סיפור בהמשכים עלה קטן

  • הוסף לסימניות
  • #21
י"ב

חוזרים היום לבית הספר.

בטני מתהפכת,

אני לחוצה. חוששת.

לא יודעת איך אתקבל על ידי הבנות, והמורות.

האם יסתכלו עלי יותר מידי, או יניחוני לנפשי.

מסרקת את השיער כבר פעם שלישית.

בודקת בפעם השנייה אם הכנסתי את כל המחברות לילקוט.

אולי לא אלך, ודי?

מצחיקה קטנה. אני לועגת לעצמי. חושבת שמחר יהיה אחרת?

כשהשעה מספיק מאוחרת אני יוצאת סוף סוף מהבית

אמא מלווה אותי לדלת, מבינה.

נשיקה על הלחי, ויצאתי.

בדרך כולם מסתכלים עלי, בוחנים אותי.

העצים מרימים גבה, הציפורים מסתודדות, והמדרכה סוחבת בקושי את רגלי.

הדרך לא נגמרת, ואיני רוצה שתסתיים לעולם..

תולשת עלה קטן מעץ. מתנצלת. מביטה בו. כמה הוא דומה לי... תלוש. קטן. אבוד...

שרה לעצמי בלי קול "תחזיק חזק עלה קטן שלי" מחזיקה. מתחזקת. ד' איתי...



חוזרת מבית הספר עליזה. היה ממש נחמד. ומלבד ילדה אחת מכיתה ג' אף אחת לא באה לבדוק אותי...

ציפי פטפטה איתי בהפסקה, איזשהו אבן נגולה מליבי. קושי ההסתרה.

כבר לא צריכה להציג. כולם כבר יודעים. זה מקל. זה משחרר.

תיבות הדואר מלאות בעלון צדקה.

מוציאה כבדרך אגב את שלנו מהתיבה. נעצרת. הלומה.

אבא מביט בי מחייך. ואני מביטה בו עצובה. מסובבת את הבניין ומתחבאת.

פותחת את העלון. קוראת. נקרעת. טפטופים מרקדים מעיני. מטשטשים אותיות ומילים.

מסתירים טרגדיה ויתומים.

מקפלת את העלון בעדינות. מצמידה לליבי. אבא'לה. אני מתביישת.. כולם ידעו שאנחנו נצרכים?

אולי אפילו המורה כהן תתרום.. בושות איומות...

אני בבית. לא שמתי לב שעליתי בכלל..

"תמי" אמא לצידי. פניה חיוורות ומבטה מתנצל.

"לא ידעתי שכל כך מהר יחלקו.. תכננתי לדבר איתך קודם. להסביר"

מה יש להסביר פה? אני חושבת. כעוסה.

אמא מורידה ממני את הילקוט, מפנה לי מקום ליד השולחן.

"הכסף שאוספים הוא בשביל לחתן אתכן, אי"ה. ליום יום אנחנו ברוך ד' מסתדרים"

משהו בי נרגע. אני נושמת. "גם לי זה לא קל.." היא לוחשת. אני מחבקת אותה.

"אמא. זה בסדר. אני יודעת שאת רק רוצה את טובתנו" היא מלטפת את לחיי.

מבט מודה בעיניה. "אכן, לא קל לנו. אבל ביחד נתמודד.."

---מחכה לביקורת!---
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
י"ג

הנוף נוסע מול עיני. בורח לו לאנשהו.

ואני מתקדמת לצפון.

סביבי המון בנות. אך אני בודדה.

המזוודה מחכה לי בתא המטען. גם את היומן ארזתי בו. ידיד קרוב. כשאהיה רחוקה כל כך...

שומעת אותן שרות "כי אבי ואימי עזבוני" בשני קולות... איך הן מעיזות ככה לצחקק על יתמותן?

משהו מתחמם לי בעיניים. מדמיע.

אני פותחת סידור ומטמיעה בו את יגוני.

לא מצליחה להתרכז. המנון 'כולנו יחד' נשמע בקול רם ברחבי האוטובוס.

מתחרטת שהשתכנעתי לנסוע.

אמא דרבנה אותי, חשבה שאיהנה. מתגעגעת הביתה כבר מעכשיו...

הסידור סופג הכל. אך לא נותן מרווח נשימה. מרחיקה אותו למעט אויר. ורוח.

מקרבת לליבי באהבה. בצימאון.

מסתדרות בחדרים. חתולה מבוהלת קופצת החוצה מהחדר.

אני עוזבת אותו לטובת חדר אחר.. ממילא איני מכירה פה אף אחת...

יורדות לחדר אוכל. האוכל מרגיש לי חסר טעם. הבנות סביבי אוכלות בתאבון. מערימות הרים וגבעות על צלחותיהן. עולה לי בחילה.

יוצאת לחצר. מחפשת אויר ואור. רואה רק דיבורים. צחוק. וצהלות שמחה. מרגישה לא קשורה.

נכנסת לחדר. הוא ריק. אני שמחה. מוציאה את היומן האהוב. מעט נחמה מביא הוא לנפשי.

יומן יקר.

כמה אני מתגעגעת...

היית מאמין שאני אהיה במחנה ליתומות?!

מה הקשר שלי לזה?

וכולן שמחות ועליזות.

איך? איך אפשר כך לשמוח ולצהול,

כשמעליך מרחפת כותרת של יתומה???


טיפה נושרת מעין מלומדת דמעות. חברותיה מצטרפות לחגיגה מרטיבות את פני.

משקות את ליבי. מרגיעות מעט את הבערה.

הולכת לאולם הכנסים. רגועה יותר. משתתפת בשיחה. מתחילה להנות. להבין.

מצאתי לי חברה. דסי. יתומה מאם כבר חמש שנים. וואו! זה המון!!! איך שורדים את זה?

הגומות בלחייה מחייכות אלי. מזמינה אותי לשבת לידה. כבר לא לבד.

קריוקי! מכריזה המנחה. וליבי נחמץ.

כמה אני אוהבת לשיר! אבל עכשיו אאלץ לצאת. אני עדיין בשנה..

דסי טובת הלב מלווה אותי החוצה. נשארת לשוחח ולהסיח.

אנחנו מחליפות מספרי טלפון. מבטיחות לעמוד בקשר.

בדרך חזור גם אני מצטרפת להמנון. ואף שרה בעליזות "כי אבי.... עזבני"

לא לחשוב. להנות!

לבכות אפשר אחר כך...
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
י"ד

מרגישה בלונה פארק.

הבטן מתהפכת, הראש מסתובב...

יושבת במונית בדרך להר המנוחות. מרעידה.

חושבת על היום הזה. לפני שנה. לא מאמינה שכבר עברו 12 חודשים...

עומדת ליד אבן שיש. האבן קרה, מצמררת אותי.

אבא, אתה כאן? אתה שומע אותי? אני כל כך מתגעגעת אליך.

אמא לצידי גואה בבכי. אני לא מסוגלת לשמוע אותה ככה. חלשה. צריכה אותה חזקה. בשבילי. תמיד.

הודפת את הדמעות. לא מרשה להן לבוא. פוחדת להנמס. להאבד. לאבד את שפיות דעתי.

חייבת להיות חזקה. בשבילי. בשביל אמא.

מדמיינת את תחיית המתים. איך אבא יקום פתאום ויצא מקברו..

אבל המצבה נראית כבדה מידי. איך ירים אותה לבדו? מי יעזור לו? אני נלחצת.

ד' הוא כל יכול. מזכיר לי קולו של אבא בראשי. ואם ביכולתו להקים מתים. קל וחומר שגם להוציאם מהקבר...

המחשבה מעודדת. רפויה אני משכיבה את ראשי על אבא'לה. נטענת בכוחות. באמונה. מתרפקת.

טוב לי. ואני לא רוצה לעזוב את המקום.

סבא מתקרב. רוצה לומר קדיש. אני מתרוממת בלית ברירה וזזה הצידה.

אבי אבא עומד נתמך. קולו רועד עת מתחיל הוא באמירת הקדיש. כאב חד של אב ששיכל בנו.

דוקר את ליבי במחט. מזליג נהרות דמע. מרטיב את עיני הנוכחים..

לאחר שפונים כולם ללכת, אני ניגשת שוב. מרגישה חייבת.

עומדת דמומה. נושמת אל תוכי עוד קצת אבא.

נותנת ליטוף אחרון למצבת האבן. מניחה אבן קטנטנה. ומצמידה נשיקה אוהבת לאבא'לה שלי.

דרך חזור עוברת בדממה. סוג של קדושה והתעלות נמצאים בחלל הרכב.

לא רוצה להפיג את הקסם. את השלוה.

---מחכה לתגובות---
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
ט"ו

משהו טוב הולך לקרות.

אני מרגישה.

אמא מסתובבת עם חיוך ועיניים בורקות. שיר על שפתיה.

איזה אירוע יש בקרוב? אני חושבת על יום הולדתי. תכף אהיה בת 14.

לא נראה לי שאמא זוהרת בגללי...

יום הולדתי ה-13.... כמה דמעות שפכתי באותו היום.. כמה כאב הזלגתי במורד לחיי..

אבא לא היה איתנו. ולא חגגו לי כמעט בגלל ה"שנה"..

אפילו מתנה לא קיבלתי. וזה כאב לי. ואם היו מביאים לי? אני מאתגרת את עצמי.

הייתי כועסת. בהחלט. אבא שלי נפטר ואני חוגגת עם מתנות?

מעניין איך יהיה השנה... אולי אמא מתכננת להפתיע אותי?

לא מתארת לעצמי עד כמה...

"תמי'לה" רך. אוהב. ילדותי מעט. כמו פעם... זה בא לרמוז לי משהו?

אמא מחליקה על כתפי. מסמנת לי להתיישב לצידה על הספה.

מתיישבת במתח קל. רואה את עיניה בורקות מאושר ומצח מכווץ ממתח.

מעניין מה זה יכול להיות..

"הרבה זמן חשבתי על זה" היא מתחילה. משחקת בשרשרת. לא מביטה בי.

"התייעצתי עם כמה וכמה. ואני חושבת שזה הצעד הכי נכון לכולנו כרגע."

מרימה עיניה אלי, מצפה ממני. למה? "אני לא מבינה על מה את מדברת..." אני לוחשת.

מרגישה שמשהו גדול ועוצמתי תכף יצנח עלי. עלינו.

עיניה מאוכזבות מעט. רצתה שאבין בלי שתאמר במפורש. קשה לה מן הסתם.

רגע. אולי. אולי? היא מדברת על אבא חדש?.... אני מביטה בעיניה מנסה לגלות את הצפון בהן.

לא רואה כלום. חושך. פחד. ידי מרעידות. חם לי וקר. "תמי?" אמא מניחה יד על ברכי הרועדות.

מנסה להרגיע. אני מביטה בה. מנסה להעלות חיוך על שפתי. למענה.

"אני אהיה בסדר. אמא.." קולי נשמע צרוד. "העיקר שאת תהיי מאושרת" מורידה עיניים. מחפשת נקודה בטוחה להאחז בה. נקודה שאינה מטושטשת...

"אני יודעת שזה יהיה לך קשה בהתחלה, תמי'לה שלי.." אנחנו כל כך קרובות שמספיק לה ללחוש.

"שתדעי שאני עושה זאת בעיקר למענך. אני יודעת שזה יהיה לטובתך." אני לא מבינה. אך מרגישה את השלווה והביטחון בדבריה. והם משפיעים עלי. מורידים רעד.

"הוא יהיה אבא מקסים. לא במקום אבא היקר שלך. אין מישהו שישווה אליו. תמיד תזכרי ותאהבי אותו"

מילותיה טובות לי. מתוקות ומרוות.

"יש לו בת אחת. קטנה ממך בשנה ויום..." אני מופתעת. מרימה עיניים רטובות.

"תמיד חלמתי על אחות בגילי.. זה.. יוכל להיות נפלא!"

אני מתרגשת. רואה את אמא נושמת לרווחה. אור חוזר לעיניה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
ט"ז

"אמא שלי התארסה!"

אני מודיעה בכיתה כשבת צחוק על פני.

במקום שתדברנה מאחורי גבי. ותעברנה שמועות. מעדיפה שידברו איתי ישירות..

"מזל טוב!" ציפי. תמיד ראשונה. תמיד קרובה. יודעת מה לומר ומתי. אף שכבר יידעתי אותה על כך אמש...

"וואי, איזה מצחיק שזה..." אחת עם פחות טקט. אבל עדיף כמו שאמרתי. לפני ולא מאחורי או מצדדי..

"תהיה חתונה רגילה?" שושי. "היא תלך עם שמלת כלה?" נעמי. "רגע, את תלכי בכלל לחתונה שלה?" רות.

"מה פתאום, ילדים לא באים לחתונת הוריהם!" תמר.

כולן מתאספות סביבי. יש נושא חם. ואקשן..

קצת עצוב לי לעמוד כך במרכז העניינים. אך גם נחמד ומחמם לב.

לפחות איני עונה למה שלא מתחשק לי לענות. והן אפילו לא שמות לב... דנות בינן לבין עצמן..

אפילו טרם הנחתי את הפצצה האמיתית... מעניין איך תגבנה.

"אנחנו נעבור דירה לעיר אחרת" זהו. אמרתי. שקט. תדהמה. הלם.

תמר מתעשתת ראשונה. "תחסרי לנו כל כך!" ציפי עומדת לצידי. עיניה בורקות. ולא משמחה.

אותה כבר עדכנתי קודם. בכל זאת. חברה טובה. כמה בכתה כששמעה את הבשורה.

על האחות החדשה איני רואה צורך לדווח. רוצה להשאיר אותה לעצמי. ולדמיונות...

פוחדת שהחברות תהרוסנה את דמיונותיי. חוששת שתנפצנה אשליה של אחות קרובה.

ציפי חברת אמת. שמחה בשבילי כל כך. יודעת כמה חלמתי ודמיינתי על אחות בגילי.

התלהבה מצירוף ימי ההולדת הקרובים. הציעה שנחגוג יחד.. אפילו עוד טרם החתונה. כך שניצור קשרים טובים בינינו כבר עכשיו. יחד ישבנו והגינו בתוכניות גרנדיוזיות. בבלונים וקישוטים. בעוגות ובממתקים.

אך אמא חושבת כי זה לא מתאים כרגע. עדינה עשויה להיבהל מכל זה. קודם ניצור קשר לאט ובטוח.

אחר כך נדע מה מתאים לה איך וכמה..

לבינתיים קניתי לה מתנה. באישורה של אמא. וגם כתבתי לה מכתב.

עדינה יקרה

אחותי החדשה

מזל טוב ליום הולדתך

מאחלת לנו יחד חיים מאושרים כייפים וזורמים...

מחכה כבר להיות אחותך

אוהבת כבר מעכשיו..

תמי


מקווה שנמצא דרך להעביר לה קרוב ליום ההולדת...

והלוואי ונוכל להיות באמת חברות טובות. הלוואי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
י"ז

אני עומדת נרגשת בשחור שחור. על חולצתי מן שכמיה בזהב.

נהר אימהות זורם פנימה. האולם המפואר מקבל את פניהן במכובדות.

עומדת ממתינה בעמדה משקיפה על הפתח. מצפה לאמא שלי.

מנסה לנחש מהי ההפתעה שהבטיחה להביא לי למסיבה.

שמא כוונתה לסבתא? ואולי כוונתה דווקא למארז ממתקים חמוד?

אולי... מה עוד יכול להיות? אני מצפה לה סקרנית.

רואה אותה בכניסה. הנה היא!

רצה אליה. מחבקת. "שמחה שהגעת כבר. אמא!" אומרת יפה שלום גם לסבתא. ופתאום שמה לב לנערה נבוכה שעומדת לידינו.

רוצה לשאול אותה אם היא מחפשת מישהי. אולי אוכל לעזור. כשאמא שלי מקרבת אותה אלי.

"תכירי תמי. זוהי עדינה." אני המומה. בוחנת אותה מצמתה החומה. נמשיה המשוקלדים. ועד לנעלי ה"פיתה" שלה.

"שלום עדינה" אני אומרת. לא יודעת אם מקובל ללחוץ יד.. רק מרגישה עמוק בלב שאני אוהבת את הדמות הזאת.

"שלום תמי." גומה קטנה וחמודה מחייכת אלי מלחיה הימני. מוסיפה לה חן נוסף בעיני.

עיניה ביישניות. וחיוכה נבוך מעט.

"אני כל כך שמחה שבאת" מנסה להפשיר אותה מעט. לתת לה תחושה טובה ושייכות.

"אז איך הנכדה החדשה שלי?" שואלת אותי סבתא בגאווה. אני צוחקת "היא מקסימה!" שולחת עוד חיוך קטן לעבר הדמות החדשה.

"אני חייבת לרוץ כבר לבמה" מתנצלת. מעבירה מבטי ליקרות שלי. וממהרת אחורנית.

שניה אחר כך נזכרת. "גם אני הכנתי לך הפתעה. אמא" אני לוחשת מעט בקול כדי שגם סבתא ועדינה תוכלנה לשמוע.

אמא נראית מופתעת ומסוקרנת. אין לי ממש פניות לבחון אותה כרגע.. ממהרת לבמה.

המקהלה פותחת בשיר קבלת פנים לאימהות.

ואז. ברגע הנכון. אני מתקדמת לעבר המיקרופון. נוטלת אותו בידי נרגשת.

מתחילה לשיר ולא רואה יותר אף אחד...

חוזרת למקומי. רואה את אמא מנגבת דמעות. ומרגישה שגם לחיי רטובות הן.

מגיעה לה לאמא הנחת הזאת. כמה היא נותנת ומשקיעה בנו כוחות. שנגדל היטב שמחות ומאושרות.

שלא יציק לנו החסר... שפחות יכאב. למרות ובגלל חסרון האב...

הייתה מסיבת גמר יפה. קיבלתי את תפקיד הסולנית בכמה שירים. אולי זה גם קצת מרחמים?

השתדלתי לא לחשוב יותר מידי. רוצים לשמח אותי. אז שיהיה כך ודי.

העיקר שגם אמא תרווה נחת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
וואו.
גילתי את הסיפור הזה עכשיו.
אין מילים.
נוגע. מרגש. מפחיד. מדהים.
תמשיכי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
  • הוסף לסימניות
  • #30
י"ח

ממסיבת הגמר, התהדק הקשר בינינו.

עדינה נערה עדינה ועמוקה. כיף לשוחח איתה.

השיחות הטלפוניות שלנו גולשות לא פעם אל תוך הלילה..

אני נהנית לשתף אותה במחשבות שלי על הסמינר, על החברות ובכלל על ההתחלה החדשה שלנו.

גם היא תעבור דירה כשהורינו יתחתנו.

נהיה יחד חדשות בשכונה. נלבש בגדים זהים ונהיה כמו תאומות..

הכל נראה ורוד כל כך. שמח ועליז.

לזמן החתונה ולשבועיים אחריה היינו שרי ואני אצל דודה יהודית.

קצת כעסתי שהיא הולכת ואני לא.

פתאום חשבתי שאמא כבר לא תהיה קרובה אלי כל כך. היא תשתף את אבא החדש, תשוחח אתו.

ומה יהיה איתי? לפחות יש לי את עדינה. אני חושבת שהיא מהווה פיצוי הולם בהחלט.

אני חשה לפתע דגדוג עז באצבעות. מן קריאה חזקה להתיישב ולכתוב.

יומני היקר.

זמן רב מאד עבר

ועליך לא כתבתי זה מכבר..

יש לי חברה-אחות חדשה

נערה חמודה ועליזה

כה נחמדת ועדינה

אימי עם אביה התחתנה.

וכעת אנו משפחה.

ובטעות יצאה לי חריזה..


חדר בנות. מיטת שלישיה. מצעים נקיים. ריחניים. החדר צבוע בוורוד חלומי...

אנחנו נכנסות. "אני תופסת את המיטה התחתונה!" קוראת עדינה. ואנחנו צוחקות.

אמא ואבא מביטים לעברנו מהצד, מחויכים. לרגע עוברת לי צביטה בלב.

מתגעגעת. לאבא'לה. שלי. האמיתי. משפילה ראש, מוחה דמעה. מרימה מבט אל עדינה.

היא מבינה. נראה שעברה לה אותה המחשבה בראש...

"מתגעגעת?" היא לוחשת. אני מהנהנת. חוששת לפתוח פה. שמא תצא יבבה..

בלילה מאוחר, כששרי כבר ישנה במיטה העליונה, אומרת לי עדינה. "האמת שאני גם מתגעגעת. לא רק לאמא שלי. אלא גם לאבא שלי.

שום דבר כבר לא יחזור להיות כמו שהיה עד עכשיו..." אני נותנת לה יד. לוחצת אותו חזק.

היא מחזירה לי לחיצה.

"אנחנו יחד בקושי." אני לוחשת לה.. "אנחנו עכשיו משפחה. ונתמוך זו בזו."

היא מהנהנת. חיוך דק עולה על שפתיה מדגיש גומה בלחי ימין.

הנמשים שלה מחייכים אלי מתוך החושך, מעודדים אותי.

נשימותיה רגועות ואני מוצאת עצמי מקנאה בה. על השלווה שבה.

על היכולת שלה להרפות.

----מחכה לביקורת----
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
סיטואציות מורכבות... והכתיבה שלך זורמת ומדהימה.
רק שואלת - המציאות היפה הזו לא מדי פסטורלית? הקשר החלק עם האחות החורגת, עם האב החד. המציאות החדשה והלא פשוטה מזמינה התלבטויות, סיטואציות מורכבות וקונפליקטים. הלא כך?
מנסה למצוא אותם ולא כל כך מצליחה.
הייתי שמחה גם לשמוע יותר דיבורים ספונטנים ותקשורת בין הדמויות, כך שאוכל להרגיש זבוב על הקיר.
תמשיכי לפנק בפרקים שלך. מחכה להמשך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
רק שואלת - המציאות היפה הזו לא מדי פסטורלית? הקשר החלק עם האחות החורגת, עם האב החד. המציאות החדשה והלא פשוטה מזמינה התלבטויות, סיטואציות מורכבות וקונפליקטים. הלא כך?
צודקת. אולי באמת הגזמתי קצת...
אבל הסבלנות משתלמת....;)
תמשיכי לפנק בפרקים שלך. מחכה להמשך.
תודה!
איזו מפרגנת שאת!
ההמשך יבוא אי"ה...
הוא כבר כתוב...;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
י"ט

אני הולכת לסמינר,

ועדינה ושרי לבית הספר.

שיגרה.

הלימודים בסמינר סוחפים אותי. המורות, החברות, הכל נראה מלהיב כל כך. חוויתי.

משהו אחד עדיין מעיק לי על הלב. היתמות.

רוצה כל כך לזרום. לספר. לא לנצור את לשוני כשמשוחחים על אבות. לא לפסוע צעד אחורה כששואלים אותי שאלות קצת מעבר..

משתוקקת להוריד את האבן הזו מהלב. מרגישה היטב את כובדה. וממש זוכרת איך זה מרגיש כשהיא איננה.

זה אולי מעט לא נעים להיות חשופה, אך קשה ומעיקה עוד יותר ההסתרה.

רק שכרגע איני רואה את עצמי נעמדת ומודיעה קבל עם ועדה. "רבותי, אני יתומה!"

חיוך ציני שעולה על פני. הופך חיש מהר לחיוך רחב ושמח. בשבת הבאה יש לנו שבת אחיות. אקח איתי את שרי. היא בטח מאד תהנה.

רגע. אולי אביא גם את עדינה? אני כל כך רוצה להכיר לה את חברותי. את חלקן היא כבר מכירה מהסיפורים שלי... זה רעיון!

הרעיון מוצא חן בעיני עדינה. ויחד אנחנו מתכננות מה נלבש בשבת, ואיזו תסרוקת ניצור משערותינו...

הפעם גם שרי שותפה לחגיגות ולשיחות. מתרגשת לא פחות מאיתנו ואולי אף יותר..

יומן שלי.

יומן יקר.

אני כל כך מתרגשת לקראת שבת.

זו בטח תהיה חוויה רצינית.

משום מה אני חשה פרפורים בבטני. לא יודעת מדוע ולמה...

זה בטח מהתרגשות.

גם שרי וגם עדינה תבאנה איתי לשבת אחיות!

מקווה שהחברות לא תבטנה עלי מוזר שאני מביאה אחות כה גדולה...

בבית הספר הקודם זה היה די מקובל.


פתאום כל העניין מתחיל להראות לי מגוחך למדי.

"זה ממש לא מגוחך" יוצאת עדינה להגנת שתינו. "אני כל כך מחכה כבר לראות את חברותיך..."

היא מוסיפה. "ואל תשכחי ששנה הבאה גם אני מצטרפת לסמינר! נהיה המון ביחד..."

היא מרגיעה אותי. קצת. משהו לא ברור מטייל לי בלב, גורם לו להאיץ פעימה.

מנסה להתעלם, לחשוב חיובי, זה לא ממש עוזר.

ערב שבת מגיע. עדינה ואני עוזרות לארגן את הבית לקראת המלכה.

עדינה מדברת בהתרגשות. ואני עונה לה בשפה רפה. חוששת שמשהו עומד לקרות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
הלב שלי דופק ביחד איתה.
איך את מעבירה את הרגשות בחדות כזאת?
ו... תשמרי עליה. שיהיה לה טוב :)
מחכה להמשך...
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
  • הוסף לסימניות
  • #36
כ'

שבת בבוקר. שרי מעירה אותי. מרוגשת. "היום. היום אבוא איתך לסמינר!" אני מחייכת אליה. מסלקת מליבי תחושה לא נעימה.

אחרי התפילה אנחנו יוצאות למרפסת. מדמיינות מה יהיה ואיך. ההרגשה שלי משתפרת.

אחרי הכל. מה כבר יכול להיות? עדינה כל כך נחמדה. כולם יאהבו אותה מיד. לא יתייחסו לעובדה שהבאתי לשבת אחיות אחות כה גדולה.. ואולי זה בכלל מקובל בסמינר?

הסעודה נגמרת מהר מידי. והשעה עדיין מוקדמת. "מתי כבר הולכים?" שרי מנדנדת. אומרת בקול את שאנחנו חושבות בשקט...

"אולי נתארגן ונצא קצת לטייל?" מציעה עדינה. ממש במקום.

מתארגנות. יוצאות אל השמש החמימה שבחוץ. הרחוב שקט. אנשים נמים שנת צהריים. ואנחנו מטיילות להנאתנו.

הרחוב מתחיל להתמלא אט אט בבנות בית ספר ובנות סמינר. אנחנו מביטות אל השעון ורואות שהזמן, לבסוף, איכשהו עבר..

"הי, תמי. שבת שלום!" מרים, חברתי מהכיתה. "אחיותיך?" היא שואלת. אני מהנהנת בחיוך של גאווה.

"נכון שהן חמודות?" אני קורצת לעדינה. נמשיה של עדינה צוחקים אלי. מאירים לי את הלב.

"בהחלט חמודות!" אומרת מרים. "אני הבאתי את אחיינית שלי" ילדה ביישנית בגילאי הגן מסתתרת מאחוריה.

"אני הקטנה בבית. אז אין לי אחיות להביא.." היא מספרת.

הגענו לסמינר. הכיתה מלאה בבנות מכל סוגי הגילאים. שמחה לגלות עוד שתיים שנראות בנות גילה של עדינה.

המדריכה מסדרת את כולן במעגל, "כעת נעבור אחת אחת ונשמע שמות ותחביבים." אנחנו מביטות סביב בציפייה וסקרנות. מחכות בהתרגשות לתור שלנו.

"אני הכי אוהבת לעזור לאמא" אומרת ילדה חמודה בת שלוש.

"ואני אוהבת לאכול המון שוקולדים" אומרת במתיקות ילדה כבת חמש.

תכף מגיע תורנו. אני נושמת עמוק. לוקחת אויר ואומץ. ופותחת בלי לחשוב מידי הרבה "אני הבאתי 2 אחיות. הגדולה היא אחותי החורגת" הלם. שמופר מהר מאד בשאלות. מה. איך. למה...

מספרת להן שאבא שלי נפטר לאחר מחלה קצרה, ואימי נישאה שוב לאביה של עדינה. מביטה אליה.

רואה אותה חיוורת. שפתיה רועדות. היא ממלמלת משהו ויוצאת מהכיתה.

הבנות לא שמות לב, ממשיכות לתשאל. לדבר, ולספר. ובמקום שאחוש שאבן נגולה מליבי.

אני חשה שנוספה על צווארי אבן ריחיים כבדה ומפחידה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
כ"א

בדרך הביתה.

עדינה שותקת. מזעיפה פנים לשאלותיי. כועסת.

מה עשיתי לא בסדר? מנסה לחשוב. אכפת היה לה שאמרתי שהיא אחות חורגת?

אולי זה באמת לא היה בסדר מצידי. הרי אנחנו ממש כמו אחיות.

עדינה ממהרת. אני מנסה להדביק את הקצב שלה. אך שרי מאטה אותי בהילוכה החולמני משהו.

"עדינה. חכי לנו" אני קוראת. היא ממהרת עוד יותר את צעדיה. כועסת. כאובה. לא רוצה לשמוע.

צמתה מתנדנדת ימין ושמאל כמו אומרת לי "לא" אל תתקרבי. את לא באמת אחותי. אז אל תתערבי. ואל תנסי לפייס.

בבית אני מוצאת אותה במרפסת. בוהה אל הרחוב.

אמא מסמנת לי שלא להתקרב. אני מצייתת. מרגישה רע כל כך. משתוקקת לפייס אותה. לחזור להיות אחיות קרובות.

"גם עם אחיות אמיתיות רבים לפעמים" מחכימה אותי אמא, כמו קראה את מחשבותיי. "את תראי שהיא עוד תירגע. כרגע צריך לתת לה את הזמן"

אני מספרת לאמא את שארע. היא נאנחת. "אולי הייתי צריכה לדבר איתך על זה קודם. אבא סיפר לי שעדינה מעדיפה לשמור בסוד את היותה יתומה, ואת הנישואים שניים שלנו. קשה לה להיפתח בפני זרים. היא חוששת מה יחשבו עליה." היא עוצרת רגע כדי לנשום. "היא בוודאי פגועה כעת מאד. אבל. שוב, תמי. היא תירגע אם ירצה ד'" דמעות מסמאות את עיני. באיזו טיפשות התנהגתי... בשביל לגרום לעצמי טוב, גרמתי רע לעדינה. לא חשבתי שבדיוק היא. שזורמת כל כך. תרצה להחביא את היותנו אחיות חורגות.

אחרי הבדלה משוחח אבא עם ביתו בסלון הסגור. היא יוצאת מעט רכה יותר. אך עדיין לא מביטה לכיווני.

הולכת לישון עם הגב אלי. כואב לי. מאד.

קשה לי לראות את הנמשים שלה עצובים כל כך. פגועים.

למחרת בבוקר שתינו ממהרות מאד ללימודים. לא מספיקה לשים לב אם יש שינוי כלשהו.

בסמינר. החברות משוחחות איתי יותר. מרגישה רגועה יותר לידן. בלי הסוד המעיק. החוצץ.

ברכי מגלה לי בשקט על קרוב משפחתה שחולה. אנו משוחחות. מתחזקות. טוב לי. כמעט. הזיכרון העצוב מעדינה מציק לי ומפריע.

סוף סוף הביתה. "אמא. איפה עדינה?" אני שואלת. מתפלאת. "הלכה לחברה" אומרת בסתמיות.

כל יום היא מחכה לי שאחזור מהסמינר. מעבירות חוויות ומשוחחות משך שעות. היא חסרה לי.

מניחה את התיק על המכתבה. מגלה מכתב. "לתמי" לא כתוב ממי. אבל אני כבר מזהה את הכתב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
כ"ב

אני מתיישבת על המיטה. קורעת בעדינות מעטפה.

לתמי היקרה.

אני חייבת לך הסבר והתנצלות.

הכל התחיל חודש אחרי שאמא שלי נפטרה.

הייתה לנו מסיבת בת מצוה בבית הספר. שמעתי בנות מדברות עלי.

על עדינה. היתומה. המסכנה. שאמא שלה לא תגיע למסיבת בת המצווה שלה.

כולם ריחמו עלי. והגדילו לעשות בנות מכיתות נמוכות יותר שבאו לחזרות לראות את היתומה..

אם חייכתי- התפלאו איך אני יכולה להיות שמחה. ואם התעצבתי או כעסתי, הן נתנו לי לגיטימציה לכך. נו טוב. היא יתומה. המסכנה.

המצב הציק לי ביותר. עד שהבטחתי לעצמי, שיותר אני לא מספרת לאף אחד על היתמות שלי.

באותה תקופה הייתי בחוג ציור. שם התחלתי עם ההצגה. קשקשתי משהו על זה שלא הגעתי משך שבועיים.

למזלי המורה לציור חיתנה בת באותה תקופה, כך שנפלו לנו 2 שיעורים.

לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה להסביר היעדרות של חודש שלם..

ההצגה לא הייתה קלה. אך הרגשתי שהיא שווה לי.

התייחסו אלי כמו לכולן. שוחחו, התווכחו, לא בחנו אותי בזכוכית מגדלת.

וכשאבא התארס, הוא סיפר לי שנעבור דירה וממילא גם בית ספר.. את בטח מבינה ששמחתי מאד.

כשהכרתי אותך. גיליתי שאפשר לדבר על נושאים כואבים. לבכות או לצחוק מבלי שישפטו אותי.

האמנתי שאת היחידה. והיה לי קשה כל כך כשסיפרת לחברותיך על היותי חורגת. חורגת ממסגרת המקובלות. נבהלתי. פחדתי שהכל יחזור אלי עכשיו. הרחמים. השיפוטיות.

כעסתי עליך. איך בהינף לשון גילית את הסוד השמור ביותר במדינה...

לא הסכמתי לקבל ממך הסבר, הבהרה. הייתי כאובה. מיואשת.

עד ששוחחתי עם אבא. הוא הסביר לי עד כמה קשים החיים עם סודות. ושאני בלבד אחראית ליחס הסובבים אלי. איך שארגיש עם עצמי- כך ירגישו אחרים כלפי.

אף הוסיף על כאבך. הסביר שלא התכוונת.

בתחילה לא ממש הסכמתי לשמוע ולקבל. אך לאט לאט חדרו הדיבורים לליבי.

הבנתי כי לא יתכן שתרצי כך לפגוע בי. ובפרט שאני יתומה..;)

סליחה שחשדתי בך. שלא סמכתי על הקשר שלנו. סלחי לי שכעסתי עליך.

ותלמדי אותי איך מרגישים שלמים עם עצמינו...

אוהבת, אחותך לעד!

עדינה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
כ"ג

"שרי!" אני צועקת מעם חדר הרחצה. "תביאי לי מגבת".

"יש בארון" היא צועקת לי בחזרה. נשמעת רחוקה ועסוקה. "אין שם!" אני שוב צועקת. מתחננת "תביאי לי כבר!"

"בנות. אפשר בבקשה בלי צעקות?" אמא לא אוהבת שאנחנו צועקות מחדר לחדר, ובצדק.. יד מושיטה לי מגבת. "בבקשה. קחי" זו עדינה? לא נעים לי. "סליחה שהטרחתי אותך" אני מתנצלת. "ואת שרי, מה?" היא שואלת, קצת פגועה. "אני אחות לכל דבר ועניין!" היא מתריסה מתוסכלת. לא מצליחה לענות לה מילה. האמת שותקת בתוכי. מתכווצת היטב. מתביישת. כמה שאני אוהבת את עדינה ומרגישה כלפיה כאחות ממש. עדיין ישנן המקומות ש... שמה? אני שואלת את עצמי. מנסה לענות. מקומות שפחות נעים. הרצון לא להטריח. עדיין לא הכל לגמרי זורם. למרות שהייתי מאד רוצה..

אני יוצאת עם כתונת נעימה ונעלי בית פרוותיות. השיער מסורק היטב לקוקו קלוש. נכנסת לחדר חשוך מעט, מגלה את אחיותיי מוכנות כבר לשינה. "אז אני האחרונה.." מתכסה בשמיכה ורודה וקטיפתית, נהנית מהמגע ומהחמימות שמשרה. קוראת שמע בכוונה ונרדמת..

כשלפתע אני מתעוררת. לא רואה דבר. הכל שחור. הצילו.... יתכן שהתעוורתי במחי לילה?! ידי רועדות, ואני מנסה לעצום שוב עיניים ולפקוח בכוח למלוא גודלן. דבר לא משתנה. עלטה כבדה. אני חייבת להעיר את אחת הבנות! לא יכולה עם הפחד הזה.. הכי נוח לי להעיר את שרי.. אבל היא תגחך עלי תצחק ותאמר שאני מדומיינת... שיני נוקשות. מחרישות אוזניים. איך אף אחת עוד לא התעוררה מהרעש? כנראה שרק באוזני הן קיימות...

"עדינה" אני לא מצליחה להתאפק יותר. דופקת קלות על הכוון המשוער. "עדינה!" קצת יותר חזק. "אני פוחדת שקרה לי משהו נורא!!!" אני שומעת אותה זזה, מתיישבת. "מה זה החושך הזה?" היא שואלת. רווחה קלה באה לליבי. "גם את לא רואה כלום?" אני שואלת. עדיין חוששת מאד מהחושך. "נבהלת?" היא שואלת ברוך. אני מהנהנת. קולטת פתאום שהיא לא רואה אותי. מתקשה לדבר. אך מתאמצת מאד להוציא מפי את המילה "מאד" יד מחפשת את ידי. תופסת ולוחשת, "אני אקום רגע לבדוק מה זה. ואדליק לך בינתיים פנס. זה בסדר?" דמעות זולגות חודרות לפי מחניקות את גרוני. "אני אש...תדל..." לחיצת יד נוספת ואני שומעת קול פסיעות במסדרון. אני לופתת חזק את היד שבכפי. מצמידה בבהלה לליבי. "מישהו שם?" עדינה האמיצה. איך היא לא פוחדת? "אה, עדינה, את ערה?" שומעת את אבא. נושמת פתאום. נרגעת. אור נדלק ונכבה. "נראה שזו הפסקת חשמל..." הוא מדווח לנו. אור חודר אלינו לחדר. 2 פנסים בידיו. הלב מאט, משתולל פחות. הוא מניח לנו פנס חרום על השולחן. מאחל לילה טוב. ופונה לחדרו.

עדינה יושבת לצידי. מביטה בי בשאלה. אני רואה אותה סוף סוף. החדר מואר וכבר לא מפחיד כל כך... אני נושמת. עוצמת עיניים. נושפת. "את בסדר?" אני שומעת את הדאגה והאכפתיות בקולה, ואני מרגישה קרובה כל כך. אחות באמת. "עכשיו, כן" אני מצליחה לחייך אפילו.. "תודה שהיית איתי. שלא צחקת או לגלגת עלי" שרי ישנה היטב על המיטה העליונה. נס שלא התעוררה.. "לצחוק עליך? ללגלג?!" היא מביטה בי בתימהון. "מה זה עלה בדעתך? " היא שואלת. לא מתארת לעצמה, כנראה, איך שרי הייתה מגיבה לסיטואציה. אני מביטה בה בחיבה. "אני כל כך שמחה שאת אחותי" אני אומרת לה. וגולשת אל מתחת לשמיכה. "ליל מנוחה!"
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
@מ. ברא"י,
הפרק האחרון עלה על כולנה. התחברתי מאוד לרגישות, לחיבור בינהן וכל מה שהפרק מביא איתו בין השורות
עלי והצליחי!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

פרק ה



הנייד זמזם עשר דקות עד שנאווה פורת סוף סוף הסירה את שארית התנומה של שנת הצהריים מעיניה וממוחה.

"נאווה".

"כן", ענתה בקול שהסגיר את המעבר החד מרפיון השינה לערות.

"מדברת מעיין. האם איילת בבית?"

"רגע". מיהרה נאווה אימה של איילת להתרומם למצב ישיבה ובזריזות פנתה לבדוק בחדרה. החדר היה ריק. לאחר מכן ניגשה לפתוח את החלון. גל קלוש של חרדה החסיר בה פעימה כשגילתה שהרכב לא נמצא.

"מעיין, היא כנראה מתעכבת באיזה שהוא מקום, אמסור לה שתחזור אלייך". ניסתה לשדר עניינים כרגיל.

מעיין כעסה על עצמה באותו ערב. מדוע כל כך אכפת לי ומדוע אני צריכה לעקוב אחריה. תחושת בטן לא מובנת משדרת שמשהו קרה. לא היה בכוח ההיגיון הרציונלי להסיר את התחושה הכבדה. היא התאפקה בכל הכוח לא לחזור שוב למספר הנייד המוכר לה. היא חייבת לחנך את עצמה שהקשר עם איילת חייב להיות רחוק יותר. ואולי הגיע הזמן לפרום אותו לגמרי. 'יהיה לי בעל בקרוב ומשאביי אמורים להיות מנותבים למשפחתי. איילת מצידה כבר ויתרה על החברות הזו, ורק אני מנסה להפיח חיים בגוף המת'. מתוך הרהורים אלו נרדמה לשעות רבות עד לצלצול הטלפון הצורמני שהקיץ אותה בבהלה.

אור חיוור של טרם שחר האיר את חדרה. מי זה יכול להיות.

"הלו".

"מעיין, היה לך קשר עם איילת?" קולה המתוח של נאווה חדר לאוזנה ופתח שוב בליבה את המקום שניסתה לברוח ממנו.

"לא, לא ניסיתי שוב".

"היא סיפרה לך על התוכניות שלה אתמול?"

"היא אמרה שהיא הולכת לאתר החפירות לחפש דבר מה".

"היא יצאה בבוקר ונעלמה. היא לא יצרה קשר איתנו ועכשיו כבר חמש בבוקר. אנא היזכרי מה היא עוד אמרה".

פחד זחל במעלה גבה. לא יכול להיות. אין שום סיבה שהיא נעלמה. החלום שלי היה רק חלום.

"אולי צריך לברר אצל חבריה ללימודים".

"המשטרה תברר, חזרי אלינו מייד אם ייוודע לך משהו".

מעיין התלבשה חיש והזמינה מונית. היא חייבת לדעת מה קורה. היא ידעה שאיילת בסכנה. אילו הייתה מתעקשת יותר או לפחות הייתה מציעה ללוותה. כעת היא בדרך. מרחוק הבחינה במקום המשעמם והבודד. מה כל כך מרתק בחורבות האלו?

היא שילמה וירדה. כעת היא פה לבד. השעון מורה על שש בבוקר. טוב שהשאירה פתק להוריה שהיום היא משלימה עבודה במשרד. היא החסירה הרבה והתעסקה רבות בכל הקשור לאירוסין.

היא התהלכה בין החורבות. כל כך נחפזתי לבוא. זה היה טיפשי מצידי. מה חשבתי למצוא. אם היא פה בוודאי הייתה יוצרת קשר. לפתע קפאה על מקומה. הרכב המוכר נגלה לעיניה מאחורי קיר האבנים שלצידה. היא הביטה באימה. הדלת הייתה פתוחה מעט.

"איילת?!"

"איילת!" הפעם קראה בקול. לא הייתה תשובה.

היא חשה במגע הצונן של דלת המתכת ופתחה אותה לרווחה, דרוכה לברוח בכל רגע נתון. היא הביטה בעיניים חוקרות, מנסה למצוא סימן חיים. התיק היה מונח ברישול.

כעת החלה להסתובב בחופזה בכל השטח. בדקה בכל פינה ואפילו העיפה אבנים ברגליה. היא הבחינה בפנקס זרוק. היא פתחה אותו ושמה לב לשורות על חומר בהיסטוריה. כתב היד היה מוכר להחריד. היא התיישבה וניסתה לחפש. מה בדיוק, היא לא ידעה. היא חשה במשהו מתכתי. זה היה מטבע שבור. היא זרקה אותו מהיד ונרתעה לאחור. לפתע פרצה בבכי וצעקה רמה יצאה מתוך גרונה.

"איילת, איילת, איפה את? איילת! תעני לי".

"מעיין! מעיין!" נשמע הד מרחוק.

מעיין השתתקה. היא שמעה משהו או שרק נדמה לה?

"איילת, את שומעת אותי?"

" הפעם הצעקה הייתה במלוא העוצמה.

"מעיייין" נשמע ההד בשנית.
<<<<<<<<<
לאחר שהתברר לה שההזיה שבה היא נמצאת אינה חלום, היא המציאות העכשווית, החלה ללכת בצעדים מדודים, דרוכה לכל רחש. התחפושת שעליה השרתה עליה שלווה. זה מקום המסתור הטוב ביותר. החידה הגדולה בעיניה הייתה לאיזו תקופה היא נפלה, יותר מאשר היכן היא. רגליה משכו אותה למקום המפגש בין העתיד לעבר. היא הביטה בשעונה. השעה הייתה שש בבוקר והרחוב החל להתעורר לחיים במשכימי קום. כולם כאחד נראו מהזמן הקדום.

הינה, שוב הגיעה לאותו מקום שבו פגשה את הנערים שברחו מפניה. פה יש מעבר לעתיד. אילו רק ידעה איך להגיע לכל יקיריה. מהו הקסם שיחזיר אותה. דוק של עצב עמד בעיניה. היא נשאה עיניה לשמיים. אולי מהם ייפתח חלון מעבר לזמן.

לפתע שמעה את שמה כהד רחוק: "איילת, איילת!" מזכיר את קולה של מעיין.

ושוב נשמע הקול בשנית. אולי מתוך האדמה.

בהתרגשותה נפלה על האדמה וצעקה: "מעיין. מעיין. את שומעת אותי מעיין?" אבל אז פרצה בבכי חסר אונים עד שקולה גווע.

יד מגוידת ליטפה את כתפה וגוף רכן מעליה. היא סובבה את ראשה במהירות וראתה פני אישה שצעיף המכסה את ראשה גולש לצידי זרועותיה. מבטה היה רך ועיניה חומלות.

"צעקת מעיין. אולי את נוכרייה וזרה כאן, אבל אני אראה לך היכן המעיין. אם את כל כך צמאה בואי לביתי הקרוב. האם את בצרה?"

"אוי. תודה לך. את אישה טובה. התוכלי לעזור לי?"

"ברצון. מלחמות שאינן פוסקות עוברות בארצנו, והופכות כל כך הרבה אנשים חפים מפשע לאומללים, ואין כמעט מי שייקח אל ליבו את מצוות האלוקים".

איילת שתקה. עדיין לא העזה לשאול. רק דמעתה ביטאה את התודה. היא הושיטה ידה לאישה הרחמנייה שעזרה לה להתרומם. הן החלו לצעוד יחדיו.

"את לא מוכרת, מאיפה את?" בחנה אותה האישה.

"איבדתי את דרכי". ניסתה איילת להרוויח זמן ולמצוא משהו מניח את הדעת.

"הלוואי שרק את הדרך. טוב שלא איבדת בעל או משפחה, כמו שקורה כאן להרבה מאוד משפחות מיוחסות ויראות שמיים".

"מה קרה להן?"

"לא שמעת? איך לא שמעת על כך שנטבחים פה חכמי תורה השכם והערב. לצערנו קם עלינו מלך רשע והתקיים בנו 'ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך'". אבל אז עצרה האישה בהפתעה את הילוכה ובחנה במבט חוקר את העלמה אשר לפניה.

"איזה מלך רשע שולט עליכם?" נרתעה בבהלה.

"לא ייאמן שאת לא יודעת. אולי את מעמידה פנים".

"אני לא מפה, אני ממקום אחר לגמרי, אני נמצאת פה בטעות, אולי תוכלי לעזור לי".

האישה עדיין עמדה מופתעת, מעבירה את עיניה לאורך גופה של איילת עד שנעצרה בנעליה.

"את מרומא?"

"לא. למה חשבת כך?"

"מנעלי רגלייך מוזרים כל כך, אבל מסותתים להפליא. אלו דברים שיכולים להזמין רק קיסרי רומי או משפחות מיוחסות".

רק כעת איילת שמה לב שנעליה מהעתיד לא יניחו את דעתן של הבריות. כפות רגליה של השנייה היו יחפות.

"אני רוצה שתאמרי לי את האמת. מאיזו ארץ את? ומי שלח אותך".

לפתע התרחקה האישה שלצידה ובמבט מפוחד ואמיץ כאחד אמרה: "די לנו במרגלים שהמיטו שואה על עמנו, ואת מנצלת את טוב ליבי לפעולות זדון?"

"קחי אותי לביתך ואסביר לך הכול, אני בודדה וזקוקה לעזרה".

"הסירי את מנעלייך המוזרים והניחי אותם בשקי".

איילת מילאה את פקודת האישה והלכה בצעדים כושלים אחריה.

לפתע נשמע שאון הולך ומתקרב. הן נשאו עיניהן למקור הרעש. ענן כבד של חול ופרסות סוסים התקרב אליהן במהירות.

"הסתתרי, מהרי!" צעקה אליה האישה. "מהר, מאחורי הסלע". האישה הייתה מהירה ממנה ובתנופה העיפה אותה ויחדיו נפלו ושכבו לצד הסלע. הסוסים שעטו כמעט מעל ראשן והן התפללו בליבן. המחזה המפחיד נמשך דקות ספורות ושוב נעלמו הפרשים באופק.

"מי אלו הפרשים?" לא התאפקה איילת לשאול.

"חלק קטן מצבאו של הורדוס המושחת, שידיו מגואלות בדם רב".

"הורדוס? קלי הרחום. נחתי אלפיים שנה אחור".

האישה הביטה מופתעת בפניה של איילת שקיבלו גוון חיוור. השפתים איבדו את צבען, עיניה התערפלו וגופה צנח.

היא ניערה את ההולכת המוזרה מעלפונה. מתוך כיסה הרחב הוציאה נאד מים וקירבה אל שפתיה. השקתה אותה והרטיבה את פניה.
תעתועי הזמן ח'
פרק ח'

ציפורה האזינה לאיילת פעורת פה. סיפוריה בלבלו את עולמה המוכר. אף שהייתה ילדה פיקחית וחכמה הידועה לכול בכישרונותיה, עמדה כעת בפני חידה גדולה. היא הייתה מרותקת לשמע הדברים המעניינים והמוזרים שחלקם לא התיישבו במוחה, אך היא לא החליטה עדיין אם עומדת לפניה בחורה מוכשרת וגאונית במיוחד או מכשפה ומעלה באוב או חולת נפש, שהוזה דברים שלא נבראו, שכך גם אימה חושבת. אבל אם היא חולת רוח, היא חולה מעניינת ומרתקת במיוחד.


איילת נאלצה לחיות עם הדימוי הלא מחמיא שהדביקו עליה, מטורפת, ובמקרה הטוב נערה שאיבדה את זיכרונה. היא התכווצה כשנדו לה ברחמנות כל משפחות החצר, אך זה היה עדיף אלף מונים מהרעיון המפחיד של יוחאי שהתעקש שהיא עוסקת בכישוף. בכישוף האפשרות האחת היא סקילה. היא נתונה לחסדי אימו הצדקנית שעומדת על כך שהיא בסך הכול אומללה חסרת מזל. אוי לה מאותו יום שיוחאי ישכנע את הוריו.

כעת צעדו שתיהן במשעול, מובילות שני חמורים הנושאים על גבם נאדים גדולים מלאים במים זכים מהבאר. הן הלכו שעה ארוכה. חום היום הציק להן יותר מתמיד ולכן דאגו לנאדי מים קטנים ומזגו לתוכם מדי פעם מהמשא שעל החמורים.

"ציפורה, לא קשה לך התפקיד הזה, ההליכה המייגעת לשאוב מים ולחזור כל יומיים?"

"יש לי קיצור דרך שאני צועדת בו ימים רבים".

"אם כך מדוע עלינו לצעוד בשמש הקופחת זמן כה רב?"

"הדרכים מסוכנות כעת. עלינו להיזהר שבעתיים מחיות טורפות על שתיים".

"את מתכוונת לחילותיו של הורדוס?"

"אני מתכוונת לכל הלוחמים מכל הצדדים. כולם מסוכנים. אבי הסביר לי שבזמן מלחמה, שדם רב נשפך כמים, רוח אכזרית נושבת ומתיישבת בליבן של הבריות".

"ומדוע שיוחאי לא ילך במקומך?"

"הוא כל הזמן עסוק עם הקנאים. אני חוששת שיקרה לו משהו. קשה לו להתאפק. לא מזמן התגייס לצבא אנטיגנוס. איילת, את כל כך מופתעת שאני מדי קטנה כדי לשאוב מים מהבאר, האם את לא שאבת מעולם?"

"מעולם לא".

"אני לא מאמינה לך".

"את לא חייבת".

ציפורה צחקה בקול מתגלגל והתקשתה להירגע. "את כל כך משעשעת את רוחי. אני מחבבת אותך למרות כל המוזרות שבך". ציפורה שתקה לפתע מהורהרת. החמור הנתון למרותה האט את הליכתו. החום שהתעצם השפיע גם על הולכי על ארבע.

"אני חייבת לגלות את אוזנך, ולמסור לך משהו שעומד לקרות הלילה", לחשה ציפורה הסמוקה בקול ממתיק סוד. האודם שפשט בלחייה הוסיף יופי על מתיקות פניה.

"איילת הביטה בה מסוקרנת. "אני מנחשת שזה משהו משמח לפי הבעת פנייך".

"אני אוסרת עלייך לגלות בינתיים, הלילה אני מתארסת".

"מה?"

"מה שאוזנייך שומעות".

"את רק בת שתים עשרה".

"זה הגיל. יש לי חברות שהתארסו לפני שנתיים וגם לפני ארבע שנים. מה את מתפלאת?"

"איך יכולה ילדה בת שמונה או עשר לנהל בית?"

"עד שאני עונה על תמיהותייך, השיבי נא לי איך יכולה אישה גדולה כמוך ללכת בשיער מגולה כדרך הפרוצות בבנות יוון?"

"אינני נשואה עדיין".

"זה עצמו תמיהה גדולה".

ציפורה חפצה להמשיך ולברר מדוע ועל מה נשארה איילת ברווקותה, אך העדיפה לשתוק. מבחינתה התשובה ברורה. מי החסר דעת שיואיל לחיות עם יצור לא ברור כמו איילת. וכבר תהתה בינה לבין עצמה אם טוב שסיפרה על אירוסיה. אולי עדיף היה לי להבליג. מי יודע אולי הדבר עלול להזיק לשידוך.

"הביטי, שני סוסים אצילים רתומים לעגלה מפוארת עומדים בפתח הבית. מי זה יכול להיות?"

"האורחים הגיעו לאירוסין".

"דברי שטות, הם יגיעו רק כשיעריב היום אחרי מנחה".

"אם כך, אולי אורח חשוב".

"זה חשוד".

כשהתקרבו הביטו בהם הסוסים במבט גאה. רעמת שערת נפלאה עיטרה את צווארם, רצועות מוזהבות הקיפו את ראשם ועל מצחם התנדנדה מדליה עם חותמת המלוכה: בית הורדוס.
<<<<<<<<

נאווה הביטה לראשונה בעוזרת החדשה שהגיע לביתה. היא הייתה צריכה לריב עם שלמה שיעזוב אותה לנפשה. היא מסתדרת מצוין עם הבית. לא זה מה שחסר לה בתקופה הקשה. היא מוכנה לעבוד מבוקר עד ערב, רק שאיילת תופיע שוב. איילת שלה נעלמה כבר חודשים רבים ואין לאף אחד תשובה. את מי לא עירבו בנושא. עם מי לא נפגשו. השב"כ, שרים. ואפילו סנטורים, כדי לבדוק חטיפה בידי גורמים עוינים. אך לשווא. בעלה ניסה בכל דרך להרגיע את נפשה המוטרפת של אשתו. גם בנה אסף נשאר בתחילה בארץ, אבל לבסוף הוכרח לשוב ללימודיו לאחר שנענה לבקשת אביו לדחות את חתונתו. כעת עומדת היא לפני עוזרת בית חייכנית צעירה ודברנית ועליה לתת הוראות איך ומה לנקות. לנאווה היו כללים קפדניים לניקיון שכללו פרטים מדויקים. פטפטנות וקרבה לא התאימו בכלל למצב רוחה האבל. היא תקעה בה מבט קר כאומר: שמרי על מעמדך, עשי את עבודתך ומצאי לך ידידות אחרות.

"אני מצטערת. שמעתי על האסון. אתפלל על בתך יום יום. איילת בת נאווה שתחזור הביתה בשלום".

"תודה". החזירה נאווה בשפתיים קפוצות ובחנה את העוזרת הצעירה. ראשה עטוף במטפחת מהודקת היטב סביב. אה, יש לי עסק עם דתייה. בימים כתיקונם הייתי מבררת קודם.

היא השאירה הוראות לעוזרת והלכה לחדרה לנוח. גם היום שלמה יתעכב מלבוא. כך זה היה מהאסון. לא טוב לו בבית. קשה לו לראותני מדוכאת כל כך. הוא ניסה מאוד לעודד לחזק ואמר שהחיים חייבים להימשך. תחשבי שאיילת תחזור. מה את חושבת שהיא תרצה: לראותנו זקנים בטרם עת מצער או חזקים ומחכים לה באהבה? רק היא יודעת שצערו גדול משלה, אך הוא יודע היטב לשלוט בעצמו.

דפיקות רמות על דלת חדרה הבהירו לה שהעוזרת סיימה. מי יודע כמה זמן חיכתה לה.

היא שילמה ונפרדה מהעוזרת. הפעם השיבה לה חיוך.

הבית נצץ מניקיון. האם הוא היה מוזנח כל כך? היא בחנה כל חדר ונהנתה מניחוח שכבר ימים רבים לא חשה. ידה לחצה בלי משים על ידית חדרה של איילת. זמן רב חשה שאינה מסוגלת לעמוד בזיכרונות חדים וקרובים, אבל כוח בלתי מוסבר דחק בה. הכול היה כפי שהושאר בידי איילת. לא היה לה כוח נפשי להביט ולכאוב. היא העבירה את עיניה על פני החדר היתום. בספרייה עמדו צפופים ספרים המחכים לשוחרי ידע. ספר אחד עמד שמוט במקצת. נאווה הוציאה אותו כדי להחזירו כיאות אך גילתה סימון באחד העמודים.

הכותרת מאירת העיניים הייתה בלתי מובנת. כותרת משנה באותיות קטנות בישרה: "מדענים ידועי שם מגלים", ובגדול: "בקרוב יהיה אפשרי לחזור לעבר, לפחות תאורטית". היא ניסתה לחפש הסבר למשפט הבלתי מובן.

זה מה שמלמדים אותם? פילוסופיות מטורפות? היא סגרה את הספר והחזירה אותו למקומו. היא יצאה מהחדר והרהורים משונים תופסים מקום במוחה.
אז הנה לפניכם סיפור בהמשכים - ככתוב בכותרת עם ניחוח אירופאי ואססיתי
הסיפור מתרחש באיזורים גרמניה, ישראל, מצריים, סין ועוד.
הוא מתחיל בשנת 2002, ומשם עולה ועולה,
אשמח לביקורות, להאררות והערות
לא היה קל לשתף את ה (בה' הידיעה) סיפור שכתבתי
אבל אשמח שתהנו.
פרק 1

מיקום: לייפציג, שכונת פליסנבורג, רחוב ברונר 14, גרמניה. שנת 2002.

לוקה ישב על מדרגות הבית הענק ובהה באוויר, אנשים נכנסו ויצאו מהבית, אמא דמעה מעט, ודניאל ישב ליד השולחן בסבר פנים חתומות ואכל בשקט את ארוחת הבוקר הקבועה שלהם. מדי פעם הוא לגם מכוס המים שנצבה לידו בשקט כדוממת באות הזדהות על פטירתה של סבתא ריטה.

לוקה הביט בשעון, השעה היתה 10:15 בבוקר, ואיש מבני הבית לא זרזו אותו ללכת לבית הספר, לוקה הביט בעיון בתמונה שנפלה לאמא מהיד, תמונה של סבתא ריטה. סבתא ריטה אהבה אותו באמת, היא היתה מקשיבה בחום לכל סיפוריו ומהנהנת בראשה, מעולם לא אמרה לו: לוקה, אתה מדבר יותר מדי, שקול את מילותיך, שלא יעלם לך כוח הדיבור. דניאל כל הזמן היה אומר לו את זה, ואבא היה עונה לו בטון בטוח: לו מצאת מחקר שיוכל להוכיח את דבריך הייתי שמח שהיה נעלם ללוקה כוח הדיבור. לפעמים לוקה, אתה מדבר יותר מהגובה שלך. סבתא ריטה מעולם לא סנטה בו על דיבוריו המרובים ועל אהבתו ללימודי ההיסטוריה. פעמון נשמע לפתע מרחוק. דניאל נעמד בדממה ולקח את צלחתו הריקה אל המטבח, הוא הגיש אותה ליולינה האומנת בשתיקה והתיישב על הספה בדממה. אמא נכנסה בסערה אל הסלון. לוקה? אתה אינך לבוש עדיין? לוקה הביט בתוויה של אמו וניסה להבין את טון דיבורה, האם היא כועסת? או שמא טון של עצבות נשמע בין שברי המילים? הוא התנער ממקומו ואמר, אני לא יודע לשים עניבה, ובכלל, מדוע הבגדים הללו שחורים? אליזה שטראוס ענתה בקול ממהר: לוקה, אנו צריכים ללכת ללוויה של סבתא ריטה, אין זמן לדיבורים קח את בגדיך ולבש אותם במהירות, זוכר את הסיסמה בבית הספר שלך? לוקה ענה בשלווה: הכוח הוא במשמעת. אוני המשיכה בטון קבוע: מצוין, אז לך להתלבש, ובלי דיבורים מיותרים. הילד הרים והוריד את גבותיו בהתרסה ולחש לעצמו תוך כדי הליכה מהירה אל עבר חדרו: ככה הדיקטטורים עולים לשלטון, הכוח במשמעת. אחיו התלווה אליו בחיוך שנמחק לאחר דקה, כשהביט בחדרו של אחיו: לוקה? מה הבלגן הזה? אחיו הקטן שאל בפליאה: בלגן? על איזה בלגן אתה מדבר? דניאל ענה בשתיקה רועמת. לוקה ענה בסלחנות: זה בסדר דניאל, אמא עוד לא העירה לי על הבלגן הזה, יש כאן סך הכל ספרים ומחברות שלא החזרתי אל הילקוט, ילד בן שבע לא אמור לעשות זאת לבדו. דניאל התקרב באיטיות תוך כדי מחאה: הבה ונראה על מה אתה לומד, והאם יש לך שגיאות כתיב. לוקה הסתובב באימה וקפץ תוך כדי שהוא מחפה על ספריו: לא! אני... אני עדיין באמצע שיעורי הבית, אתה לא יכול להסתכל באמצע! דניאל ענה בחומרה: באמצע? היית אמור להיות עכשיו באמצע הלימודים! זוז ותן לי לראות מה אתה מסתיר שם. לוקה הביט בדניאל בעיניים מתחננות: לא.. זה לא מה שאתה חושב.. זה פשוט... דניאל הדף את לוקה בעדינות והביט על הספרים שניצבו- הצטמקו בערימה קטנטנה. " מצרים הקדומה? עליית הנאצים? מרוץ הזהב באמריקה? האם אתה זקן? מדוע אתה קורא על דברים כה משמימים? אתה יודע שאבא לא אוהב שאתה חופר על ההיסטוריה יותר מדי, העתיד שלך די מתוכנן, אז אל תכניס באמצע שטויות". לעג דניאל. לוקה הביט בו בעיניים חכמות: זה מאד מעניי... הדלת נפתחה ושתיהם הסתובבו בבהלה, אבא, פרופסור דוקטור הנרי שטראוס נכנס בשריקה קלה אל החדר. שתיהם עמדו בניסיון הסתרה של ערימת ספרי ההיסטוריה שכלל לא תאמה את גיל הקורא בהם, אביהם שאל בפליאה: אינכם מוכנים? כבר אתם יוצאים! דניאל ענה בצייתנות: אני כבר מוכן אבא, לוקה מתלבש עדיין. הנרי יצא מהחדר וטרק קלות את הדלת. דניאל נזף באחיו: כמעט ועלו עלייך. לוקה ענה בהתרסה: אינני מסתיר דבר. דניאל משך בכתיפיו ויצא מהחדר. אמו ניגשה אליו, סדרה את שיערו ולחשה לו: דניאל, אתה ילד בן 12, כבר גדול מספיק, אנחנו נשלח אותך יחד עם לוקה ללוויה של סבתא ריטה, ואני ואבא נבוא בעוד כשעתיים, יכול להיות שיהיו שם מספר אנשים מוזרים, אך אתם לא תתקרבו אליהם וכמובן שלא תתן ללוקה להחליף איתם מילה, בסדר? תוכל להיות בחברתם של הילדים של דוד נורמן, בסדר? דניאל הנהן בראשו בצייתנות והלך לחדרו של אחיו הקטן.

הוא פתח את הדלת, ולוקה עמד שם בצייתנות לבוש על כל בגדיו, רק שעניבתו היתה מרושלת קמעא. דניאל נגש אליו ושאל ברצינות תהומית תוך כדי קשירתה מחדש של העניבה: עד מתי אצטרך לקשור לך את העניבה, לוקה? מה יקרה כשתהיה עורך דין? מי יקשור לך את העניבה? לוקה ענה בחלמנות: אני לא אהיה עורך דין. דניאל ענה בנזיפה: אז רופא. לוקה ענה בשנינות אשר לא תואמת את גילו הצעיר: רופא כלל לא לובש עניבה, ואני כלל לא עומד להיות רופא. דניאל עצר אותו ואמר: די עם הדיבורים חסרי התועלת הללו, הן מה שאבא ואמא יחליטו אתה תהיה, לא אתה בעצמך. לוקה הסיט את מבטו כנעלב וסנן לעמו בשקט משפטים הנוגדים את דבריו האחרונים של דניאל.

לאחר מספר דקות, רכב שרד יוקרתי חנה מחוץ לגינת ביתם המפוארת, דניאל ולוקה יצאו לבחוץ וחצו את הגינה לאורכה, דניאל לא הסיט את מבטו ימין ושמאל, וצעד בהליכה ישרה כחייל במסדר. לוקה, ובכן, לוקה לעומת זאת, הלך בהליכה מרושלת, נגע בעניבתו, רפרף בשערו, אבק אבק בלתי נראה ממכנסיו, דניאל נעצר בתסכול ושאל: מה יהיה איתך לוקה? האינך יכול רק ללכת בלי לגעת בכל לבושך המסודר? לוקה ענה בתסכול גם הוא: מה עשיתי? סך הכל הזזתי את העניבה, אני אינני במסדר צבאי כרגע ואיש אינו צופה עלינו כרגע. דניאל אנפף בעצבנות. את המשך הדרך לוקה הלך בפנים קפואות כקרח ובצעדים שלא היו מביישים סמל במסדר צבאי. הם נכנסו לרכב ובלו את זמן הנסיעה בפנים חתומות וללא החלפת כל מילה. לאחר כחצי שעה הם הגיעו ל Südfriedhof Leipzig בית קברות כללי, ירוק ויפהפה, מלא בפרחים ובפסלוני זהב. לוקה הביט במקום בעיניים פעורות, מעולם לא היה במקום כזה. הוא פנה לאחיו ושאלו: דניאל מה הם המלבנים הללו? דניאל ענה בקול שרעד מעט: אלו הם מצבות, בפנים ישנם אנשים. לוקה הביט בו בפליאה, ושאל בפליאה גדולה יותר: איך האנשים האלו נושמים מתחת לאדמה? דניאל ענה בקול כעוס: הם לא נושמים בכלל, הם מתים! מתים! אתה מבין? גם סבתא ריטה תכנס לאחת מהמצבות האלו עוד מעט בתוך ארון. לוקה לא הוסיף לשאול עוד את אחיו הבוגר – יודע כל, הוא העריץ את דניאל על ידיעותיו בשלל הנושאים המגוונים. מוחו קדח במחשבות אודות סבתא ריטה, מתה? מה זה אומר בכלל מתה? האם לא יראה אותה יותר? זהו סוג של משחק? הוא צמצם את עיניו וראה לפתע מספר אנשים לובשים חליפות שחורות ומתחתן חולצות לבנות בוהקות, רוב האנשים היו עם זקן אפרפר לבנבן ארוך יחסית, וכולם היו עם בד שחור עגול על ראשם, ולחלקם מגבעות שחורות. הוא התרכז במבטו ולפתע התיישרו גבותיו, הוא פנה לאחד מהם ושאל: אנטשולדיגונג? (סליחה- גרמנית) האיש הסתובב אליו בחיוך מאיר פנים וענה: יו? (אידיש) דניאל שקלט לפתע את השיחה שמתרחשת לפניו פנה לאחיו בגרמנית מהירה וחדה: לוקה, אבא הזהיר אותך לא לדבר עם זרים! אם אבא יגלה שדברת איתם הוא לא יעבור על כך בשתיקה, אני אחראי עליך ואני לא מסכים לך לדבר עם המוזרים האלו. לוקה הביט בו בחמלה וענה לו: דניאל, אני אחראי על עצמי, ואני יכול לדבר עם האדם הזה, הוא לא יעשה לי דבר, וחוץ מזה, למה האדם הזה אמר "יו" ולא "יא"? דניאל ענה בזעם מהול בלעג צרוף: הוא לא יודע איך מדברים כלל, אינך יכול לנהל עמו שיחה. האיש שהבין את עיקרי הדברים שלא נאמרו במהירות ענה באיטיות: אני מדבר אידיש, אייני מגרמניה אנו באנו מפולין, הנפטרת היא דודתנו. לוקה התאמץ להבין את דבריו ושאל בחוסר אמון: האם אתה בן דוד של אימי? האדם הנהן בראשו וחייך חיוך גדול. לוקה אמר באיטיות: לא ידעתי שיש לי קרובי משפחה מוסלמים. גבותיו של האדם התעגלו בתדהמה: מוסלמים? אולי לא הבנתי נכון? לוקה ענה באכפתיות מרובה: אביו של חברי לכיתה, ג'מיל, חובש את פיסת הבד הזו על ראשו, הם מוסלמים אדוקים. האדם ענה בגיחוך קל: אינני מוסלמי אני יהודי אורתודוקסי, ולפיסת הבד שעל ראשי קוראים " כיפה " רוצה גם אחד? שאל בעודו מוציא כיפת בד קטיפתית שחורה מכיסו ומושיט אותה לעבר לוקה. דניאל קפץ כנשוך נחש ותפס את הכיפה מידו של היהודי, הוא צעק: אבא לא מרשה להתקרב לסממנים דתיים כלשהם! לוקה התרחק מהאדם הזה, הוא מסיונר! הוא מנסה להטיף לנו! הוא זרק את הכיפה לאדמה הלחה בבוז והביט בעיניים חודרות לעבר היהודי שכלל לא הבין על מה ההמולה הגדולה. לוקה הביט בעיניים גדולות על אחיו הגדול שהרים את קולו, זוהי כמעט הפעם הראשונה ששמע את אחיו צועק, אך מילותיו לא מצאו חן בעיניו. הוא הרים את הכיפה הקטיפתית מהאדמה ניער אותה ממעט החול שדבק בה, והסתכל בדניאל. דניאל הסמיק למראה הבלגן שחולל, רגיל היה להיות ילד הפלא של משפחתם, ופתאום כזו התפרצות. הוא סינן ל אחיו הקטן: הגש לאיש הזה את הכיפה בלי התחכמויות, לוקה. לוקה החליט דווקא להתחכם ושם את הכיפה על שיערו השחרחר, עיניו הירוקות נצצו בברק של שמחה, והוא אמר לאדם שמולו: דנקע שיין. (תודה רבה – גרמנית) האדם שמולו חייך אליו ואמר: אם הוריך לא מסכימים, אולי עדיף שתוריד את הכיפה. לוקה לא הבין את דבריו ואמר שוב: דנקע שיין. מחכה לבבקשה. האדם שמולו נאנח ונענה לבקשה של נשמעה: ביטע (בבקשה) לוקה הסתובב וצעד באדמה הבוצית לקראת בני דודיו, בניו של דוד נורמן ודודה מיילי. דניאל סנן בזעם עצור: חכה, אבא יראה את זה הוא לא יעבור על זה בשתיקה. לוקה משך בכתפיו.

לאחר כחצי שעה, מכונית שחורה עצרה ליד שער בית הקברות. מתוכה ירדו אליזה והנרי שטראוס – הדורים, מדודים, כל קמט בחליפה ובשמלה מהודק למקומו. נוכחותם מילאה את המקום בהדר צונן.

דניאל הצמיד את ידיו לכיסיו והשפיל מבטו. הוא כבר ידע: אבא יפנה אליו ראשון. ואכן, הנרי סקר אותו במבט חודר וקרא בקול עמוק אך מהודק:



“דניאל. מדוע לא שמרת על אחיך?”

קולו של דניאל רעד, אך הוא ניסה לעמוד זקוף:



“ניסיתי, אבא. הוא… הוא לקח ממני. זה לא בגללי.”



דמעה זלגה על לחיו. הוא מחה אותה בחופזה, אך אביו הבחין.

“אל תנגב בשרוולך,” אמר הנרי בקפידה. “זהו מראה מגונה.”



היד של האב כמעט התרוממה לגעת בכתפו – כמעט – אך נעצרה באוויר ושבה אל צידו.

“לוקה,” קראה האם בקול רגוע-חמור. היא כרעה מולו, מביטה בו היישר בעיניים.



“אמרנו לך לא לדבר עם האנשים הללו. אתה מבין את זה?”

לוקה שתק. שפתיו רעדו.

“לא יהיו פנקייקס מחר,” הוסיפה אליזה באדישות של שופטת, אך קולה נשבר לשבריר רגע. “אני רוצה שתדע – זו לא שעשוע. זו משמעת.”



כשהתרוממה, זעה הדמעה בזווית עינה – אך היא לא נתנה לה ליפול.

הנרי הסיר את הכיפה מראשו של לוקה באצבעות זהירות, כאילו זו חפץ זר שאינו שייך. “שניכם חוזרים מיד. אינכם נשארים כאן.”

העולם עצר. דניאל הרים ראשו, מבטו התחנן.



“לא נהיה… עם סבתא ברגעיה האחרונים?” לחש.

אליזה הישירה אליו מבט. היא שמרה על זקיפותה:

“יש תוצאות למעשים, יקירי. שליטה עצמית – מעל הכול.”

ברקע החל הארון של סבתא ריטה להתקדם, והמתפללים החרדים זעקו בקול: “יתגדל ויתקדש שמה רבה…”

דניאל לא עמד בזה. הוא אחז בידו של לוקה בחוזקה, פניו מוצפות דמעות. לוקה שלף מכיסו ממחטה קטנה, מצוירת בידיים ילדותיות, והושיט אותה.

דניאל לקח אותה באצבעות רועדות, לא בגסות. “בגללך…” לחש, קולו נחנק. “בגללך לא אהיה עם סבתא בפעם האחרונה.”

השניים הסתובבו לאחור, צועדים הרחק. מאחור – הורים זקופים, ארון כהה,ומילים לא מוסברות שהמשיכו לחלחל בחלל האוויר

דניאל המשיך לבכות חרישית, נשימתו נשברה בכל צעד. לוקה, לעומתו, שתק.



עיניו הירוקות ברקו – לא מדמעות, אלא מן השקט הקפוא שעטף אותו.



הוא לא ידע מה לומר לאחיו, לא מצא מילה שתנחם. רק היד הקטנה שלו, שעדיין הייתה בתוך ידו של דניאל, אמרה את מה שהפה לא הצליח: אנחנו לבד בזה. ביחד.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה