הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #41
כ"ד
התרגשות בחלל.
אמא יצאה מהבית עם אבא, וקרצה לנו הבנות.
הבטיחה הפתעה מתוקה.
מנסה להתרכז בחומר למבחן באלגברה. אך המספרים מתבלבלים במוחי. נוסחאות מרחפות בחלל מציירות לי לבבות...
עדינה עושה עצמה קוראת בספר. אך היטב אני מבחינה שעיניה נעוצות אי שם בחלל. חולמניות משהו.
הזמן לא זז..
שרי אצל חברה. לא מודעת להתרחשות..
אני סוגרת את הספר והמחברת. נאנחת. מחפשת להעסיק את ראשי במשהו.
המיטות פתוחות עדיין מהבוקר הלחוץ. אני מיישרת סדינים, סוגרת מיטות. מיישרת כריות. מקפלת שמיכות.
השעון מורה על אותה השעה...
מסתערת על המטבח. מגלה כלים רחוצים. מפה נקייה על שולחן. ועציץ חמוד במרכזו. מיואשת.
הכביסה לא קורצת לי בכלל. מעדיפה להשאיר אותה לאמא או לעדינה.
מה עוד יכול להעביר לי את הזמן??? אני חושבת. מגלה את עדינה לידי.
אולי נצא לקניות ביחד? היא שואלת. אני "קופצת" על הצעתה. תופסת בשתי ידיים. מכירת טובה. אמא כבר כמה פעמים ביקשה שאקנה לנו חצאיות תלבושת חדשות. הגיע הזמן והרגע.
לוקחות איתנו ארנק ונייד. משוחחות על הכל. ועל כלום.
הרחוב מלא באנשים. אני בוחנת אותם. כולם שמחים וממהרים. אישה עם ארשת רצינית חולפת על פני. מנסה לחשוב מדוע ועל מה. העולם כה ורוד. יפה וססגוני.. על מה תעצב?
החנות מקבלת את פנינו עמוסה. מפלסות דרך לחצאיות הקפלים. אין הרבה מה לבחור. צריך רק לחפש מידה ואורך מתאים.
מדפדפות בין החצאיות, מחפשות. מוכרת פנויה ניגשת אלינו. עוזרת ומכוונת. בידינו 2 חצאיות חדשות ומגוהצות למשעי. עדינה משלמת כשהנייד מצלצל. מספר מסוים מאד מקפיץ את ליבי. אני מסמנת לעדינה ויוצאת החוצה.
"מזל טוב. נולד לנו בן" הקול של אבא נרגש. קטוע. הקו מתנתק. עדינה מגיעה במרוצה.
"יש לנו אח! משותף!!!" אני צוהלת לקראתה. פניה מאירות וגומותיה מעמיקות.
"למי נראה לך שהוא דומה?" היא שואלת. "אני מקווה שהוא דומה לך..." אני אומרת היא צוחקת. מאושרת.
"תראי איזה בגד מתוק!", היא מצביעה על אוברול מיניאטורי כשאנחנו חולפות ליד חלון ראוה.
אנחנו לא מתאפקות. נכנסות. ממששות בגדים קטנים. מתרגשות. "נראה לך שהוא כזה קטנצ'יק?" היא שואלת. מצביעה על חליפת ברית יפהפייה. "אני לא זוכרת את הגיל הזה.. כששרי נולדה הייתי בת 6 בסך הכל..." אני עונה. מתפלאת מתפעלת מהגודל.
אנחנו בוחרות כמה בגדים קטנים וחמודים. בגווני התכול בייבי.
אני מוסיפה לערמה גם אחד חום. מוציאות את דמי הכיס שלנו, ומשלמות.
"נתקשר להודיע לשרי!" אני אומרת. כשהנייד מצלצל שוב. "אני רוצה לדבר איתכן" כך אבא.
הוא נשמע מתוח מעט. רציני.
"בעוד שעה בערך אבוא הביתה. תדאגו שגם שרי תהיה". עכשיו הלב שלי מריץ את דפיקותיו. משמיע את עצמו באוזני בדציבלים גבוהים מידי.
התרגשות בחלל.
אמא יצאה מהבית עם אבא, וקרצה לנו הבנות.
הבטיחה הפתעה מתוקה.
מנסה להתרכז בחומר למבחן באלגברה. אך המספרים מתבלבלים במוחי. נוסחאות מרחפות בחלל מציירות לי לבבות...
עדינה עושה עצמה קוראת בספר. אך היטב אני מבחינה שעיניה נעוצות אי שם בחלל. חולמניות משהו.
הזמן לא זז..
שרי אצל חברה. לא מודעת להתרחשות..
אני סוגרת את הספר והמחברת. נאנחת. מחפשת להעסיק את ראשי במשהו.
המיטות פתוחות עדיין מהבוקר הלחוץ. אני מיישרת סדינים, סוגרת מיטות. מיישרת כריות. מקפלת שמיכות.
השעון מורה על אותה השעה...
מסתערת על המטבח. מגלה כלים רחוצים. מפה נקייה על שולחן. ועציץ חמוד במרכזו. מיואשת.
הכביסה לא קורצת לי בכלל. מעדיפה להשאיר אותה לאמא או לעדינה.
מה עוד יכול להעביר לי את הזמן??? אני חושבת. מגלה את עדינה לידי.
אולי נצא לקניות ביחד? היא שואלת. אני "קופצת" על הצעתה. תופסת בשתי ידיים. מכירת טובה. אמא כבר כמה פעמים ביקשה שאקנה לנו חצאיות תלבושת חדשות. הגיע הזמן והרגע.
לוקחות איתנו ארנק ונייד. משוחחות על הכל. ועל כלום.
הרחוב מלא באנשים. אני בוחנת אותם. כולם שמחים וממהרים. אישה עם ארשת רצינית חולפת על פני. מנסה לחשוב מדוע ועל מה. העולם כה ורוד. יפה וססגוני.. על מה תעצב?
החנות מקבלת את פנינו עמוסה. מפלסות דרך לחצאיות הקפלים. אין הרבה מה לבחור. צריך רק לחפש מידה ואורך מתאים.
מדפדפות בין החצאיות, מחפשות. מוכרת פנויה ניגשת אלינו. עוזרת ומכוונת. בידינו 2 חצאיות חדשות ומגוהצות למשעי. עדינה משלמת כשהנייד מצלצל. מספר מסוים מאד מקפיץ את ליבי. אני מסמנת לעדינה ויוצאת החוצה.
"מזל טוב. נולד לנו בן" הקול של אבא נרגש. קטוע. הקו מתנתק. עדינה מגיעה במרוצה.
"יש לנו אח! משותף!!!" אני צוהלת לקראתה. פניה מאירות וגומותיה מעמיקות.
"למי נראה לך שהוא דומה?" היא שואלת. "אני מקווה שהוא דומה לך..." אני אומרת היא צוחקת. מאושרת.
"תראי איזה בגד מתוק!", היא מצביעה על אוברול מיניאטורי כשאנחנו חולפות ליד חלון ראוה.
אנחנו לא מתאפקות. נכנסות. ממששות בגדים קטנים. מתרגשות. "נראה לך שהוא כזה קטנצ'יק?" היא שואלת. מצביעה על חליפת ברית יפהפייה. "אני לא זוכרת את הגיל הזה.. כששרי נולדה הייתי בת 6 בסך הכל..." אני עונה. מתפלאת מתפעלת מהגודל.
אנחנו בוחרות כמה בגדים קטנים וחמודים. בגווני התכול בייבי.
אני מוסיפה לערמה גם אחד חום. מוציאות את דמי הכיס שלנו, ומשלמות.
"נתקשר להודיע לשרי!" אני אומרת. כשהנייד מצלצל שוב. "אני רוצה לדבר איתכן" כך אבא.
הוא נשמע מתוח מעט. רציני.
"בעוד שעה בערך אבוא הביתה. תדאגו שגם שרי תהיה". עכשיו הלב שלי מריץ את דפיקותיו. משמיע את עצמו באוזני בדציבלים גבוהים מידי.
)
