?".
סַאנְדְמִיאֵל ניער את ראשו, חש במים המרטיבים כבר את סנטרו.
הבהמה, כסילה שכמותה, המשיכה ללכת. הוא ישב עליה, וחשש לרדת. המים כבר גבוהים מדי, וברגעים המלחיצים הללו הוא כלל לא בטוח שיצליח לשחות, ועוד בים דמיוני...
נשיפת צחוק מבודחת נפלטה מפיו, הוא יודע שזו אשליה ובכל זאת חושש.
המים הגיעו עד שפתיו.
סאנדמיאל חש שראייתו מטשטשת. דמעות כיסו את עיניו, והוא הביט במים.
האם ייתכן שהאנשים שעברו כאן בעבר מתו רק מכיוון שהחזיקו את הכל כאשליה, ולא נזהרו מן הסכנות האמיתיות?
כי אם כן, נראה שהוא יצטרף אליהם. בקרוב ממש.
והוא עוד חשב שמדבר לִימוּאָן הוא כלום בשבילו, וזה עדיף ממדבר סִיטוּאָר...
סַאנְדְמִיאֵל הרים את ראשו, ועצם את עיניו בחוזקה. "ריבונו של עולם! הזוהי אשליה?!".
הוא חש כאילו צעקתו הדהדה למרחק, ורחש המים פסק.
הוא לא חש כבר את המים, רק את עפעפיו העצומים הוא חש.
הוא פקח עיניים, המום ומשתאה.
הבהמה המשיכה ללכת באותו הקצב, רק שהוא כבר ראה אותה.
חול רך, תמים, נח תחת רגליה. פרוש גם לרוחב האופק.
הבגדים שלו.
סַאנְדְמִיאֵל הביט, משתומם, על בגדיו. על גלימתו. הם יבשים כולם, גם הבהמה.
הוא סובב את ראשו לאחור. הים לא היה שם.
התאדה. נעלם ואיננו.
סַאנְדְמִיאֵל חשק שפתיים, והביט על האופק. המדבר הזה לא נראה כעומד להיגמר בקרוב, אבל הוא יכול לשרוד כאן, נראה לו.
הוא פשוט ימשיך בקו ישר קדימה, מבלי לסטות מן הדרך. הרי אפילו הים נעלם בסוף.
הוא יצליח. הוא יחצה את מדבר לִימוּאָן, וימשיך אל עמק השְׁחוֹר. הוא יביא לאמא את התרופה.
רוח עזה נשבה ברחובות העיר.
השמש הסתתרה מאחוריה העננים, היחידים ששיקפו את מצב רוחו של דָארְגְמִיאֵל.
הלובן הזח של השלג דווקא עמד בניגוד מוחלט אליו, והוא עמד מחוץ לבית המרפא כשעיניו מחפשות.
האם ינסה לחזור כעת הביתה ברגל? כשרגליו מבוססות בשלג? ואולי כדאי שיישאר כאן, יחד עם אַבִיאֵל המסכן?
אבל הוא כבר לא היה מסוגל להישאר במקום הזה, בסמוך לאַבִיאֵל המיילל ושאר התינוקות החולים. ליד שִׁילְאָה ועיניה האדומות, המאשימות.
הוא לא אשם.
דָארְגְמִיאֵל עצם את עיניו, די. הוא לא אשם, הוא לא ידע. או שבעצם הוא כן אשם. אבל מה אפשר לעשות?
איך הוא יכול להציל את התינוק שלו?
הוא צריך לברוח מכאן.
דָארְגְמִיאֵל נשך את שפתיו בחוזקה, והחל לבוסס בשלג שכבר היה מעט קשה. הוא צריך לברוח מעיניה המאשימות של שִׁילְאָה ומבכיו של אַבִיאֵל.
אבל לאן?
הרי גם בבית...
דָארְגְמִיאֵל הביט בשלג הלבן, מיואש מעט. זו הפעם הראשונה שהוא מצר על כך שהוא גם בביתם של הורי אשתו, יחד עם גיסיו.
ולו-עצמו אין לאן ללכת. אין לו הורים, אין לו משפחה. הוא אסופי, בדיוק כמה שְׁרָגְאֵל המנוח. עצוב להוסיף לשְׁרָגְאֵל את הכינוי 'המנוח'. עצוב עוד יותר להיזכר ברגעיו האחרונים של זה.
ייתכן שעצוב יותר להיזכר בכל הילדות שלהם ביחד. שני ילדים אסופים אל מול עולם קר ואכזר.
הם הבטיחו לעצמם ואחד לשני אז שיישרדו, שימשיכו בחיים. שיביאו ילדים לעולם, דורות נוספים שאולי יצליחו להיות טובים יותר.
שְׁרָגְאֵל לא שרד, וגם לא הותיר שם ושארית. הוא כן.
דָארְגְמִיאֵל המשיך לפסוע על השלג, מהורהר. הרופאים טענו שאין הרבה דרכים לטפל במחלה הזו.
שוב ושוב שמע את השם 'הרופא לוּטְמוּ'.
אך האנשים התחמקו מלענות לו מיהו.
דָארְגְמִיאֵל נאנח, והביט קדימה. הוא מכיר את הדרך, אבל הוא צריך להיות מרוכז.
דבר אחד ברור לו:
אם ימצא את הרופא לוּטְמוּ, תהיה תקווה לחייו של אַבִיאֵל.
לחייו של הבן שלו, הקטן. התינוק.
שהוא זה שאשם בחוליו.
אלמלא היה שוהה כל כך הרבה זמן בבית המרפא, ייתכן ואַבִיאֵל היה עכשיו בריא. אבל הוא כן שהה בבית המרפא, ואַבִיאֵל חולה עכשיו, בגללו.
אבל לא רק בגלל זה הוא צריך להציל אותו, את התינוק שלו.
אלא גם בגלל ההבטחה.
שְׁרָגְאֵל לא הצליח לעמוד בה, החיים הפילו אותו עמוק אל בור שחור. הסיטו אותו מהם, לא מעניקים לו אפילו מעט מן הטוב שהם כן יודעים להציע.
אבל הוא, כבר נשוי. נולד לו בן. תינוק מתוק, שיש לו הורים אוהבים. הוא ושִׁילְאָה.
הוא לא יכול... לאבד את זה.
הוא לא יכול להראות לכל העולם כולו, שכן- אסופיים לא מצליחים לשרוד בחיים האלו.
הוא חייב לשרוד. להוכיח לכל מי שהניד לעברו בראשו אי פעם, ותהה כמה עלובים יהיו חייו של האסופי הקטן ומתי הם ייגמרו כבר.
להוכיח שהוא יכול. שהוא מסוגל. שגם הוא אדם טוב, חזק ובעל יכולות. נפשיות ופיזיות. גם אם לא גדל בבית מסודר. גם אם גדל ללא הורים וללא קרובי משפחה.
להראות לכל העולם כולו, שלכולם ישנה תקווה.
אני ממש אוהבת את הסיפור.
החלק של סנדמיאל מעולה, כתוב טוב והעלילה מחזיקה את עצמה.
החלק של האסופי, עדיין לא מספיק ברור, העלילה שם לא מספיק מובנת עדיין, אבל גם זה נשמע מעניין.
בפרק האחרון, המחשבות לא מרגישות מספיק אותנטיות. אנשים לא חושבים לעצמם במילים 'נפשיות ופיזיות'..
זה דווקא נקודה שיכולה להיות ממש נוגעת ללב, הרגע הזה שהוא עומד חסר אונים, מרגיש אשם, וההבטחה הזו שהתחייב לעצמו עולה בו ומציפה אותו בכח להילחם.
אבל כדי שזה יירגש, זה צריך לגעת בנו.
לא הכרנו את החיים שלו כאסופי, לא הרגשנו את הבדידות, את הלבדיות הזאת שאין לך גב ואין למי לבכות. שאין מי שאוהב אותך אהבה בלתי תלויה.
ואת ההבטחה שהוא יצליח, שלילד שלו יהיה אבא שיאהב אותו תמיד, והאהבה הזו מציפה אותו כשהוא עומד שם, מול התינוק המייבב קלושות, פניו ללא צבע ואצבעותיו הקטנות רפויות כולן, לא מושטות אליו כרגיל.
תני לנו להרגיש את כל המחשבות האלו,
תתארי אותם, ואת יודעת לתאר
לגבי ליאם, כל הפרקים הראשונים עליו הרגישו כמו אקספוזיציה טהורה, ולא רק זה - אלא כאילו הקוראים הם עם מנת משכל 20 ומטה, שצריך להגיד להם בקול רועם: הקשיבו הקשיבו, ליאם הוא איש עשיר רע ואכזר. בואו תקראו הרבה שורות איזה ארמון יפה יש לו, ואיך הוא הרג את כל האנשים הקרובים אליו.
וזה חבל, כי שאר הסיפור יפיפה ועדין, ונותן לנו לגלות את הדמויות בקצב היכרות נעים והגיוני.
לדעתי מספיק הסיטואציה שבה הוא מחפש דמות קרובה במקום כל אלו שהרג - כדי לתת לנו את כל האינפורמציה שהיה בפרקים הקודמים: שהוא עשיר, ושהוא רע.
עוד משהו:
אני חושבת שזה קצת קשה להחזיק שתי עלילות במקביל, וששתיהן תהיינה בנויות טוב מספיק כדי לגרום לנו לקרוא הכל ולא לדלג לפרקים המעניינים.
אני רואה את זה למשל בסיפור 'אשליה' פה בפורום,
כדי שהקוראים יקראו את העלילה המשנית ולא ידלגו עליה - היא חייבת להיות גם מותחת ממש, אחרת היא פשוט תיקבר ואף אחד לא יקרא אותה.
אני תוהה לעצמי האם כאן תצליחי להחזיק את הקוראים בכל העלילות (עד שהם יתאחדו, כנראה),
כי כרגע יש לך 3 זירות, כשרק אחת מהן הצליחה לסחוף אותי איתה (סנדמיאל).
עד כאן בינתיים..
אני כותבת כי הסיפור שלך באמת מיוחד, ובפעמיים האחרונות רציתי להגיב ובסוף התעצלתי.. אז הפעם משלימה.
לסיום אגיד שהמדבר הוא רעיון גאוני, ואני ממש אוהבת מה שקורה שם. ניחשתי שהבהמה לא מושפעת, אבל היה כיף לגלות את זה יחד עם סנדמיאל.
לכן שאלתי.
האמת היא שאת הקטע הזה כתבתי אחרי שהרבה זמן לא הצלחתי לכתוב, וידעתי בערך מה צריך להיות בו.
לא הייתה לי כל כך השראה אבל רציתי להתקדם והעדפתי לעשות את זה באופן כרונולוגי. אחרי שכתבתי אותו התקדמתי הלאה, ואחר כך הרגשתי שמשהו חסר בו.
התלבטתי אם סה יהיה ממש מורגש. או לא. מכיוון שזה באמת מורגש, אני אשב לערוך את הקטע ואותי עוד אעלה אותו לכאן ערוך.
לגבי ליאם, כל הפרקים הראשונים עליו הרגישו כמו אקספוזיציה טהורה, ולא רק זה - אלא כאילו הקוראים הם עם מנת משכל 20 ומטה, שצריך להגיד להם בקול רועם: הקשיבו הקשיבו, ליאם הוא איש עשיר רע ואכזר. בואו תקראו הרבה שורות איזה ארמון יפה יש לו, ואיך הוא הרג את כל האנשים הקרובים אליו.
אמ. מה שעשיתי בין השורות היה בעיקר לבנות את האופי שלו כי בשלב הזה, לאחר שהזירות שלו ושל גאטסאם מתאחדות לאחת, אני אכתוב פחות מהזווית שלו ויותר מזו של גאטסאם (זהי לפחות התכנון...)
בנוגע למעשי הרוע עצמם, הם היו צריכים להיכתב. רציתי שזה יהיה משהו שיזכרו, ולכן עשיתי את זה בהתחלה. הרג האחים שלו הוא דבר שיצטרכו לדעת עליו בהמשך הסיפור, אבל זה עוד רחוק וכדי שזה ייטמע רציתי שזה יהיה מורגש. (אם הקוראים מכירים את הדמות כנבל, ובאיזושהי שורה באמצע הספר כתוב שהוא הרג את האחים שלו- הם יישכחו את זה מהר יותר מאשר אם זהו הדבר שגילה להם שהוא נבל. זו לפחות דעתי, תקני אותי אם אני טועה, וייתכן שאני טועה)
לכן שאלתי.
האמת היא שאת הקטע הזה כתבתי אחרי שהרבה זמן לא הצלחתי לכתוב, וידעתי בערך מה צריך להיות בו.
לא הייתה לי כל כך השראה אבל רציתי להתקדם והעדפתי לעשות את זה באופן כרונולוגי. אחרי שכתבתי אותו התקדמתי הלאה, ואחר כך הרגשתי שמשהו חסר בו.
התלבטתי אם סה יהיה ממש מורגש. או לא. מכיוון שזה באמת מורגש, אני אשב לערוך את הקטע ואותי עוד אעלה אותו לכאן ערוך.
אמ. מה שעשיתי בין השורות היה בעיקר לבנות את האופי שלו כי בשלב הזה, לאחר שהזירות שלו ושל גאטסאם מתאחדות לאחת, אני אכתוב פחות מהזווית שלו ויותר מזו של גאטסאם (זהי לפחות התכנון...)
בנוגע למעשי הרוע עצמם, הם היו צריכים להיכתב. רציתי שזה יהיה משהו שיזכרו, ולכן עשיתי את זה בהתחלה. הרג האחים שלו הוא דבר שיצטרכו לדעת עליו בהמשך הסיפור, אבל זה עוד רחוק וכדי שזה ייטמע רציתי שזה יהיה מורגש. (אם הקוראים מכירים את הדמות כנבל, ובאיזושהי שורה באמצע הספר כתוב שהוא הרג את האחים שלו- הם יישכחו את זה מהר יותר מאשר אם זהו הדבר שגילה להם שהוא נבל. זו לפחות דעתי, תקני אותי אם אני טועה, וייתכן שאני טועה)
אז אולי באמת עדיף לא לספר לנו בכלל מהזוית של ליאם?
ספרי לנו הכל מהזוית של גיטסאם. כשהוא יגלה כמה ליאם נוכל, גם אנחנו נגלה את זה, וזה יהיה בנוי בצורה הרבה יותר טובה.
זה יהיה מאתגר לכתוב מחדש, אבל לדעתי זה יקפיץ את הסיפור ממש.
לגבי האחים של ליאם, זה פעולה מאוד מאוד אכזרית ולכן היא מרתיעה מאוד, ואולי לכן יש הרגשה 'פלסטיקית' בכל החלק הזה בסיפור.
גם על יוסף דיאלידאן לא ראינו את האכזריות מיד, והחנק של אביי מופיע בשלב מאוד מאוחר בסדרה, לא בפרק הראשון, וגם אז זה מזעזע, אבל לא מונע מאיתנו לקרוא את המשך הסיפור - כי אנחנו כבר מחוברים לגיבורים, כי אנחנו מכירים יותר את האופי שלהם, כי המניעים מובנים לנו גם ברגש...
יש הרבה סיבות.
אבל בסיפור כאן, זה מופיע בפרקים שמרגישים כמו אקספוזיציה, בצורה ממש בוטה.
תחשבי איך זה היה אחרת אם היית מספרת לנו על איש בכפר שקם לבוקר שקט, ושומע בחוץ המולה, ויוצא לבדוק מה קרה, ןאז הוא שומע שליאם המטורף רצח עוד אח.
זה כל כך אחר ממה שכתבת, ונותן לנו את המידע בצורה הרבה יותר מתוחכמת ונבלעת.
לאיש הזה צריך למצוא איזה תפקיד שולי (כמו תובאל נניח) כדי שזה לא יהיה מידי מחוץ לעלילה, אבל לדעתי זה הכיוון.
כמובן שהכל מזוית הראיה שלי, קחי מה שתרצי והשאר תזרקי
מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. אימו חולה במחלה קשה. יש לו אח קטן, אישה ובן והם מתגוררים חמישתם באותו האוהל. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו.
אנאוטה: אשתו של סאנדמיאל. נותרה עם התינוק ועם חמותה לבד במאהל.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.
שטחי אחוזות
גאטסאם: בעל אחוזה, אדם שקט ומופנם. נפגש עם ליאם באולם שמחות.
שינאר: גיסו של גאטסאם, אחיה של מיאמארי.
ליאם: בעל אחוזה עשירה מאוד, מנהל אותה לבדו. אחיו הצעירים מתו שנים קודם לכן, והוא נותר לבדו באחוזה עם צוות עצום של משרתים. יצר קשר עם ליאם כשנפגשו באולם שמחות.
פרק 19
אור השמש המתחזק גרם לו לפקוח את עיניו.
החמה זרחה והאירה מבלי ששום דבר יפריע לה להגיע אל חולות המדבר.
סַאנְדְמִיאֵל מתח את זרועותיו, ונטל את ידיו במים שהכין ביום האתמול.
הוא הביט סביבו, מבחין בשתי האבנים הצבועות שהניח במרק ממה ממנו על מנת לדעת את כיוון ההליכה.
הוא קם ממקומו, מנער את בגדיו. ידיו נשלחו אל הגלימה בה התכסה במהלך הלילה ונותרה על הרצפה. הוא קשר את שרוכי הגלימה, וניער אותה קלות מן החול.
"תפילה ולדרך" מלמל סַאנְדְמִיאֵל לבהמה שלו, שכבר עמדה עם עיניים פקוחות וזנב מתנפנף.
הוא החל למלמל תפילה בעל פה, עיניו מביטות סביב, מחפשות בלא מודע פריטים כלשהם המפרים את הנוף הקבוע של המדבר. לא כלום.
סַאנְדְמִיאֵל סיים את התפילה ופסע אל הבהמה שלו. הוא תפס במושכות, טיפס על הבהמה במהירות, ונתן מבט אחרון בשקים, לוודא שהכל במקום.
שק האוכל היה נראה מעט צמוק. תכף ייגמר לו האוכל. שלא לדבר על המים.
הוא נאנח, נותן מכה קלה לבהמה על מנת שתתחיל ללכת. היא התחילה לפסוע, מגיעה מהר מאוד לקצב הקבוע שלה.
הכל סביב היה שומם. דיונות החול לא היו גבוהות במיוחד, וקו האופק היה יחסית חלק, חיבור של חול מדברי ושמי תכלת חפים מענן.
סַאנְדְמִיאֵל חש בשעמום קל, וניסה להאיץ את הקצב של הבהמה שלו. היא התעלמה. הוא נשף, והביט סביבו.
דבר מה בקצה השמיים תפס את תשומת ליבו. קצה קצהו של ענן. אפור.
הוא הביט לשם בתמיהה, ענן? במדבר הזה? מוזר.
הוא לא ייחס לכך חשיבות כלשהי, וגם הבהמה לא, כנראה. היא המשיכה לצעוד על החול.
המחשבות החלו לעלות בו. מה קורה עכשיו באוהל הקטן שבמאהל השלישי? האם אמא עדיין בסדר? אַנְאוֹטָה מטפלת בה?
הרופא אמר שמחלתה זו של אמא היא מבחינה מסוימת קשה יותר, ומבחינה מסוימת קלה יותר.
'במחלה זו, מהר מאוד החולה קורס ונזקק לשכב במיטה, ומהר מאוד מידרדר מצבו עוד ועוד. אבל אחר כך, לאחר שהחולה כבר אינו מדבר ואינו מתקשר, הוא נשאר במצב סטטי זמן רב מאוד. נתקלתי כבר בחולה ששרד כך במשך שנתיים וחצי' קולו של הרופא, חד אך שקט, כמו הדהד במוחו.
סַאנְדְמִיאֵל נשך שפה. אמא במצב הזה שלה כבר חודש וחצי, אבל לכאורה יש לה עוד זמן. בעזרתו של אלוקים, הוא עוד יצליח לחזור עם התרופה ולהציל אותה בטרם ייגדע פתיל חייה.
הוא התנער לפתע, חש שמשהו מוזר מתרחש.
ידו נשלחה אל כובעו, ורק אז הוא הבין. הרוח. יש כאן רוח עזה. כך פתאום, באמצע המדבר. אומנם לא מאוד חם כאן, בטח לא הרבה יותר מבמאהל.... ופתאום, רוח.
סַאנְדְמִיאֵל הביט השמיימה, מבחין בהפתעה בכך שמענן אחד קטן, נהיו כרגע בשמיים הרבה עננים אפורים.
הוא הביט מטה, החול נותר אותו חול. חול מדברי ורך. טיפה נחתה על עורפו.
ראשו קפץ. הוא הביט מעלה, טיפות נוספות נחתו עליו. גשם? עכשיו?
הרוח התחזקה, ואיתה גם הגשם. סַאנְדְמִיאֵל אחז בכובעו הרטוב, חושש שיעוף מראשו.
זה לא ייתכן. לא ייתכן שיורד כאן גשם, עכשיו. עכשיו בכלל עונת החמה.
או שמא זוהי אשליה נוספת?
סַאנְדְמִיאֵל הביט בגלימתו ובבגדיו ספוגי המים. זה לא מרגיש כמו אשליה, בכלל לא. אבל גם הים לא נראה היה לו כמו אשליה, ובסופו של דבר התברר שהוא כן. אז אולי...
מה אכפת לו.
סַאנְדְמִיאֵל משך כתפיים, הגשם הזה לא מסוכן, בינתיים. רק הבוץ מקשה, אבל נראה שהבהמה מסתדרת. בעצם, אולי זו עוד הוכחה לכך שהגשם אינו אמיתי- הבהמה מתעלמת ממנו כליל.
בינתיים זה גם ככה לא מפריע לו, או שאולי קצת כן. אבל מה הוא יכול לעשות כדי להיפטר מן האשליה?
הבזק סימא פתאום את מוחו, מהיר.
מה עשה כדי להיפטר מן האשליה הקודמת, של הים?
הוא עצם עיניים. חזק הוא עצם אותן. וכשפקח נעלמו כל המים. כך היה גם עם האבן, הציפור, השקיעה... סַאנְדְמִיאֵל חש שאצבעותיו, האוחזות במושכות, רועדות מעט מן הקור ומן המתח. הוא ינסה לעצום עיניים. אולי זה יעזור.
סַאנְדְמִיאֵל עצם את עיניו, נושא תפילה בליבו. הוא פקח את עיניו. בגדיו היו יבשים.
השמיים היו תכולים שוב, חפים מעננים. הרוח הקודמת לא הורגשה.
כך פתאום, הכל הפסיק. הוא הצליח. האשליה התאדתה.
סַאנְדְמִיאֵל נשף, זהו. הוא פיצח את סודו של המדבר, אבל הותש לחלוטין.
הוא הביט קדימה, משתאה. דיונה אחת הייתה גבוהה מן הרגיל, ובסמוך אליה... התחיל שביל סלול. בסמוך אליו עמד שלט.
סַאנְדְמִיאֵל לא הצליח לפענח את הכתוב ממרחק, אך הניח שהשלט מסמל את סיומו הקרב של המדבר, או לכל הפחות נווה מדבר כלשהו.
הוא כאן במדבר כבר חמישה ימים, לא תזיק לו מנוחה.
הוא ניסה לזרז את הבהמה שלו, וזו הזדרזה. אבל השלט נותר במרחק זהה.
הוא קימט את מצחו, ואחר חייך בהקלה. הוא עצם את עיניו, והדהיר את הבהמה. כשפקח את עיניו, הבחין בשלט משמאלו.
עיניו קראו את הכתוב, ושמחה כלשהי חדרה אל ליבו.
'לִיאַשְׁאָר העיר- 5 קילומטר'.
סַאנְדְמִיאֵל חייך. בעוד פחות משעה יגיע אל העיר. הוא יצא מן המדבר!
רוח קלילה החלה לנשוב, והעליצות שנדבקה בו גרמה לו להאיץ את הבהמה, ולהביט אל העצים והצמחייה שהחלו לצמוח בשולי הדרך.
עבר
הרחבה שמחוץ לאולם מרוצפת שיש.
מי שרוצה, יכול לרקוד גם בה- ולהיזהר שלא להחליק.
היא הייתה מוקפת חומת אבן נמוכה שצרופה בניצוצות זהובים, ובהקה גם בחושך הלילה.
בשני קצות הרחבה עמדו מנורות גדולות בעלות מנגנון ייחודי, ושטפו את כל הרחבה כולה באור יפהפה.
באותה פעם לא היו בה הרבה אנשים.
גַאטְסָאם עמד בסמוך לחומה, נשען עליה קלות. בידו הוא אחז בכוס הזכוכית בעלת הרגל הגבוהה שלקח מן האולם, כשהיא מלאה למחצה במים.
השיחה הארוכה יחסית שניהל עם העשיר ההוא הפתיעה אותו. הוא לא ידע שהוא מסוגל לנהל כך שיחות עם אנשים זרים. הוא עצמו לא דיבר הרבה, אבל עצם העובדה שהיה מסוגל להמשיך ולשבת שם זה גם משהו.
לִיאַם קבע איתו פגישה, והוא מתכוון לבוא אליה. הוא לא יכול להתחמק, הוא כבר הסכים. לִיאַם הזה הצליח לשכנע אותו.
"גַאטְסָאם, אתה כאן" שִׁינְאָר הופיע פתאום בקצה הרחבה, מתקרב אליו בצעדים נחפזים. "כבר חשבתי שהלכת הביתה. הכל בסדר בינתיים?".
גַאטְסָאם נבוך מעט. "אני לא ילד קטן" הוא אמר בנימה לא ברורה, מבחין בכך שגיסו נראה לחוץ למדי.
"אני יודע שאתה לא ילד קטן" שִׁינְאָר נאנח, ואחר נעמד לצידו, נשען גם הוא מבלי משים על הגדר. "אתה דיברת עם האיש ההוא?".
האיש ההוא. דבר מה בנימה לא מוצא חן בעיניו. "איזה איש?" הוא התעניין בקול נמוך, מעביר את הכוס מיד שמאל לימין.
"האיש ההוא, עם המבט האפל" שִׁינְאָר נשמע חושש, וגַאטְסָאם לא הבין מדוע.
"מבט אפל?" גַאטְסָאם חזר על המילים, "למה אתה אומר ככה?".
שִׁינְאָר נעץ בו מבט. "אתה מבין למי אני מתכוון".
"אני מבין" אישר גַאטְסָאם בשקט. אצבעותיו התהדקו על רגלית הכוס. רק האצבע הייתה על הכוס עצמה. "כן, אני דיברתי איתו".
שִׁינְאָר השפיל את מבטו, וגַאטְסָאם יכול היה לחוש שהוא אינו מרוצה כלל. "אני הולך עכשיו הביתה" התנער גַאטְסָאם, מביט בכוס שבידו כאילו ראה אותה לראשונה. "להתראות, שִׁינְאָר".
שִׁינְאָר לא נע.
גַאטְסָאם התעלם, נכנס אל האולם. הוא יצא כעבור פחות מדקה, כשהכוס כבר אינה בידו. הוא המשיך אל עבר היציאה מן הרחבה, מתעלם כליל מגיסו הדומם, שנותר בודד, נשען על חומת האבן.
rhon.co.il
הנושאים החמים
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //