ביקורת ספרות עולם חירש

  • הוסף לסימניות
  • #21
הנזילה אצל הסבתא.
האוטובוס שהיא יודעת לפני כולם שהוא מגיע.
היא יודעת להתייחס כשהילדים בוכים בלילה.
ברור שהיו הרבה סיטואציות שהשמיעה שלה הביאה תועלת.
ואם לא היו כאלה - אז הסופרת היתה חוטאת לאמת. ואז זה היה עוד יותר מעצבן....
זה עוד יותר מחזק את מסקנתי.
למרות שהם ראו תועלות ברורות העדיפו לוותר על החריגות הזו ולא לפתח ולתחזק אותה כיכולת ברורה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
זה עוד יותר מחזק את מסקנתי.
למרות שהם ראו תועלות ברורות העדיפו לוותר על החריגות הזו ולא לפתח ולתחזק אותה כיכולת ברורה.
וזאת למה?
כי האמא נורא דאגה לשידוכים, ומה יגידו, והבת שלה מתנהגת מוזר.
וכשהיא מתנהגת מוזר ויש מזה תועלת - זה לא עניין את אף אחד. מקסימום עיקמו את האף גם על זה.
במקום לבדוק באמת מה זה, מאיפה זה מגיע, להאמין לה ממש קצת למה שהילדה אומרת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
רק מעירה שההתנהגות של אמי לפעמים קיצונית גם בקרב השומעים. לא כל שומע יושב ומתענג על ציוץ ציפורים מידי בוקר ומשתגע מפיצוץ בלונים. כמדומני שגם הסופרת הסכימה עם זה באחד האשכולות בנושא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
יש אנשים ש"משוחחים" עם חייזרים, למשל.
אולי הם משוחחים, בלי המרכאות.
העולם המאוד מדעי שלנו לא הצליח, למרות שניסה, להוכיח את קיומם של חייזרים.
זה כמובן לא מעיד על כך שלא מדובר רק במזל רע ובחוסר יכולת שלנו לתפוס כרגע בחושים שלנו או בטכנולוגיות שפיתחנו, משהו קצת שונה ולא מוכר.
יתכן שאם היינו כולנו משוחחים עם חייזרים, היינו מפיקים מכך תועלת רבה, אבל אין לדעת. אולי זה באמת מיותר.
בינתיים אנחנו נקטלג אותם כסכיזופרנים. ואם החייזרים יגידו להם לצאת לטיול דרך החלון, והם ינסו לשמוע בקולם, נגיד שהם גם מסוכנים. לא יעניין אותנו כל כך למה החייזרים אמרו להם לצאת מהחלון, כמו שנראה מציאות של בנאדם שמסתכן בטענה לא הגיונית וניבהל ממנו.
אפשר לנתח את התקשורת עם חייזרים בצורה הגיונית.
בתיאוריה, אין סיבה שלא יחיו חייזרים על אחד הכוכבים באחת הגלקסיות ביקומנו האדיר.
אלא מאי? בכוכבים הקרובים אלינו, לא ידוע על מקום שבו יכולה צורת חיים כלשהי להתקיים, מלבד בכדור הארץ.
גם אם קרתה האפשרות הקלושה, ואותם חייזרים הצליחו להתפתח ולקיים ציביליזציה מתקדמת כשלנו, ואולי אף יותר מתקדמת, אין להם כל דרך לתקשר עמנו, הרחוקים מהם מהלך מאות אלפי שנות אור.
מדענים אכן מנסים לקלוט כל הזמן שדרי רדיו מכל עברי היקום, אולי תהיה בהם שיטתיות כלשהי, ויתברר שיצורים חיים מנסים לשלוח אלינו מסר. הם גם מנסים לשלוח כל הזמן שדרים כאלו.
איך, בדרך הטבע, אנשים שאין להם מכשור משוכלל כלשהו, יצליחו לקלוט שדרים, שהמדענים המתקדמים ביותר לא מצליחים?
על זה נאמר 'חובת הראייה על הטוען'. בסיפור שבספר, לעומת זאת, המספר על אחת בעלת יכולת לקלוט גלי קול, שהמקבילה לזה בדורנו היא נניח יכולת לקלוט גלי רדיו או קרני רנטגן, אפשר להוכיח את הטענה בניסויים מאד פשוטים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
לדעתי הסוף הכואב רק מדגיש את המסר.
הספר עצמו מעניק הרבה תובנות. ממליץ לכל אחד שעדיין לא קרא - שילך לקרוא.

ובקשר לעולם נכה; אשמח אם יש מישהו מכם שקרא את כולו ויודע להגיד אם גם שם אין הפי אנד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
ובקשר לעולם נכה; אשמח אם יש מישהו מכם שקרא את כולו ויודע להגיד אם גם שם אין הפי אנד.
לא
הסוף שונה
הסוף הוא שההיפרקטיבי מקים בי"ס להיפרקטיבים ואומר שם לכולם בכנס פתיחה, שאולי כדאי להם לעשות פזיותרפיה ולהיות כמותם, היות וכולם ראו את ההישגים שהגיע אליהם בזכות ההיפרקטיביות, זה בערך.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #27
רק מעירה שההתנהגות של אמי לפעמים קיצונית גם בקרב השומעים. לא כל שומע יושב ומתענג על ציוץ ציפורים מידי בוקר ומשתגע מפיצוץ בלונים. כמדומני שגם הסופרת הסכימה עם זה באחד האשכולות בנושא.
גם לי הפריעה הנקודה הזו,
אבל צריך לזכור שלכולם היתה אפס רגישות לרעש, ואף אחד שם לא ניסה בכלל לשמור על השקט.
כלומר, בכיתה נורמלית לא יתנו לתלמידה ללעוס גזר תוך כדי מבחן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
אבל צריך לזכור שלכולם היתה אפס רגישות לרעש, ואף אחד שם לא ניסה בכלל לשמור על השקט.
כלומר, בכיתה נורמלית לא יתנו לתלמידה ללעוס גזר תוך כדי מבחן.
מצד שני, צריך לזכור שאנשים מתרגלים בדרך כלל להפרעות כאלו ואחרות, אם הם 'נולדים עם זה'.
כיום, אם מישהו מעשן בפתח בית המדרש שאני לומד בו, אני עוזב הכל בשביל לנזוף בו ולהרחיק אותו מהאזור, לפני שאחטוף כאב ראש.
ורק לחשוב על זה שלפני כמה עשרות שנים, כל בתי המדרש היו אפופים בעשן כבד של סיגריות...
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
רק מעירה שההתנהגות של אמי לפעמים קיצונית גם בקרב השומעים. לא כל שומע יושב ומתענג על ציוץ ציפורים מידי בוקר ומשתגע מפיצוץ בלונים. כמדומני שגם הסופרת הסכימה עם זה באחד האשכולות בנושא.
נכון. מצד שני, לנו דאגו להנגיש את הקולות האלו.
הייתי היום עם בת השנה וחצי שלי ברחוב, ופתאום היו יריות זיקוקים בעוצמה חריגה מכפר ערבי סמוך.
היא כמובן קפצה בבהלה ואחזה בי ואני כמובן הרגעתי אותה והסברתי לה עד כמה שהבנתה מגעת. עוד מספר פעמים שתקרה סיטואציה דומה והיא כבר לא תשים לב לכך.
במקרה שבו הילד הוא היחיד ששומע את הקולות, הוא יבהל מהם ולא יקבל הסברים או הרגעה מהמבוגרים זה עלול לגרום לו נזק אמיתי לטווח הרחוק ולפתח פוביות ממשיות,
וכל פעם כזו תוציא אותו מדעתו, גם כי לא הבין עדיין מה זה, וגם כי זו הוכחה נוספת לשוני שלו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
מצד שני, צריך לזכור שאנשים מתרגלים בדרך כלל להפרעות כאלו ואחרות, אם הם 'נולדים עם זה'.
כיום, אם מישהו מעשן בפתח בית המדרש שאני לומד בו, אני עוזב הכל בשביל לנזוף בו ולהרחיק אותו מהאזור, לפני שאחטוף כאב ראש.
ורק לחשוב על זה שלפני כמה עשרות שנים, כל בתי המדרש היו אפופים בעשן כבד של סיגריות...
מצד שלישי כמו שכתבו קודמיי צריך לזכור שאם כל הסובב לא שומע, יוצא לפעמים שעושים רעשים מעל למנעד הנורמטיבי. תארו לעצמכם טריקת דלת, גרירת כסא, רעשים הגורמים צמרמורת, וכדומה - שנעשים בלי פרופורציות ולפעמים אף תופסים את היחיד השומע - בהפתעה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
בכל אופן, זה דבר שניתן לברר גם בימינו, אצל ילדים שומעים שנולדים לבני זוג חירשים.
בדיוק בשבת זו התפרסמה ב'משפחה' כתבה על רב חבד"י חירש, שפועל רבות להנגשת היהדות לחירשים. היתה לי הרגשת 'דה ז'ה וו' כשקראתי את סיפורו ש'מגיל תשעה חודשים הוא ידע לסמן 'בוקר טוב''...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה