האישיות של גאטסאם מאוד מורכבת, ויש לי תחושה שלא הצלחתי לבטא אותה לחלוטין, לפחות בינתיים. הוא אומנם נראה אדיש במבט חיצוני, וגם הרגשות שלו מאוד לא ברורים- אבל הוא לא אמור להיות אדיש עד כדי התעלמות מעוול- בייחוד שמדובר על עוול שמכוון גם אליו.
השאלה היא, אם זה הגיוני שהוא מאמין לו, ואם זה אכן לא הגיוני- אני אשתדל לסדר את דבריו של ליאם כך שיהיו יותר אמינים.
לא אמין לדעתי.
אני לא הייתי משתכנעת. גבב מילים שלא אומר לי כלום, בלי הוכחות, בלי כלום, וסתם נפל עליו באמצע החיים.
לא היה ביניהם קשר של אמון, ולא קשר בכלל.
למה שירצה לקשור את גורלו עם הליאם הזה?
לי זה הרגיש שהןא מסכים כי הוא מתכנן משהו נגדו, לא כי הוא השתכנע בטוהר כוונותיו ואצילותו ואמינות סיפורו של ליאם.
לא אמין לדעתי.
אני לא הייתי משתכנעת. גבב מילים שלא אומר לי כלום, בלי הוכחות, בלי כלום, וסתם נפל עליו באמצע החיים.
לא היה ביניהם קשר של אמון, ולא קשר בכלל.
למה שירצה לקשור את גורלו עם הליאם הזה?
לי זה הרגיש שהןא מסכים כי הוא מתכנן משהו נגדו, לא כי הוא השתכנע בטוהר כוונותיו ואצילותו ואמינות סיפורו של ליאם.
גאטסאם תמים מכדי לתכנן משהו בזמן קצר כל כך. לכל הפחות, אולי, הגיוני שהוא יסכם בינו לבין עצמו לחקור את העניין לעומק. מה שכן, נראה שאתן אכן צודקות ואצטרך לחדד יותר את השיחה שלהם, בייחוד שליאם כן מתכנן להראות לגאטסאם הוכחות- בפרקים הבאים.
מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. אימו חולה במחלה קשה. יש לו אח קטן, אישה ובן והם מתגוררים חמישתם באותו האוהל. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר במדבר לימואן, ולאחר מכן הגיע אל העיר ליאשאר.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.
פרק 24
הסמטה הייתה ריקה.
הצלצול שהשמיעו המטבעות הרעיש לדקה ארוכה, והקירות הסמוכים החזירו הד קצר.
סַאנְדְמִיאֵל החזיר את ידו למקומה, מחכה.
הזקן נאנח. "אני אגיד לך את סודם של אנשי העיר. רק קודם הבט ימינה ושמאלה, ווודא שאיש לא מתקרב".
סַאנְדְמִיאֵל הביט לצדדים. "יש בית מאחוריך" הוא אמר אחר כך, בהיגיון. "וחלון קרוב מאוד. ייתכן ויש מי ששומע אותנו כרגע".
הזקן גיחך. "הבית מאחוריי? זה הבית שלי. יש בו חדר אחד, למקרה שאתה שואל. אבל בסדר, העלית רעיון מצוין. הבה ניכנס פנימה".
סַאנְדְמִיאֵל נותר לרגע דומם, ואחר הניד בראשו. "בסדר". הרי לא באמת חשב שהזקן גר ברחוב. הגיוני שהוא יישב ליד ביתו.
הזקן נטל את המטבעות מן הצלחת, והתרומם באיטיות. סַאנְדְמִיאֵל נתן לו יד, ועזר לו להיעמד.
הם פסעו לעבר הדלת. "לא יותר רווחי מבחינתך לעמוד ליד השוק? עוברים שם הרבה יותר אנשים".
הזקן פתח את הדלת. "פעם ניסיתי. אני עדיין מנסה לפעמים, כשאני חש בבוקר רענן מתמיד. אבל זה לא באמת לכוחות שלי, איש צעיר. וגם כאן עוברים אנשים בדרך כלל, בשעות מסוימות. רק שלא תמיד הם עשירים כל כך" הוא לכסן מבט לעבר המטבע הכסוף שבידו.
סַאנְדְמִיאֵל חייך חיוך קטן. "אני לא עשיר בכלל, זה המארח שלי נתן לי. סוג של דמי כיס, מסתבר".
הזקן הקדיר את פניו. "המצב גרוע משחשבתי" הוא מלמל, סוגר תוך כדי את הדלת מאחוריהם.
סַאנְדְמִיאֵל מצמץ שוב ושוב לרגע ארוך. האפלולית בפנים הקשתה על ראייתו.
"בוא" הזקן תפס בזרועו, מוביל אותו אל מרכז החדר.
סַאנְדְמִיאֵל זיהה קווי מתאר של שני כיסאות נמוכים, כנראה שרפרפים, וביניהם מן ריבוע גדול וגבוה יותר- כנראה סוג של שולחן.
הזקן התיישב על אחד מן השרפרפים, וסַאנְדְמִיאֵל התיישב בהיסוס על השרפרף הנוסף.
"פה אנחנו בטוחים, נדמה לי" לחשש הזקן. "הסיפור הוא כזה: לפני מאה וחמישים שנה, בערך, כשהייתי ילד קטן-".
סַאנְדְמִיאֵל השתנק. "מה??".
הזקן פרץ בצחוק. "סתם, סתם... כשסבא שלי היה ילד. הגיעו חמישה אורחים אל הכפר. כן, כן, אני מבין את התמיהה שלך. אז, בזמן ההוא, זה היה כפר. כפר גדול, מטופח ומרווח. אבל כפר. בעצם הוא היה גם עשיר, לפחות באופן יחסי.
בכל אופן, אף אחד לא רצה לארח אותם. כולם התעלמו מהם. היחיד שהסכים לארח אותם דרש מהם סכומים שלא היו להם. הם הלכו לישון ברחוב".
סַאנְדְמִיאֵל נשך את שפתו. "מסכנים..." מלמל. הלכו בדרך ארוכה, ועד שהגיעו לעיר- תקוותיהם לקצת מנוחה נכזבו.
"מאוד" אישר הזקן, "לי לפחות יש את מזרן הקש שלי, וארבע קירות שמגינים מן הרוח... ובעיקר מחיות".
"חיות?" סַאנְדְמִיאֵל הצטמרר, עיניו גדלו. ידיו נאחזו בשרפרף. אצבעותיו התהדקו על העץ.
הזקן הניף יד בביטול. "הן מגיעות רק בלילה, וגם זה לא הרבה... ובכן, אותם אורחים ישנו בחוץ, ובבוקרו של יום מצאו אותם מתים".
"מתים?!" סַאנְדְמִיאֵל נחרד.
הזקן הנהן בתוך החושך, נראה בעיקר בזכות זקנו הלבן. "זקן הכפר כעס מאוד. הוא אמר, שעכשיו קללה נחתה על הכפר, ועל תושביו להרבות בהכנסת אורחים. ככל שהאורחים יהיו מרוצים יותר, מאושרים יותר, וישהו זמן רב יותר- כך ירבה מזלו של המארח, והקללה תסור אט-אט מן הכפר".
סַאנְדְמִיאֵל השתעל. "זהו? זה מה שהם רוצים? מזל?!".
הזקן גיחך. שוב. נראה היה שהוא לקח את הגיחוכים כדרך חיים, כמעט. "פחות או יותר, כן. מאז עברו מאה וחמישים שנה, כאמור, אבל התושבים כבר נאחזו באמונה שאורחים מביאים מזל. אני לא יודע אם הם מודעים בכלל לסיפור, חלקם אולי רק לקללה...
אך הם מתעקשים כבר שנים לארח כל אחד כמו מלך, בערך, ולנסות לגרום לו להשאר כמה זמן שרק ניתן..." הוא נשם עמוק, "אורחים הם אנשים נדירים פה, בלִיאַשְׁאָר. אין הרבה דרכים להגיע לכאן. או דרך מדבר לִימוּאָן, או בדרך בִּיאַלוּג, או דרך נוֹגֶלֵה".
סַאנְדְמִיאֵל הנהן לאט. מעניין מה מבין שני המקומות שהוא לא מכיר הוא דרכו הלאה.
"ושלושת המקומות לא נחמדים כל כך, ולא מלאים כלל באנשים" סיכם הזקן. "אומנם יש כאן עוד כמה כפרים במרחק של כמה ימים הליכה, אבל בדרך כלל הם לא מגיעים הנה- וגם אם הם מגיעים, התושבים מכירים אותם, והם לא נחשבים לאורחים".
"רגע, מה הכוונה 'מכירים אותם'? לכן לא רצו בני הבית שאומר להם את שמי?" סַאנְדְמִיאֵל החל לחבר בין מקרים.
"בדיוק לכן" אישר הזקן במנוד ראש, "רגע, ואיך קוראים לך, בעצם? אני רִינוּם".
סַאנְדְמִיאֵל חייך. "ואני סַאנְדְמִיאֵל, אתה יכול לייעץ לי איך אני יוצא מכאן?".
רִינוּם שתק לרגע ארוך. עיניו ננעצו בעיניו של סַאנְדְמִיאֵל, וזה החזיר לו מבט מבקש.
רִינוּם נאנח. "זה קשה, מסובך... ואני לא יודע מה עוד, אבל אני בטוח שיש עוד".
סַאנְדְמִיאֵל שלח את ידו אל ארנקו, ממשש אחר מטבע נוסף.
רִינוּם הניח יד על זרועו של סַאנְדְמִיאֵל. "כבר אמרתי לך, אני לא נצלן".
סַאנְדְמִיאֵל הרים גבה, "אתה לא נצלן, אבל אתה מק-" הוא עצר. זה פוגע מדי.
רִינוּם שתק שתיקה ארוכה.
"סליחה" לחש סַאנְדְמִיאֵל, "אני לא התכוונתי לפגוע בך".
רִינוּם שמט את ידו מזרועו של סַאנְדְמִיאֵל. "אני לא נצלן. אני בסך הכל רוצה לחיות".
סַאנְדְמִיאֵל השפיל את מבטו. הוא חש שכל מילה שיוסיף תהיה גרועה יותר מחברתה שקדמה לה.
רִינוּם נעמד. "ויש לי גם נכד. ילד בן שתיים עשרה. שני ההורים שלו נפטרו. אני צריך לדאוג לו".
סַאנְדְמִיאֵל פתח את פיו, ואז סגר אותו. אחר אמר בשקט: "הייתי מציע לך להצטרף אליי במסע על מנת לצאת מהמקום הזה, אבל אני לא בטוח שתרצה לעבור איתי את דרך החתחתים שאני אמור לעבור".
רִינוּם שתק. דלת הבית נפתחה, וריבוע של אור נוצר בחדר, בסמוך לפתח. ילד נכנס פנימה. "סבא?".
"הו, לוֹרִישׁ" רִינוּם הביט בילד, "בוא הנה. איפה היית?".
הילד פסע פנימה, סוגר אחריו את הדלת. "למה לא פתחת את החלון, סבא?".
"הייתה לי סיבה" רִינוּם עפעף, "לוֹרִישׁ, תכיר. זהו סַאנְדְמִיאֵל. בעוד יומיים הוא יוצא צפונה, ואתה בא איתו".
סַאנְדְמִיאֵל הופתע, אך לא שאל מאומה, מחשש לפגוע בילד.
"אה" נראה היה שלוֹרִישׁ דווקא לא הופתע כלל, "בסדר". הוא פתח את החלון באחת, ואור יום חדר פנימה.
באור נראה היה החדר מאובק וחסר כל.
השולחן התברר כשבור-רגל, הקירות התבררו כמקולפים. שני מזרני קש ניצבו ליד הקיר, ולצידם עמדה שידת עץ מעוקמת, לה שלוש מגירות בעלות ידיות שבורות.
בצידו האחר של החדר היו שני מדפים שעליהם כלים, ועוד שידת עץ גבוהה שנראה שמשמשת כמטבח- בקצה היא עשויה מתכת שעליה ניתן להדליק אש.
לוֹרִישׁ התעסק עם משהו מאחת המגירות, ואז קם ויצא מן הבית, סוגר אחריו את הדלת.
סַאנְדְמִיאֵל הביט ברִינוּם. "אממ...".
רִינוּם חייך. "אל תדאג. יש לילד דוד שמתגורר בקוּרְטֶאשׁ, כפר שנמצא במרחק שלושה ימים מכאן, ממש בסמוך לדרך בִּיאַלוּג. לוֹרִישׁ שלי כבר ידאג שאכן תצא בעוד יומיים, ומלבד זאת- אף אתה תרגיש מחויב לצאת בזמן. עניין נוסף הוא, שזו תהיה סיבה נהדרת עבור בעל הבית שלך".
סַאנְדְמִיאֵל הנהן לאיטו, על אף שסיבה נהדרת כבר יש לו. אמא מחכה לו באוהל. "איפה זה דרך בִּיאַלוּג?".
רִינוּם צחקק בשקט, "תברר ותדע. אני בעצמי לא יודע בדיוק איפה, אף פעם לא נסעתי אל הכפר ההוא, בקושי יצאתי מן העיר... שיהיה לך יום טוב, סַאנְדְמִיאֵל".
סַאנְדְמִיאֵל הבין את הרמז, וקם מן השרפרף. הוא פנה אל הדלת, ופתח אותה. היא חרקה קלות.
"המטבע שלך!" קרא רִינוּם מאחוריו.
סַאנְדְמִיאֵל לא סובב את ראשו. "תשאיר אותו אצלך".
האמת שלא ממש הבנתי את הסיבה. מה מעכב אותו מלבד אי הנעימות שלו ממארחו? על אי נעימות אפשר להתגבר בקלות, כאשר הסיבה שהוציאה אותך למסע חמורה יותר, והסיבה שלו היא בהחלט כזו. לא כל כך הבנתי את הקטע הזה.
מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. אימו חולה במחלה קשה. יש לו אח קטן, אישה ובן והם מתגוררים חמישתם באותו האוהל. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר במדבר לימואן, ולאחר מכן הגיע אל העיר ליאשאר. שם הוא פוגש בזקן, שמצרף אליו את נכדו עד לכפר הסמוך.
מאנריאל: אחיו הקטן של סאנדמיאל, בן אחת עשרה. מתולתל שיער וירוק עיניים. סאנדמיאל שלח אותו אל אחיהם הגדולים המתגוררים במאהל הסמוך.
עדריאל: בנם התינוק של סאנדמיאל ואנאוטה. נותר עם אימו לאחר שאביו יצא למסע.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.
עיר
דארגמיאל: בחור בן שמונה עשרה, אסופי. נשוי לשילאה ומתגורר יחד עם הוריו של אשתו ואחיה באותו הבית. יש לו בן יחיד בשם אביאל, שנלקח אל בית המרפא בעקבות חולי. הוא מאשים את עצמו בחוליו של בנו.
שילאה: אשתו של דארגמיאל. אחותם של אנמיג ואורדיאן.
אביאל: בנם התינוק של דארגמיאל ושילאה. נלקח אל בית המרפא.
אנמיג: גיסו של דארגמיאל, אחיה של שילאה. נשוי, יחסית טרי.
שרגאל: חברו הטוב ביותר של דארגמיאל ואסופי כמוהו. הם חלקו יחד עבר והווה משותפים, עד שהוא נפטר מאפשוצאיט.
פרק 25
הבהמה פסעה לאט.
הבתים מאחוריהם הלכו והתרחקו, והשבילים כמו טבלו בצמחייה ירוקה.
סַאנְדְמִיאֵל אחז במושכות הבהמה, חש בידיים האוחזות בו מאחור. הוא נזכר בחדות בפעם הקודמת שעשה לו כך מישהו.
מָאנְרִיאֵל.
הגעגועים לאחיו אחזו בו רגעים ארוכים, והוא ניסה להתנער מהם, לשווא.
התלתלים השחורים, העיניים הירוקות, הדמיון שלו לאבא... קולו הצעיר, המתוק, האופן בו דיבר תמיד עם עַדְרִיאֵל...
עַדְרִיאֵל.
סַאנְדְמִיאֵל נשם עמוק, חש שגרונו נשרף. התינוק שלו, הבן שלו המתוק. העיניים הערניות שלו, שדומות כל כך לאלו שלו...
שיער המשי הכהה שלו. צחוקו השובב. אפילו הבכי שלו, התובעני. המנגינה היפה מכל...
משהו התערפל במבטו. הוא ניסה לגבור על הדמעות.
הוא נשף בקול.
"אתה בסדר?" קול חושש עלה מאחוריו. אחיזתו של לוֹרִישׁ התחזקה.
"אני בסדר גמור" סַאנְדְמִיאֵל חייך, מקווה ששומעים את החיוך על קולו. "אתה מסתדר שם?".
"כן" אמר לוֹרִישׁ בשקט.
"יופי" סַאנְדְמִיאֵל לא התעמק במיוחד, "אני שמח".
הם שתקו לרגעים ארוכים.
סַאנְדְמִיאֵל הביט הלאה. הצמחייה הידלדלה.
"אני חושב שאנחנו מתקרבים לשדות" קולו של לוֹרִישׁ עלה פתאום, מהוסס. "כשהייתי קטן אבא שלי לקח אותי לכאן פעם. הוא עבד בשדות של מישהו אחר, לא שלו. היה למישהו הזה שלושים וחמישה רַאמוּ של שטח, ממש עצום".
סַאנְדְמִיאֵל התנער, מנסה להקשיב לדבריו של בן השתיים עשרה שמאחוריו. "וכמה רַאמוּ של שדות יש בכל השטח שאנחנו מתקרבים אליו?".
"אמממ..." לוֹרִישׁ ניסה לחשב, "אני חושב שזה איפשהו באזור של שלושת אלפים רַאמוּ".
"שלושת אלפים רַאמוּ?" סַאנְדְמִיאֵל השתנק, "כל כך הרבה?!".
"כן" אישר הילד. "לאנשים בלִיאַשְׁאָר יש הרבה שדות. לאנשים מהכפרים אין כמעט שדות משלהם, הם בעיקר עובדים בשדות של אנשי לִיאַשְׁאָר. דודים שלי היו עובדים עם אבא שלי בשדות של העשיר ההוא, אני חושב שהם עובדים שם גם היום".
סַאנְדְמִיאֵל הביט קדימה. אט-אט הוא חש שהם יורדים למטה. השביל התעקל מעט, הבהמה האטה. הוא הביט משתאה בעמק המישורי שתחתיו.
הוא היה ענק, באופן שהוא אף פעם לא ראה.
גם העמק שמאחורי הגבעות הירוקות, איפה שמתגוררים אנשי לוֹהַר, ואיפה שישנם שדות החיטה הענקיים של האזור כולו- לא ענק ככה.
עמק הלוֹהַר, שמאחורי הגבעות הירוקות, עצום בגודלו. אבל הגודל שלו לא משתווה לעמק העצום שהוא צופה בו כעת.
סַאנְדְמִיאֵל התנשם, "כמה זמן לוקח לחצות את העמק הזה?".
"פעם שמעתי ששבוע" לוֹרִישׁ נשמע מחייך, גאווה בקולו. "אבל נראה לי שעם הבהמה שלך זה ייקח יותר".
"היא זקנה" סַאנְדְמִיאֵל שועשע מעט מקביעתו של לוֹרִישׁ, "וכשאנחנו רוכבים עליה שנינו- זה לוקח זמן רב יותר. כמה זמן ייקח לנו להגיע לקוּרְטֶאשׁ?".
לוֹרִישׁ שתק לרגע, כנראה חשב. "בעיקרון זה לוקח יומיים, אבל עם הבהמה שלך זה כנראה ייקח קצת יותר זמן... היא הולכת בקצב של הליכה רגילה, אז כנראה ששלושה ימים".
"אבל אם לא נעצור הרבה?" סַאנְדְמִיאֵל החל לחשוב במוחו.
"נראה לי שתכף היא כבר תהיה חייבת לעצור. נראה לי שהיא מאוד עייפה" מלמל לוֹרִישׁ.
סַאנְדְמִיאֵל הביט בבהמה. היא אכן הייתה נראית מותשת. "נראה לי שבאמת נגיע בעוד שלושה ימים... אבל מה נעשה בינתיים?".
"למה אתה מתכוון?" תהה לוֹרִישׁ, "אה, איפה נעצור בלילה? יש אוהלים גדולים במרחק מה מכאן, שבהם ישנים עובדי השדות, אם התעכבו. עכשיו לא עונת הקטיף והקציר, אז לכאורה הם ריקים. נוכל לישון שם".
"יופי" סַאנְדְמִיאֵל נשם לרווחה, המחשבה על שינה באמצע שדות רחבים ועצומים לא נעמה לו.
לוֹרִישׁ זמזם מנגינה לא ברורה מאחוריו.
סַאנְדְמִיאֵל הביט אל השדות, נושם את האוויר הצח. הוא צריך לחשוב איך הוא מגיע אל הכפר ההוא כמה שיותר מהר. הוא צריך להמשיך במסע, ואין לו בכלל שמץ של מושג באיזו דרך הוא צריך ללכת- דרך נוֹגֵלֶה, או בדרך בִּיאַלוּג.
הבעיה היא, שלפי איך ששמע מרִינוּם, שני המקומות לא נעימים במיוחד.
לכל האוכל היה טעם אחיד.
גם לאחר ששפך את המשקה והכין חדש, זה לא סייע במאומה לטעם שמילא את פיו.
דָארְגְמִיאֵל ישב בחדר האוכל הקטן, נוגס בחוסר חשק במאפה שהחום שנותר בו- כמה שעות לאחר יציאתו מן התנור- מועט.
אֶנְמִיג ישב מולו ולגם קלות ובאיטיות מכוס המשקה המהביל שלו.
דָארְגְמִיאֵל הניח את המאפה על השולחן מולו, לא חפץ בו כלל. לכל המאפים שבהם נגס, וכך גם לכוס המשקה שלו, יש את אותו הטעם, טעם מר.
טעמה של האשמה.
"אין לך תיאבון" אבחן אֶנְמִיג לאחר רגעים של שתיקה, "למה?".
לדָארְגְמִיאֵל לא היה כוח להשיב לו, "תחשוב לבד". הוא נטל את כוס המשקה שלו מן השולחן, מקרב אותה אל פיו.
"החיים ממשיכים, ואַבִיאֵל צריך את אבא שלו חזק" אֶנְמִיג הגביה את קולו, "אסור לך להתייאש כל כך מהר, דָארְגְמִיאֵל".
דָארְגְמִיאֵל הניח את הכוס בחזרה על השולחן, על אף שלא לגם ממנה. "אני לא מיואש, אֶנְמִיג".
"אה, לא?" אֶנְמִיג בחן אותו ארוכות, "אז מה אתה כן? מה פוגם בשמחת החיים שלך, גיס יקר?".
דָארְגְמִיאֵל העווה את פיו קלות. "מעולם לא הייתה לי שמחת חיים".
אֶנְמִיג בהה בו. לאחר מכן הוא לגם לגימה נוספת מהמשקה שלו, ואחר אמר בקול שקט ורגוע: "למה אתה חושב ככה? איך אתה מגדיר, בכלל, שמחת חיים?".
דָארְגְמִיאֵל שתק. לא הייתה בו טיפת כוח לנסות להסביר לגיסו הצעיר והתמים דבר. לא עליו, לא על חייו, ולא על שמחת חייו הלוקה בחסר.
אֶנְמִיג הביט בו עוד מספר רגעים, ואחר לגם שוב מהכוס שלו. "למה אתה כל כך מדוכא, דָארְגְמִיאֵל? אתה יכול להסביר לי, בבקשה?".
רעד חלף בדָארְגְמִיאֵל. באותה הנימה בדיוק השתמש שְׁרָגְאֵל לפני שנתיים, יומיים לפני הכרזת הנישואים שלו ושל שִׁילְאָה. הוא חשש מתשובה שלילית, אבל היא הייתה חיובית בסוף. "אני..." הוא לחש, וזה הספיק בשביל לשבור את הסכר.
הביקורים האחרונים, החוזרים והנשנים שלו אצל שְׁרָגְאֵל. שיחותיו עם האחים שבמחלקה הסמוכה. החום שעלה לאַבִיאֵל. מבטה של שִׁילְאָה... הוא לא יכול יותר. לא.
הוא אשם בַכל.
"אני אשם" הוא לחש, קולו רועד. לא היה מסוגל עוד להמשיך ולסגור את פיו. להמשיך ולשתוק, לשאת על גבו את משא האשמה.
"במה אתה אשם?" תמה אֶנְמִיג. "אה, בגלל שְׁרָגְאֵל? אויש, נו".
נימת הביטול בקולו של אֶנְמִיג גרמה לדָארְגְמִיאֵל להפסיק לרעוד, ולבהות בגיסו בתדהמה. "מה?".
מאהלי דרום
סאנדמיאל: בחור בן שמונה עשרה, יתום מאביו. אימו חולה במחלה קשה. יש לו אח קטן, אישה ובן והם מתגוררים חמישתם באותו האוהל. הוא יצא למסע אל עמק השחור על מנת להביא תרופה לאימו. בדרכו עבר במדבר לימואן, ולאחר מכן הגיע אל העיר ליאשאר.
אימו של סאנדמיאל: חולה מאוד במחלה קשה.
שטחי אחוזות
גאטסאם: בעל האחוזה. הוא פגש את ליאם באירוע, ולאחר מכן הם נפגשו בביתו ליאם. ליאם סיפר לו על איש השקט.
ליאם: בעל אחוזה עשירה מאוד, מנהל אותה לבדו. אחיו הצעירים מתו שנים קודם לכן, והוא נותר לבדו באחוזה עם צוות עצום של משרתים. הוא חיפש מישהו שיעזור לו בפעולותיו, כיוון שהוא עצמו כבר מזדקן. לאחר שפגש בגאטסאם החליט כי הוא המתאים לכך, והזמין אותו לביתו. שם הוא רקם עבורו סיפור על מנת לקנות אותו.
פרק 26
הלילה ירד.
החשיכה שרתה על השדות, והאפילה חיברה את קווי המתאר של הדברים כולם לכדי עולם אחד גדול ושחור.
סַאנְדְמִיאֵל הצטמרר מעל בהמת הרכיבה שלו, מרגיש איך הקור חודר אל עצמותיו מבעד לבגדיו ולגלימה העטויה מעליהם.
מאחוריו אחיזתו של לוֹרִישׁ רפתה מעט. "אולי כדאי שנעצור?".
"עכשיו?" סַאנְדְמִיאֵל הידק את אחיזתו במושכות, "אבל... איפה האוהלים?". הוא ראה אותם מקודם, כשעוד היה שריד של אור אחד בתוך החשיכה, הם היו במרחק סביר. אך כעת הוא אינו רואה מאומה.
"בוא נעצור עכשיו במקום, כדי לא להסתבך" על קולו של לוֹרִישׁ ניתן לשמוע את בגרותו ואת פיקחותו, "ונחכה כאן עד שהעיניים שלנו יתרגלו ממש אל החושך. אחר כך, כשכבר נוכל לראות משהו, נלך אל האוהל הקרוב ונישן שם".
סַאנְדְמִיאֵל הגה בכך מספר רגעים, ואחר התנער. "יש לי רעיון אחר. במקום להמתין למרות ששנינו עייפים, והבהמה הזקנה עוד יותר- אפשר להדליק לפיד ולראות טוב יותר".
לוֹרִישׁ שתק. "לא ידעתי שיש לך לפיד" הוא אמר לאחר רגעים ארוכים של שתיקה, קולו נבוך.
סַאנְדְמִיאֵל הכניס לקולו עליזות, "אבל יש. נכון שזה נהדר?" ידו גיששה אחר השק הקרוב אליו ביותר, וכשחש בו הוא תפס אותו והרים אותו אל ברכיו. אחר הוא חיפש אחר הקשירה של השק, ופרם את החבל הקושר.
בתוך השק גיששה ידו אחר הלפיד המוארך ששמר תמיד לעת חירום כמו זו. הוא שלף אותו החוצה בתרועת ניצחון, ואחר מישש את כיס הגלימה שלו, והוציא משם את שתי אבני האש שנמצאות שם תמיד.
"תחזיק את הלפיד" סַאנְדְמִיאֵל הושיט את הלפיד ליושב מאחוריו, והמתין עד שחש שהלפיד נמשך מעט לאחור.
סַאנְדְמִיאֵל שפשף את האבנים זו בזו, ובאש שנוצרה הוא מיהר להצית את הלפיד שהצליח לראות בעזרת האש.
האש בין האבנים כבתה, וסַאנְדְמִיאֵל נטל את הלפיד מידו הרזה של לוֹרִישׁ. "יופי, עכשיו אנחנו כבר רואים משהו. אתה רוצה לנסות לרדת?".
לוֹרִישׁ הנהן, פניו אדומות מאורה של האש. הוא ירד בקפיצה מן הבהמה, לוקח איתו כמה שקים. "אני אלך עכשיו לאוהל, בסדר?".
"חכה רגע" סַאנְדְמִיאֵל הגיש את הלפיד לילד. אחר הוא ירד בעצמו מן הבהמה, ולקח את הלפיד בחזרה. ידו הימנית אחזה בלפיד, וזו השמאלית תפסה במושכות הבהמה. "נלך".
הלפיד האיר רק באופן חלקי את אפלת הלילה, הגוברת מרגע לרגע. השדות שסביבם לא נראו, רק קווי מתאר בודדים המפרידים בין השמיים לקו האופק של השדות הבלתי-נגמרים.
הם פסעו להם לאיטם עוד מספר רגעים, עד שהבחינו באוהל בד ענק משמאלם.
"אמורים להיות פה כמה מזרני קש" מלמל לוֹרִישׁ, מסיט את הבד המסתיר על הפתח, "וגם כד מים אחד לפחות. את הפתח בטוח אפשר לסגור באופן שחיות לא ייכנסו פנימה".
סַאנְדְמִיאֵל נרעד, נזכר בדבריו של רִינוּם, סבו של לוֹרִישׁ, על חיות טרף המסתובבות מחוץ לעיר. "יכול להיות שיש כאן באוהל חיות?".
לוֹרִישׁ הניף יד מבטלת, "לא נראה לי. אני לא חושב שהשאירו כאן חתיכות בשר, ומבלי זה- אין סיבה לחיות להיכנס לכאן. תשאיר את הלפיד דולק, אולי אפילו תדליק מדורה- ואפשר ללכת לישון".
"זה קצת מסוכן להדליק פה מדורה, לא?" סַאנְדְמִיאֵל הביט סביב. השדות היו חשוכים, אבל הוא הצליח לראות את הצמיחה האפלה שסבבה אותו.
"אז אל תדליק מדורה" הסכים איתו לוֹרִישׁ, "זה לא משנה. גם קצת אש תבריח את החיות".
הם נכנסו אל האוהל פנימה.
סַאנְדְמִיאֵל בחן באמצעות הלפיד את האוהל הענק. כמו שאמר לוֹרִישׁ, בצד עמדו כמה מזרני קש גדולים. בצד אחר עמד כד חרס גדול וסגור, וכשפתח אותו סַאנְדְמִיאֵל ניתן היה לראות בו מים.
את הפתח הם הצליחו לסגור בקלות, ולאחר שגררו שני מזרני קש אל מרכז האוהל הם הצליחו גם לייצב את הלפיד בסמוך אליהם, באופן שיאיר את סביבתם.
"אתה לא חושב שזה מסוכן, לישון ככה קרוב ללפיד?" לוֹרִישׁ הביט באש, מצחו מקומט.
סַאנְדְמִיאֵל הניד בראשו, "אולי. אבל אני לא חושב שיקרה משהו, אנחנו נרגיש בחום די מהר".
"גם עכשיו חם לי" לוֹרִישׁ חייך, ונשכב על המזרן. "אפילו בבית יותר קר, נדמה לי".
סַאנְדְמִיאֵל העדיף שלא להגיב על דבריו של הילד. תחת זאת הוא העביר נושא. "אתה יודע, הרעיון של סבא שלך היה חכם מאוד. אבל בכל זאת אני חושב שהייתי מסתדר לבד".
לוֹרִישׁ משך אליו שק תפוח אחד, והניח אותו מתחת לראשו. "אתה אולי חושב ככה, אבל לא בטוח שהיית מצליח. אז נכון, הייתה לך סיבה טובה בלי קשר אליי- אבל אז היית עוזב את המארח שלך כשהוא פגוע ממך. האנשים היו מעדיפים שלא להעניק לך כלל צידה לדרך, ובדרכך חזור היית מתבייש להתארח בעיר".
סַאנְדְמִיאֵל הניד בראשו. על כך הוא לא חשב. "הם היו צריכים להבין את זה" הוא אמר לאחר רגע מופתע, "אני צריך להביא תרופה לאמא שלי, זה לא שיצאתי למסע להנאתי".
לוֹרִישׁ הנהן אל תוך החשיכה. "סבא שלי חשב שאולי תחשוש לעשות את זה, על אף שהוא העריך שאתה תעזוב את העיר מהר, לאחר שהוא סיפר לך את הסיבה שעומדת מאחורי מעשיהם של אנשי לִיאַשְׁאָר. הוא העדיף שתעזוב את לִיאַשְׁאָר בשלום, ולא בכמעט-מריבה עם המארח שלך".
סַאנְדְמִיאֵל הגה בכך לרגעים ארוכים. אחר השפיל את עיניו אל הילד השוכב. "הגיוני שהוא צודק".
"סבא שלי חכם" לוֹרִישׁ נע על האדמה, "אני מפחד שאני אתגעגע אליו מאוד".
סַאנְדְמִיאֵל נאנח. "אבל אתה תהיה עם דוד שלך, נכון? אי אפשר לשתול את כל הירקות בערוגה אחת".
"אני יודע, אבל עדיין יכול להיות שאני אתגעגע" עיניו של לוֹרִישׁ נעצמו. "אתה לא מתגעגע למשפחה שלך?".
סַאנְדְמִיאֵל נשך את שפתו בכאב. "אני מתגעגע" הוא לחש, "מאוד. אבל כמו שאמרתי לך, אי אפשר לשתול את כל הירקות בערוגה אחת".
הוא מלמל את תפילת הלילה בקול שקט, מביט בשפתיו של לוֹרִישׁ הנעות יחד איתו. אחר הוא נטל גם הוא שק, והסיר את גלימתו. הוא נשכב, מניח את ראשו על הכרית המאולתרת. אחר משך מעל גופו את הגלימה.
"חוץ מזה" הוא אמר בקול שקט, מתעלם מכך שעברו מספר רגעים ארוכים מאז דיברו על הנושא, "שלפעמים זה טוב להתגעגע. זה אומר שיש לך למי. זה אומר שהיו לך דברים טובים, פעם. אבל אתה לא נכנע לזה, כי ככה טוב יותר".
רוח קלה של לילה חדרה מבעד לבד האוהל, ומהלפיד עלה מעט עשן.
סַאנְדְמִיאֵל עצם את עיניו. מחר יגיע יום חדש, והם יתקרבו עוד אל היעד שלהם.
ככה טוב יותר.
עבר
הפרוזדור בקומה השלישית ארוך מאוד.
הוא מעוצב בצורה עתיקה מעט, שבעיני אחרים יכולה להראות ככבדה וטרחנית מדי.
גַאטְסָאם פסע באיטיות במרחק שלושה צעדים אחורנית מלִיאַם. גלימתו של זה התנופפה מעט, וצבעה הכחול כהה נדמה לגַאטְסָאם כהופך לרגעים לשחור.
דבר מה באווירת הפרוזדור פגם מעט בשלוותו, והוא הפנה את מבטו ימינה ושמאלה על מנת לנסות ולהבין מדוע.
שום דבר מיוחד לא נגלה לעיניו. דלתות עץ עתיקות וכבדות, עשויות עץ אדום ומבריק, היו פזורות לאורך הפרוזדור הרחב משני צדדיו.
במרכזו, מצד ימין, עמד ככל הנראה חדר גדול, אולי טרקלין- המרווח בין הדלתות היה גדול יותר, ובמקום דלת אחת בכניסה הוצבו שם שתיים, גבוהות יותר מן האחרות, ורחבות יותר.
בין פיתוליהם התערבו כמה ניצוצות מוזהבים, וגאטסאם הספיק להבחין במספר יהלומים לפני שחלפו על פני הדלתות והללו לא נראו יותר.
הם עלו לכאן מן הקומה השנייה מסיבה שהוא עדיין לא הצליח לעמוד עליה, אבל היא נראית חשובה. לִיאַם אמר שהוא צריך להראות לו דבר מה חשוב.
בקצה הפרוזדור עמדה דלת עץ גדולה ועתיקה, שאבק קלוש דבק אליה, בין פיתולי העץ שקישטו אותה ושינו את מראה מסתם דלת עץ לאחת מפוארת.
גַאטְסָאם נשם עמוק את ריח הדלת, מבחין שלִיאַם מסמן בידו לאחד מן המשרתים שנלוו אליהם מן הרגע בו יצאו מהטרקלין שבקומה השנייה.
זה מיהר לשלוף מכיס מכנסיו ההדורים צרור מפתחות מתכת גדולים, ולתחוב אחד מהם, מפתח מתכת שבקצהו עיטור מוזהב, אל תוך חור המנעול שבקצה הדלת.
גַאטְסָאם התבונן בידיו של המשרת, שהתעסק עם המנעול במהלך רגע ארוך בו עיקם לִיאַם את פיו ושילב את ידיו במורת רוח.
המנעול השתחרר. המשרת נשף בהקלה, ודחף את הדלת פנימה, אל תוך החדר.
החושך היה הדבר הראשון שראה גַאטְסָאם.
המשרת היה הראשון להיכנס פנימה. הוא העלה אור בעששית נפט בזריזות שנראתה כבאה לחפות על העיכוב עם המנעול, ופתח את הדלת לרווחה, מצמיד אותה לקיר בתנועה אחת קצרה.
לִיאַם נכנס פנימה, מזמין בידו את גַאטְסָאם להצטרף אליו.
"זו" לִיאַם החווה בידו על החדר הענק, "הספרייה".
גַאטְסָאם הביט קדימה, ועצר את נשימתו באחת. אצבעות ידו הימנית התהדקו על שרוולו השמאלי, ועיניו ננעצו בספרים שלפניו.
בזמן שמתכנתים ותיקים מזיעים וג׳וניורים נלחמים על משרות, הביקוש לאנשי אוטומציה רק עולה. ב-2026 לא צריך להיות בוגר יחידה טכנולוגית כדי להרוויח, צריך פשוט לדעת לחבר בין הכלים ולגרום להם לעבוד לבד. בואו ללמוד את הסקיל הכי רווחי בשוק!
לא חשבתי על הצגה של אופי. רק כתבתי את מה ששמע סאנדמיאל על הקול של לוריש, וזה מה שהוא שמע. ברצינות. הוא שמע שהוא בוגר ופיקח. עד כמה זה מופרך שישמעו את זה על קול של ילד? לא נורא לי שמאוד.
עיר
דארגמיאל: בחור בן שמונה עשרה, אסופי. נשוי לשילאה ומתגורר יחד עם הוריו של אשתו ואחיה באותו הבית. יש לו בן יחיד בשם אביאל, שנלקח אל בית המרפא בעקבות חולי. הוא מאשים את עצמו בחוליו של בנו.
שילאה: אשתו של דארגמיאל. אחותם של אנמיג ואורדיאן.
אביאל: בנם התינוק של דארגמיאל ושילאה. נלקח אל בית המרפא.
אנמיג: גיסו של דארגמיאל, אחיה של שילאה. נשוי, יחסית טרי.
שרגאל: חברו הטוב ביותר של דארגמיאל ואסופי כמוהו. הם חלקו יחד עבר והווה משותפים, עד שהוא נפטר מאפשוצאיט.
הרופא לוטמו: רופא מסתורי ששמו הוזכר בהקשר למגפת התינוקות שבעיר.
בית האבן
איש השקט: המנהיג, אדם שקט היושב בדרך כלל בחדרו וקורא לאנשיו בעת הצורך.
אליאב: בכיר בארגונו של איש השקט, נמצא רוב הזמן בבית האבן ויוצא מידי פעם למשימות אותן מטיל עליו איש השקט. במשימתו הקודמת, להביא תרופה לנער-שרגאל, הוא נכשל. כעת הוא בדרכו לבצע משימה.
פרק 27
הווה האפשרויות העומדות על הפרק לא היו רבות.
אליאב בחן את הסלעים הגדולים, ואחר את כוס המים שבידו.
לאחר מכן הוא הביט לעבר המקום בו נותר הסְקִיטוֹ שלו, עיניו ננעצות על האדמה התחוחה.
מספר מחשבות עפו בראשו, מתיזות גלים על האדמה שתחתיו. אליאב רקע קלות ברגלו, מוחק את הגלים מתחת לנעליו. מספיק.
בהבלחה של רגע, הוא טיפס בחזרה על הסלע עליו הניח את תרמילו, והתיישב שם. הוא נטל את ידיו במים שדלה מן הנחל, והחל לאכול בשקט את גושי האוכל שהוציא בחזרה מן התרמיל.
האכילה לא משכה זמן רב, ובסופה הוא בירך בקול שקט וקפץ מן הסלע, מושך איתו את התרמיל.
מספר חפצים עפו משם, צונחים על הקרקע. הוא לא סגר את התרמיל.
אליאב בחן במבוכה קלה את מעשה ידיו, ואחר רכן ואסף את החפצים בחזרה אל התרמיל. שיירים מלִיאַב של פעם. כנראה שהיעדר הסְקִיטוֹ משפיע על האופן שבו הוא שולט ברגשותיו ובמעשיו, גורם לו לפעול מבלי לחשוב.
את התרמיל הוא סגר בזריזות, מעמיס אותו על כתפו. אחר עמד בסמיכות אל המקום בו עמד הסְקִיטוֹ קודם לכן, בוחן בעיניים מכווצות את הסימנים המטושטשים שהותירו פרסותיו על האדמה.
הוא החל ללכת בעקבות המסלול המטושטש שסימן הסְקִיטוֹ, עיניו על האדמה. לקחו לו מספר רגעים כדי להבחין שהוא חוזר על עקבותיו. האם הסְקִיטוֹ חזר אל חדר הבהמות הסמוך לבית האבן? נשמע לו לא כל כך סביר.
צעקות נשמעו מרחוק.
אליאב הרים את ראשו, מבחין בקבוצת אנשים העומדת במעגל קטן סְביב- אצבעותיו התהדקו על ברדס גלימתו, מושכות אותו עד לעיניו. הם עמדו במעגל קטן סביב סְקִיטוֹ שחור גוף, שעומד במקום אחד ולא מוכן לזוז.
הוא פסע לשם במהירות, מודע למראהו הבולט בשונותו. גלימתו החומה, חסרת הגזרה הברורה, העוטפת את כל גופו ומסתירה על בגדיו הבהירים- די חושפת את השתייכותו.
"האם אירע דבר מה?" הוא פנה בקול שקט אל אחד מבני החבורה, אדם נמוך קומה בעל עיניים קטנות ומתרוצצות שעמד בצד ומלמל שורת מילים ארוכה מתחת לשפם עבה.
"הסְקִיטוֹ הזה" נמוך הקומה הצביע על הסְקִיטוֹ השחור, סביבו עומדים רוב אנשי החבורה. "אמרתי להם שלא ייקחו אותו. שוטים".
"מה הבעיה איתו, בעצם?" התעניין אליאב, מעלה במחשבותיו שורת אפשרויות המסבירות מדוע נטלו האנשים את הסְקִיטוֹ איתם.
"הם רצו למכור אותו. הוא נראה סְקִיטוֹ יפה, מוצלח" נמוך הקומה בחן את הסְקִיטוֹ, ומשהו בעיניו שידר מבוכה קלה שנכבתה מייד. "לא היה איתו אף אחד, והוא גם לא היה קשור. חשבו להרוויח קצת כסף".
אליאב הנהן בראשו, מנסה לשדר לו שהוא מבין, על אף שהוא רק חש כלפיהם זעם.
"אבל הוא הסכים ללכת ממש בקושי, ועכשיו הם חשבו שמישהו יעלה עליו- אבל הוא פשוט לא מסכים. בגללו צוּנְטוֹ נפל" נמוך הקומה שיגר מבט רוגז אל גבר בעל פנים מצולקות שעמד בפנים חתומות בסמוך לסְקִיטֹו, ואחז בידו שנחה בתנועה לא טבעית.
אליאב עזב את נמוך הקומה במקומו, וניגש אל הסְקִיטוֹ, שפלט נהימה ארוכה של שמחה כשנפגשו עיניהם.
"אה, הוא מכיר אותך?" אחד מבני החבורה בחן אותו בעיניים מצומצמות.
"כן" אליאב הניח יד מרגיעה אל האוכף המוכר המונח על הסְקִיטוֹ, "הוא שלי".
אחד מבני החבורה פתח את פיו, אך מישהו אחר הסיט אותו הצידה, "טוב, אז תיקח אותו".
ההתנהלות לא הייתה נראית לאליאב הגיונית. הוא קשר את התרמיל אל האוכף, ומשך ברצועות הסְקִיטוֹ, מתחיל ללכת איתו בחזרה אל דרכם.
עיניהם של בני החבורה ננעצו בגבו של אליאב. הוא חש בהן, אך לא עשה עם הדבר מאומה. שיסתכלו.
רק לאחר שעבר מרחק מה, וכבר לא חש את העיניים נעוצות בו, הוא עלה בחזרה על הסְקִיטוֹ. כמה דקות רכיבה, וכבר הוא פרץ בדהרה מרשימה. הישר אל היעד.
....
חדר האוכל הקטן שקט לרגע ארוך.
כוס המשקה עדיין הייתה מונחת על השולחן, ולצידה המאפה.
דָארְגְמִיאֵל בהה בהם, מונחים כך על השולחן בתמימות. בדרך הטבע הם כבר היו צריכים להיגמר על ידו, אבל הם לא.
אֶנְמִיג עדיין הביט בו באותה הדרך בה הוא הביט בו קודם, ודָארְגְמִיאֵל חש שדבריו היו כנים.
"מה?" הוא שב ושאל, מנסה להבין את ההיגיון שעומד מאחורי גיסו.
"ואיך התינוקות האחרים חלו? אתה חושב שהאבות של כולם ביקרו בבית המרפא בתקופה האחרונה? אל תהיה כזה, דָארְגְמִיאֵל. אתה לא יכול לדעת בכלל אם זה קשור אליך" אֶנְמִיג דיבר ברצינות גמורה, עיניו מלאות כנות.
"אבל כנראה שזה כן קשור אליי" קולו של דָארְגְמִיאֵל נמוך, מלא בכאב. "אַבִיאֵל חולה בגללי. לא הייתה לו דרך אחרת להידבק".
טריקת דלת נשמעה.
דָארְגְמִיאֵל לא זע, מבחין איך אֶנְמִיג מזדקף ושולח מבט אל פתח החדר.
אֶנְמִיג החזיר את מבטו אל גיסו, "אתה לא יכול לדעת כלום. שום דבר. יכול להיות שזה בכלל סוג אוכל של תינוקות, שהתקלקל והזיק. יכול להיות שבפעם האחרונה שלקחה אותו שִׁילְאָה איתה כשדיברה עם השכנה הוא נדבק מאחד הילדים שלה".
"זה היה לפני שלושה שבועות" דָארְגְמִיאֵל נתפס לאפשרות האחרונה שהציג בפניו אֶנְמִיג, "אני, לעומת זאת, הייתי בבית המרפא רק לפני..." הוא עצר, חש את הדמעות ממלאות את עיניו, מטשטשות את ראייתו.
"ואני אומר לך שאתה לא יכול לדעת כלום" מתעקש אֶנְמִיג, "אתה לא אלוקים. רק הוא אחראי על מה שיקרה עם אַבִיאֵל, דָארְגְמִיאֵל. והוא אחראי גם על מה שיהיה איתך".
דָארְגְמִיאֵל שתק. המאפה הנגוס בחלקו נותר מונח על שולחן העץ, בסמוך לכוס המשקה, ממנה כבר לא עלו אדים.
"אבל..." הוא לחש, מסרב להשתחרר מן האשמה שחונקת את גרונו, ממלאת את גופו בכעין גז רעיל. "אני אחראי. אני אשם. הייתי צריך להיזהר, להתרחק מהחולים. מהמחלקות. אני שמעתי שהאחים אמרו על המגיפה הזו, ובכל זאת המשכתי לבוא... הפקרתי אותו...".
"אתה לא" קול רועד הגיע מפתחו של חדר האוכל הקטן.
דָארְגְמִיאֵל נע על מקומו בתדהמה. שִׁילְאָה? הוא סובב אליה את ראשו, "שִׁילְאָה?".
"אתה לא אשם, דָארְגְמִיאֵל" קולה של שִׁילְאָה רועד, והיא מתקרבת אליו בצעדים נחושים. "אני ראיתי שם... במחלקה... את השכנה שלנו, רִיטַה. הבן שלה גם חולה. לפני יומיים הם שיחקו ביחד... אַבִיאֵל נדבק ממנו, דָארְגְמִיאֵל... אני מבקשת סליחה".
"סליחה על מה?" תהה אֶנְמִיג.
דָארְגְמִיאֵל רק שתק. סחרחורת עזה איימה להפיל אותו מהכיסא. הוא לא אשם, הוא לא אשם. הוא לא אשם! שִׁילְאָה... היא לא כועסת עליו!
"וגם אם הוא היה נדבק ממך" שִׁילְאָה התקרבה אליו עוד. היא עמדה ממש בסמוך אליו, עיניה הבהירות נעוצות בעיניו הכחולות. "גם אם הוא היה נדבק ממך, דָארְגְמִיאֵל" היא שבה ואמרה, קולה רועד. היה נראה שקשה לה לומר את המילים הללו.
"לא הייתי צריכה להאשים אותך יותר ממה שהאשמת את עצמך, וגם אתה לא היית צריך להאשים את עצמך. אַבִיאֵל חולה כי כך רוצה אלוקים, וגם אם לא היית הולך לשְׁרָגְאֵל הוא היה חולה. להאשים לא יעזור, וגם לא ליפול לדיכאון..." קולה נסדק. ניכר היה שאימה היא זו שהחדירה בה מילים אלו.
"זה נכון, בת" כמו משום מקום הגיח פנימה האב. זקנו הלבן, ועיניו הבהירות, הזהות לאלו של שִׁילְאָה, משווים לו מראה זך וטהור. "אשמה אינה מובילה לאף מקום, מלבד אל האבדון. אַבִיאֵל צריך אותנו חזקים, ואנחנו נהיה כאלו. נכון, דָארְגְמִיאֵל?".
דָארְגְמִיאֵל הנהן לאיטו. הם צודקים אבל... אַבִיאֵל שלו. אַבִיאֵל. התינוק שלו שחולה... נס, נס, נס שהוא לא אשם בכך. אבל זה לא משנה את העובדה שהוא חולה...
הוא אבא של אַבִיאֵל, והוא זה שצריך לדאוג לו. כי אַבִיאֵל צריך להיות בריא. הוא פשוט צריך לחיות. אסור שיקרה לו דבר מה נורא...
הוא חייב לנסות להשיג את הרופא ההוא, המסתורי. הרופא לוּטְמוֹ. פשוט חייב.
....
rhon.co.il
הנושאים החמים
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //