ספרים על כתיבה. המלמדים אותך איך לכתוב נכון וטוב, וגם מעניין, מרתק ומשכנע!

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד.
יועיל לי ויועיל לאחרים:

איזה ספרי לימוד יש על כתיבה (תורנית ולא תורנית), המלמדים אותך איך לכתוב נכון וטוב, וגם מעניין, מרתק ומשכנע ?

תודה רבה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
השפשוף והנסיון....
הכי מועיל
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
נכתב ע"י shar;2131926:
השפשוף והנסיון....
הכי מועיל
נכון, אך בהחלט יש מקום, והרבה, ללמוד מניסיונם של אחרים.
מכירה סופרות מעולות שהתחילו מהחלק התאורטי, והשפשוף הגיע אחר כך. מהר הוא הגיע.
וברור שהנטייה והכשרון היו שם מלכתחילה, עוד לפני הכל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
הנה כתבה בנושא - ראיון עם הסופרת אורית אראל
בס"ד
הסופרת של הדור הבא
כשהיא הייתה בת תשע, היא הציבה לעצמה את היעד "סופרת". היא תהיה סופרת מדופלמת.
בעיני רוחה כבר ראתה את ספריה על המדף בחנות הספרים, מעוצבים, מרשימים, ובעיקר בעיקר מרתקים!!!
בשיעורי החיבור היא התחילה להגשים את החלום, כשכל חיבור מושקע מהפתיחה עד לסיום. היא השתמשה בכל המטפורות האפשריות והמורה לחיבור התמוגגה מהתלמידה המשקיענית.
היא גדלה עוד קצת, וכמובן, השאיפות יחד איתה. והיעד הבא כבר הוצב בסימן קריאה ברור: חוג לכתיבה יוצרת.
כדי להבין בצורה ברורה יותר מה המטרה והתועלת בקורס לכתיבה יוצרת, הלכתי לרחרח קצת מאחורי הקלעים אצל הסופרת אורית הראל שמוסרת קורסים לכתיבה כבר עשרים וארבע שנים!
אורית, מה הצעד בה צריכה לנקוט, אֵם המגלה את בתה כותבת שירים מתפייטים בסתר ובגלוי, כשברור שמסתתר כאן כישרון לא מועט?
"קודם כל, אמא שמגלה כשרון כתיבה אצל בתה- צריכה לשמוח מאוד! זו מתנה מיוחדת שיכולה להעצים את בתה, לתרום לה מאוד בכל ההיבטים של חייה בעתיד ובהווה, גם בלי קשר ל"מה יצא מזה" והאם היא תהפוך לסופרת.
הכתיבה היא מפתח לחשיבה עצמאית, לכושר חשיבה בכלל, ליצירתיות, למיקוד, לפיתוח קשב וערנות רגשית וחושית לחיים, לעצמה ולזולת".
למעשה?
"לעודד אותה לכתוב ועוד ועוד. תני לה גב אבל אל תדחפי בכוח.
אם יש לך בת כזו- תני לעניין תשומת לב – והערכה כדי לחבב ולהאיר בעיניה את המתנה הזו.
אדם שכותב, וגם אם לעצמו ולמגירה, הוא עשיר".
מתי לשלוח אותה ללמוד ברצינות ולהתמקצע?
"בוודאי לא בגיל צעיר מדי.
בגיל הצעיר כדאי ליצור סביבה יצירתית מאפשרת שכולה – שעשוע וכיף.
כל יצירה כתובה, גם אם חסרה ובוסרית, צריכה לזכות בתשומת לב ולקבל משוב חיובי.
חוג כתיבה יוצרת לגיל צעיר – צריך להיות, לדעתי, רצף יצירתי ומגוון של "שעשועי" כתיבה מגוונים שרק מאפשרים ומנגישים סביבה יצירתית תומכת ומאתגרת. הכנה ו"שתילה" של אהבת כתיבה לעתיד. כדאי לשלוח בת צעירה רק אם היא רוצה מאוד. לא משום שאמא חושבת (או המורה ממליצה) שכדאי.
בכלל יש להבדיל בין סדנאות כתיבה שמטרתן –הבעה , העצמה וצמיחה אישית דרך הכתיבה, (סדנא בגוון תרפויטי) לבין סדנא שמטרתה- לפתח כשרונות ל"סופרות".
הסדנאות והקורסים שאני מעבירה פונים לבנות סמינר עד נשים. –שבשלות מספיק כדי להעריך את הכשרון ולרצות לפתח אותו. הבנות שחולמות להפוך באמת לסופרות (או כותבות בכל ענפי הכתיבה- הדרמתית)".
מה יש ללמוד? הרי -או שיש לך כשרון או שלא?
"הכשרון הוא מן אינטואציה טובה לעניין אבל מעבר לזה עולם שלם נפתח.
אמנות כתיבת ספור בנויה על כושר הבעה משובח וגם על יכולת "לספר ספור". בקורס הן מקבלות מודעות וידע רחב הכולל- מבנה ספור נכון על מרכיביו, טכניקות, הבנה מהו גיבור ספרותי ואיך בונים אותו, והבנה במנגנון הדרמתי היוצר את מה שהקורא קורא "בנשימה עצורה". מבינים מה האנרגיה הפועמת מבעד, מאחורי המילים. ואיך "לוכדים" אותה. והכל בסביבה יצירתית ומאתגרת, "כיפית" ממש, חוויתית ועם זאת- לימודית. רצינית. לצד הלימוד מגיעה התנסות סדנאית. כל טכניקה וכל מרכיב הופכים לדבר נגיש ומעשי, הבנות מתנסות וכך רוכשות כלים. הופכות אינטואציה לכושר אמיתי מקצועי. (ראוי לציין שה"חומר" הנלמד מבוסס על ידע אוניברסלי בתחום, על מוסכמות ומקובלות במקצוע הכתיבה מזה דורות.)
כל שעור הוא מסע לתוך טכניקה או מרכיב באופן חוויתי מאוד.
הקורס מקנה ידע, מודעות, הרגלי כתיבה טובים ואהבת כתיבה.
על הדרך מטופחים ומתפתחים מאוד - הדמיון , החשיבה הסיפורית, היצירתיות והשפה עצמה- כלי הכתיבה הבסיסיים.
הסדנא היא קרש קפיצה, מקדמת את הכשרון הצעיר לנקודת מוצא "בריאה" ממנה היא יכולה להתחיל לפסוע באופן עצמאי ולהסתדר. ולהפוך לכותבת ממש".
והפירות?
"רבות התלמידות שבעקבות הקורס החלו ל לכתוב ברצינות, התפרסמו ופרסמו ספרים וספורים. הוציאו (העזו סוף סוף) להוציא ספר ראשון או פנו לכתיבת מחזות והצליחו והן מתפרנסות מזה.
בין תלמידותי במהלך השנים, נמנו בחורות מתחילות לצד סופרות ותיקות ומנוסות שרצו להתמקצע ולהתחדד.
אציין שבין בוגרות הקורס נמנות גם בנות ונשים שהפכו למרכזות ספרות ועברית בכמה סמינרים, מורות לספרות, רכזות חברתיות, כותבות תכניות, מעניקות שרותי כתיבה רחבים, עיתונאיות, מפעילות סדנאות כתיבה ועוד".
מכשרון למקצוענות...
"בוודאי, כמו בכל תחום אחר- איש מקצוע צריך להבין במה שהוא עוסק, להיות בעל כלים. יש הבדל עצום בין כשרון שמשתעשע גם אם בהצלחה, לבין כשרון שמתוגבר עם מודעות ידע וכלים. והופך למקצוען.
אמרה לי עורכת עיתון חשוב לא מזמן- "יש כותבות טובות רבות. מצויינות כמעט ואין"
אני שואפת להגדיל ולהעצים את ה"יש"! בס"ד.
ספור טוב, מקורי ומרענן תמיד ימצא במה.
כל הסופרים הטובים התחילו פעם כאנונימים..."
נשים נשואות ואפילו מבוגרות למדי, לומדות היום ממש כמו סמינריסטיות, הקורסים שלך, מותאמים גם להן?
"לגבי נשים, ודאי שאני בעד(שנים רבות מעבירה סדנאות וקורסים לנשים) – לנשים יש יתרון (!) של קוצר זמן ... הן יודעות מה הן רוצות ומה מתאים להן, או - שהגיעו לשלב בחייהן בו הן רוצות להגשים את החלום- לכתוב. ( אם כתיבה ביוגרפית ואם ספרותית)
לעיתים הכשרון אולי "החליד" אבל הסדנא מנערת בקלות את האבק ומשייפת את החלודה.
אחת הכותבות הפוריות שנכנסה "לשוק" בשלוש שנים האחרונות – החלה לכתוב לראשונה בגיל 35 בערך, במסגרת הסדנא. מעולם קודם לכן, לא כתבה ברצינות. (אולי לעיתון של הסמינר בנערותה)
והנה – הכלים שקיבלה עם הכשרון ןהרצון הנחוש – הפכו אותה למבוקשת. עד היום על כל ספור שמתקבל לעיתון היא כותבת לי מייל משמח, שגורם לי נחת.
סופרת ידועה מאוד ששתי בנותיה למדו אצלי בישרה לי שאחת מהן , כותבת בקביעות לאחד העיתונים הטובים שלנו. וכן הלאה".
כמו לכל סופרת, שרק אצלה מזדמנים כל הסיפורים והאפיזודות המעניינות, בוודאי גם לך יש כמה במלאי. תשתפי אותנו?
"אשה קשישה (קרוב ל80) הגיעה פעם לשיעור מבוא (פתוח) וסיפרה שכל חייה חלמה לכתוב. היא שלפה מתיקה נייר צהוב מיושן, שיר ששלחה לעיתון לפני עשרות שנים – ואמרה לי - אני מוכשרת, הנה ההוכחה!
בהמשך התלבטה אם להרשם, כי מחיר כל שעור יקר יותר מ"קילו בקלה שלפחות אפשר לבשל ולאכול"....
היא נרשמה. עם כל הכבוד לבקלה, להגשים חלום זה.... חלום!"
***
אז יש לנו כבר מידע, הבנו את התועלת, ובכל אופן, מתחשק לנו להעביר לבת המוכשרת קורס ביתי בכתיבה יוצרת. ואולי בשקט, אפילו לעצמינו.
קבלו תרגיל כתיבה חמוד ומשעשע, באדיבות לאה פוטש, סופרת ומורה לכתיבה יוצרת בבתי ספר בעיר מגוריה.
הנה אחד מהתרגילים (אפשר לנסות בבית)
"הסופרת גבריאלה זועקת הצילו
לא הרבה יודעים, אבל הסופרת המפורסמת מ. גב, שאת סיפוריה כולם קוראים בשקיקה, שקוראים לה בעצםגבריאלה מאירוביץ והיא גרה בשכונה רגילה לחלוטין באחת הערים האפורות בארץ, זועקתלפעמים גם היא – הצילו.
זה קרה להאתמול.
הטלפון בביתה הרעיםבצלצול מבשר רעות. עורכת העיתון הייתה על הקו. אחרי שאלות גורליות כמו מה נשמע ואיךעבר הפסח, ניגשה העורכת היישר לעניין.
"אני צריכה קטעמרתק, מינימום חמש מאות מילה, שידבר עלספירתהעומר", זרקה לסופרת המהוללת בשערים.
"זה דחוף עד מחרבצהריים, כי בערב – העיתון יורד לדפוס". הבהירה.
גבריאלה הנהנהנמרצות ואמרה שכן, ולמה לא, ובעזרת ה' היא תשלח את התוצר המוגמר עד התאריךהנקוב.
העורכת חייכהבסיפוק. ידעה שעל גבריאלה אפשר לסמוך.
ומני אז רואהגבריאלה כוכבים.
התיישבה לצד שולחןהכתיבה שלה, שתתה חמש כוסות קפה בזה אחר זה וכיססה שלשה עפרונות עד שהם נשברו. טיילה מסביב לשלחן עשרים פעמים, התקשרה לחמש חברות נאמנות וצלצלה לחמותה, לאימהולגיסתה. אפס. איש לא העלה רעיון מקורי בחכתו, רעיון שיספר משהו עלספירתהעומר.
בצר לה, פנתה אליגבריאלה, כשזעקת "הצילו" בעטה ובפיה.
"שמעתי שיש לך חוגלכתיבה יוצרת" היא אמרה לי. "ובה התרכזו כל הסופרות של הדור הבא. הן בוודאי לאתאכזבנה אותי. הן וודאי תרצינה לעזור לאישה אחת אומללה, שכולם חושבים בטעות שהשרוולשלה מניב רעיונות, והוא לא...
תגידי להן שמ. גבפונה אליהן נרגשות. שהיא חוששת מפיטורין, שזמן הגשת החומר היה כבר אתמול, אבלהעורכת הסכימה לתת לה הארכה של יום נוסף.
תגידי להן שהעיתוןכולו ממתין להן. בעצם, אולי שתכתובנה את הקטע במקומי?

מלאות ברגשי חמלה על אותה גבריאלה אלמונית, נפשילשרוולים, נשנס מותניים ונוכיח לה ולעורכת – שאנחנו אכן הסופרות של הדור הבא.
משימה בשלבים:
1.המרצה עצמית. הליכה בחדר לפי דרגתמהירות מאחת עד חמש.
2.היי סטופ – וכל אחת שולפת מילה. כל מילה שיוצאת. המילה נרשמת עלהלוח.
3. חוזרים על הפעולה פעם נוספת. סטופ, רשימת מילים על הלוח.
4.כל אחת חוזרת למקומה, ומנסה לייצר קטע מעניין בנושאספירתהעומר, כאשר היא שולפתחמש מילים מתוך רשימת המילים שעל הלוח ומשלבת אותם בקטע.
5. הקראת הקטעים והגשתם לסופרת גבריאלה.
האם היא תהיה מרוצה? נמתין לתגובתה ונראה... למיהקטע המנצח".
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אולי יש לחלק בין כתיבה תורנית לכתיבה לא תורנית
אבל אין שהנסיון מלמד הרבה, וגם לראות מאחרים וללמוד מהם בלי בושה.
הנקודה המעכבת בלימוד כתיבה על ידי ספרים, כי בינתיים המתלמד אינו מרגיש את קנין הכתיבה שבו רוכש רק על ידי נסיון מעשי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
נכתב ע"י שרה'לה;2132084:
הנה כתבה בנושא - ראיון עם הסופרת אורית אראל
בס"ד
הסופרת של הדור הבא
ראיון וכתבה יפה, רק שהבעיה בדורנו היא שמשתמשים הרבה בז'אנרים מוכרים וזה כבר נדוש ללא חידוש. אין הרבה סופרים/ות שיודעים לפרוץ דרך חדשה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
נכתב ע"י שבת;2131363:
בס"ד.
יועיל לי ויועיל לאחרים:

איזה ספרי לימוד יש על כתיבה (תורנית ולא תורנית), המלמדים אותך איך לכתוב נכון וטוב, וגם מעניין, מרתק ומשכנע ?

תודה רבה.
עמלים על מילים.
הכתב והמכתב.
מעבר למסתורין שבכתיבה.
נכתב בטעות.
ספר הלשון וספר המליצה של הרמח"ל.
הכנת ספרים ומאמרים בספרות התורנית.
ועוד...
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
בתכל'ס רק השתתפות בסדנאות כתיבה יוצרת שהחיכוך והשמפגש עם מקצוענים מחדד היטב את הכתיבה.
או מנגד לכתוב הרבה ולתת לאנשים בכמה רבדי החברה-קרי מקצוענים וסתם העם שהם יהיו אלו שקוראים וצורכים את הספרים בסופו של דבר.. לקרוא ולחוות דעה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
האם מישהי יודעת איך אפשר ליצור קשר עם אורית הראל?
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
היא גרה בבני ברק רחוב זוננפלד.תסתכלי במדריך או תשאלי ב-144 יתנו לך את הטלפון.
לדעתי הקורסים שלה לכתיבה יוצרת הם מאד מקצועיים ויסודיים. אולי הכי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
נכתב ע"י shar;2131926:
השפשוף והנסיון....
הכי מועיל
נכתב ע"י מלבב;2132064:
למתחילים, לא מומלץ, זה ישרוף להם המון זמן מהחיים.
נראה הצדק עם מלבב;

מקור:
מסכת כתובות (קיא.):
"אף על פי שחכם גדול אתה, אינו דומה לומד מעצמו ללומד מרבו;"

הרי שהלימוד מרב, ולעניינינו ממדריכי ספרות [או מן המקורות], עדיף מעצמך.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

כולנו אוהבים לקבל פרגונים, זה ממש כמו דלק עבור עשיה.
בעיקר עבור כתיבה.

לפעמים שולחים לי תודות על ספרים שכתבתי. (גם ביקורות בונות).
בהתחלה הרגשתי מבוכה שיש אנשים שרוכשים את הספרים או שקוראים אותם, וגם הפידבקים היו מביכים אותי (זה משמח אבל גם מביך). תחושה של: אבל לא אני באמת כתבתי... למה צריך להודות לי?
או: באיזו זכות אני מקבלת תודות? למה שיודו לי? ועוד מחשבות מקטינות.
ותחושת התנגדות: למה מגיע לי יחס?
מסתבר שצריך ללמוד להיות בצד שמקבל יחס ופרגונים, זה קשה, אבל אפשרי.
*
מצד שני, גם קשה לי לפרגן לכותבים באופן גלוי. תחושה שהכתיבה היא משהו אישי, וכותבים לא באמת צריכים את התודה שלי, בנוסף, לפעמים התרומה של הקריאה כל כך גדולה וקשה להגדיר במילים עד כמה הכתיבה מדהימה וכו'.
וכן, אני חושבת שככותבים אנחנו לא באמת אמורים לצפות שיקראו אותנו או כדי לקבל הערכה, אלא צריכים לכתוב ולצאת לאור כי זה מה שצריך, כמו שעובדים אחרים עושים את עבודתם כי צריך ולא משנה אם הם מבלים מחמאות או גערות. (למשל ראש הממשלה מקבל הרבה ביקורת שלילית אבל הוא פועל מתוך תחושת שליחות, כך צריך בכל מקצוע, אמנם אפשר להקשיב לביקורות אבל להקשיב יותר לעצמך)
כך שמי שיש לו כשרון כתיבה או יש לו מה לומר - שיעביר הלאה.
לא צריך לצפות לאישור ולא לחשוש כ"כ מדחיה.
אבל לפעמים כן יש ערך לומר תודה רבה, לא רק עבור הכותבים, אלא גם עבור הקוראים שיכולים לצאת נתרמים ומחפשים חוות דעת לראות מה כדאי ומתאים להם לקרוא.

אולי כאן באשכול הזה תכתבו תודות לכותבים, או תעלו תודות שקיבלתם (באישור השולחים, למרות שזה אנונימי חשוב לדעתי לבקש רשות).
גילוי נאות: בתקופה האחרונה סבלתי ממשבר כתיבה חמור. המוח יבש, הידיים נרפו, ושום דבר ראוי לשמו לא יצא לי מהמקלדת. ומכיוון שנשבר לי מהמשבר הזה, החלטתי לכתוב טור אקטואלי - פוליטי, שלא מצריך יצירתיות רבה. ואני מקווה שזה ישחרר לי את החסימה בצנרת.

חשוב להדגיש, אני משתף את הטור כדי לקבל ביקורת על סגנון ואיכות הכתיבה, ולא על תוכן הטור. זה שייך לאשכול החדשות בנספחים.



בעד הנפש חנינה

בימים האחרונים סוערת המדינה סביב בקשת החנינה של ראש הממשלה. חלק בעד, חלק נגד, אבל נדמה שאין מי שאין לו דעה בענין. בטור הנוכחי ננתח את הענין.

דעה.
(או יותר נכון, חוסר דעה)

האמת, למה אני צריך להביע דעה בנושא? המשפט הפלילי של ראש הממשלה זה ענין אישי, והחלטתו לבקש חנינה זה גם משהו אישי, וההחלטה בענין שמורה לנשיא המדינה בלבד.

יטענו הטוענים, שמשפטו הפלילי של ראש הממשלה הוא לא ענין אישי - אלא ענין ציבורי, כי אם אכן ראש הממשלה עבר עבירה פלילית - הוא לא ראוי להיות ראש ממשלה.

הענין הוא - שזה תלוי איך אתם מסתכלים על תפקיד ראש הממשלה.

אם אתם מסתכלים על זה כתפקיד ייצוגי - אתם צודקים. מי שמייצג אותנו צריך להיות נקי מכל רבב.

אבל אני מסתכל על זה אחרת.

מבחינתי, ראש הממשלה הוא כמו עורך דין.

עורך דין אמנם מייצג אותך, אבל כשאתה בוחר עורך דין - אתה לא מודד אותו לפי התיק הפלילי שלו, אלא כמה הוא מוצלח וחלקלק לשון. כמה שיותר ערמומי - ככה יותר טוב.

גם אז יטענו שמכיוון שהוא מייצג אותך הוא צריך להיות נקי מכל רבב?

כך גם ראש הממשלה. אם הוא הצליח לתחמן סיגרים ושמפניות בחינם - סימן שהוא יוכל לתחמן לי עוד כמה דברים שאני רוצה. חוק הגיוס למשל.

ולכן, לשיטתי ראש הממשלה לא צריך להיות נקי מכל רבב, ואם כן משפטו הוא ענין אישי שלו.

ואפילו אם זה ענין ציבורי - זה לחיוב ולא לשלילה.

לא.

אז למה הדעה הזאת לא פופולרית?

כי בשנים האחרונות, כל אחד ואחד נמדד ביחס לביבי. כל דבר ודבר נמדד ביחס לביבי. ומכיוון שכך - כל מה שאפשר לנופף לאיזה צד שהוא - ינצלו את זה. ולכן המשפט הפלילי שלו הפך לענין ציבורי - מצד אחד מכיוון שהוא אמור לסמן שהוא שלילי. ומאידך, מעריציו ישתמשו בזה להוכיח שרודפים אותו, ובאמת הוא זכאי.

אבל אם מישהו יגיד 'רגע, מה זה קשור אלי?' כולם יסתכלו עליו כמו משוגע.

ולכן הדעה שכתבתי היא ממש לא פופולרית.

פופולרית.

מה כן פופלרי לחשוב?

נגד החנינה. ברור שנגד.

אבל משתי סיבות מנוגדות:

סיבה א. ראש הממשלה הוא מושחת ועבריין שמנסה להימלט מאימת הדין. הוא ניסה להחריב את מערכת המשפט, ונכשל. ניסה להעביר חוקים שיצילו אותו ממשפטו, ונכשל. ניסה לפטר את היועצת המשפטית לממשלה - כדי לבחור מישהו שיחליט למשוך את כתב האישום, ונכשל. ולכן המוצא האחרון שלו זה לבקש חנינה, ובדיוק משום כך אסור לתת לו אותה. (מפגין עם גרון ניחר בקפלן)

סיבה ב. הפרקליטות ניסתה לתפור תיק לראש הממשלה, ובמשפט היא התגלתה במלא קלונה. אם בקשת החנינה תתקבל, המשפט ייעצר ולא כל האמת תצא לאור, והתופרים לא ייתנו את הדין על מעשיהם. לכן חובה לדחות את בקשת החנינה ולהמשיך את המשפט עד הסוף. (ביביסט שרוף אבל קצת מתוחכם. הביביסטים הפשוטים יותר יטענו בעד החנינה כי זה ישחרר את ראש הממשלה כדי שיוכל לעבוד למען המדינה).

אבל כמו שאתם רואים, שתי הסיבות נובעות מפוזיציה אישית. אף אחד לא יכול להוכיח שהסיבה שלו צודקת יותר מהסיבה השניה.

אז למה לא לחשוב כמוני, שזה לא קשור אלי ולא מעניין אותי?​
כיום:
יסכה שלחה את הכתיבה שלה לכל העיתונות, העלתה בפורומים מתאימים, שלחה להוצאות לאור ואף אחד לא כיוון אותה או סייע לה כי אף אחד לא ידע איך ואלו שכן ידעו לא חשבו שיש צורך לכוון, מסיבות מוצדקות.
היא היתה בלי כסף להשקיע בכתיבה שלה.
היה לה כח רצון ודמיון עשיר אבל היא לא הצליחה להיות סופרת או כותבת, לא ניתנו לה כלים ולא במה, היא התייאשה.
הסביבה והעולם לא תמכו בסופרים שיש להם רצון, כי כאלה היו בשפע גדול, וכי העולם מחפש כוכבים. וגם הסופרים האמינו שקיים כזה דבר, כוכבים, ולא ניתנה הזדמנות שווה.
אף אחד לא חשב שאפשר אחרת.
*
בעוד עשרים שנה:

כשיש הרבה אנשים שלא מוצאים מקום ביטוי כי צר המקום, הם... יוצרים מקום חדש.
וכך הכותבים מצאו דרכים לכתוב, ולשווק, האנשים נעשו סבלנים יותר, עם בהירות מחשבתית ורצון טוב לסייע זה לזה.
והתעניינו והקשיבו זה לחשיבה של הזולת בלי לחוש מאוימים.
התחרותיות ירדה, אנשים גיחכו והתפלאו מעט על הדור הקודם.
האומנם? היה מצב של התעלמות? של חוסר כבוד? איך יתכן לא לראות את הזולת? היה מצב בו אנשים חיפשו את עצמם?
זה הכי כיף לראות את הזולת כי כך האדם רואה את עצמו!
זה פשוט מאוד, כיום יש מענה לכל אדם ולכל אומן. יש הכוונה ברורה ששואפת לתת אפשרות לכל מי שיש לו רצון לכתוב ספר.
זה לא היה מסובך אלא צריך היה רצון טוב והסתכלות בהירה על המציאות!
יותר מכל - היו חנויות ספרים בכל שכונה, והיתה הפצה יעילה, וזה היה מקסים כי החנויות הללו נתנו במה אחידה לכולם, כראוי לאיכות יהודית, לא היתה שלילת סופרים או ספרים,אלא ניתנה במה אחידה בכפוף לדעת תורה שסיננה תוכן ולא אנשים!
כך התכנים שעברו ביקורת של דעת תורה נשלחו באנונימיות ולא ידעו מי כתב מה, והיתה ביקורת על תוכן ולא על אנשים, ועם הכוונה ברורה.
וכן הכל התנהל בלי ביקורת משמעותית, אלא מתוך הבנה בריאה שהקהל איכותי, חכם ונבון.
כך התפתחו להם בנחת, כותבים מוכשרים יותר ופחות, לצד קוראים מבינים בכתיבה יותר או פחות, והיתה שלווה רבה ואושר ונינוחות.
היו בחנויות מדפים של סופרים צעירים מאוד עם כתיבה לא מושלמת, ולמרבה הפלא היה לתוכן הזה דורשים! התברר שהקהל הצעיר חיפש דווקא ספרים בסגנון הזה.
באותן חנויות היו גם קורסים לשיעורי כתיבה והתלמידים הצליחו להוציא לאור ספרים שעלו למכירה בחנויות.
ואף אחד לא חשב על פעם, כי זה לא ממש מעניין כל המשחקי-כבוד-כסף הללו, מול המטרה הנפלאה בה יש במה לכולם תוכן קריאה עשיר.
כך היתה תרבות עשירה שנותנת מענה מלא הן לכותבים והן לקוראים והן לאנשים סתמיים שמחפשים דרך לבוא לידי ביטוי, בגלל שהבטיחו לבוראם.
והיה אושר רב כי כל אחד מצא את מקומו בעולם ואין איש שאמר צר לי המקום...

ויסכה סיפרה לשומעי לקחה שכמו שפעם לא היתה הזדמנות שווה לכל אחד לחוש מוערך, חשוב ואהוב, כך היתה בעבר גם מציאות של מחבלים מתאבדים שיחד עם מותם רצו ליטול חיים של אנשים נוספים.
' זה מוזר, העולם שהיה פעם. עולם חשוך, מבולבל, לא מאמין בטוב, עולם בו היו אנשים שנתנו דגש על מה שנראה להם כערך: כדי לקבל עוד כסף או כבוד או שליטה, וראו את עצמם ואת הפרי שלהם בלבד, או השתדלו לברוח מביקורת, ואנשים רגילים לא מצאו מקום כי כולם היו מסובכים בחשיבה נרקיסיסטית לא הגיונית'
'ומה הקשר למחבלים?'
'כי כמו שלא הגיוני שאדם יאמין בלהתפוצץ וליטול את חייו וחיי זולתו עבור הבורא, כך לא הגיוני לחיות בתחושת פירוד וסכסוך עם העולם, ולחסל או להתנגד ולא לתת ביטוי לרוח של אנשים אחרים, אבל אנשים פעלו בחוסר היגיון: גם המחבלים, וגם אנשים שחשבו שהם רגילים, אבל לא. כולם חטאו בחטא עבודת אלילים', הסבירה יסכה.
'העיקר שהיום אנחנו חכמים קצת יותר' , סיכמה.
'היום יש מקום לכולם, גם לחכמים וגם לטיפשים (והתברר שהיה קהל שלם שדווקא העדיף את הכתיבה של הטיפשים, אותו קהל הפסיק לצרוך תרבות זרה ועבר לתרבות הביתית שנתנה לו את מה שהוא מחפש), גם למוכשרים וגם לאלו שלא קיבלו כשרון . היום העולם זוהר מתוך אושר, שלימות, שלום, שמחה, והכנעה. אנחנו מקשיבים, וזה נפלא ממש. כמה כיף להעריך את השינוי הזה.'
'כמו שמעריכים שיש מים בברזים ולא צריך ללכת לבאר לשאוב מים, ולעמול קשה עבור מים, כך צריך להעריך שיש מים רוחניים בכל מקום ולא צריך לקושש פה ושם, בשוליים, אלא שהטוב הגיע למיינסטרים.
כמה טוב שיש אחווה, הערכה, ובמה לכל חי רצון.'


ומה עם פרנסה, בדור בו היתה במה שווה לכולם?
על זה אתם מוזמנים לכתוב בעצמכם...
התלבטתי אם לשים את הקטע הזה או לא.
זה מתחיל כמו סיפור בהמשכים, וזה גם דורש המשך, אבל תאמינו לי שכתבתי את זה סתם ככה ביום של חול בלי שום כוונות זדון לכתוב סיפור בהמשכים. אין לי שמץ של מושג איך ולמה כתבתי על הדמויות האלו (שהן דמויות מהחיים שלי למעשה) ואיך זה הולך להמשיך. האם גם אצלכם זה ככה?
טוב, אז הנה הקטע, אשמח מאוד לביקורות ואולי הצעות להמשך, ומי יודע, אולי תתנו לי את הכוח להמשיך את הסיפור.


בס"ד

לקראת הבוקר היא כבר ידעה מה עליה לעשות. היא התהפכה במיטתה, מעבירה במוחה את סדר הדברים, מה בדיוק תעשה, איך תגיד, מה תלבש.

השעה היתה מוקדמת מדי, אבל היא כבר לא יכלה לישון.

ומה אם זה יכשל? לא יצליח? ואם הפחד יתפוס אותה בשניה האחרונה? ואם הכל ישתבש?

היא הניחה את גופה העייף שוב על המיטה.

"אכבה את האור", חשבה. "אנסה לישון על זה עוד קצת".

נרדמה.

בשמונה היא קפצה מהמיטה. "אוי! כמה מאוחר! כמה מאוחר! איך לא שמתי לב??"

"נו, אין פלא", חשבה לעצמה בתסכול תוך כדי קפיצה מהמיטה וריצה לחדר האמבטיה, "כשמחליטים כל מיני החלטות הזויות בשעות הזויות מדי בבוקר, אז קשה אחר כך לקום".


***​

אושרית היתה מסוג הנשים שיודעות לעשות הכל לבד
אחרי כל כך הרבה שנים בהם חייתה בגפה, בלי בעל, בלי ילדים, כבר אי אפשר היה להתקיל אותה בשום דבר. ולא, לא רק מנורה ידעה להחליף. היה ברשותה ארגז כלים שלא יבייש אף שיפוצניק.

באותו בוקר היא קדחה במרץ בקיר. היתה לה תוכנית לשבור את קיר המטבח, לבנות אי ולארגן לה פינת אוכל קצת יותר נרחבת ממה שהיתה לה.

היא עצרה לפתע. "שמעתי דפיקות בדלת?" תהתה. היא הניחה את המקדחה על השולחן והלכה להציץ בקוקר.

"בוקר טוב יפית", פתחה אושרית את הדלת לרווחה ועל פניה חיוך. "מה מביא אותך אלי בשעת בוקר מוקדמת זו?"

יפית פזלה לכיוון המקדחה והצביעה על הקיר השבור בחלקו. "עוד שיפוץ?" שאלה בחיוך. "הגעתי לכאן כדי להזמין אותך להליכה. בעצם כבר התחלתי אותה ועברתי על יד ביתך וחשבתי שזה יהיה רעיון נפלא ללכת ביחד".

אושרית הרהרה. אמנם היא באמצע עבודה, אבל זו שעה נפלאה לצאת קצת. עדיין לא חם בחוץ ואחר כך יוכלו לשבת על כוס קפה בביתה ולפטפט קצת.

"אני נועלת נעלי ספורט ובאה". אמרה.

"אז איך הולך לך בכתיבה?" שאלה אושרית תוך כדי שעברו את הכביש לכיוון השביל שנמצא קצת מחוץ לגבולות העיר. היה זה שביל נוח למדי והן נהגו ללכת שם, ככה בתוך הטבע. אמנם ההליכה היתה פחות נוחה, אבל סבירה. השקט של הבוקר והנוף מסביב הפכו את ההליכה לטיול בפני עצמו.

"אני די תקועה" ענתה יפית. "זה לא שאין לי השראה, אני פשוט מרגישה שכבר אין על מה לכתוב. הכל כבר נדוש מדי. אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה לתת מעצמי לעולם, להעביר מסרים, אבל אני כבר לא יודעת איך לעטוף אותם. על מה אכתוב? על משפחתיות? על זוגיות? סיפור הסטורי או אולי היסטרי? מתח או פנטזיה? הכל כבר יש, כבר קיים. כולם כותבים על זה. יש ספרי תראפיה, ספרי מתח, הומור, פנטזיה, משפחה, הסטוריה. מה יש לי להוסיף? נכון שאני יכולה לכתוב עוד ספר בסגנון, אבל יקראו אותו כלאחר יד וישכחו ממנו אחרי כמה ימים."

יפית הביטה כלפי מטה בתסכול. זה זמן מה שהיא רוצה להוציא ספר, אבל מרגישה ששום נושא לא יהיה מספיק חזק. לפעמים היא לא מצליחה להירדם בלילות, לפעמים יש לה חלומות משונים והיא חושבת שהנה, עכשיו יש לה נושא. אבל לאחר כמה שעות, החלום מתפוגג ועמו שברו.

אושרית הביטה בה במבט בוחן. "את יודעת?" מאז שהבנתי שככל הנראה אשאר לבד כל חיי, החלטתי ללמוד לעשות הכל לבד. וככה אני עושה כל מיני שיפוצים ועבודות בביתי. אף פעם לא חשבתי שעלי לשפץ עם איזה מסר מהדהד לחברות שמגיעות לבקר אותי."

יפית צחקה. "את באמת משווה? מה הקשר?"

"הקשר הוא שאני עושה דברים בשבילי ולא בשביל אחרים. אילו הייתי מנסה לשפץ בצורה עדכנית כמו שהולך היום, כנראה הייתי נתקעת איפה שאת נתקעת. אני לא מבינה, מה איכפת לך אם מה שאת כותבת יהדהד שנים ארוכות לאחר כתיבת הספר שלך? למה זה משנה לך אם המסר יעבור בצורה כזו או אחרת? אולי פשוט תכתבי וזהו. תכתבי סתם, בלי קשר. תכתבי על מה שאת רוצה עכשיו בלי לחשוב אם כבר יש כזה סיפור או לא, ואם הספר יהיה איזה פריצת דרך לא נורמלית."

יפית נשמה עמוק. הביטה כלפי מעלה ושוב הורידה מבטה.

"את צודקת. את צודקת. אבל גם במקרה הזה, זה לא רק בשביל האחרים, זה בעיקר בשבילי. אני לא רוצה לשעמם את עצמי. לא רוצה לכתוב על עוד סיפור נדוש ורק לחשוב איך אני משתילה את המסר ומסיימת עם הסיוט. אני רוצה ספר שיאתגר אותי, שאחיה אותו, ספר שאקום אליו כל בוקר כמו אל תינוק שזה עתה נולד שכל יום הוא חידוש עבורי ועבורו. כל חיוך שלו יאיר את לבי. אצפה בו גדל, זוחל, הולך, מדבר. אני לא רוצה ספר זקן, ספר שכבר כתבו אותו לפני. מן העתק הדבק כזה."

היא נאנחה. "את בטח לא מבינה אותי, אני...אני צריכה..." היא התקשתה להסביר את תחושתה. היה כאן משהו מעבר. מעבר לסתם סופרת שרוצה לכתוב. היה כאן משהו שאולי באמת רצה להיוולד, כמו תינוק. והיא התפללה לתינוק שיהיה כמו שמואל הנביא ולא סתם עוד תינוק. תינוק שישנה את פני המציאות בעולם.

אושרית הבינה לליבה. הבינה שלפעמים אין זה חכם לשכנע וללחוץ. יפית צריכה לפלס דרך לעצמה וזה לא משהו שקורה ברגע. אולי זה פשוט יתפרץ ממנה פתאום. אולי כמו שהבוקר היא החליטה לשבור את הקיר למטבח. נכון, זה לא ממש דומה, ואולי זה עוד דרך להוציא אגרסיות חבויות אצלה, או אולי הדרך הפסיכולוגית לפרוץ לעצמה דרך. אין ספק שהבדידות אותה חוותה לא היתה מבחירה אלא מכורח. כורח שניסתה למתק עם החלטתה שלא לחכות יותר ולא להפוך עצמה תלויה באחרים. אבל אין ספק שהיה זה קושי והיא הודתה בזה בפני עצמה. גם ליפית יש קשיים, גם אם חייה נראים אחרת מאלו של חברתה.

***​

"את מאחרת!" הגננת הביטה בה במבט מאשים וכועס. "אני מקווה שיש לך סיבה טובה לאיחור שלך. את מבינה שהייתי צריכה לדווח לאחראית על כך שלא הגעת והיא כבר שלחה אלי סייעת אחרת. אני מציעה לך להתקשר לאחראית ולבדוק איתה לאן עלייך ללכת עכשיו, כי פה כבר לא צריכים אותך היום".

אורנה התנשפה. היא קמה מאוחר היום ורצה כל עוד רוחה בה אל הגן בו היא עובדת כסייעת. מרוב מהירות לא טרחה לבדוק אם היו לה טלפונים. היא שלפה את הטלפון מתיקה. 10 שיחות שלא נענו. אויש, האחראית מן הסתם חיפשה אותה. איזה בושות.

היא חייגה בחזרה.

"שלום לך", ענה קולה של האחראית אדיש במקצת. "בוקר טוב וטוב שאת חוזרת אלי". אורנה התנצלה על הבוקר הלא מוצלח ושאלה לאן עליה ללכת היום.

"האמת היא שכרגע לא צריך אותך בשום מקום." הקול של האחראית היה מוזר, אדיש אבל גם, איך לומר? נקמני אולי?

"מה פירוש? איך..?" אורנה לא הבינה.

"תקשיבי אלי חמודה שלי, אני לא יודעת באיזה עולם את חיה, אבל אצלנו אין מציאות של טלפון על שקט או סגור, באף שעה משעות היממה, והייתי אומרת לך גם בשבת, אלא שכאן באמת אני לא יכולה חוקית לדרוש את זה ממך, אבל בשניה שיוצאת שבת ועד השניה בה היא נכנסת את זמינה! ברגע שהתקבלת לעבודה בגנים את צריכה להיות בהיכון בכל רגע!"

האחראית לקחה נשימה עמוקה והמשיכה לצלוף בלשונה: "אם את חושבת שאת יכולה לשחק ככה איתי ולהרשות לעצמך תירוצים כמו שעכשיו השמעת לי, אז את יכולה לקחת חופש ארוך ארוך, לישון כמה שאת רוצה, ולשים טלפון על שקט כל השבוע, אבל לא אצלנו!"

היא חיכתה כמה שניות עד שהמסר יחלחל.

"אבל אני מוכנה לתת לך עוד הזדמנות אחת. אחת בלבד! פעם נוספת כזו ואת מוצאת את עצמך מובטלת. האם אני ברורה מספיק?"

אורנה הנהנה בכוח, לאחר שניה שמה לב שהאחראית לא רואה את תנועתה בטלפון וענתה בקול רועד: "כן, בטח".

"יפה" האחראית חייכה לעצמה. "ועכשיו, עלייך למצוא דרך להגיע לטללים לגן נחשון. בשעה 12 בדיוק עלייך ללוות הסעה של ילדים מיוחדים חזרה לכאן. לאחר מכן אני משבצת אותך לצהרון. מחר את פותחת גן בשעה 7:00 ונשארת עד 17:00. כל טוב."

אורנה בהתה בטלפון. ליווי הסעה? של ילדים מיוחדים? אוי אוי, איזה סיוט! לא הילדים המיוחדים הם סיוט חלילה, אלא כח האדם שנמצא מאחורי ההגה שלא תמיד מסתנכרן עם הסעה של ילדים שזקוקים לכל כך הרבה רוגע ותשומת לב. בפעם האחרונה שעשתה זאת היה עליה להתמודד מול נהג שעלה על מעגל תנועה, נסע בתוך רחוב בניגוד לתנועה, עצר בפראות ברמזורים ולא הפסיק לקלל. והיא היתה צריכה להרגיע ילדים בוכים, לעצור מריבה בין שני אחרים ואיכשהו להצליח לא ליפול בין כל הסיבובים המהירים. היא הגיעה הביתה עם בחילות וכאב ראש. עד היום היא לא מצליחה להבין איך הורים נותנים לילדים שלהם לנסוע בהסעות כאלה איומות. כל מה שהם מקבלים בגן הולך לאיבוד אחרי שעה של הסעה כזאת.

אבל היא לא שופטת, היא יודעת שאין להורים ברירות והם כמו היא, שבויים של המערכת.

היא התקדמה לכיוון תחנת האוטובוס לקו שלוקח לטללים. האם היה עליה לממש את תוכניתה? האם עליה להמשיך בגנים מחוסר ברירה או שאולי? ושמא?

זכרון מחשבותיה מהלילה שעבר שב והכה בה. היתה לה תוכנית מסודרת, מאורגנת. אבל היא כל כך פוחדת! ואם זה לא ילך? לא יצליח? היום כמעט איבדה את מקום עבודתה. אין לה שום אופציה, שום אופציה! היא חסרת השכלה לחלוטין ובגילה המופלג אף אחד לא יתן לה הזדמנות שניה. לפחות יש לה תנאים סוציאליים טובים, חופשות מסודרות, פנסיה, אבל חוץ מזה היא מחוקה לחלוטין. אף אחד לא רואה אותה באמת, למעט הילדים החמודים בהם היא מטפלת וגם ההורים שלהם שאוהבים אותה מאוד. אבל איזה מן חיים אלה? ולמה היא לא מסוגלת לצאת מהבועה של עצמה?
בעז"ה


היי,
מי שמכיר אותי קצת מקהילת הכתיבה, יודע שאחד מתחביביי הוא ללמוד כתיבה טובה- מקריאה טובה.
הפעם אני לא אביא דוגמאות ספציפיות מספרים, רק אשתף בכמה תובנות כלליות מהספרים האחרונים שקראתי:) ואם אתם תגלו משהו חדש שרלוונטי לכתיבה שלכם, זה כמובן יהיה משמח:)


1. סיכון = מחיר
כשאנחנו כותבים סצינות שבהם הגיבור בסיכון, אנחנו עלולים להדגיש את הסיכון על ידי אפקטים: הגיבור נפצע, הגיבור מסכן, הגיבור נלחם עד זוב דם וכמעט הפסיד, הגיבור היה צריך לברוח; אבל למרבה הצער, כל האפקטים האלו לא מספיקים בכדי ליצור סצנות מותחות באמת. מדוע? כי כדי שהסצנה תהיה מותחת, כדי שהקוראים באמת יאמינו לכותב שהגיבור עלול להפסיד משהו במאבק הזה, הגיבור צריך אכן להפסיד משהו- בכל סצנת סיכון.
זהו מסר חשוב, שכל כך לא מצוי בספרות שלנו, שאולי צריך להדגיש אותו שוב: האופן היחיד לשמור על מתח אמיתי של הקורא, הוא להפוך כל סצנת סיכון, לסצנת מחיר. גיבור פצוע יחלים, בעזרת השם. הוא אולי יתאשפז, יתעלף, יתמסכן עד כלות רחמינו, אבל הוא לא שילם מחיר אמיתי, בלתי הפיך, על המאבק שלו. רק כאשר הגיבור משלם מחיר אמיתי בכל סצנת מאבק - ומאבד באופן בלתי הפיך משהו שהיה שלו, כמחיר לסיכון שלקח- המתח הופך לאמיתי. לאט לאט, אחרי כל סצנה כזו של מאבק ומחיר, הקוראים יבינו שכאשר הגיבור בצרות- זה באמת מפחיד. הם נתפסים לחלוטין למאבק שלו, חרדים לגורלו ולגורל כל מי שקשור אליו. בתת מודע שלהם, הם יודעים שהסיכון כאן אמיתי. הגיבור עלול להפסיד משהו- והוא אכן יפסיד משהו- משהו יקר.

2. אקספוזיציה זו לא מילה גסה
יש דעה בספרות המודרנית שאקספוזיציה בסיפור היא חולה רעה שצריך להסתיר אותה מאחורי תירוצים מספקים: דו שיח טבעי בין דמויות שחושף מידע שהקורא לא ידע, דמות שמסתכלת במראה כדי לחשוף את המראה שלה, ועוד ועוד דרכים ססגוניות להותיר את האקספוזיציה של הסיפור שקופה. באופן כללי זה נכון, אבל לא כדאי ללכת לקיצוניות. לעיתים אקספוזיציה היא פשוט חלק מהיצירה הפלאית שנקראת סיפור, בדיוק כפי שסיפרו לנו סיפור כשהיינו ילדים: "פעם פעם, לפני שנים רבות, היה איש אחד עני...". לא תמיד חייבים לברוח מאקספוזיציה ברורה, ולעיתים היא גם מוסיפה עומק ועניין לסיפור. הרי בסופו של דבר- המילים שלכם הן האמצעי היחיד שבו הקורא יכול להכיר ולדמיין את העולם והדמויות שאתם בונים. כאשר המילים דלות, או תיאורים לוקים בחסר בגלל פחד מפסקאות ארוכות מדיי- הדמיון של הקורא עלול להיות חיוור. אל תתקמצנו ותלחצו מתיאור יתר או מידע, ואל תרוצו עם העלילה על חשבון אקספוזיציה עשירה.

כאן כן אמחיש בדוגמא קטנה: את מהללאל אהבנו בגלל האומץ שלו, הלב הטוב וגם- לעיתים- החוצפה שלו. אבל נקשרנו אליו רגשית דווקא בזכות סצנות עשירות באקספוזיציה סבלנית, שנתנה לנו רגעים של קרבה עם הדמות.

...בשקט עמד על מקומו, מביט בצאן המתנהל לאטו בין הדשאים הרטובים מטל, בלהקת ציפורים קטנות וססגוניות שהתעופפה מעליהם, מחפשת אחר ארוחה, בקרן שמש אחת שחדרה בין העצים, מציירת קשת יפיפייה על מגדל קורי עכביש שהתנוסס בין שני ענפים, וידע שהגיע זמנו ללכת.



ולסיום, טיפ אחרון: הסופרת מרגרט אטווד אמרה: "אנשים תמיד מגיעים עם תאוריות חדשות בנוגע לסיפור. אבל הכלל העיקרי לכתיבת ספר טוב הוא: "תחזיקו את תשומת הלב שלי."
זהו טיפ בסיסי בכתיבה, והניסוח שלה מצוין וברור מכדי שיהיה צורך להוסיף מילה מיותרת על ההגדרה הזו. אבל איך בעצם עושים זה? איך מחזיקים את תשומת הלב של הקורא? לא על ידי זיקוקים, אפקטים, קרבות או דרמות רגשיות (למרות שגם הם לעיתים חשובים), אלא על ידי שינוי. שינוי מחזיק את תשומת הלב של הקורא, כיוון שהוא גורם למצב להפוך להיות לא סטטי, ולעלילה לקבל משמעות.
הכלל הוא פשוט: בכל סצנה צריכה להיות התרחשות, שינוי. אין אפשרות שכתבתם סצנה- גם אם זה ספר דרמה- ולא השתנה בו משהו באופן בלתי הפיך (כלומר- שלאחריו הדברים אף פעם לא יחזרו להיות כפי שהיו). גם אם לא ענק, גם אם לא עניין של חיים ומוות, ואולי אפילו רק שינוי רגשי- אבל שינוי חייב להיות.

אנחנו בכל זאת בחודש אלול, אז הייתי ברשותכם רוצה לקשר את המסר היפה הזה גם לחיינו, כי אני מאמינה בכל ליבי שכללי סיפור האונברסליים בעצם משתלשלים מהאופן שבו הקב"ה מנהל את העולם, ובאופן שבו הוא טבע הסיפור האנושי:
סיפור חיינו עשוי מרגע אחרי רגע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה. הקב"ה כביכול לא "כותב" את הפרקים בחיינו לחינם. השם נותן לנו כל רגע, חודש ושנה- כי הם חשובים לעלילה שלנו, הם משמעותיים עבורנו. בחסידות מוסבר שיום ללא שינוי- הוא יום מבוזבז.


תודה שקראתם עד כאן:) שמחתי לשתף.
אסיים באיחול- שנזכה לשנה טובה ומתוקה, ושנזכה לכתוב סיפורים טובים באמת, שעושים להשם נחת ומקרבים את הסיבה האמיתית לכל העלילה האנושית הזאת- את הגאולה האמיתית והשלימה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה