פחד מרופא שיניים

  • הוסף לסימניות
  • #1
כולם, עזרה!!!
שנים לא הייתי אצל רופא שיניים כי 'אני מפחדת'
מה יכול לעזור להתגבר על הפחד, אני סובלת כאבבבבביייים... :(
ואני מפחדת שכל זמן שאני מתעכבת הטיפול יכאב יותר...
גז צחוק זה רק לילדים? ומה באמת הוא עושה?

תודה מאוד ורפואה שלמה לכולנו
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
בהדסה אפשר לעשות טיפול לכל הפה בהרדמה מלאה

טיפולי שיניים לא נעימים ואולי קצת כואבים אבל עדיף בהרבה "סבל מרוכז" מסבל שנמשך ימים ולילות
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
יש אפשרות לגז צחוק גם למבוגרים, צריך לתאם את זה מראש בזמן קביעת התור
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
באיזה איזור את?
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אני מהצפון,
אבל מוכנה להגיע למרכז בשביל רופא שיניים טוב..
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
אני שנים עשיתי טיפולי שניים בלי הרדמה כי פחדתי מהזריקה...עד שגיליתי כמה סבלתי...אבל עדיין מפחדת כמו ילדה קטנה מרופא שניים...את בחברה טובה:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
גם אני בחרדות מרופאי שיניים, אבל זריקת הרדמה לדעתי זה החלק הכי קל בעסק, לא מוותרת על זה למרות הכל!
מה שקצת עוזר לי, זה להביא נגן עם מוזיקה שאני אוהבת ולשים בפול ווליום מתחילת הטיפול ועד סופו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
תמר
הייתי באותו סירה שאת כעת....
עד שמישהי הציע לי ללכת לרופא
ולראות .לשמוע מהצד כמה זה לא מפחיד
ולא כואב (תלוי מה הטיפול..)
עד שהחלטתי להיות נחושה בדעתי ו...הלכתי לרופא
שאמר לי יש לך טיפול שורש קשה :eek:(כי הזנחתי את זה)
בסופו של דבר עברתי את הטיפול שורש ולהפתעתי אחרי פחות משעה
הוא אומר לי זהו גמרנו , הייתי בשוק!!!!!!
מה באמת?? עברתי את זה??
זה לא היה כזה נורא כמו בדמיונות.....:eek:
(ועוד המלצה תקחי רסקיו זה עוזר שתיהיה רגוע....
ויש שיגידו שזה פסיכולוגי אבל אותי זה באמת הרגיעה..)
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
אני מצרפת פה כמה עצות מועתקות מאיזשהו אתר:
• אפשר לבצע ביקור היכרות במרפאה - לילדים וגם למבוגרים. גם לשבת בחדר ההמתנה ולשתות כוס מים/קפה/תה ולשוחח עם הרופא הינו טיפול לכל דבר: הכרת המרפאה והצוות בתנאים נוחים וללא כאבים או מועקה עדיפה בהרבה מאשר לבוא בפעם הראשונה כשהפה כבר כואב!
• ודאו כי המרפאה נראית לכם מטופחת, חמימה ונעימה, והצוות אדיב וסובלני.
• התייעצו עם הרופא לגבי הטיפול ולגבי חששותיכם: בקשו הסבר חוזר לגבי פעולות או טיפולים שאינכם מבינים לחלוטין או שאינכם שלמים איתם.
• הגיעו למרפאה לפחות חצי שעה לפני הטיפול - תוכלו להרגע בכסא, לקרוא עיתון ולשתות תה צמחים מרגיע, להפחית את רמת הפחד והאדרנלין, ומעל הכל - תנשמו ...
• תכננו עם הרופא את משך הטיפול המומלץ. סכמו מראש על סימנים להפסקה בטיפול. סכמו על מטרת הטיפול לאותו יום (למשל "היום נעשה בדיקה/צילום/ניקוי" וכו').
• לאלו שהתאורה החזקה מפריעה, אפשר לקבל כיסוי עיניים או לעמעם את התאורה לתאורת רקע בלבד. תתפלאו איך אפשר לנמנם תוך כדי טיפול...
• נסו נשימות עמוקות ואיטיות, הרפיית שרירים, יוגה או דמיון מודרך כשאתם על כיסא הטיפולים.
• הצטיידו בדיסק עם מוזיקה אהובה ובקשו מהצוות להשמיע אותו במהלך הטיפול.
• אפשר לנסות לבלוע מספר טיפות של תמצית "רסקיו רמדי" (פרחי באך), שהינן טיפות טבעוניות מרגיעות ובטוחות לשימוש. ישנם תכשירים נוספים טבעוניים, כגון "קלמנרבין", "רגיעון" ועוד. למצבי לחץ קשים אפשר גם לקבל כדור הרגעה, אם כי פחות מומלץ.
• כדאי לנסות שילוב של טיפול ברפואה משלימה עם רפואת שיניים קונבנציונלית, כהקדמה לטיפול השיניים או כחלק מלא ומשולב. כל מי שהתנסה פעם בטיפול שיאצו או בדיקור סיני, למשל, יודע עד כמה הגוף נינוח ונרגע תוך-כדי הטיפול ואחריו !
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אל תדחי טיפולי שיניים בשום פנים ואופן כי משלמים על זה ביוקר עם ריבית והצמדה!!!
היה לי חור בשן שהייתי משלמת על סתימה בערך 150 ש"ח
מרוב שדחיתי הוצרכתי לטיפול שורש עם כתר חרסינה שעלה 2000 ש"ח!!!
יש את הפסוקים של נגע צרעת לומר בשעת פחד ולהזכיר את השמות הק' ישראל בן שרה וכו' וכמה פרקי תהלים ובעז"ה תעברי את זה
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
אין מה לפחד,
אבל גם אם יש שתדעו לכם שבסוף במילא מגיעים לרופא
הזנחתי לאחרונה טיפול בשיניים,
ובסוף זה עלה לי ביוקר גם כספי וגם כאבי תופת כל השבת הייתי עם כאבים חזקים
לא כדאי להזניח
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
כל מי שאומרת אין מה לחד, היא לא פוחדת!
וכן אני מתביישת טבל גם אני פוחדת מרופא שיניים כמו ילדה קטנה "קוראים לזה חרדה דנטלית".
ולפני בערך 5 שנים התגברתי ועשיתי את כל הפה שלי במרתון. כל שבוע פעמיים בשבוע.... אבל עכשיו יש לי שן... ואני רועדת!
עזר לי גם מאד לשים נגן עם מוזיקה, ורופא נחמד.
(אני לא סובלת את המשאבה של הרוק היא גורמת לי להקיא שהפה שלי נהיה יבש, אז לאסיסנטית לא היתה ברירה אלא להחזיק את זה לרופא תתמוד למקום העבודה שלו, ולא יכלו לתלות לי את זה על הפה כמו תלי דלת.. :( )

יש לי חלום לעשות יום אחד טיפול בהרדמה מלאה...... לילדים שלי עשיתי...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

א' עברה פיגוע כשהמתינה בתור למסעדה בירושלים.
התופת לא הסתיימה שם
היא רק התחילה
בסיוטי הלילה,
בפלאשבקים ביום
בהתקפי החרדה,
ברגישות הגבוהה למקומות הומים ולצפיפות אוכלוסין.
"זה מדהים איך היא השתקמה, לא רואים עליה כלום"
כך אמרה השכנה, לא שמעה עוד בום
אז שתדעו שא' סובלת מפוסט טראומה, בשיא
לא סתם הוסיפו לה לPTSD גם
C *
(יכול להיות גם שא' עברה פיגוע מסוג פגיעה,
וכל הנ"ל לגמרי מתאר גם אותה)

ב' נולד עם אוטיזם.
לפעמים היא צועקת
אצל אחרים היא שקטה
לא תמיד היא בולטת
יש מצב שהיא שקופה
הוא מוצף עד אימה
מצלילים, ריחות ומהומה
קשה לו, עד בלתי אפשרי
לראות את השני עד ToM **
ואין לדעת מתי ואיך
זה יתפוצץ לו פתאום

ג' סובלת מפגיעה קשה במערכת אשר יצר.
ככה גזרה עליה חכמתו העליונה של הבורא
וזה מסב לה סבל בל יתואר
ובל ייראה.
לא תראו עליה דבר
אבל תור אצלה מוקצה
לא מחמת חסרון כיס אלא כיסא ***

לד' יש סוד אפל
כאופל היצורים המאיימים לחטוף אותו
אתם לא רואים אותם
אבל הם מתרוצצים במוחו
הוא לא יפגע בכם בשל כך
לא, לא עד כדי כך
אבל הם עלולים לפגוע בו
ולכן הוא חייב לעשות ויברח
ולא, זה לא יעזור לעמת אותו שזה דמיוני
ולא, לא תוכלו לדמיין עד כמה הוא סובל באמת

א' ב' ג' וגם ד'
מחזיקים בכיס כרטיס

הוא מקנה להם פטור אישי,
לעיתים + מלווה.
כתוב עליו גם השם הפרטי
אבל לא תמיד תדעו מי זה
כי א' ב' ג' או ד'
מעדיפים להגיש את הכרטיס בהיחבא...

באותו יקום ממש, ובמקביל
ייתכן אף שבדלת ממול
גרה לה גברת א',
לא כל כך בנחת
כי 3 מילדיה
ריטלין צריכים לקחת.


בתור בקופ"ח
עומד הרב ב'
אם
הוא יאחר לכולל
שכרו יקופח
ובעצם הוא כאן, ככל הנראה
מכורח מצוקה
הוא לא פה סתם מבלה
הוא זקוק לשירותי רפואה
[ ולכן במרחבים של בריאות, עפ"י חוק, כולם שווים בפני התור
ועומדים (או יושבים), לפי הסדר, מלפנים ומאחור ]

ג' עומדת להפסיד את האוטובוס
או אולי את החופה
הבייביסיטר כבר עצבנית
ויש לה משימה דחופה
היא קרועה מעייפות, נופלת מהרגליים
הלילה היה לבן, יצאו לו שיניים
היא רעבה מהבוקר, שחור לה בעיניים
הילדים צורחים בטלפון, צומחות לה קרניים

וד' הוא סתם טיפוס מאורגן
הוא מגיע לכל מקום תמיד בזמן
לא, זה לא מאובחן
אילו שהוא רגיש לזה מאז שהיה קטן
ואם התוכניות שלו
עומדות לזוז
זה מעלה לו לגמרי
את הפיוז
נכון,
הוא משתדל לעבוד על כך
ולהשתפר בכל מאודו
אבל קשה לו עדיין כל כך
אלוקים בשמים עדו.

א' ב' ג' וד' עומדים בשורה
רוצים כבר להגיע הביתה/לעלות על מגלשה/לאכול במסעדה
אבל הופס,
כרטיס מולם נשלף,
והסדר מוחלף.
זה מתחיל להרגיז,
אבל הם משתדלים לבלוע...
אבל כשמגיע אחד נוסף
גם להם כבר קשה לעמוד רגוע - - -

תראו אותם
אלו וגם אלו עומדים בשורה
תראו אותם
ועכשיו יש לכם בחירה


יש חוק של פטור מתור, הוא נחקק מצרכי ציבור
הוא מקנה לאדם עצמו ולפעמים בנוסף למלווה אחד בלבד
את האפשרות להימנע מהמתנה בתור.
לכולנו, כחברה, יש את הזכות לכבד את זה
לכל זכאי יש את החובה לא לנצל סתם את זה
לא, זה לא נועד לתת פיצוי לכל המשפחה
זה נועד לתת זכות שווה להיות שונה
זה נועד להשוות את הזכויות באופן כזה
IISC_EqualityEquity.png

כאימא לילד עם צרכים ייחודיים (במיוחד :))
אני משתדלת מאד להימנע משימוש בכרטיס ולצמצם זאת למינימום הכרחי
זה הרבה פעמים כרוך במאמץ גדול ובהשקעת משאבים וכוחות רבים
וזו זכותי וחובתי להשקיע את זה.
אני מזכירה לעצמי שזה לא הוגן לנצל את זכויותיו
על חשבון אחרים, על שלל צרכיהם הלגיטימיים בהחלט
זה לא הגון ולא הוגן
עם זאת, אני מזכירה לעצמי שזה לא תמיד הוגן להתחשב באחרים
ולהיות יפת נפש על חשבון צרכיו של הילד שלי
זה לא יפה ולא הוגן כלפיו.
הוא לא תמיד יוכל להשמיע את קולו
וזו המחויבות שלי
אני הופקדתי על שלומו ורווחתו
והנחות, אני יכולה לעשות רק לעצמי
אני כן רוצה לעזור לו, ככל שזה אפשרי
להרחיב את גבולות מיומנויות ההמתנה שלו

ואני גם רוצה לעזור לעצמי
לא לתת לנכות להביא אותי למקום נחות
לכן, ככל שהדבר אפשרי
גם במקרה שהצורך אכן חיוני
אם הוא לא דחוף באופן נואש
אני אחכה לפחות עוד תור אחד
זה עוזר לי לחנך את עצמי לשאת בנטל האזרחי
ועל הדרך, נותן לילד הזדמנות לפתח את שריר ההמתנה
באמצעות אסטרטגיות מותאמות ותיווך לפני, תוך כדי, ואחרי
(מה שכולל לתווך גם עם לעצמי את הסיטואציה ;)
מכירים את הסיפור עם הגברת בסופרמרקט
שכולם התפעלו איך היא מדברת בסבלנות ומרגיעה את הילדה הצורחת שלה
"רותי חמודה, את יכולה להתגבר, עוד מעט נסיים ויהיה לך יותר קל..."
וכשהחמיאו לה על זה התברר שרותי זה השם שלה עצמה....?)

ושוב, כמובן, ככל שהדבר מעשי ורלוונטי בכל מקרה לגופו.
ותוך שימת לב לאיזון בין הוגנות לחברה והוגנות לילד שלי.
זה איזון דק
שאני מתפללת לדייק.
לשאת ולתת באמונה
זה גם לשלוף את הכרטיס
או ביושר להצטרף להמתנה.

אז לפטורים ובני משפחותיהם
ואנוכי בתוכם
אני פונה בקריאה נרגשת
תשקלו בבקשה את השימוש בכרטיס
תזכרו, יש לכם בחירה
ויש לכם השפעה על החברה
שימוש לא הוגן בכרטיס
מהווה בסופו של דבר פגיעה
בבעלי המוגבלויות בעצמם
תתחשבו בהם
תתחשבו באחרים
תתחשבו בכם
להרגלי השימוש שלכם בכרטיס
יש השפעה על השיח הציבורי
והראשון לשלם מחיר על שימוש יתר לא הוגן
הוא אתם או היקר לליבכם.
אז קחו את זה בחשבון
כן, אנשים משלמים על זה מחיר.
תכירו בכך.
תוקירו את זה.
הודו בזה.
הודו על כך.
תעשו חשבון, תשקלו את כל המחירים
ותוודאו שאתם נשארים ביתרת זכות.

בבקשה
תחשבו פעמיים, או אפילו פעם אחת
אם השימוש אכן חיוני.
והאם אתם משתמשים בזה בצורה חוקית.
הפטור אינו פיצוי לבני המשפחה
את זה הם יכולים להשיג מסדנאות, טיולים, הנחות והקלות אחרות
שאינן משחק סכום אפס. ****
אין אפס.
אם אני משתמשת בפטור
מישהו אחר יחכה עוד זמן בתור
הזמן שלו יקר לא פחות
לכן ראוי להשתמש באופציה הזו כמה שפחות.
תשקלו.
לא סתם מידות טובות הן עניין של מדידה
תשקלו
שלא תעשו כרטיסכם קרדום לחפור בה.

ותזכרו שאם מישהו פותח ת'פה
ומדבר אליכם לא כל כך יפה
זה לא בגלל שהוא צר עין ואיש רע
זה כי הוא רוצה גם ליהנות או שהוא ממהר נורא
וגם עליו לא רואים עם מה הוא מתמודד
לא עלינו
ולא עליו.

אמנם אתם לא חייבים לוותר על זכותכם
אבל גם לא חייבים 3 תורות במגלשה
תתחשבו גם בו
בבקשה
הוא לא נכה
אבל גם לצרכים שלו יש נוכחות
ולפטור מפטור בתור
יש לכם זכות.

ולבלתי מנויים על מועדון הפטורים
אני קוראת גם כן
תשקלו את התגובות שלכם
אנא מכם.
אף פעם לא תדעו כמה דם ודמעות זלגתי כדי לצאת איתו לקנות נעליים
לא תשערו בנפשכם את הדופק ההולם, את הסרט המאיים
רק. שנעבור. את. זה. בשלום.
ולא, להביא נעליים הביתה זה לא תמיד אפשרי ולא תמיד פתרון.
ואל תנסו למצוא הגיון בשיגעון.
ידעתם שלעלות איתו לאוטובוס
עלול להיות שקול לסיבוב של תרנגול, מטבעות או דג?
ומה לעשות שעוד לא הצלחתי להוציא רישיון
(תאחלו לי בהצלחה)
ושלא לנצח הוא יוכל להסתמך על שירותיי הטובים
או שיהיה לו תקציב מספיק למוניות כל חייו
(הלוואי שכן
תגידו: אמן!)

שירותי התחבורה הציבורית נועדו גם לו, אפילו שהוא רגיש
ולחוויות של לונה פארק גם הוא רוצה להיות נגיש
לצלוח משימה של קניות – הלוואי שיצליח, זה חיוני
ולכן, פליז, כשהוא מוציא כרטיס, תגידו לו: בבקשה, אדוני.

(אני גם לא יודעת אם תזכו לשמוח איתי בחתונה שלו........
אבל מידה מסויימת של עצמאות בוודאי תשמחו לדעת שהוא השיג.
את הכאב המפלח לא תוכלו לשכך
אבל את המסע המפרך תוכלו לרכך
אתם יכולים לזכות להיות האנשים הטובים בדרך, הקשה
אתם יכולים עם עוד קצת הכלה, להביא להמון הקלה !)


נכון, השימוש בכרטיס מייצר מצב שזה על חשבונכם.
גם ההמתנה לההוא בכיסא גלגלים עד שהנהג יירד ויפתח לו את הרמפה
ויחכה עד שהוא יתמרן החוצה, ויסגור אחריו... וכל זאת – על חשבונכם.
וגם ההמתנה לההיא שסובלת מגמגום
ואתם צריכים לחכות עד שהמזכירה תבין מה שהיא אומרת, על חשבונכם.
ואפילו מערכת הכריזה באוטובוס, מציקה לכם באוזניים
ומפריעה לכם לשמוע את ההרצאה בנייד. על חשבונכם.
אבל תעשו חשבון לבד
ותבינו שכנראה לא הייתם רוצים לחיות בחברה
שלא לוקחת את זה בחשבון
ומתחשבת.
הרווח כולו של כולנו.

שאף פעם לא תדעו
זו לא רק איחול
זו עובדה ומציאות
שמעוררת הרבה תסכול.
בואו נזכור:
לכולנו יש כרטיס של פטור
מתור,
או מחסד שאין לכפות.
וכחברה, יש לנו זכות
שנעזור.
שיהיה לנו אכפת.
ראה נתתי לפניך את החיים ואת המוות
זו בחירה.
אשרי מי שזוכה שביד הלשון המכבדת פטור
הוא מחייה נפש וחסרונה.



* פוסט טראומה מורכבת Complex Post-Traumatic Stress Disorder

** Theory of Mind עיין
כאן

*** יש המכנים "מקום חשוב" – "בית כיסא"

**** משחק סכום אפס = כשאחד מרויח, השני בהכרח מפסיד.
לאחר שיטוט אחרי מאמרים אודות גיל הרך, נתקלתי במאמר פורץ מחשבה מאת יעל דיין באתר של ד"ר עדה בקר וליזי דוידי
כבן משפחה של גננת בגיל הרך הבנתי שכל מילה במאמר הינו אמיתי ויש כאן משהו המצריך חשיבה, נשמח לקרוא את דעתכן

1837.

פרידריך פרבל
מקים את גן הילדים הראשון בעולם. ממציא את השם – "גן ילדים".
בשם זה רוצה להדגיש את מהותו של המוסד כמקום המאפשר לילדים וילדות לגדול ולהתפתח כפרחים בגינה – באופן חופשי, עצמאי, על פי טבעם הייחודי.
בגן הזה יהיו פעילים, ישחקו, יטיילו בטבע, יטפלו בגינה, יעסקו במוסיקה ושירה ויזכו לכבוד.
גן הילדים יהווה סביבה בה קיימת הרמוניה ואחדות בין האדם, הטבע והבריאה, בין המשפחה והגן, בין הגוף, הנפש והאינטלקט.
בגן הילדים יכולים הילד והילדה לשהות עם חבריהם מחוץ למגבלות שמטילה המשפחה ובסביבה מוגנת.
הוא גם המציא את מקצוע ה"גננת" ולצורך הכשרתה הקים סמינר לגננות ראשון בעולם.

פרבל היה כנראה זה שטמן בנו את רעיון המפגש.
הוא תיאר את סדר היום בגן וציין שבבוקר כולם מתכנסים לשירה משותפת, שרים שירי בוקר טוב, שירים על מזג האוויר, עונות השנה ומנהלים שיחה על נושא כלשהו. מאז ועד היום כל הילדים והילדות בגן, כנראה בכל העולם, מתכנסים בבוקר למפגש.

איך קרה שהמפגש מתקיים כבר 180 שנה ואף אחת לא שואלת למה? מי צריך את זה?
אולי החשיבות שאנחנו מייחסות למפגש נובעת מהחשש שיחשבו שאנחנו טיפשות?


כ-70 שנה מאוחר יותר, בשנת 1907, מקימה מריה מונטסורי, (1870 – 1952) את גן הילדים הראשון באיטליה. כמו פרבל, גם מונטסורי דוגלת בפיתוח העצמאות של הילדים והילדות בגן ומעודדת חופש ובחירה.
יחד עם זאת, כאשר היא כותבת את ההנחיות למפגש בספרה "שיטת מונטסורי" (1909), ניתן לראות כי אין התייחסות לעצמאות או בחירה של הילדים והילדות.

על פי ההנחיות של מונטסורי, הגננת מסבירה לילדים ולילדות שצריך ללכת בשקט למקום הישיבה הקבוע, לשבת כשהרגליים נוגעות ברצפה והידיים על השולחן, הראש זקוף. בדרך זו, מסבירה מונטסורי, היא מלמדת יציבות ואיזון. אחר כך הילדים והילדות קמים כדי לשיר.

הגננת מסבירה שבזמן הקימה והישיבה אין צורך להרעיש. הגננת יכולה גם להסב את תשומת הלב לילד שהגיע נקי, חדר שסדרו יפה ומעשים אחרים הראויים לשבח.

אחר כך פותחת הגננת בשיחה. היא שואלת מה עשו אתמול, כיצד התנהגו, במה שיחקו, כיצד התייחסו להורים, האם דברו בנימוס, האם עזרו לאמם, האם ספרו בבית מה למדו בגן. ביום שני (אצלנו ביום ראשון), השיחות ארוכות יותר והגננת מבקשת שיספרו כיצד בילו בסוף השבוע.

אם מישהו מספר שאכל משהו לא ראוי (אצלנו: ממתקים), הגננת מסבירה שזה מזיק. השיחות נסובות על ימי הולדת, מסיבות ואירועים אחרים במשפחה או בשכונה וכך היא מלמדת על מה ראוי לשוחח ומפתחת את השפה.

הדמיון שבין תיאור זה למפגשים המתקיימים כיום מעיד על השפעת מונטסורי על הגנים בארץ.

האם התיאור הזה מעורר בנו אי נחת? למה?

בי מעורר התיאור הזה אי נחת מכיוון שהוא מציג גננת השולטת בילדים ובילדות ודורשת מהם ציות. הם צריכים ללכת בצורה מסוימת, לשבת בצורה מסוימת, לדבר בצורה מסוימת. הם פסיביים, נשלטים על ידי הגננת. אין מקום ליוזמה, לבחירה, למגוון של התנהגויות ולביטוי של הבדלים אינדיבידואלים. שליטת הגננת היא מוחלטת גם אם נעשית בצורה נעימה ורגועה. זהו אילוף.

זו גם דעתי על המפגשים המתקיימים כיום בגן. אמנם, הדרישה להליכה או ישיבה מסוימת, קיימת פחות היום, אבל משפטים כמו "שבי יפה", "תקשיבי" "תהיו בשקט" "לא מדברים כשאני מדברת" "לא מחזיקים חפץ ביד", רווחים בהחלט. המפגש, מעצם מהותו, כשכל כך הרבה ילדים וילדות נדרשים לשבת ביחד, מאלץ את הגננת לשלוט בהם.
קשה מאד בסיטואציה כזו להתייחס לכל ילד או ילדה באופן אישי, להתחשב ברצונות או בצרכים של כל אחד ואחת. זו סיטואציה המאלצת את הגננת להסתכל עליהם כקבוצה הומוגנית שצריך לשלוט בה. השליטה של הגננת באמצעות הדרישה להתנהג על פי אמות המידה שהיא קובעת, הופכת את הילד או הילדה לאובייקטים חסרי אונים.

אם כך, מדוע המפגש, שלדעתי זו הפעילות הכי פחות מוצלחת בגן, מחזיק מעמד כבר מאה ושמונים שנה ונתפש כפעילות חשובה והכרחית? כנראה שיש לכולנו צורך בשליטה, כנראה שאנחנו מפחדות לאבד שליטה. המפגש נותן לנו מסגרת מצוינת לשלוט.

הבעיה היא שכפי שלכל אחת מאתנו יש צורך בשליטה, הרי אנחנו מתקוממות כשמנסים לשלוט בנו ולהצר את האוטונומיה שלנו. כשמנסים לשלוט בנו אנחנו רוצות להתנער מהשליטה, אנחנו שואפות לאוטונומיה. זה הפרדוכס של המפגש – מצד אחד הגננת מתרגלת את הצורך שלה בשליטה אבל בצד השני, אצל חלק מהילדים והילדות מתעורר מרי, התנגדות שישלטו בהם. התנגדות זו נתפשת על ידי הגננת כ"הפרעה". הטיפול בהפרעה הוא יתר שליטה. יתר שליטה עלול להוביל לעוד ועוד הפרעות או במצבים חמורים יותר לפחד מפני הגננת. כך נוצר מעגל בו כולם – גננת ילדים וילדות חווים תסכול, חוסר אונים וייאוש.

כשאנחנו חוות תסכול וחוסר אונים אנחנו מחפשות אשמים. כך ילדים או ילדות ש"מורדים" במפגש ומתנגדים לציית לגננת, הופכים לילדים או ילדות עם "קשיי התנהגות" "קשיי קשב וריכוז" וכך הדמוי העצמי שלהם נפגע מאד. צריך להבין שלא בהם טמונה הבעיה אלא במפגש. מצד שני סטודנטיות או גננות שלא מעוניינות או לא מצליחות "לשלוט" נתפשות כגננות לא ראויות, הן לא מספיק "אסרטיביות" וכך הדימוי המקצועי שלהן נפגע מאד.

כל השיח השיפוטי הזה היה נמנע אם לא היה מפגש בגן. אם לא היה פרק הזמן הזה שהוא חממה ליצירת קונפליקטים, אבוד שליטה, תסכול וכעס.

יש גננות המתגאות שמשך המפגש שלהן הוא ארוך מאד "אצלי יושבים במפגש יותר מחצי שעה", על מה הגאווה? על יכולת השליטה והאילוף? כמה מכן באמת מצליחות לשבת שעור שלם בקשב מוחלט למורה? בלי לחלום, בלי SMS, אם אתן לא יכולות, למה זה מצופה מילדים וילדות בגן? הרי זו האשליה הגדולה של המפגש, האשליה שהם אכן מקשיבים ולומדים. הם בסך הכול למדו להשתעמם בשקט, להעמיד פנים, לשבת כך שלא ישימו לב אליהם עד שיוכלו לחזור בשלום למשחקיהם. למידה משמעותית מתרחשת תוך כדי פעילות, לא בישיבה פסיבית. אז בשביל מה מפגש?

המפגש מפריע לפעילות השוטפת, מנתק את הילדים והילדות מעיסוקיהם, מייצר מעבר תזזיתי של סדור הגן ומבטל את הייחודיות של כל פרט בקבוצה. תארו לכן גן ללא מפגש, אין פרק זמן תזזיתי של סדור הגן לפני מפגש, אין קטיעת פעילות, אין כעס על אלו המתחמקים לשתייה, לשירותים, רק כדי "להרוויח" עוד שתי דקות מהמפגש. הפעילות ממשיכה לזרום, הגן ממשיך להתנהל בשקט ובשלווה.

בואו נודה על האמת, המפגש הוא פעילות שרוב השותפים לה – גננת, ילדים וילדות – היו שמחים לותר עליה.

אפשר אולי בסוף היום לקיים מפגש פרידה קצרצר, כפי שגדעון לוין (1921 – 2004), מכנה זאת "התכנסות חברתית". לוין קובע: "המפגש בנוי על יסוד עיקרי אחד: הוא חייב לאפשר השתתפות פעילה למירב הילדים באותו זמן", שירה בצוותא ומשחקי חברה.

כן, מפגש הוא חשוב, המפגש בין גננת או סייעת לילדים וילדות, מפגש של החלפת דעות ורעיונות, מפגש של סיפור ספורים, מפגש של משחק, מפגש של תכנון, מפגש של פתרון בעיות, כן מפגש הוא חשוב, המפגש בין ילדים וילדות לבין עצמם, מפגש של חברות, מפגש של עזרה הדדית, של למידה הדדית, מפגש של התחשבות, של משחק, של חוויה מהנה, של אתגר משותף. המפגש מתרחש כל רגע ורגע במרחב הגן. אבל למה צריך מפגש של כולם ביחד, למי זה טוב?
0 תגובות
אמצע המאה ה-20. זוג הורים צעירים יושב במשרד רופא, שתיקה כבדה ממלאת את החלל. הם ציפו לבשורה משמחת, אך במקומה הם שומעים מילים חדות וקרות, הנאמרות במקצועיות מרוחקת: "פגם גנטי", "פיגור", "תקרה התפתחותית". הרופא מסביר להם שבנם, תינוק עם תסמונת דאון, לעולם לא יהיה "נורמלי".

ואז מגיעה העצה, שנחשבה אז לשיא החמלה וההיגיון: "למען טובתו, ולמען שלום המשפחה, המקום הנכון עבורו הוא מוסד". המילה "מוסד" נאמרת כפתרון של חסד. זה היה הנרטיב: ילדים כאלה הם טרגדיה, נטל. החברה, מתוך תערובת של בורות, פחד ובושה, האמינה שהדרך הנכונה היא להסתיר, להרחיק, "להגן" על המשפחה מהקושי ועל הילד מעולם שלא יכיל אותו.

הדלת נסגרת מאחוריהם בחבטה עמומה, והם חוזרים לחיים שבהם יעמידו פנים שהכול בסדר. בפנים, עולמו של הילד מצטמצם לארבעה קירות. שמו הפרטי נמחק ומוחלף במספר סידורי הרקום על בגדיו הדהויים. בימים שהוא חסר מנוחה – אולי מכאב, אולי מגעגוע – לא מרגיעים אותו בחיבוק. קושרים אותו. רצועות בד מהדקות אותו למיטת הסורגים הקרה. זה לא נעשה מרוע, אלא מהיגיון מעוות של "יעילות" ו"שליטה". כך הוא לא "יפריע". כך הוא שוכב, בוהה בתקרה המתקלפת, דמעותיו נספגות בכרית הדקה. אין יד מלטפת, אין קול מנחם.

והחברה בחוץ לא רצתה לדעת, לא רצתה לשמוע. העדיפה הסדר נוח שאיפשר לכולם להמשיך בחייהם ה"נורמליים". סבלם של הילדים הוקרב על מזבח הבושה והנוחות החברתית.

בחזרה להווה

היום, אותה נשמה טהורה אינה קשורה למיטה, אלא מונפת על הכתפיים בריקודים של שמחה. ידיו אינן כבולות, אלא מוחאות כפיים בהתלהבות בשירת שבת. הוא אינו "מספר סידורי", אלא "האור של הבית". הקהילה אינה מסתירה אותו, אלא רבה על הזכות לעזור לו ולהיות בקרבתו. התרבות עברה מהפך. מה שנחשב פעם ל"פתרון הגיוני", נראה לנו היום כמעשה בל יתואר של אכזריות. הבנו שנשמתו ואושרו הם ערך עליון.

הקשיבו היטב לקולות שסביבנו: "הם לא התנהלו נכון", "זה כישלון אישי שלהם", "הם חיים מעבר ליכולתם". האם זה לא אותו הד של השיפוט והריחוק? הבושה שמלווה משפחה במצוקה כלכלית, ההסתרה של המינוס בבנק, הפחד לבקש עזרה – האם כל אלה אינם קירות המוסד המודרני? אנחנו לא קושרים אנשים למיטה, אבל אנחנו כובלים אותם בשיפוטיות, מבודדים אותם בבושה, ומשאירים אותם להתמודד לבד עם "הפגם" שלהם.

איך ייראה העתיד?

בעוד כך וכך שנים סביר להניח שנרגיש את אותה תחושת אי-נוחות שאנו חשים כעת כלפי המוסדות של פעם. נתקשה להבין איך חברה שלמה ראתה במצוקה כלכלית כישלון אישי, במקום לראות בה אתגר קהילתי.

בעתיד הזה, משפחה שנקלעה לקשיים לא תתחבא בבושה, אלא תמצא קהילה עוטפת שמרימה אותה. במקום ללחוש "הם לא הסתדרו", יאמרו "בואו נראה איך אנחנו עוזרים להם לעמוד על הרגליים". במקום שיפוטיות, תהיה סולידריות. כי בדיוק כפי שהבנו שילד עם תסמונת דאון הוא ברכה ולא נטל, כך נבין שכל אדם הוא חלק בלתי נפרד מהקהילה, והאחריות לשלומו מוטלת על כולנו.

המהפך מהעדפת אסתטיקה של "הצלחה" לחמלה ואחריות הדדית, נמצא בידיים שלנו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה