על חיתוך בבשר החי וביקורת עצמית

  • הוסף לסימניות
  • #1
היה זה בתחילת עבודתי כעורך תורני במכון "עוז והדר".
הרגשתי טוב מאד עם עצמי, אברך צעיר שמתקבל למכון איכותי, כשחבריו מסתובבים עדיין בין כולל לכולל.

העבודה במכון אינה קלה כלל. יש ללקט מראי מקומות עם כל החומר על הנושא, להבין את הנאמר, לעבד ולכתוב בצורה מובנת על פי כללי המכון, לסדר לפי דורות, להוסיף כותרות, הערות, ועוד.
הקבצים הראשונים שנשלחו למכון לאחר עבודה מאומצת, היטיבו את ההרגשה. כמה תיקונים קלים, כמה השמטות מזעריות, מחמאות מצד המבקר, החיים יפים.

ואז הגיע הבום.
קובץ שעמלתי עליו במשך חודש שלם, לסכם את הנאמר באינספור ראשונים ואחרונים על נושא חמור ביותר, חזר אלי מהמבקר.

חושך בעיניים.
כל הקובץ מלא בהערות סקירה אדומות, עם תיקונים מכאן ועד הודעה חדשה. אלא שלא די בזה. הערה ארוכה ארוכה פרוסה על כל אורך העמוד הראשון של הקובץ, שתמציתה היא שיש לשכתב את רוב החומר הכתוב. חלקו חוזר על עצמו ויש למחקו, חלקו לא מספיק ברור, ויש לסדרו באופן שונה לחלוטין, ויש תירוצים שצריך לאחדם עם תירוצים דומים, וכן הלאה.

השלב הראשוני היה זעם. מי זה המבקר הזה, שיגיד לי מה לעשות? אחרי כל העבודה המאומצת שלי, ככה הוא מעז לומר לי?
שלחתי מיילים זועמים לעורכים הראשיים, דיברתי עם חברים, וכעסתי מאד.
אט אט חילחלה בי ההבנה שכן, המבקר צודק.

עם כל הכבוד לעבודה על איסוף החומר וכתיבתו בצורה יפה, לא די בזה. יש גם לערכו בצורה שתקל על הקורא.

הפשלתי שרוולים וניגשתי לעבודה. במשך ימים ושבועות לא כתבתי שום דבר חדש, מלבד לסדר את החומר. עברתי קטע קטע לראות אם הוא מתאים למקום או שצריך להעבירו למקום שונה, אם יש בו חידוש או שהוא חוזר על עצמו, אם יש בו כפילויות שמוטב למחקן. פיסקאות שלמות נמחקו מתוך תחושה צורבת של חיתוך בבשר החי.

הקובץ התכווץ בכמה עמודים מכובדים, אבל לפליאתי, הבחנתי שבעצם יש קטעים שכתבתי בכלל בלי להבין אותם לעומק. רק לאחר ההשוואה המעמיקה בין הדברים, גיליתי הבנה נוספת ושונה בדברי המפרשים.

היה זה שיעור מעמיק בענייני עריכה. בכל פעם מחדש שאני עורך חומר לפי אותן התובנות, אוחזת בי חלחלה למחשבה מה היה קורה אילו אותו מבקר היה תופס 'ראש קטן', ולא מטפל בי כדבעי. כיום אני מעדיף לבקר בעצמי את החומר לפני השליחה למבקר, ובכל פעם שהוא חוזר מהמבקר עם מחמאות וביקורת מזערית, אני חש אכזבה ואי נחת. עם עוד קצת ביקורת, החומר היה יכול להיות טוב יותר.

***
ללא קשר לשום סיפור שמתנהל כאן.

יש כאלו שכותבים סיפור, ולאחר שסיימו לכותבו יש להם תחושה שמשהו בו לא מספיק בשל. אממה, חבל להם על המסר המבריק שהטמינו בו, בצורה גלויה למדי.

ובכן – אם לדעתך יש לך מסר חדש, שאינו קיטשי או מופיע באינספור ספרים ומחזות, באמת כדאי להעביר אותו לקוראים.
אבל אנא, אל תבזה אותו עם סיפור שטחי, קטעי אקספוזיציה משמימים, ומסר מואכל בכפית, שמבריחים את הקוראים.
שכתב את כל הסיפור מחדש. תזקק את המסר, ותטפטף אותו טיפין טיפין דרך התרחשות עלילתית בנויה היטב ומרתקת.

עשה זאת בעצמך לטובתך, לפני שתצטרך להבין זאת בדרך הקשה, על ידי ספר שמודפס באלף עותקים, ששוכב כאבן שאין לה הופכין במחסנים.

וכבר אמר החכם - התייחס בסקפטיות למחמאות, וברצינות לביקורות ענייניות.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

בעז"ה

אז
אחרי שדיברנו על חשיבות ההשפעה של כל סצנה על העלילה (באופן אל חזור), על היופי של אקספוזיציה והשתהות בסצנה ועל החשיבות של סיכונים האמיתיים ברגעי מתח, בואו נמשיך לעוד תובנה, שקשורה למושג "מידה כנגד מידה".

רובנו מכירים את המושג "מידה כנגד מידה" באופן כללי, וכאן נרחיב על האופן בו הרעיון הזה יכול לשדרג ולתת איכויות נוספות לסיפור שלנו. אבל לפני שנדבר על איך ליישם אותו בעלילה, קודם כל נברר קצת יותר לעומק את משמעותו.

בגמרא מובא כי "מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה." משמעות הדבר היא שכאשר אדם מקבל עונש או שכר משמיים, העונש והשכר באים בהלימה מדויקת למעשה: הם כעין המעשה עצמו. בפרשת השבוע שלנו ניתן לראות זאת בבירור: פרשנים רבים עוסקים בהלימה המדויקת בין העונש והמעשה בקשר לעונשים שהוטלו על אדם, חווה, הנחש והאדמה. המהר"ל למשל מסביר כיצד עונש הנחש היה מדויק לחטאו: הנחש, שהלך בקומה זקופה, מרד והמריד את האדם נגד הקב"ה- שלא לכרוע כביכול למול רצונו של השם, ומשום כך נלקחה ממנו קומתו הזקופה. כלומר, העונש לא היה רק בהתאם ל"גודל" החטא, אלא גם למהות החטא. זוהי המשמעות של מידה כנגד מידה: כשם שאדם נוהג, כך, באותו אופן, נוהגים איתו מלמעלה.

אבל מה השבח, בעצם, של מידה כנגד מידה? מהי המעלה בצורת התגמול הזו, עד כדי כך שזוהי צורת התגמול שבה נוהג כביכול הקב"ה בעצמו?
מידה כנגד מידה היא בעצם הביטוי לצדק המושלם. קודם כל, האדם עצמו הוא זה שגזר על עצמו את התוצאה. העונש אינו קנס על המעשה, אלא תוצאה ממנו. בנוסף, בהנהגת מידה כנגד מידה הצדק מדויק – הן בכמות והן במהות – למעשיו של האדם, ולכן אין כאן חשש לשמץ של דין לא מוצדק.

הנה דוגמא מחיי היום יום: אם כתבתי תשובה לא מדויקת במבחן והמורה הורידה לי חמש עשרה נקודות, אני אוכל להתווכח איתה על כמות הנקודות שכדאי להוריד, כיוון שאין קשר ישיר ומהותי בין הנקודות למעשה שעשיתי; אבל אם פטפטתי באמצע השיעור והפרעתי לכולן, והמורה ביקשה שבשיעור הבא אני אעביר סיכום של השיעור הקודם לכל הכיתה, אני אבין את ההלימה העומדת מאחורי העונש: עליי לתקן בדיוק את מה שקלקלתי- להשלים את השיעור, ולעזור לאחרות, להן הפרעתי בשיעור הקודם, להבין את החומר. זוהי מידה כנגד מידה: תוצאה הנובעת מהמעשה, וקשורה אליו מהותית.

אז מה הקשר בין מידה כנגד מידה לבין כתיבת סיפור?
בדיוק כפי שבבריאה הצדק מתממש במידה כנגד מידה, כך גם בעולם הסיפור – אנחנו נמשכים אל צדק מדויק ואל סגירת מעגל אפית. כאשר, למשל, הנבל הרצחני מת לבסוף ביריה, זה נחמד. אבל אם הוא מת מהנשק הקטלני שהוא עצמו פיתח- זה מספק. אם הדמות המשפילה מובסת, זה נחמד, אבל אם היא מובסת על ידי הדמות שהייתה הכי מושפלת- זה מספק. זה עובד כך גם לכיוון החיובי: אם הגיבור שלנו ניצל בעור שיניו זה מעולה, אבל אם הוא ניצל כתוצאה ישירה מהקורבן שהקריב במאמץ כל כך גדול- זה מספק.
זו הסיבה, למשל, שאנחנו אוהבים סיפורי "גלגל חוזר בעולם". אדם עושה מעשה מסוים, ולאחר כמה השתלשלויות- זה חוזר אליו באותו אופן. אנחנו אוהבים לראות את הצדק נעשה; ואנחנו אוהבים אותו מושלם.
מידה כנגד מידה בעצם מביאה את ההתרחשויות לאיזון, ובשקט בשקט, גם מביאה לידי ביטוי את האמונה הכמוסה והתת מודעת של כלל המין האנושי: העולם הוא לא ג'ונגל. מתרחש בו כל העת הומאוסטזיס אמיתי ועמוק, כיוון שהוא מנוהל על ידי הבורא.


לסיכום, מידה כנגד מידה זהו כלי איכותי, שגורם לתחושת סיפוק, חוסך תמיהות עלילתיות ויכול להעניק גוון כמעט אפי להתרחשויות. כדאי להשקיע ולבחון כיצד הרעיון הזה יכול לבוא לידי ביטוי בעלילה. בהצלחה רבה!
בעז"ה


היי,
מי שמכיר אותי קצת מקהילת הכתיבה, יודע שאחד מתחביביי הוא ללמוד כתיבה טובה- מקריאה טובה.
הפעם אני לא אביא דוגמאות ספציפיות מספרים, רק אשתף בכמה תובנות כלליות מהספרים האחרונים שקראתי:) ואם אתם תגלו משהו חדש שרלוונטי לכתיבה שלכם, זה כמובן יהיה משמח:)


1. סיכון = מחיר
כשאנחנו כותבים סצינות שבהם הגיבור בסיכון, אנחנו עלולים להדגיש את הסיכון על ידי אפקטים: הגיבור נפצע, הגיבור מסכן, הגיבור נלחם עד זוב דם וכמעט הפסיד, הגיבור היה צריך לברוח; אבל למרבה הצער, כל האפקטים האלו לא מספיקים בכדי ליצור סצנות מותחות באמת. מדוע? כי כדי שהסצנה תהיה מותחת, כדי שהקוראים באמת יאמינו לכותב שהגיבור עלול להפסיד משהו במאבק הזה, הגיבור צריך אכן להפסיד משהו- בכל סצנת סיכון.
זהו מסר חשוב, שכל כך לא מצוי בספרות שלנו, שאולי צריך להדגיש אותו שוב: האופן היחיד לשמור על מתח אמיתי של הקורא, הוא להפוך כל סצנת סיכון, לסצנת מחיר. גיבור פצוע יחלים, בעזרת השם. הוא אולי יתאשפז, יתעלף, יתמסכן עד כלות רחמינו, אבל הוא לא שילם מחיר אמיתי, בלתי הפיך, על המאבק שלו. רק כאשר הגיבור משלם מחיר אמיתי בכל סצנת מאבק - ומאבד באופן בלתי הפיך משהו שהיה שלו, כמחיר לסיכון שלקח- המתח הופך לאמיתי. לאט לאט, אחרי כל סצנה כזו של מאבק ומחיר, הקוראים יבינו שכאשר הגיבור בצרות- זה באמת מפחיד. הם נתפסים לחלוטין למאבק שלו, חרדים לגורלו ולגורל כל מי שקשור אליו. בתת מודע שלהם, הם יודעים שהסיכון כאן אמיתי. הגיבור עלול להפסיד משהו- והוא אכן יפסיד משהו- משהו יקר.

2. אקספוזיציה זו לא מילה גסה
יש דעה בספרות המודרנית שאקספוזיציה בסיפור היא חולה רעה שצריך להסתיר אותה מאחורי תירוצים מספקים: דו שיח טבעי בין דמויות שחושף מידע שהקורא לא ידע, דמות שמסתכלת במראה כדי לחשוף את המראה שלה, ועוד ועוד דרכים ססגוניות להותיר את האקספוזיציה של הסיפור שקופה. באופן כללי זה נכון, אבל לא כדאי ללכת לקיצוניות. לעיתים אקספוזיציה היא פשוט חלק מהיצירה הפלאית שנקראת סיפור, בדיוק כפי שסיפרו לנו סיפור כשהיינו ילדים: "פעם פעם, לפני שנים רבות, היה איש אחד עני...". לא תמיד חייבים לברוח מאקספוזיציה ברורה, ולעיתים היא גם מוסיפה עומק ועניין לסיפור. הרי בסופו של דבר- המילים שלכם הן האמצעי היחיד שבו הקורא יכול להכיר ולדמיין את העולם והדמויות שאתם בונים. כאשר המילים דלות, או תיאורים לוקים בחסר בגלל פחד מפסקאות ארוכות מדיי- הדמיון של הקורא עלול להיות חיוור. אל תתקמצנו ותלחצו מתיאור יתר או מידע, ואל תרוצו עם העלילה על חשבון אקספוזיציה עשירה.

כאן כן אמחיש בדוגמא קטנה: את מהללאל אהבנו בגלל האומץ שלו, הלב הטוב וגם- לעיתים- החוצפה שלו. אבל נקשרנו אליו רגשית דווקא בזכות סצנות עשירות באקספוזיציה סבלנית, שנתנה לנו רגעים של קרבה עם הדמות.

...בשקט עמד על מקומו, מביט בצאן המתנהל לאטו בין הדשאים הרטובים מטל, בלהקת ציפורים קטנות וססגוניות שהתעופפה מעליהם, מחפשת אחר ארוחה, בקרן שמש אחת שחדרה בין העצים, מציירת קשת יפיפייה על מגדל קורי עכביש שהתנוסס בין שני ענפים, וידע שהגיע זמנו ללכת.



ולסיום, טיפ אחרון: הסופרת מרגרט אטווד אמרה: "אנשים תמיד מגיעים עם תאוריות חדשות בנוגע לסיפור. אבל הכלל העיקרי לכתיבת ספר טוב הוא: "תחזיקו את תשומת הלב שלי."
זהו טיפ בסיסי בכתיבה, והניסוח שלה מצוין וברור מכדי שיהיה צורך להוסיף מילה מיותרת על ההגדרה הזו. אבל איך בעצם עושים זה? איך מחזיקים את תשומת הלב של הקורא? לא על ידי זיקוקים, אפקטים, קרבות או דרמות רגשיות (למרות שגם הם לעיתים חשובים), אלא על ידי שינוי. שינוי מחזיק את תשומת הלב של הקורא, כיוון שהוא גורם למצב להפוך להיות לא סטטי, ולעלילה לקבל משמעות.
הכלל הוא פשוט: בכל סצנה צריכה להיות התרחשות, שינוי. אין אפשרות שכתבתם סצנה- גם אם זה ספר דרמה- ולא השתנה בו משהו באופן בלתי הפיך (כלומר- שלאחריו הדברים אף פעם לא יחזרו להיות כפי שהיו). גם אם לא ענק, גם אם לא עניין של חיים ומוות, ואולי אפילו רק שינוי רגשי- אבל שינוי חייב להיות.

אנחנו בכל זאת בחודש אלול, אז הייתי ברשותכם רוצה לקשר את המסר היפה הזה גם לחיינו, כי אני מאמינה בכל ליבי שכללי סיפור האונברסליים בעצם משתלשלים מהאופן שבו הקב"ה מנהל את העולם, ובאופן שבו הוא טבע הסיפור האנושי:
סיפור חיינו עשוי מרגע אחרי רגע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה. הקב"ה כביכול לא "כותב" את הפרקים בחיינו לחינם. השם נותן לנו כל רגע, חודש ושנה- כי הם חשובים לעלילה שלנו, הם משמעותיים עבורנו. בחסידות מוסבר שיום ללא שינוי- הוא יום מבוזבז.


תודה שקראתם עד כאן:) שמחתי לשתף.
אסיים באיחול- שנזכה לשנה טובה ומתוקה, ושנזכה לכתוב סיפורים טובים באמת, שעושים להשם נחת ומקרבים את הסיבה האמיתית לכל העלילה האנושית הזאת- את הגאולה האמיתית והשלימה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה