סיפור בהמשכים עלה קטן

[מ. ברא"י]

י"ב

חוזרים היום לבית הספר.

בטני מתהפכת,

אני לחוצה. חוששת.

לא יודעת איך אתקבל על ידי הבנות, והמורות.

האם יסתכלו עלי יותר מידי, או יניחוני לנפשי.

מסרקת את השיער כבר פעם שלישית.

בודקת בפעם השנייה אם הכנסתי את כל המחברות לילקוט.

אולי לא אלך, ודי?

מצחיקה קטנה. אני לועגת לעצמי. חושבת שמחר יהיה אחרת?

כשהשעה מספיק מאוחרת אני יוצאת סוף סוף מהבית

אמא מלווה אותי לדלת, מבינה.

נשיקה על הלחי, ויצאתי.

בדרך כולם מסתכלים עלי, בוחנים אותי.

העצים מרימים גבה, הציפורים מסתודדות, והמדרכה סוחבת בקושי את רגלי.

הדרך לא נגמרת, ואיני רוצה שתסתיים לעולם..

תולשת עלה קטן מעץ. מתנצלת. מביטה בו. כמה הוא דומה לי... תלוש. קטן. אבוד...

שרה לעצמי בלי קול "תחזיק חזק עלה קטן שלי" מחזיקה. מתחזקת. ד' איתי...



חוזרת מבית הספר עליזה. היה ממש נחמד. ומלבד ילדה אחת מכיתה ג' אף אחת לא באה לבדוק אותי...

ציפי פטפטה איתי בהפסקה, איזשהו אבן נגולה מליבי. קושי ההסתרה.

כבר לא צריכה להציג. כולם כבר יודעים. זה מקל. זה משחרר.

תיבות הדואר מלאות בעלון צדקה.

מוציאה כבדרך אגב את שלנו מהתיבה. נעצרת. הלומה.

אבא מביט בי מחייך. ואני מביטה בו עצובה. מסובבת את הבניין ומתחבאת.

פותחת את העלון. קוראת. נקרעת. טפטופים מרקדים מעיני. מטשטשים אותיות ומילים.

מסתירים טרגדיה ויתומים.

מקפלת את העלון בעדינות. מצמידה לליבי. אבא'לה. אני מתביישת.. כולם ידעו שאנחנו נצרכים?

אולי אפילו המורה כהן תתרום.. בושות איומות...

אני בבית. לא שמתי לב שעליתי בכלל..

"תמי" אמא לצידי. פניה חיוורות ומבטה מתנצל.

"לא ידעתי שכל כך מהר יחלקו.. תכננתי לדבר איתך קודם. להסביר"

מה יש להסביר פה? אני חושבת. כעוסה.

אמא מורידה ממני את הילקוט, מפנה לי מקום ליד השולחן.

"הכסף שאוספים הוא בשביל לחתן אתכן, אי"ה. ליום יום אנחנו ברוך ד' מסתדרים"

משהו בי נרגע. אני נושמת. "גם לי זה לא קל.." היא לוחשת. אני מחבקת אותה.

"אמא. זה בסדר. אני יודעת שאת רק רוצה את טובתנו" היא מלטפת את לחיי.

מבט מודה בעיניה. "אכן, לא קל לנו. אבל ביחד נתמודד.."

---מחכה לביקורת!---

 

[מ. ברא"י]

י"ג

הנוף נוסע מול עיני. בורח לו לאנשהו.

ואני מתקדמת לצפון.

סביבי המון בנות. אך אני בודדה.

המזוודה מחכה לי בתא המטען. גם את היומן ארזתי בו. ידיד קרוב. כשאהיה רחוקה כל כך...

שומעת אותן שרות "כי אבי ואימי עזבוני" בשני קולות... איך הן מעיזות ככה לצחקק על יתמותן?

משהו מתחמם לי בעיניים. מדמיע.

אני פותחת סידור ומטמיעה בו את יגוני.

לא מצליחה להתרכז. המנון 'כולנו יחד' נשמע בקול רם ברחבי האוטובוס.

מתחרטת שהשתכנעתי לנסוע.

אמא דרבנה אותי, חשבה שאיהנה. מתגעגעת הביתה כבר מעכשיו...

הסידור סופג הכל. אך לא נותן מרווח נשימה. מרחיקה אותו למעט אויר. ורוח.

מקרבת לליבי באהבה. בצימאון.

מסתדרות בחדרים. חתולה מבוהלת קופצת החוצה מהחדר.

אני עוזבת אותו לטובת חדר אחר.. ממילא איני מכירה פה אף אחת...

יורדות לחדר אוכל. האוכל מרגיש לי חסר טעם. הבנות סביבי אוכלות בתאבון. מערימות הרים וגבעות על צלחותיהן. עולה לי בחילה.

יוצאת לחצר. מחפשת אויר ואור. רואה רק דיבורים. צחוק. וצהלות שמחה. מרגישה לא קשורה.

נכנסת לחדר. הוא ריק. אני שמחה. מוציאה את היומן האהוב. מעט נחמה מביא הוא לנפשי.

יומן יקר.

כמה אני מתגעגעת...

היית מאמין שאני אהיה במחנה ליתומות?!

מה הקשר שלי לזה?

וכולן שמחות ועליזות.

איך? איך אפשר כך לשמוח ולצהול,

כשמעליך מרחפת כותרת של יתומה???

טיפה נושרת מעין מלומדת דמעות. חברותיה מצטרפות לחגיגה מרטיבות את פני.

משקות את ליבי. מרגיעות מעט את הבערה.

הולכת לאולם הכנסים. רגועה יותר. משתתפת בשיחה. מתחילה להנות. להבין.

מצאתי לי חברה. דסי. יתומה מאם כבר חמש שנים. וואו! זה המון!!! איך שורדים את זה?

הגומות בלחייה מחייכות אלי. מזמינה אותי לשבת לידה. כבר לא לבד.

קריוקי! מכריזה המנחה. וליבי נחמץ.

כמה אני אוהבת לשיר! אבל עכשיו אאלץ לצאת. אני עדיין בשנה..

דסי טובת הלב מלווה אותי החוצה. נשארת לשוחח ולהסיח.

אנחנו מחליפות מספרי טלפון. מבטיחות לעמוד בקשר.

בדרך חזור גם אני מצטרפת להמנון. ואף שרה בעליזות "כי אבי.... עזבני"

לא לחשוב. להנות!

לבכות אפשר אחר כך...

 

[מ. ברא"י]

י"ד

מרגישה בלונה פארק.

הבטן מתהפכת, הראש מסתובב...

יושבת במונית בדרך להר המנוחות. מרעידה.

חושבת על היום הזה. לפני שנה. לא מאמינה שכבר עברו 12 חודשים...

עומדת ליד אבן שיש. האבן קרה, מצמררת אותי.

אבא, אתה כאן? אתה שומע אותי? אני כל כך מתגעגעת אליך.

אמא לצידי גואה בבכי. אני לא מסוגלת לשמוע אותה ככה. חלשה. צריכה אותה חזקה. בשבילי. תמיד.

הודפת את הדמעות. לא מרשה להן לבוא. פוחדת להנמס. להאבד. לאבד את שפיות דעתי.

חייבת להיות חזקה. בשבילי. בשביל אמא.

מדמיינת את תחיית המתים. איך אבא יקום פתאום ויצא מקברו..

אבל המצבה נראית כבדה מידי. איך ירים אותה לבדו? מי יעזור לו? אני נלחצת.

ד' הוא כל יכול. מזכיר לי קולו של אבא בראשי. ואם ביכולתו להקים מתים. קל וחומר שגם להוציאם מהקבר...

המחשבה מעודדת. רפויה אני משכיבה את ראשי על אבא'לה. נטענת בכוחות. באמונה. מתרפקת.

טוב לי. ואני לא רוצה לעזוב את המקום.

סבא מתקרב. רוצה לומר קדיש. אני מתרוממת בלית ברירה וזזה הצידה.

אבי אבא עומד נתמך. קולו רועד עת מתחיל הוא באמירת הקדיש. כאב חד של אב ששיכל בנו.

דוקר את ליבי במחט. מזליג נהרות דמע. מרטיב את עיני הנוכחים..

לאחר שפונים כולם ללכת, אני ניגשת שוב. מרגישה חייבת.

עומדת דמומה. נושמת אל תוכי עוד קצת אבא.

נותנת ליטוף אחרון למצבת האבן. מניחה אבן קטנטנה. ומצמידה נשיקה אוהבת לאבא'לה שלי.

דרך חזור עוברת בדממה. סוג של קדושה והתעלות נמצאים בחלל הרכב.

לא רוצה להפיג את הקסם. את השלוה.

---מחכה לתגובות---

 

[מ. ברא"י]

ט"ו

משהו טוב הולך לקרות.

אני מרגישה.

אמא מסתובבת עם חיוך ועיניים בורקות. שיר על שפתיה.

איזה אירוע יש בקרוב? אני חושבת על יום הולדתי. תכף אהיה בת 14.

לא נראה לי שאמא זוהרת בגללי...

יום הולדתי ה-13.... כמה דמעות שפכתי באותו היום.. כמה כאב הזלגתי במורד לחיי..

אבא לא היה איתנו. ולא חגגו לי כמעט בגלל ה"שנה"..

אפילו מתנה לא קיבלתי. וזה כאב לי. ואם היו מביאים לי? אני מאתגרת את עצמי.

הייתי כועסת. בהחלט. אבא שלי נפטר ואני חוגגת עם מתנות?

מעניין איך יהיה השנה... אולי אמא מתכננת להפתיע אותי?

לא מתארת לעצמי עד כמה...

"תמי'לה" רך. אוהב. ילדותי מעט. כמו פעם... זה בא לרמוז לי משהו?

אמא מחליקה על כתפי. מסמנת לי להתיישב לצידה על הספה.

מתיישבת במתח קל. רואה את עיניה בורקות מאושר ומצח מכווץ ממתח.

מעניין מה זה יכול להיות..

"הרבה זמן חשבתי על זה" היא מתחילה. משחקת בשרשרת. לא מביטה בי.

"התייעצתי עם כמה וכמה. ואני חושבת שזה הצעד הכי נכון לכולנו כרגע."

מרימה עיניה אלי, מצפה ממני. למה? "אני לא מבינה על מה את מדברת..." אני לוחשת.

מרגישה שמשהו גדול ועוצמתי תכף יצנח עלי. עלינו.

עיניה מאוכזבות מעט. רצתה שאבין בלי שתאמר במפורש. קשה לה מן הסתם.

רגע. אולי. אולי? היא מדברת על אבא חדש?.... אני מביטה בעיניה מנסה לגלות את הצפון בהן.

לא רואה כלום. חושך. פחד. ידי מרעידות. חם לי וקר. "תמי?" אמא מניחה יד על ברכי הרועדות.

מנסה להרגיע. אני מביטה בה. מנסה להעלות חיוך על שפתי. למענה.

"אני אהיה בסדר. אמא.." קולי נשמע צרוד. "העיקר שאת תהיי מאושרת" מורידה עיניים. מחפשת נקודה בטוחה להאחז בה. נקודה שאינה מטושטשת...

"אני יודעת שזה יהיה לך קשה בהתחלה, תמי'לה שלי.." אנחנו כל כך קרובות שמספיק לה ללחוש.

"שתדעי שאני עושה זאת בעיקר למענך. אני יודעת שזה יהיה לטובתך." אני לא מבינה. אך מרגישה את השלווה והביטחון בדבריה. והם משפיעים עלי. מורידים רעד.

"הוא יהיה אבא מקסים. לא במקום אבא היקר שלך. אין מישהו שישווה אליו. תמיד תזכרי ותאהבי אותו"

מילותיה טובות לי. מתוקות ומרוות.

"יש לו בת אחת. קטנה ממך בשנה ויום..." אני מופתעת. מרימה עיניים רטובות.

"תמיד חלמתי על אחות בגילי.. זה.. יוכל להיות נפלא!"

אני מתרגשת. רואה את אמא נושמת לרווחה. אור חוזר לעיניה.

 

[מ. ברא"י]

ט"ז

"אמא שלי התארסה!"

אני מודיעה בכיתה כשבת צחוק על פני.

במקום שתדברנה מאחורי גבי. ותעברנה שמועות. מעדיפה שידברו איתי ישירות..

"מזל טוב!" ציפי. תמיד ראשונה. תמיד קרובה. יודעת מה לומר ומתי. אף שכבר יידעתי אותה על כך אמש...

"וואי, איזה מצחיק שזה..." אחת עם פחות טקט. אבל עדיף כמו שאמרתי. לפני ולא מאחורי או מצדדי..

"תהיה חתונה רגילה?" שושי. "היא תלך עם שמלת כלה?" נעמי. "רגע, את תלכי בכלל לחתונה שלה?" רות.

"מה פתאום, ילדים לא באים לחתונת הוריהם!" תמר.

כולן מתאספות סביבי. יש נושא חם. ואקשן..

קצת עצוב לי לעמוד כך במרכז העניינים. אך גם נחמד ומחמם לב.

לפחות איני עונה למה שלא מתחשק לי לענות. והן אפילו לא שמות לב... דנות בינן לבין עצמן..

אפילו טרם הנחתי את הפצצה האמיתית... מעניין איך תגבנה.

"אנחנו נעבור דירה לעיר אחרת" זהו. אמרתי. שקט. תדהמה. הלם.

תמר מתעשתת ראשונה. "תחסרי לנו כל כך!" ציפי עומדת לצידי. עיניה בורקות. ולא משמחה.

אותה כבר עדכנתי קודם. בכל זאת. חברה טובה. כמה בכתה כששמעה את הבשורה.

על האחות החדשה איני רואה צורך לדווח. רוצה להשאיר אותה לעצמי. ולדמיונות...

פוחדת שהחברות תהרוסנה את דמיונותיי. חוששת שתנפצנה אשליה של אחות קרובה.

ציפי חברת אמת. שמחה בשבילי כל כך. יודעת כמה חלמתי ודמיינתי על אחות בגילי.

התלהבה מצירוף ימי ההולדת הקרובים. הציעה שנחגוג יחד.. אפילו עוד טרם החתונה. כך שניצור קשרים טובים בינינו כבר עכשיו. יחד ישבנו והגינו בתוכניות גרנדיוזיות. בבלונים וקישוטים. בעוגות ובממתקים.

אך אמא חושבת כי זה לא מתאים כרגע. עדינה עשויה להיבהל מכל זה. קודם ניצור קשר לאט ובטוח.

אחר כך נדע מה מתאים לה איך וכמה..

לבינתיים קניתי לה מתנה. באישורה של אמא. וגם כתבתי לה מכתב.

עדינה יקרה

אחותי החדשה

מזל טוב ליום הולדתך

מאחלת לנו יחד חיים מאושרים כייפים וזורמים...

מחכה כבר להיות אחותך

אוהבת כבר מעכשיו..

תמי

מקווה שנמצא דרך להעביר לה קרוב ליום ההולדת...

והלוואי ונוכל להיות באמת חברות טובות. הלוואי.

 

[חני כהן :)]

סיפור מרגש

 

[מ. ברא"י]

י"ז

אני עומדת נרגשת בשחור שחור. על חולצתי מן שכמיה בזהב.

נהר אימהות זורם פנימה. האולם המפואר מקבל את פניהן במכובדות.

עומדת ממתינה בעמדה משקיפה על הפתח. מצפה לאמא שלי.

מנסה לנחש מהי ההפתעה שהבטיחה להביא לי למסיבה.

שמא כוונתה לסבתא? ואולי כוונתה דווקא למארז ממתקים חמוד?

אולי... מה עוד יכול להיות? אני מצפה לה סקרנית.

רואה אותה בכניסה. הנה היא!

רצה אליה. מחבקת. "שמחה שהגעת כבר. אמא!" אומרת יפה שלום גם לסבתא. ופתאום שמה לב לנערה נבוכה שעומדת לידינו.

רוצה לשאול אותה אם היא מחפשת מישהי. אולי אוכל לעזור. כשאמא שלי מקרבת אותה אלי.

"תכירי תמי. זוהי עדינה." אני המומה. בוחנת אותה מצמתה החומה. נמשיה המשוקלדים. ועד לנעלי ה"פיתה" שלה.

"שלום עדינה" אני אומרת. לא יודעת אם מקובל ללחוץ יד.. רק מרגישה עמוק בלב שאני אוהבת את הדמות הזאת.

"שלום תמי." גומה קטנה וחמודה מחייכת אלי מלחיה הימני. מוסיפה לה חן נוסף בעיני.

עיניה ביישניות. וחיוכה נבוך מעט.

"אני כל כך שמחה שבאת" מנסה להפשיר אותה מעט. לתת לה תחושה טובה ושייכות.

"אז איך הנכדה החדשה שלי?" שואלת אותי סבתא בגאווה. אני צוחקת "היא מקסימה!" שולחת עוד חיוך קטן לעבר הדמות החדשה.

"אני חייבת לרוץ כבר לבמה" מתנצלת. מעבירה מבטי ליקרות שלי. וממהרת אחורנית.

שניה אחר כך נזכרת. "גם אני הכנתי לך הפתעה. אמא" אני לוחשת מעט בקול כדי שגם סבתא ועדינה תוכלנה לשמוע.

אמא נראית מופתעת ומסוקרנת. אין לי ממש פניות לבחון אותה כרגע.. ממהרת לבמה.

המקהלה פותחת בשיר קבלת פנים לאימהות.

ואז. ברגע הנכון. אני מתקדמת לעבר המיקרופון. נוטלת אותו בידי נרגשת.

מתחילה לשיר ולא רואה יותר אף אחד...

חוזרת למקומי. רואה את אמא מנגבת דמעות. ומרגישה שגם לחיי רטובות הן.

מגיעה לה לאמא הנחת הזאת. כמה היא נותנת ומשקיעה בנו כוחות. שנגדל היטב שמחות ומאושרות.

שלא יציק לנו החסר... שפחות יכאב. למרות ובגלל חסרון האב...

הייתה מסיבת גמר יפה. קיבלתי את תפקיד הסולנית בכמה שירים. אולי זה גם קצת מרחמים?

השתדלתי לא לחשוב יותר מידי. רוצים לשמח אותי. אז שיהיה כך ודי.

העיקר שגם אמא תרווה נחת.

 

[לוטם]

וואו.
גילתי את הסיפור הזה עכשיו.
אין מילים.
נוגע. מרגש. מפחיד. מדהים.
תמשיכי.

 

[מ. ברא"י]

וואו.
גילתי את הסיפור הזה עכשיו.
אין מילים.
נוגע. מרגש. מפחיד. מדהים.
תמשיכי.

תודה!
מעודד ומחזק מאד.

 

[מ. ברא"י]

י"ח

ממסיבת הגמר, התהדק הקשר בינינו.

עדינה נערה עדינה ועמוקה. כיף לשוחח איתה.

השיחות הטלפוניות שלנו גולשות לא פעם אל תוך הלילה..

אני נהנית לשתף אותה במחשבות שלי על הסמינר, על החברות ובכלל על ההתחלה החדשה שלנו.

גם היא תעבור דירה כשהורינו יתחתנו.

נהיה יחד חדשות בשכונה. נלבש בגדים זהים ונהיה כמו תאומות..

הכל נראה ורוד כל כך. שמח ועליז.

לזמן החתונה ולשבועיים אחריה היינו שרי ואני אצל דודה יהודית.

קצת כעסתי שהיא הולכת ואני לא.

פתאום חשבתי שאמא כבר לא תהיה קרובה אלי כל כך. היא תשתף את אבא החדש, תשוחח אתו.

ומה יהיה איתי? לפחות יש לי את עדינה. אני חושבת שהיא מהווה פיצוי הולם בהחלט.

אני חשה לפתע דגדוג עז באצבעות. מן קריאה חזקה להתיישב ולכתוב.

יומני היקר.

זמן רב מאד עבר

ועליך לא כתבתי זה מכבר..

יש לי חברה-אחות חדשה

נערה חמודה ועליזה

כה נחמדת ועדינה

אימי עם אביה התחתנה.

וכעת אנו משפחה.

ובטעות יצאה לי חריזה..

חדר בנות. מיטת שלישיה. מצעים נקיים. ריחניים. החדר צבוע בוורוד חלומי...

אנחנו נכנסות. "אני תופסת את המיטה התחתונה!" קוראת עדינה. ואנחנו צוחקות.

אמא ואבא מביטים לעברנו מהצד, מחויכים. לרגע עוברת לי צביטה בלב.

מתגעגעת. לאבא'לה. שלי. האמיתי. משפילה ראש, מוחה דמעה. מרימה מבט אל עדינה.

היא מבינה. נראה שעברה לה אותה המחשבה בראש...

"מתגעגעת?" היא לוחשת. אני מהנהנת. חוששת לפתוח פה. שמא תצא יבבה..

בלילה מאוחר, כששרי כבר ישנה במיטה העליונה, אומרת לי עדינה. "האמת שאני גם מתגעגעת. לא רק לאמא שלי. אלא גם לאבא שלי.

שום דבר כבר לא יחזור להיות כמו שהיה עד עכשיו..." אני נותנת לה יד. לוחצת אותו חזק.

היא מחזירה לי לחיצה.

"אנחנו יחד בקושי." אני לוחשת לה.. "אנחנו עכשיו משפחה. ונתמוך זו בזו."

היא מהנהנת. חיוך דק עולה על שפתיה מדגיש גומה בלחי ימין.

הנמשים שלה מחייכים אלי מתוך החושך, מעודדים אותי.

נשימותיה רגועות ואני מוצאת עצמי מקנאה בה. על השלווה שבה.

על היכולת שלה להרפות.

----מחכה לביקורת----

 

[shevi123]

סיטואציות מורכבות... והכתיבה שלך זורמת ומדהימה.
רק שואלת - המציאות היפה הזו לא מדי פסטורלית? הקשר החלק עם האחות החורגת, עם האב החד. המציאות החדשה והלא פשוטה מזמינה התלבטויות, סיטואציות מורכבות וקונפליקטים. הלא כך?
מנסה למצוא אותם ולא כל כך מצליחה.
הייתי שמחה גם לשמוע יותר דיבורים ספונטנים ותקשורת בין הדמויות, כך שאוכל להרגיש זבוב על הקיר.
תמשיכי לפנק בפרקים שלך. מחכה להמשך.

 

[מ. ברא"י]

רק שואלת - המציאות היפה הזו לא מדי פסטורלית? הקשר החלק עם האחות החורגת, עם האב החד. המציאות החדשה והלא פשוטה מזמינה התלבטויות, סיטואציות מורכבות וקונפליקטים. הלא כך?

צודקת. אולי באמת הגזמתי קצת...
אבל הסבלנות משתלמת....

תמשיכי לפנק בפרקים שלך. מחכה להמשך.

תודה!
איזו מפרגנת שאת!
ההמשך יבוא אי"ה...
הוא כבר כתוב...

 

[מ. ברא"י]

י"ט

אני הולכת לסמינר,

ועדינה ושרי לבית הספר.

שיגרה.

הלימודים בסמינר סוחפים אותי. המורות, החברות, הכל נראה מלהיב כל כך. חוויתי.

משהו אחד עדיין מעיק לי על הלב. היתמות.

רוצה כל כך לזרום. לספר. לא לנצור את לשוני כשמשוחחים על אבות. לא לפסוע צעד אחורה כששואלים אותי שאלות קצת מעבר..

משתוקקת להוריד את האבן הזו מהלב. מרגישה היטב את כובדה. וממש זוכרת איך זה מרגיש כשהיא איננה.

זה אולי מעט לא נעים להיות חשופה, אך קשה ומעיקה עוד יותר ההסתרה.

רק שכרגע איני רואה את עצמי נעמדת ומודיעה קבל עם ועדה. "רבותי, אני יתומה!"

חיוך ציני שעולה על פני. הופך חיש מהר לחיוך רחב ושמח. בשבת הבאה יש לנו שבת אחיות. אקח איתי את שרי. היא בטח מאד תהנה.

רגע. אולי אביא גם את עדינה? אני כל כך רוצה להכיר לה את חברותי. את חלקן היא כבר מכירה מהסיפורים שלי... זה רעיון!

הרעיון מוצא חן בעיני עדינה. ויחד אנחנו מתכננות מה נלבש בשבת, ואיזו תסרוקת ניצור משערותינו...

הפעם גם שרי שותפה לחגיגות ולשיחות. מתרגשת לא פחות מאיתנו ואולי אף יותר..

יומן שלי.

יומן יקר.

אני כל כך מתרגשת לקראת שבת.

זו בטח תהיה חוויה רצינית.

משום מה אני חשה פרפורים בבטני. לא יודעת מדוע ולמה...

זה בטח מהתרגשות.

גם שרי וגם עדינה תבאנה איתי לשבת אחיות!

מקווה שהחברות לא תבטנה עלי מוזר שאני מביאה אחות כה גדולה...

בבית הספר הקודם זה היה די מקובל.

פתאום כל העניין מתחיל להראות לי מגוחך למדי.

"זה ממש לא מגוחך" יוצאת עדינה להגנת שתינו. "אני כל כך מחכה כבר לראות את חברותיך..."

היא מוסיפה. "ואל תשכחי ששנה הבאה גם אני מצטרפת לסמינר! נהיה המון ביחד..."

היא מרגיעה אותי. קצת. משהו לא ברור מטייל לי בלב, גורם לו להאיץ פעימה.

מנסה להתעלם, לחשוב חיובי, זה לא ממש עוזר.

ערב שבת מגיע. עדינה ואני עוזרות לארגן את הבית לקראת המלכה.

עדינה מדברת בהתרגשות. ואני עונה לה בשפה רפה. חוששת שמשהו עומד לקרות.

 

[shevi123]

הלב שלי דופק ביחד איתה.
איך את מעבירה את הרגשות בחדות כזאת?
ו... תשמרי עליה. שיהיה לה טוב
מחכה להמשך...

 

[מ. ברא"י]

הלב שלי דופק ביחד איתה.
איך את מעבירה את הרגשות בחדות כזאת?
ו... תשמרי עליה. שיהיה לה טוב
מחכה להמשך...

תודה!
את מהממת....

 

[מ. ברא"י]

כ'

שבת בבוקר. שרי מעירה אותי. מרוגשת. "היום. היום אבוא איתך לסמינר!" אני מחייכת אליה. מסלקת מליבי תחושה לא נעימה.

אחרי התפילה אנחנו יוצאות למרפסת. מדמיינות מה יהיה ואיך. ההרגשה שלי משתפרת.

אחרי הכל. מה כבר יכול להיות? עדינה כל כך נחמדה. כולם יאהבו אותה מיד. לא יתייחסו לעובדה שהבאתי לשבת אחיות אחות כה גדולה.. ואולי זה בכלל מקובל בסמינר?

הסעודה נגמרת מהר מידי. והשעה עדיין מוקדמת. "מתי כבר הולכים?" שרי מנדנדת. אומרת בקול את שאנחנו חושבות בשקט...

"אולי נתארגן ונצא קצת לטייל?" מציעה עדינה. ממש במקום.

מתארגנות. יוצאות אל השמש החמימה שבחוץ. הרחוב שקט. אנשים נמים שנת צהריים. ואנחנו מטיילות להנאתנו.

הרחוב מתחיל להתמלא אט אט בבנות בית ספר ובנות סמינר. אנחנו מביטות אל השעון ורואות שהזמן, לבסוף, איכשהו עבר..

"הי, תמי. שבת שלום!" מרים, חברתי מהכיתה. "אחיותיך?" היא שואלת. אני מהנהנת בחיוך של גאווה.

"נכון שהן חמודות?" אני קורצת לעדינה. נמשיה של עדינה צוחקים אלי. מאירים לי את הלב.

"בהחלט חמודות!" אומרת מרים. "אני הבאתי את אחיינית שלי" ילדה ביישנית בגילאי הגן מסתתרת מאחוריה.

"אני הקטנה בבית. אז אין לי אחיות להביא.." היא מספרת.

הגענו לסמינר. הכיתה מלאה בבנות מכל סוגי הגילאים. שמחה לגלות עוד שתיים שנראות בנות גילה של עדינה.

המדריכה מסדרת את כולן במעגל, "כעת נעבור אחת אחת ונשמע שמות ותחביבים." אנחנו מביטות סביב בציפייה וסקרנות. מחכות בהתרגשות לתור שלנו.

"אני הכי אוהבת לעזור לאמא" אומרת ילדה חמודה בת שלוש.

"ואני אוהבת לאכול המון שוקולדים" אומרת במתיקות ילדה כבת חמש.

תכף מגיע תורנו. אני נושמת עמוק. לוקחת אויר ואומץ. ופותחת בלי לחשוב מידי הרבה "אני הבאתי 2 אחיות. הגדולה היא אחותי החורגת" הלם. שמופר מהר מאד בשאלות. מה. איך. למה...

מספרת להן שאבא שלי נפטר לאחר מחלה קצרה, ואימי נישאה שוב לאביה של עדינה. מביטה אליה.

רואה אותה חיוורת. שפתיה רועדות. היא ממלמלת משהו ויוצאת מהכיתה.

הבנות לא שמות לב, ממשיכות לתשאל. לדבר, ולספר. ובמקום שאחוש שאבן נגולה מליבי.

אני חשה שנוספה על צווארי אבן ריחיים כבדה ומפחידה.

 

[מ. ברא"י]

כ"א

בדרך הביתה.

עדינה שותקת. מזעיפה פנים לשאלותיי. כועסת.

מה עשיתי לא בסדר? מנסה לחשוב. אכפת היה לה שאמרתי שהיא אחות חורגת?

אולי זה באמת לא היה בסדר מצידי. הרי אנחנו ממש כמו אחיות.

עדינה ממהרת. אני מנסה להדביק את הקצב שלה. אך שרי מאטה אותי בהילוכה החולמני משהו.

"עדינה. חכי לנו" אני קוראת. היא ממהרת עוד יותר את צעדיה. כועסת. כאובה. לא רוצה לשמוע.

צמתה מתנדנדת ימין ושמאל כמו אומרת לי "לא" אל תתקרבי. את לא באמת אחותי. אז אל תתערבי. ואל תנסי לפייס.

בבית אני מוצאת אותה במרפסת. בוהה אל הרחוב.

אמא מסמנת לי שלא להתקרב. אני מצייתת. מרגישה רע כל כך. משתוקקת לפייס אותה. לחזור להיות אחיות קרובות.

"גם עם אחיות אמיתיות רבים לפעמים" מחכימה אותי אמא, כמו קראה את מחשבותיי. "את תראי שהיא עוד תירגע. כרגע צריך לתת לה את הזמן"

אני מספרת לאמא את שארע. היא נאנחת. "אולי הייתי צריכה לדבר איתך על זה קודם. אבא סיפר לי שעדינה מעדיפה לשמור בסוד את היותה יתומה, ואת הנישואים שניים שלנו. קשה לה להיפתח בפני זרים. היא חוששת מה יחשבו עליה." היא עוצרת רגע כדי לנשום. "היא בוודאי פגועה כעת מאד. אבל. שוב, תמי. היא תירגע אם ירצה ד'" דמעות מסמאות את עיני. באיזו טיפשות התנהגתי... בשביל לגרום לעצמי טוב, גרמתי רע לעדינה. לא חשבתי שבדיוק היא. שזורמת כל כך. תרצה להחביא את היותנו אחיות חורגות.

אחרי הבדלה משוחח אבא עם ביתו בסלון הסגור. היא יוצאת מעט רכה יותר. אך עדיין לא מביטה לכיווני.

הולכת לישון עם הגב אלי. כואב לי. מאד.

קשה לי לראות את הנמשים שלה עצובים כל כך. פגועים.

למחרת בבוקר שתינו ממהרות מאד ללימודים. לא מספיקה לשים לב אם יש שינוי כלשהו.

בסמינר. החברות משוחחות איתי יותר. מרגישה רגועה יותר לידן. בלי הסוד המעיק. החוצץ.

ברכי מגלה לי בשקט על קרוב משפחתה שחולה. אנו משוחחות. מתחזקות. טוב לי. כמעט. הזיכרון העצוב מעדינה מציק לי ומפריע.

סוף סוף הביתה. "אמא. איפה עדינה?" אני שואלת. מתפלאת. "הלכה לחברה" אומרת בסתמיות.

כל יום היא מחכה לי שאחזור מהסמינר. מעבירות חוויות ומשוחחות משך שעות. היא חסרה לי.

מניחה את התיק על המכתבה. מגלה מכתב. "לתמי" לא כתוב ממי. אבל אני כבר מזהה את הכתב.

 

[מ. ברא"י]

כ"ב

אני מתיישבת על המיטה. קורעת בעדינות מעטפה.

לתמי היקרה.

אני חייבת לך הסבר והתנצלות.

הכל התחיל חודש אחרי שאמא שלי נפטרה.

הייתה לנו מסיבת בת מצוה בבית הספר. שמעתי בנות מדברות עלי.

על עדינה. היתומה. המסכנה. שאמא שלה לא תגיע למסיבת בת המצווה שלה.

כולם ריחמו עלי. והגדילו לעשות בנות מכיתות נמוכות יותר שבאו לחזרות לראות את היתומה..

אם חייכתי- התפלאו איך אני יכולה להיות שמחה. ואם התעצבתי או כעסתי, הן נתנו לי לגיטימציה לכך. נו טוב. היא יתומה. המסכנה.

המצב הציק לי ביותר. עד שהבטחתי לעצמי, שיותר אני לא מספרת לאף אחד על היתמות שלי.

באותה תקופה הייתי בחוג ציור. שם התחלתי עם ההצגה. קשקשתי משהו על זה שלא הגעתי משך שבועיים.

למזלי המורה לציור חיתנה בת באותה תקופה, כך שנפלו לנו 2 שיעורים.

לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה להסביר היעדרות של חודש שלם..

ההצגה לא הייתה קלה. אך הרגשתי שהיא שווה לי.

התייחסו אלי כמו לכולן. שוחחו, התווכחו, לא בחנו אותי בזכוכית מגדלת.

וכשאבא התארס, הוא סיפר לי שנעבור דירה וממילא גם בית ספר.. את בטח מבינה ששמחתי מאד.

כשהכרתי אותך. גיליתי שאפשר לדבר על נושאים כואבים. לבכות או לצחוק מבלי שישפטו אותי.

האמנתי שאת היחידה. והיה לי קשה כל כך כשסיפרת לחברותיך על היותי חורגת. חורגת ממסגרת המקובלות. נבהלתי. פחדתי שהכל יחזור אלי עכשיו. הרחמים. השיפוטיות.

כעסתי עליך. איך בהינף לשון גילית את הסוד השמור ביותר במדינה...

לא הסכמתי לקבל ממך הסבר, הבהרה. הייתי כאובה. מיואשת.

עד ששוחחתי עם אבא. הוא הסביר לי עד כמה קשים החיים עם סודות. ושאני בלבד אחראית ליחס הסובבים אלי. איך שארגיש עם עצמי- כך ירגישו אחרים כלפי.

אף הוסיף על כאבך. הסביר שלא התכוונת.

בתחילה לא ממש הסכמתי לשמוע ולקבל. אך לאט לאט חדרו הדיבורים לליבי.

הבנתי כי לא יתכן שתרצי כך לפגוע בי. ובפרט שאני יתומה..

סליחה שחשדתי בך. שלא סמכתי על הקשר שלנו. סלחי לי שכעסתי עליך.

ותלמדי אותי איך מרגישים שלמים עם עצמינו...

אוהבת, אחותך לעד!

עדינה.

 

[מ. ברא"י]

כ"ג

"שרי!" אני צועקת מעם חדר הרחצה. "תביאי לי מגבת".

"יש בארון" היא צועקת לי בחזרה. נשמעת רחוקה ועסוקה. "אין שם!" אני שוב צועקת. מתחננת "תביאי לי כבר!"

"בנות. אפשר בבקשה בלי צעקות?" אמא לא אוהבת שאנחנו צועקות מחדר לחדר, ובצדק.. יד מושיטה לי מגבת. "בבקשה. קחי" זו עדינה? לא נעים לי. "סליחה שהטרחתי אותך" אני מתנצלת. "ואת שרי, מה?" היא שואלת, קצת פגועה. "אני אחות לכל דבר ועניין!" היא מתריסה מתוסכלת. לא מצליחה לענות לה מילה. האמת שותקת בתוכי. מתכווצת היטב. מתביישת. כמה שאני אוהבת את עדינה ומרגישה כלפיה כאחות ממש. עדיין ישנן המקומות ש... שמה? אני שואלת את עצמי. מנסה לענות. מקומות שפחות נעים. הרצון לא להטריח. עדיין לא הכל לגמרי זורם. למרות שהייתי מאד רוצה..

אני יוצאת עם כתונת נעימה ונעלי בית פרוותיות. השיער מסורק היטב לקוקו קלוש. נכנסת לחדר חשוך מעט, מגלה את אחיותיי מוכנות כבר לשינה. "אז אני האחרונה.." מתכסה בשמיכה ורודה וקטיפתית, נהנית מהמגע ומהחמימות שמשרה. קוראת שמע בכוונה ונרדמת..

כשלפתע אני מתעוררת. לא רואה דבר. הכל שחור. הצילו.... יתכן שהתעוורתי במחי לילה?! ידי רועדות, ואני מנסה לעצום שוב עיניים ולפקוח בכוח למלוא גודלן. דבר לא משתנה. עלטה כבדה. אני חייבת להעיר את אחת הבנות! לא יכולה עם הפחד הזה.. הכי נוח לי להעיר את שרי.. אבל היא תגחך עלי תצחק ותאמר שאני מדומיינת... שיני נוקשות. מחרישות אוזניים. איך אף אחת עוד לא התעוררה מהרעש? כנראה שרק באוזני הן קיימות...

"עדינה" אני לא מצליחה להתאפק יותר. דופקת קלות על הכוון המשוער. "עדינה!" קצת יותר חזק. "אני פוחדת שקרה לי משהו נורא!!!" אני שומעת אותה זזה, מתיישבת. "מה זה החושך הזה?" היא שואלת. רווחה קלה באה לליבי. "גם את לא רואה כלום?" אני שואלת. עדיין חוששת מאד מהחושך. "נבהלת?" היא שואלת ברוך. אני מהנהנת. קולטת פתאום שהיא לא רואה אותי. מתקשה לדבר. אך מתאמצת מאד להוציא מפי את המילה "מאד" יד מחפשת את ידי. תופסת ולוחשת, "אני אקום רגע לבדוק מה זה. ואדליק לך בינתיים פנס. זה בסדר?" דמעות זולגות חודרות לפי מחניקות את גרוני. "אני אש...תדל..." לחיצת יד נוספת ואני שומעת קול פסיעות במסדרון. אני לופתת חזק את היד שבכפי. מצמידה בבהלה לליבי. "מישהו שם?" עדינה האמיצה. איך היא לא פוחדת? "אה, עדינה, את ערה?" שומעת את אבא. נושמת פתאום. נרגעת. אור נדלק ונכבה. "נראה שזו הפסקת חשמל..." הוא מדווח לנו. אור חודר אלינו לחדר. 2 פנסים בידיו. הלב מאט, משתולל פחות. הוא מניח לנו פנס חרום על השולחן. מאחל לילה טוב. ופונה לחדרו.

עדינה יושבת לצידי. מביטה בי בשאלה. אני רואה אותה סוף סוף. החדר מואר וכבר לא מפחיד כל כך... אני נושמת. עוצמת עיניים. נושפת. "את בסדר?" אני שומעת את הדאגה והאכפתיות בקולה, ואני מרגישה קרובה כל כך. אחות באמת. "עכשיו, כן" אני מצליחה לחייך אפילו.. "תודה שהיית איתי. שלא צחקת או לגלגת עלי" שרי ישנה היטב על המיטה העליונה. נס שלא התעוררה.. "לצחוק עליך? ללגלג?!" היא מביטה בי בתימהון. "מה זה עלה בדעתך? " היא שואלת. לא מתארת לעצמה, כנראה, איך שרי הייתה מגיבה לסיטואציה. אני מביטה בה בחיבה. "אני כל כך שמחה שאת אחותי" אני אומרת לה. וגולשת אל מתחת לשמיכה. "ליל מנוחה!"

 

[shevi123]

@מ. ברא"י,
הפרק האחרון עלה על כולנה. התחברתי מאוד לרגישות, לחיבור בינהן וכל מה שהפרק מביא איתו בין השורות
עלי והצליחי!