ביקורת ספרות עוד פנס ודי / רותי קפלר

  • הוסף לסימניות
  • #1
ב"ה.

מן הסתם יש כאן ספוילרים. זהירות.

לכבוד החג נחתו בבית שלנו שתי מתנות מיוחדות. לא שרשרת, לא בגד חדש, לא משחק ולא מכשיר שימושי למטבח. משהו הרבה יותר משמח. שני ספרים של @Ruty Kepler.

שלישיית הכתום-שחור שוכנים, מרוטים מעט אחרי אלפי קריאות, על המדף. לידם יושב הספר המכונה "מילי" (שיבולים שנותרו בשדה). וכעת, רכשנו את "עוד פנס ודי" ואת "בסוף יקראו לך לחזור".

נתייחס לראשון ראשון (ואחרון לא נבקר, משום שבכל מקרה הסופרת הצהירה שהיא כנראה תסכים עם כל ההערות שנשלח לה, והספר יצא לאור במהדורה נוסטלגית מוגבלת) אך קודם כל: דמיינו שיש פה אלפי הקדמות והסתייגויות על עצם העובדה שאני מעיזה לכתוב ביקורת על ספר של רותי קפלר. סיכמנו? יופי. עכשיו אפשר להתחיל.

עוד פנס ודי.

למי מתאים?
במבט ראשון, הכריכה הורודה דמויית יומן פרוותי מכַוונת לקהל יעד אחד - נערות. אך אל תסתכלו בקנקן. כלומר, תסתכלו עליו, כי הוא מאוד יפה ומושך, אבל ה'מה שיש בו' בכלל לא מיועד רק לנערות. קראתם את 'שיבולים שנותרו בשדה'? תסכימו איתי שלא רק בנות בב' סמינר קראו אותו? גם 'פנס' אותו עיקרון. מובטחת לכם הנאה מרובה גם אם אין לכם יומן ורוד.

הכתיבה אלופה כתמיד. הגיחות לכתיבה בגוף ראשון של נחמי ושל המורה גרינברג מוסיפות.

הדמויות מגוונות - הירושלמיות המתנשאות והפוגעות (שלקראת סוף הספר עוברות תהליך כלשהו) לעומת הגבעתיות הנרדפות והמגובשות. מדגישה לטובה את ציבי, הבת של גרינברג, שלשם שינוי מציגה דמות שהסופרת לא 'מכריחה' לאהוב אותה ולהתחבר אליה, אלא בצורה עקיפה, דרך נחמי. המורה גרינברג המיוחדת והסמכותית, שהקשר שלה עם נחמי כל כך תורם לזו האחרונה. שרה, בת הדודה; הסמליות של תאריך לידתה לעומת זה של נחמי והקשר החזק ביניהן.

מה מייחד את הספר משאר הספרים שתוכלו למצוא על המדפים?

זהו לא דבר ייחודי בספרי רותי קפלר, אבל קשה למצוא אותו אצל סופרים/ות אחרים/ות. המסרים. רגע, רגע, לפני שאתם תוקפים אותי ביתר התנגדות, אני לא מתכוונת למסרים בקטע רע. בכלל לא. המסרים לא מלחיצים, לא מכריחים, לא מאיימים. הסופרת פשוט מראה לנו תמונת מצב ומבינים את המסר בלי להאכיל בכפית. כמעט בכל פרק מצאתי משהו שאפשר ללמוד, אבל זה לא מרגיש ספר לימוד כבד. לא "תעשו ככה ואל תעשו ככה". זה ספר קריאה לכל דבר.

העניין המרכזי בספר הוא הנידוי של הגבעתיות. היחס המשפיל, המעליב, או אפילו העדר היחס שלו הן זוכות מצד הירושלמיות. ההבנה של נחמי אחרי מה שהיא עברה, שאותה היא העבירה לבת דודתה ביחסה עם המושבניקיות. הניסיון של הגבעתיות להרשים ולרצות את הירושלמיות. אפשר לקחת את הנושא הזה לכל מקום בחיים ולכל מערכת יחסים עם חֶברה שמורכבת מבודדים שונים (בעצם כל חברה שהיא).

עוד נושא מרכזי, שמונצח גם בשם הספר, הוא הפנסים שמנסה נחמי להדליק לעצמה. היא מנסה למצוא חן בעיני הירושלמיות, כותבת מחזמר, מתחברת למירי הבוגרת. אך כל פעם שהאור כבה וההנאה עוברת, היא מחפשת פנס נוסף להדליק. עוד פנס ודי. זהו תהליך שהיא עוברת עד שהיא מוצאת את הדרך שבה עליה לבחור כדי להגיע לאושר הגדול ולאור הנצחי אותם היא מחפשת.

המשפט הכי חזק מבחינתי בספר, זה שתפס אותי והותיר אותי עם מחשבות שעות אחרי הקריאה, שממחיש את המסר הכל כך חשוב הזה, הוא המשפט הבא:

"אז מה, כל חייה תכתוב מחזמרים, ותשמע אותם מולחנים, ותתרגש ותשמח ותתלהב ותוצף אושר ותוחמא, ואז - אחרי ההופעה - שוב יגיע השיממון ותבוא הבדידות, ואז היא תרוץ לכתוב עוד מחזמר? לא. זה חסר טעם." (עמוד 159.) זהו. לא צריך להוסיף על זה מילה.

***

ועכשיו, להצהרה הדרמטית. לעניות דעתי, המסר שבשבילו לבד כדאי לכל אחד לקרוא את הספר הזה, הוא המשפט הזה: "יש בעיות שמורה לא יכולה לפתור, וזה לא מוריד מכבודה כמורה." (עמוד 84.)

רגע, תקראו אותו שוב. יופי, תודה. נכון, נערות צריכות לקרוא את המשפט הזה, אבל גם הורים, מחנכים, או כל מבוגר שמתעסק עם נשמות צעירות ומותיר עליהן רושם חייב ללמוד, לשמור ולעשות אותו. לפעמים נראה לנו שהכל צריך להיות תחת שליטתינו. שאם לא, זה מוריד מהערך שלנו, מהסמכות שלנו, מהאחריות שאנחנו מייחסים לעצמינו. אך לא. אנחנו צריכים ללמוד להרפות, להבין שלא. הכל. תלוי. בנו. וזה בסדר גמור. (במילים שלי זה נשמע שיא המטיפני, פשוט תקראו את הספר, עדיף…)

***

תתי נושאים:

חוץ מהנושאים המרכזיים, יש הרבה תתי נושאים, שיש להם חשיבות בפני עצמם, הן לעלילה והן למסרים המדוברים. למשל, ציבי, הבת של המורה, והקשיים שלה. הגישה לסבתא של נחמי. הבדידות של נחמי והתובנות העמוקות והנדירות שלה. החוויות של המורה גרינברג והלימוד ש"שכול הוא אדמת קודש, אדמה שלא נוגעים בה ולא מתקרבים אליה. ודאי שלא כותבים עליה מחזמרים סוחטי דמעות ומספיגי טישו." (עמוד 96.) וכמובן ההתמודדות החינוכית של גרינברג עם התאומות שלה ועם עצמה. ואכמ"ל.
***

לסיכום: הספר לא מיועד רק לנערות, מסב כמה שעות של הנאה צרופה (תלוי בקצב הקריאה שלכם ובמידת הפניוּת) ואם תרצו, תוכלו ללמוד ממנו רבות. בקיצור, תקנו אותו אם עוד נשאר בחנויות, לא תתאכזבו.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #4
עשית חשק לקרוא :)
לא קראתי שום ספר של רותי קפלר בידיעה שהיא היא "רותי קפלר.." לא שמעתי את השם..
ואז פעם אחת יצא לי לקרוא את הספר "אנוכי מבקש".
וזה לא היה עוד ספר..
אני קראתי המון המון ספרים, וזה באמת היה משהו אחר..
איכשהו עצרתי שם את הנשימה פעם ועוד פעם ועוד.

המסרים לא מלחיצים, לא מכריחים, לא מאיימים. הסופרת פשוט מראה לנו תמונת מצב ומבינים את המסר בלי להאכיל בכפית. כמעט בכל פרק מצאתי משהו שאפשר ללמוד, אבל זה לא מרגיש ספר לימוד כבד. לא "תעשו ככה ואל תעשו ככה". זה ספר קריאה לכל דבר.
מסכימה במאה אחוז על הכתיבה שלה, לפחות בספר שאני קראתי.

הביקורת עצמה כתובה מעניין וזורם, בצורה שרק עכשיו נזכרתי לחשוב על צורת הכתיבה שלה.. וכשזה קורה - זה אומר שזה באמת היה חלק ומשובח..
כמו שרק ספרים משובחים במיוחד מצליחים להכניס אותך לתוך העלילה בצורה שיקח לך זמן לחשוב על "איך הספר כתוב"... את פשוט בפנים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
עשית חשק לקרוא :)
יש את הספר באתר של יפה נוף... :)

לא קראתי שום ספר של רותי קפלר בידיעה שהיא היא "רותי קפלר.." לא שמעתי את השם..
ואז פעם אחת יצא לי לקרוא את הספר "אנוכי מבקש".
וזה לא היה עוד ספר..
אני קראתי המון המון ספרים, וזה באמת היה משהו אחר..
איכשהו עצרתי שם את הנשימה פעם ועוד פעם ועוד.
מדהים! מזכיר את הניסוי של הכנר שניגן ברחוב...

לפחות בספר שאני קראתי.
@.כותבת. - זה אומר שלא הבנת את התגובה שלי בסיפור בהמשכים שלך (על לחיות וחצי)? :)


הביקורת עצמה כתובה מעניין וזורם, בצורה שרק עכשיו נזכרתי לחשוב על צורת הכתיבה שלה.. וכשזה קורה - זה אומר שזה באמת היה חלק ומשובח..
וואו, תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
האמת שכן.. לא הבנתי :) נהניתי מהמחמאה גם ככה ;) אגב, מעניין אותי - במה? בסגנון? או ברעיון?
ברעיון... מנהלי סמינרים שמתמודדים עם קבלת ודחיית בנות. ההתמודדות הנ"ל היא כתוצאה ממוצאן של הבנות. בנות שהתקבלו שרוצות שחברותיהן/בנות משפחתן תתקבלנה על אף מוצאן. זה בקיצור. (יש עוד הרבה נושאים, אבל אלו הנושאים שהסיפור שלך הזכיר.) הנה ביקורת שנכתבה על הספר.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

למען הסדר הטוב-
זאת לא סקירה ספרותית אנליטית וקרה.
המלאי שלי עדיין לא התברך בתכונות הנדרשות הללו, לצערי.

אילו הגיגים. הגיגים נרגשים שנשפכו ובאו בעקבות קריאת הסיפור.
אוהדי רותי קפלר, עולו והיתכנסו דכאן, על מנת לחגוג יחד את היצירה החדשה והיפה הזאת😊
________________________________________________________

הבית | רותי קפלר. התפרסם במוסף סיפורים של עיתון משפחה סוכות תשפ"ו.

בסיפור הקצר מידי הזה - דודי חוזר אלינו.
(למה היא לא פרגנה עוד כמה אלפי מילים? אני בטוחה שמשפחה היו מסכימים!)

הפעם הוא הגיבור. גיבור מריר ועצוב למדי.
וזאת גם התשובה לשאלת המילון דולר: מה נסגר עם דודי ויפהל'ה?
כש-שניה לפני האור הסתיים, הם התנדנדו בהרבה צמתים מסוכנים.

אז כרגע דודי רווק בודד, חי בחדרון קטן בדירת שותפים, מתנדנד בין חייו המודרניים לבין הגעגועים למשפחה ולקהילה.
מעבר להגשה הספרותית היפה, רותי מגישה לנו נושא יחסית חדש ולא מדובר:
חייו של הגרוש החרדי. לא חסרים ספרים על הגרושות, ב"ה, תופעה מבורכת של השנים האחרונות.
הגיע העת הזאת.

בנוסף לדודי, רותי זורקת לקוראים המעולפים מגעגוע פרורי מידע על שאר הדמויות:
אמא של דודי נשארה מרובעת, שמרנית ותקועה. מצער לקרוא את זה, אבל היה צפוי.
נחמי עדיין נחמי, בתוספת תינוקת חדשה וצווחנית, שיירת נשואים חתנים וכלות, ומלאי ילדים בוגרים ועצמאים.
נשמע שהמשפחה הזאת במקום טוב מאוד. מאושרת.
הזוג הצעיר והחמוד מתגורר בנווה צנוברים. כן, הם עברו בסוף (!)
ומה שלום מירי והאוזן המושתלת? מה שלום היחסים בינה לבין גדליה? טוב, אל תגזימו. נשארו כמה סודות לחלום עליהם בלילה.

ונחזור לגיבור סיפורינו.
דודי לא חוזר בתשובה, הוא עדיין דודי.
הוא גם לא מתכנן לחזור, לצערה הרב של אימו.

והוא עדיין בסדר. רותי מכילה את הדרך אותה הוא בחר לחיות. בלי ביקורת ובלי לעג.
אבל-
בגלל המסלול שהוא בחר, הוא נאלץ לספוג את ההשלכות הקלאסיות.
יפהל'ה עוזבת אותו. הוא פוגש את אביטל פעם בשבועיים.
המשפחה המורחבת לא מצליחה לבלוע אותו באמת, והתמיכה שלהם לא מספקת.

הוא בודד.

את גדליה, נחמי וחיה אנחנו פוגשים ברגעים משפחתיים קסומים,
וההשוואה הבלתי נמנעת מעצימה את הבדידות של דודי, על רקע הבחירות של חייו.

אבל תכלס, לוז העניין שלשמו פתחתי את הנושא הזה:

אני חושבת שאת הסיפור הזה גדליה שכח למרקר ולשכוח למערכת להגהה.
היו רגעים שפשוט סגרתי את המוסף והצצתי לכריכה- האם אני קוראת סיפור שנכתב ע"י סופרת חרדית, בהוצאה חרדית?

העניין הוא שלא צונזרו מחשבות. לא צונזרו רגשות. לא צונזרו התרחשויות.

דודי שותה קוקטיילים ובירות בבר במחנה יהודה. דודי מקלל. טוב, הקללות מצונזרות. אבל הבנו את העיקרון טוב מאוד😊
דודי חי בדירת שותפים במגדל בקומה שבע עשרה.
דודי חושב הרבה על יפהל'ה, למרות שהם התגרשו, ועפ"י חוקי הספר החרדי-
ברגע שנתת גט שכחת שהיית נשוי אי פעם, בטח לא לדמות נשית ממשית. ובטח אין לה שם ומטען זיכרונות.

ועל זה רציתי לכתוב.

הסיפור העניק לי רגעים של חוויה ספרותית מענגת. שילוב של כתיבה נדירה, וחיים אמיתיים ומקורקעים.
גיבור הסיפור חווה תהליך של צמיחה מתוך כאב,
אבל הכאב הוא לא התמודדות שטחית ומתוייגת שנוגעת כמו תמיד רק בכותרות ובסטיגמות,
אלא נקודות קטנות ומשמעותיות שפוגשות את חיי הגרוש החרדי, שמאלצות אותו לגדול.
אגב הוא גדל, תודה לקל ותודה לרותי שהשאירה אותנו בטעם טוב.
וזה גם מוסר ההשכל של הסיפור:
הבית. הבית האישי אותו אתה כן יכול להרים, למרות החסר.

יש פה גם קריאת משנה לשאר האנושות, הורים, אחים ואחיות:
שימו לב לסוגיית השהות בשבתות של הגרוש או הגרושה. בודד להם. אתם לגמרי יכולים לעזור בעניין הזה.

_______________________________________________________________

תודה ל

Ruti Kepler@ על סיפור חג מענג. על ההצצה לחיים של דמויות שאהבתי כל כך.

מוזמנים לסחוט את דמו של הסיפור עד תום, לסתור ולבקר. מחכה לקרוא אתכם -
קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
דבר אחד אני יכולה לומר בגנות הספר הזה:
אסור לקנות אותו בימים הנוראים.
אבל זה בדיוק מה שעשיתי בטעותי, ואחרי כמה פרקים ומגוון פרצי צחוק בלתי נשלטים (שסובבו אליי כמה ראשים מופתעים) - הבנתי שעליי לגנוז אותו לימי זמן שמחתנו.
כמובן, הוא לא זכה ללוות אותי לתוכם - כבר בשבת האזינו זכו בני משפחתי להאזין לפרצי צחוק נוספים וכמובן - לציטוטים נבחרים ("אמא, מה כל כך מצחיק??") - וסיימתי אותו עוד לפני ששלושה כוכבים שלחו אותי לימי המעשה המועטים שטרם חג האסיף.
וכמובן - לבלגן המייצג שלנו, שמי ייתן ויהיה אסיף.
***
רותי קפלר, הסופרת והאמא של האמא של הבלגן, מציינת בתודות שהסיפורים לא מבוססים על המשפחה שלה. והיא מציינת שסיפור הספה הקרועה היה באמת, אבל לא מגלה אצל מי.
ובכן, עליי להתוודות כאן: הסיפור הזה התרחש אצלנו, כמעט ככתבו וכלשונו (למעט שינויים ספרותיים פה ושם). רק שאין לי מושג מי הביא אותו לידיעת הסופרת המהוללה, שאיתה לא זכיתי לערוך היכרות אישית...

[ואם אתם מעוניינים לשמוע אנקדוטת המשך לסיפור הנ"ל, מוזמנים לקרוא את הסוגריים:
הספה שלנו ז"ל ירדה לעולמה ליד הפח בערב פסח אחד, לאחר שנוערה היטב מכל מה שהתחבא בחור שלה, כמובן - חור שהגיע עד לקרקיעתה.
ואז, דקות ספורות אחר כך, ילד משתמט מעבודות הפסח, שהעדיף לשבת על החלון, הזעיק אותנו אליו בקריאות.
ולנגד עינינו נגלה המחזה הבא: הספה שלנו, זו שכבר לא יכלה עוד לשמש אותנו, ננשאת בידי שני סודנים גברתנים. אחד מחזיק אותה מקדימה - והשני ראשו מציץ הישר מתוך החור הענק, ומשם הוא סוחב את הספה...]
***
ובכן, באמת אין לי מושג אילו מצלמות נסתרות הציבה רותי בביתנו (בעצם אין סיכוי שזה מה שהיא עשתה - אחד הילדים ודאי כבר היה מוצא את המצלמות הללו ומשחק ו/או מפרק אותן...) - בכל אופן, הזדהיתי מאוד עם הרבה מהתיאורים בספר (גם אם למפלצת שלנו קוראים בשם אחר - אולי יבוא יום ואספר עליה), ובתיאורים אחרים נאנחתי לרווחה, נו, אצלנו זה לא כל כך נורא... (אבל לא את כל מה שנורא אצלנו מצאתי בספר, שתדעו.)
אצלי עדיין מכשפת הסדר מנסה להשתלט על הזירה, מתהדרת בכל מיני שיטות מיסוך צדקניות (על אוזניות שמעבירות שיעור תורה ומעבירות בנחת את הסדר - שמעתם?) אבל היא לומדת להתאזן אט אט.
עד הפעם הבאה שמפלצת הבלגן מחסלת עוד מקלף. או עט. או "אישור לערב כיתה שצריך להביא אותו חתום עד מחר, אמא! אה, ואני גם אמורה להביא מקלף, אנחנו מכינות צ'יפס".
***
אבל בואו נדבר גם על הרגעים שבהם הספר העלה בי דמעות.
לא דמעות צחוק, דמעות התרגשות.
הפרק שמשווה בין מבחן הגמר לבין מבחן החיים, למשל?
דמעות. של הבנת האמת של החיים. שבהם מצוי המבחן האמיתי.
או התובנה הפשוטה לכאורה, על אלה שעומדים מאחורי הבלגן - האוצרות שחנן אותנו ה' ושלא היינו מוותרים עליהם?
לחלוח בעיניים. (טוב, אולי גם כי בדיוק אחד מהאוצרות האלה שוב פילח מעדן מהמקרר, והחל להאכיל בו את עצמו ואת הרצפה. אבל באמת שהוא אוצר מתוק, ולא רק בגלל המעדן הדבוק ללחייו!)
אין ספק - בתוך כל ההומור הרב, רותי לא שכחה להכניס גם את העומק הרגשי ומעבר לו שהיא אלופה בו.
ואני מודה לה גם על כך.
***
ומילה על הכריכה, היצוקה (שוב) באומנות זכוכית:
היא מדהימה ומבטאת לגמרי את מה שהתבקש ממנה (וגם משכה עיניים סקרניות מילדי הבלגן הפרטיים שלי) -
אבל דבר אחד אני לא מבינה: איך אומנות זכוכית כזו יכולה לשרוד בבית של הבלגן??
***
הייתי יכולה להגג כך עוד ועוד, אבל מה לעשות שהעט בדיו עומד להיגמר, והמפלצת הפרטית שלנו בלעה את כל שאר העטים?

(טוב, נו, על מי את עובדת, גברת, כולנו יודעות שאת משתמשת במקלדת...
מפלצת בלגן שלי, את שומעת?? המקלדת שלי, וכל המחובר אליה, היא מחוץ לתחום שלך לגמרי, מובן?
נו, אם המפלצת שלי קלטה את זה - אולי יש סיכוי שהיא תהפוך יום אחד למפלצת סדר, ותייצר לנו ספר המשך ל"אמא של הבלגן"...)




קישור לביקורת האישית שכתבתי על הספר הקודם היצוק בזכוכית:
וכמובן, תיוג של האמא של הספר הזה:
@Ruti Kepler

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה