בקשה הגיגים בעקבות כרטיס הפטור מתור והדיבורים אודותיו...

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #42
צרידות יכולה לזכות בנכות אם מוגדרת בסעיף ליקוי תקשורת, או מה שקלינאי אמור לטפל.
אחדד את שאלתי.
איזו צרידות נותנת פטור מתור?

לא מספיק מתמצא, אבל נראה לי שאין כזה דבר, וזה לא עומד בתנאי הסף לקבלת פטור מתור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #43
לקטן שלי יש פטור מתור (אין לי מושג איפה הכרטיס) לא משתמשת בזה אבל אף אחד בעולם לא יכול לחלום שהוא עבר כריתה של גידול סרטני ושיש לו מזה נזק מוחי . והוא מטופל במעון שיקומי באלין. הוא נראה תינוק חמוד ונורמטיבי לחלוטין!
בעלי חולה כוליטיס שעבר ניתוח ומתנייד עם סטומה. יש לו בעיה קשה ממש לעמוד בתור הוא כן משתמש בזה. לא רואים עליו בחוץ כלום.
רק אומרת. שאף אחד לא יודע מה ההוא מהפטור מתור עובר. ומי שאין לו וצריך להמתין בתור . נכון זה לא נעים אבל תשתדלו לדון לזכות
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
כתיבה מדהימה!!!!
והתוכן - כמו הרבה שטחים בחיים, יש את אלו שינצלו עד תום, כל הנחה, כל תקלה יעמדו על כך שיפוצו עד אין סוף, רכב נכה (על שם הסבתא שמתה) וכולי...
כמו שהיטבת לומר, אנשים שלא מחנכים את עצמם - אף אחד לא יוכל לחנך. הבעיה שלא מבינים ש - כמו שאמרת - זה בא על חשבון השני.
מרוב שמי שלא מגיע לו בהכרח משתמש (כן, גם אם יש לך פטור מתור, לא מצווה להשתמש בו!!!!) אחרים שבאמת צריכים, מפסידים.
הכותבת אפילו לא טרחה לדרוש את כל ההטבות, לא חייבים לנצל ולמצוץ.... עניין של חינוך עצמי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #46
אני מעולם לא השתמשי בפטור מתור שיש לי.

אני באמת לא מבינה את ההודעות האלה.
לא אישיתאליך אבל זה חוזר בשלושת האשכולות המקבילים.

מי שיש לו פטור מתור כי מבעיתו הרפואית קשה/כואב/מציק לו לחכות
שישתמש
זה לא שום שירות לציבור ולא גבורה לא להשתמש (ואין מדליה)

מי שהפטור שלולא מחמת הכנ"ל
סתם זכה מההפקר
באמת הגון שלא ישתמש
אבל תכל'ס מותר לו.

לגבי 'ולא לבני משפחתי' זה אני אפילו לא רוצה לחשוב שקיים
זה יושר בסיסי (גםעל זה אנילא מחלקת מדליות)

עצם זה שאת כותבת את זה בכלל
רק מראה שיש כאלה שיש עושים את זה,
וזה מוסיף לחוסר אמון של הציבור בפטור
ולאלכבד גם את מי שצריך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #47
[נכון שאף אחד לא אומר מה הסיבה, אבל ע"פ רוב למתבוננים יש אפשרות חיצונית כל שהיא לראות]

כמה אתה מתעסק עם קצבאות נכות?
המשפט הזה כ"כ לא נכון.

לא מחלות פנימיות,
לא מחלות נוירולוגיות.
לא כל הלקויות
לא גידולים
ועוד ועוד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #48
אני באמת לא מבינה את ההודעות האלה.
לא אישיתאליך אבל זה חוזר בשלושת האשכולות המקבילים.

מי שיש לו פטור מתור כי מבעיתו הרפואית קשה/כואב/מציק לו לחכות
שישתמש
זה לא שום שירות לציבור ולא גבורה לא להשתמש (ואין מדליה)

מי שהפטור שלולא מחמת הכנ"ל
סתם זכה מההפקר
באמת הגון שלא ישתמש
אבל תכל'ס מותר לו.

לגבי 'ולא לבני משפחתי' זה אני אפילו לא רוצה לחשוב שקיים
זה יושר בסיסי (גםעל זה אנילא מחלקת מדליות)

עצם זה שאת כותבת את זה בכלל
רק מראה שיש כאלה שיש עושים את זה,
וזה מוסיף לחוסר אמון של הציבור בפטור
ולאלכבד גם את מי שצריך.
זה לא שירות לציבור, זו התחשבות בציבור, ו-כן בהחלט התחשבות שהיא גם טיפה מעבר למה שנדרש ממני.
לא, לא "זכיתי מההפקר" ולאף אחד זו לא "זכות" לקבל פטור מתור. בבקשה היזהרי בלשונך!
 
  • הוסף לסימניות
  • #49
כמה אתה מתעסק עם קצבאות נכות?
המשפט הזה כ"כ לא נכון.

לא מחלות פנימיות,
לא מחלות נוירולוגיות.
לא כל הלקויות
לא גידולים
ועוד ועוד.
כדאי לנסות להבין לפני שמגיבים.

המשפט הזה הוא סופר נכון.

לא כתבתי שתמיד רואים.

כתבתי שמבחינת המציאות שאני נתקל בה ע"פ רוב אני רואה בהתבוננות חיצונית את סיבת הזכאות.
[אולי כי אלו שבעיקר מנצלים זאת יותר רואים עליהם, או שיש יותר כאלו מאשר הדברים שהזכרת]

ואני מתכוון לנכויות חיצוניות ממש, או לכאלו על הרצף, שגם אותם לא כל אחד רואה, אבל מי שמכיר מקרוב, יש לו חוש ריח יותר מפותח.
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
מלכי, הקפת את הנושא מכל היבטיו בצורה מעוררת השתאות
אין על הכתיבה הקולחת שלך
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
זה לא שירות לציבור, זו התחשבות בציבור, ו-כן בהחלט התחשבות שהיא גם טיפה מעבר למה שנדרש ממני.
לא, לא "זכיתי מההפקר" ולאף אחד זו לא "זכות" לקבל פטור מתור. בבקשה היזהרי בלשונך!

לא מההפקר, מהמצב, מהמדינה.
אין לי בעיה שהשתמש כל מי שיש לו.

בכל מקרה אנשיםעם בעיות ניידות, כאבים,
לא צריכים להתחשב בזמן של אחרים
על חשבון הבריאות והכוחות שלהם.
זהא חסד.

את לא חייבת להסכים אתי,
אני לא כותבת את זה בשבילך.

ועוד אנשים כותבים 'שכנעתי חבר שלי שיש לו פטור בסיבה מוצדקת לחכות והוא הקשיב לי'
זה עוול בעיניי
אם לחבר שלכואב, או מחליש,
מי אתה שתשכנע אותו לחכות
מי הםציבור הממתינים מול הגוף שלו
מי מהממתינים יעשה עבורו את מה שיווצר ממנו לעשות אח"כ משום שנחלש בתור
מי ישלים את שעות העבודה שלא הצליח להשלים כי היה צריך לנוח
וכולי.
לפעמין פטור מתור זה הכסא גלגלים של הבנאדם
שאין שום התחשבות בלא להתמש בו.

וממי שיש לו בסיבה שאינה תלויה בקושי וכאב לחכות בתור
ומתחשב ולא משתמש בו
אני גם לא מתעלפת.
ראוי להערכה אבל הייתי מעריכה יותר אם לא היה מרגיש כה גבור
אלא עושה את זה בענוה ובהכרה של מקומו ושל מהות הפטור.
כתבתי שמבחינת המציאות שאני נתקל בה ע"פ רוב אני רואה בהתבוננות חיצונית את סיבת הזכאות.
[אולי כי אלו שבעיקר מנצלים זאת יותר רואים עליהם, או שיש יותר כאלו מאשר הדברים שהזכרת]

מוזר.
כל החברות שלי עם פטור מתור
(חוץ מאלה על כסא גלגלים)
לא היית מנחש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
ישר כוח !!!
כתיבה מעוררת השתהות!
 
  • הוסף לסימניות
  • #53
וממי שיש לו בסיבה שאינה תלויה בקושי וכאב לחכות בתור
ומתחשב ולא משתמש בו
אני גם לא מתעלפת.
ראוי להערכה אבל הייתי מעריכה יותר אם לא היה מרגיש כה גבור
אלא עושה את זה בענוה ובהכרה של מקומו ושל מהות הפטור.

הוא לא בהכרח מרגיש גיבור. אולי הוא מרגיש שהוא עושה את מה שהוא צריך לעשות? לא איזה אביר ואציל.
יש אנשים שלא סיגלו לעצמם את השפה של 'מגיע לי' ואת הפריווילגיות. יש כאלו שלא זוכרים בכלל שיש להם את הזכאות הזו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #54
נראה לי רק ילד
לא מבוגר

אחדד את שאלתי.
איזו צרידות נותנת פטור מתור?

לא מספיק מתמצא, אבל נראה לי שאין כזה דבר, וזה לא עומד בתנאי הסף לקבלת פטור מתור.
ב"ה לא מכירה מקרוב ממש...
רק המליצו לנו לבקש מקל"ת איזה מסמך שאולי יתן כמה גרושים מבט"ל (כנראה פחות מ50) עוד לא ברור לי העניין. מה שברור לי שאין שקרים מבחינתי.

וסתם סיפור על מישהי שקיבלה פטור בגלל משהו מסוים, שלא מקשה עליה לעמוד בתור. אבל היא סובלת מאד מורידים ולא יכולה להיות על הרגליים מידי הרבה זמן. אז היא משתמשת בזה למצב כזה...
(סיפרה לי אשה דווקא בתור ארוך שיושבים בו...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #55
הוא לא בהכרח מרגיש גיבור. אולי הוא מרגיש שהוא עושה את מה שהוא צריך לעשות? לא איזה אביר ואציל.
יש אנשים שלא סיגלו לעצמם את השפה של 'מגיע לי' ואת הפריווילגיות. יש כאלו שלא זוכרים בכלל שיש להם את הזכאות הזו...

אז מה כ"כ חשוב להגיד את זה עכשיו?
 
  • הוסף לסימניות
  • #56
אז מה כ"כ חשוב להגיד את זה עכשיו?
להעמיד דברים על דיוקם, אחרי שזלזלת.
אולי הוא לא מחפש את הכבוד, אבל לדעתי ודאי שיש לכבד אותו.
אגב גם הודעתך האחרונה לא מאד מכבדת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #57
לא מההפקר, מהמצב, מהמדינה.
אין לי בעיה שהשתמש כל מי שיש לו.

בכל מקרה אנשיםעם בעיות ניידות, כאבים,
לא צריכים להתחשב בזמן של אחרים
על חשבון הבריאות והכוחות שלהם.
זהא חסד.

את לא חייבת להסכים אתי,
אני לא כותבת את זה בשבילך.

ועוד אנשים כותבים 'שכנעתי חבר שלי שיש לו פטור בסיבה מוצדקת לחכות והוא הקשיב לי'
זה עוול בעיניי
אם לחבר שלכואב, או מחליש,
מי אתה שתשכנע אותו לחכות
מי הםציבור הממתינים מול הגוף שלו
מי מהממתינים יעשה עבורו את מה שיווצר ממנו לעשות אח"כ משום שנחלש בתור
מי ישלים את שעות העבודה שלא הצליח להשלים כי היה צריך לנוח
וכולי.
לפעמין פטור מתור זה הכסא גלגלים של הבנאדם
שאין שום התחשבות בלא להתמש בו.

וממי שיש לו בסיבה שאינה תלויה בקושי וכאב לחכות בתור
ומתחשב ולא משתמש בו
אני גם לא מתעלפת.
ראוי להערכה אבל הייתי מעריכה יותר אם לא היה מרגיש כה גבור
אלא עושה את זה בענוה ובהכרה של מקומו ושל מהות הפטור.


מוזר.
כל החברות שלי עם פטור מתור
(חוץ מאלה על כסא גלגלים)
לא היית מנחש.
אז ממש כדאי שתחזרי שוב להודעה שלי שאותה ציטטת ותראי כמה שטויות את מדברת

הדגשתי שאני לא מרגישה שהמגבלה מחייבת פטור מתור ולכן אינני משתמשת בכך. לא כי אני מרגישה שאני עומדת ליפול מהרגליים ועוד שניה מתעלפת אבל מזיקה עצמי למען המטרה! ממש לא!!

לא ביקשתי הערכה וגם לא רמזתי על כך, בטח לא הרגשתי גיבורה. רק ציינתי שהפוסט נותן כח להמשיך להיות הוגנים גם כשיש שחיתות סביבי!

ובאמת שלא ביקשתי את אישורך או אי אישורך להשתמש בכרטיס כשנראה לי נכון, ומיטב ידיעתי גם אף אחד אחר כאן!
 
  • הוסף לסימניות
  • #59
מתוך אלו שבוחרים לנצל זאת - מכניסים איתם את בני המשפחה כ’מלווים’.
זו אינה דמגוגיה, אלא מציאות עגומה של חקיקה לא הוגנת וניצול לרעה.
איזה "מלווים?????"
מלווה אחד לילד!
 
  • הוסף לסימניות
  • #60

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

אפשר לדבר רגע על פטור מתור? אחרי שבועיים של בין הזמנים וחוויות שליליות מאד מצד השימוש ש"פטור מתור", אשמח לשמוע את התרשמות ההמונים.

ההערות הבאות מתייחסים אך ורק למה שקורה במתקני שעשועים, ולא במקומות כמו בנק או בית מרקחת.

אז דבר ראשון צריך לאמר שברור שיש ילדים שצריכים פטור מתור בעליה למתקנים. יש ילדים שהנכות בולטת ויש גם כאילו שזה לא בולט.
אבל הפטור נועד למי שבאמת קשה לו לעמוד בתור. הוא לא מבין את המושג 'לעמוד בתור', וכשמכריחים אותו לעמוד בתור הוא מתנהג בצורה שמראה לכולם שזה מעבר ליכולות שלו. מי שיש לו אלרגיה לחלב לא אמור להתקשות בעמידה בתור, ואין שום סיבה לתת לו פטור. ובודאי שלא לכל האחים האהובים שלו.
ולכן ההערה כאן באה על ילדים אחרים שנראים שהם מנצלים את כל התור.

דוגמאות -

מחכים בתוא למתקן ואחרי מלא זמן, התור שלנו. מגיעה ילדה בת 10 וצועקת "יש לנו פטור מתור". למה? כי לאח שלה יש אלרגיה. אז האח ועוד שני אחים יכולים לעקוף את כל התור. ואז הם ירדו ורצו מיד לעלות שוב.

אחרי המתנה יחסית ארוכה בדוכן האוכל באיקאה, מדיעה אישה "יש לנו פטור מתור". אז בבקשה - אני צריכה להזמין 9 מנות פלאפל וכו'. 10 דקות לקח לה להזמין...

שוב במתקן, המתנה ממש ממש ארוכה, בערך 45 דקות. מגיעים 3 ילדים גדולים, נגיד 13-17. פטור מתור ו... עולים. אחד יש לו פטור והשניים האחרים? מלווים!

עמדתי ליד אישה שהילדים שלה חיכו הרבה זמן והיא התווכחה עם אישה שכל הילידים שלה היו עם פטור מתור. האישה עם הפטור אמרה לה - 'אנחנו פה כל שבוע וככה אנחנו עושים. את צריכה ללמוד להכיל את האחר...'

מה שמפריע לציבור הרחב זה שהם מרגישים מ-נ-ו-צ-ל-י-ם. אנשים כועסים מאד על האנשים שבאמת לא צריכים לעקוף את התור ובעצם רק גוזלים מהאחר.

היום היינו בלונה פארק דרך העירייה. הסתובבה שמועה שחילקו שם פטור מתור לילדים של אחמי"ם. אחיין, גיס של וכד'.

העניין הוא, שככל שעובר הזמן התופעה הזו מתרחבת יותר ויותר. ולדעתי זה פוגע קודם כל בציבור וברגישות שלו לכל הנושא הזה - ולא, זה לא מלמד אף אחד 'להכיל את השני' - אבל זה גם פוגע בכל הילדים שמקבלים פטור.

למה?
כי מי שבאמת אינו זקוק לפטור שכזה, מתחנך וקולט שהוא 'אני ואפסי עוד', ושהוא יכול לעשות 'מה שבא לו' ולעקוף את כולם. ככה אנחנו רוצים לחנך את ילדינו?
ומי שבאמת לא מסוגל לעמוד בתור, גם יפגע. למה? כי בסופו של דבר יעשו מה שעשו עם תווי החניה. יבטלו אותם. יפסיקו להנפיק אותם. כי יש יותר מידי זיופים ורמאויות, ובסוף מי יסבול מכל זה - מי שבאמת (באמת) צריך את זה.

מה אומרים? מוצדק בעיניכם?
הבנק שלח לי הודעה חגיגית,
שמהחודש הקרוב מסתיימת ההטבה של דמי המנוי לכרטיס ,
ז"א שעד עכשיו אם הייתי רוכשת מעל 3,000 שח בכרטיס, לא היה צריך לשלם 20 שח דמי כרטיס אשראי, ומעתה ההטבה מתבטלת.

כבר לפני כשנה עברנו את זה איתם - היה לנו 2 כרטיסי אשראי בחשבון, ביטלנו אחד- ועשינו כרטיס אשראי חוץ בנקאי של מקס I NEED IT ללא דמי עמלה לכל החיים.

עכשיו לשאלותיי:
  1. האם מישהו ניסה לאחרונה מול בנק דיסקונט? יש סיכוי להמשיך לקבל את ההטבה (פטור מדמי כרטיס מעל הוצאה חודשית של 3,000 ש"ח)? או שאין עם מי לדבר?
  2. לגבי כרטיס MAX I NEED IT – אני כבר מחזיקה באחד על שמי, ובן הזוג לא מחזיק כרטיס אשראי על שמו. האם ניתן להנפיק שני כרטיסים על אותו תעודת זהות? או שאפשר להנפיק על שם בן הזוג אם אין לו כרגע כרטיס פעיל?
  3. האם אתם מכירים כרטיס חוץ-בנקאי נוסף שהוא באמת ללא עמלות בכלל? כלומר – לא כזה שצריך כל שנה להתקשר ולבקש לבטל דמי כרטיס. אני לא מתעניינת בקשבקים אם יש עמלות שנתיות או צורך בהתעסקות שוטפת. מבחינתי – שקט נפשי > החזר כספי.
  4. האם יש עדיפות לסוג כרטיס – ויזה לעומת מאסטרכארד? שמעתי שמאסטרכארד פחות מתקבל בארץ. מישהו נתקל בבעיה עם כרטיס מאסטרכארד שלא התקבל בעסק כלשהו?
תודה שקראתם עד כה!
לאחרונה נודע לי שיש לבן שלי בכיתה ילד שמנודה מאוד בחברה.
עוד יותר היה לי עצוב לדעת שגם הבן שלי משתף עם זה פעולה.

לא אלאה אתכם בדברים, רק אומר שדיברתי עם הבן שלי (בן 8) על הנושא, הסברתי לו מה עובר על הילד ועודדתי אותו להזמין אותו אליו ולשתף אותו במשחקים, ותודה לה' זה עבד.

אמא של אותו ילד התקשרה אלי בהתרגשות גדולה ואמרה לי "עשיתם דבר גדול!".

כדי שזה יחזיק מעמד, כתבתי סיפור בעזרת צ'אט GPT, ויצרתי תמונות לסיפור, על מנת לעזור לילד שלי להבין טוב יותר את הדברים, איך הילד הרגיש כשהיה לבד, ועד כמה זה שמשתפים אותו בכיתה בדברים, משמעותי עבור הילד הזה.

הסיפור וגם התמונות לא מושלמים, למרות ששיפצרתי לא מעט, אבל את העבודה הם עושים!

כל מי שמעוניין לקחת ולספר לילדים שלו כדי לרכך להם את הלב, ולפתוח להם את העיניים לילדים שסביבם, קדימה!
אנחנו בתור הורים יכולים לעזור כל כך לילדים שלנו להיות אכפתיים ואמפטיים יותר ולשנות את החיים שלהם עצמם ושל כל הסובבים אותם.



הסיפור

אהרן עמד לבד במסדרון של כיתה ד’, ליד וו המעילים. כל שאר הילדים רצו, קפצו, דיברו וצחקו. הרצפה רעדה מעט מהרעש של ארבעים זוגות נעליים שחזרו מהפסקת עשר. אבל הוא – רק עמד שם. החזיק את המעיל שלו חזק־חזק, כאילו הוא מגן עליו מפני כל העולם. הוא לא ידע בדיוק ממה הוא מפחד – אבל הרגיש שכל תזוזה שלו תגרום לכולם להסתכל. כל מבט, כל לחשוש קטן מאחורי הגב – כאילו מדביק לו מדבקה של “אחר”.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_31_00 AM.png
הוא ידע שהוא שונה. אינו אהוב עליהם. הוא ראה את זה בעיניים של הילדים האחרים, גם כשהם ניסו להסתיר. הוא הרגיש את זה בלחישה של המילים כשהיה עובר לידם. הוא שמע. הוא הבין.


הוא הגיע רק לפני חודש מבני־ברק. הבית שם היה קטן מידי בשבילם, והם החליטו לעבור דירה וגם עיר, לירושלים. אמא שלו הייתה אומרת לו כל בוקר: “אתה ילד מיוחד, אהרן. אתה תאיר איפה שתהיה” אבל עכשיו, בתוך החיידר החדש הזה, היה לו קשה מאוד להאמין בזה.


החולצה שלו הייתה תמיד נקיה ומגוהצת בצורה מושלמת. אמא שלו, שידיה תמיד היו עסוקות, גיהצה אותה כל בוקר בקפידה – אולי בתקווה שאם הוא ייראה מסודר, יהיה לו קל יותר למצוא חברים. אבל הילדים בכיתה ראו בזה משהו מוזר. הם לבשו בגדים רגילים, לפעמים מקומטים, לפעמים לא תואמים. החולצה המושלמת של אהרן רק חיזקה את הרגשת הזרות. כאילו הוא משדר: “אני לא שייך.”


בהתחלה כשהגיע לחיידר, עוד ניסה לדבר עם חברים שם, לספר משהו. אבל הילדים האחרים היו מסתכלים עליו בלעג, ואז מתלחששים ביניהם. הוא שמע את הלחישות. לא תמיד הבין את כולן, אבל הבין מספיק. מספיק כדי לדעת שמדברים עליו.


וכל הפסקה – כל הפסקה! – הוא היה יושב בפינה, לבד, ומוציא את קופסת הפלסטיק שלו. בתוכה היה תמיד כריך גבינה לבנה, חתוך לשניים בדיוק שווה, ובתוך כל אחד מהחצאים שורה של זיתים ירוקים. תמיד אותם זיתים. תמיד אותה הקפדה. הוא היה לוקח ביס קטן, לועס לאט־לאט, לא כי היה רעב – אלא כדי להרגיש שיש לו מה לעשות. הוא פחד מהרגע שבו האוכל ייגמר. כי אז לא תהיה לו שום סיבה להישאר לשבת. ואז – מה יעשה? יעמוד לבד? יטייל במסדרון לבד? יבהה בילדים משחקים?


לפעמים הוא היה מרגיש שהלב שלו רוצה לבכות. אבל הוא לא בכה. לא ליד כולם. רק בערב, מתחת לשמיכה. שם, רק שם, היה מרשה לדמעות ליפול. אבל אפילו אז – בשקט. למה אף אחד לא משחק איתי? לא שואל אותי למה אתמול לא באתי לכיתה?? למה לא אוהבים אותי כאן?

ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_54 AM.png

המלמד, הרב בלוי, היה טוב לב. הוא השתדל לעזור, לשים אותו ליד ילדים חדשים בכל פעם, אולי תיווצר חברות. אבל כמעט תמיד, כשהגיע תורו של אהרן להחליף מקום – היה שקט מוזר. מין רחש כזה. מישהו היה לוחש משהו. ובסוף – אהרן שוב מצא את עצמו יושב לבדו, ליד הקיר. קרוב למדפי החומשים. רחוק מהלב של הכיתה. אף אחד לא היה מעוניין לשבת ליד הילד הזה, שעליו כל הילדים לועגים.


הוא היה מסתכל על הילדים, איך הם צוחקים, מתווכחים, משתעשעים. ואילו הוא – לבד. לפעמים דמיין שהוא שקוף, כמו אוויר. הוא נמצא, אבל אף אחד לא רואה אותו באמת.


בכל פעם שהיה צריך לקרוא בקול – שפתיו רעדו. הוא פחד שיטעה. פחד שיצחקו. לפעמים האותיות התבלבלו לו. הפה יבש. והמילים – לא יצאו חלק. הוא ידע שהוא יודע, אבל הפחד שיתקע, שיגמגם – עצר אותו. והוא שמע את הלחישות, את הגיחוכים, גם אם היו חלשים. הם היו מספיק חזקים כדי לפגוע.


ואז הגיע חיים דוד.


חיים דוד ברנשטיין היה ההפך הגמור מאהרן. הוא היה מרכז הכיתה. חכם, שמח, חרוץ, עם חיוך רחב שכולם אהבו. אפילו המלמד הקשוח של הצהריים היה נמס כשהוא היה שר “אהבת תורה” בלחן חדש שהמציא. כל הילדים רצו לשבת לידו. הוא ידע להקשיב, ידע לעזור, אבל הוא היה עסוק. כל כך עסוק. והוא – לא ראה את אהרן.


עד לאותו יום.


זה היה שיעור גמרא. המלמד חילק דפים. לדף של אהרן היה קרע. הוא ניסה לחבר אותו עם מהדק סיכות שהיה לו בקלמר. אל לא ממש הצליח בזה. פתאום – חיים דוד קם, הלך לשולחן של המלמד, לקח דבק סלוטייפ, התכופף ליד אהרן והדביק לו את הדף בזהירות. בלי לומר מילה. אהרן לחש "תודה." חיים דוד רק חייך קלות וחזר למקומו.


ומשהו קרה.


למחרת בהפסקה, כששיחקו טאקי, חיים דוד הניח יד על כתפו של אהרן ואמר: “רוצה להצטרף?”


הלב של אהרן דפק מהר. הוא לא ידע לשחק. הוא לא זכר את הצבעים. והוא באמת טעה ומאוד מהר הפסיד. כמה ילדים צחקו. אבל חיים דוד רק עשה בידו “ששש” והמשיך לשחק כאילו כלום. ואחר כך חילק וופל שוקולד שהיה לו בתיק. חצי אחד – הוגש לאהרן. וזה... שינה הכל.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_47 AM.png
אהרן הרגיש כאילו השמש זרחה בתוך הלב שלו. פתאום – הוא לא היה לבד. פתאום – מישהו ראה אותו.


באותו ערב, כשחזר הביתה, אמא שלו אמרה: “מה קרה? אתה נראה אחר.” והוא רק חייך. חיוך קטן. אבל מלא אור.


אבל לא הכול היה קל. יוסי לנדאו – שידע להצחיק ולהרעיש – אמר בקול: “המלך מצא לו קבצן!” והילדים צחקו. לא חזק. אבל מספיק.


אהרן הוריד את הראש. הבושה חזרה. כאילו הרגע היפה מאתמול – נמחק.


אבל חיים דוד קם. נעמד מול יוסי ואמר בשקט ובביטחון: “דיבורים כאלה לא בכיתה שלנו.” והמלמד שמע ושיבח. והכיתה שתקה. וחשבה.


ואז – דברים התחילו להשתנות.


כשאהרן גילה יום אחד לחיים דוד, שבחופש סבא שלו לימד אותו קליגרפיה – לכתוב אותיות יפות כמו סופר סת”ם – חיים דוד מיד תלה שלט: “בואו ללמוד מאהרן!” והילדים באו. ובכל יום בהפסקה הגדולה – אהרן הדריך בכתיבה קליגרפית את הילדים. חיים דוד ישב לידו, הסתכל בהתפעלות, ואהרןכל כך שמח. הוא הרגיש שהוא נותן. שהוא חשוב.


במסיבת החומש – כל האולם היה מקושט בכתובות שהוא עזר לצייר. והוא קיבל תעודה. ומחיאות כפיים. ויוסי לנדאו – אפילו הוא חייך.


במירון, בטיול השנתי של הכיתה, אהרן התחיל לשיר מה שתמיד הם היו שרים בטיולים, כשהיה בחיידר בבני ברק. חיים דוד הצטרף, ולאט־לאט גם שאר הילדים עד שכל האוטובוס התמלא בשירת ילדים צוהלת. הוא הפך להיות זה שמחכים לשמוע ממנו עוד, שיש לו סיפורים ורעיונות מעניינים, שהביא איתו מבני ברק. זה היה רגע שבו לא רק הוא הרגיש שייך – אלא כל הכיתה הרגישה את זה גם.

ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_42 AMמ.png

בלילה, בנסיעה חזור, פנה אליו לפתע חיים דוד, ואמר לו: “חשבתי שאני עוזר לך, אבל בסוף אני לומד ממך” – אהרן הרגיש שדמעה של התרגשות מתגלגלת לו על הלחי, ואמר לחיים דוד "אני לא אשכח לך לעולם את מה שעשית למעני".


בסוף השנה, במסיבת סיום הגדולה, קראו בשמו: “פרס חברותא למופת – אהרן!”

ומיד אחריו: “פרס מנהיגות – חיים דוד!”
והם עלו יחד לבמה. כתף נוגעת בכתף. עיניים נוצצות.


והכיתה מחאה כפיים. ואמא של אהרן – מחתה דמעה.


ChatGPT Image Jul 24, 2025, 10_30_38 AMמ.png
וגם כשהם גדלו, ואהרן הפך לתלמיד חכם גדול, וחיים דוד למשגיח בישיבה קטנה, בכל פעם שחיים דוד סיפר לתלמידים צעירים על חסד – הוא אמר: “פעם אחת, ילד הושיט יד במשחק. והוא לא ידע – שהוא בעצם הוציא ילד אחר מהצל אל האור.”
את מה שקרה לי אתמול אני רואה חובה לפרסם.
שכונת ברכפלד, נטו חיסכון. ליד המקרר של הדגים המלוחים עמד אדם כבן ששים, זקן ארוך, זקוף ונמרץ.
כשהוא הסתובב נפגשו מבטינו, מבעד למשקפיים המגדילות נשקפו עיניו גדולות ושחורות.
"שלום", אמרתי לו, הוספתי ניע ראש קל והתכוננתי להמשיך להסיע את עגלת הקניות שלי.
אבל הוא עצר אותי, "אתה מכיר אותי?" שאל.
"לא". חייכתי.
עכשיו הוא פנה לגמרי לעברי והתקדם צעד, "תרשה לי לומר לך משהו", אמר בנימה מוזרה מעט.
"כן" נדרכתי, והפסקתי לחייך, ממתין לבאות.
"אתה יודע שאתה נמנה על חצי אחוז מהאוכלוסייה על פני כדור הארץ?!"

עשיתי פסיעה קטנה לאחור, כי לא ידעתי לאן הוא חותר בדיוק, אך הוא צעד אחריי ואחז בזרועי.
"איך קוראים לך?" שאל.
אמרתי לו. "ואיך קוראים לך?" העזתי.
"צבי", ענה. חושש משום מה לחשוף את שמו המלא.
אחר כך הוא נתן לי הרצאה ארוכה (בשפה אינטלגנטית, נראה שאינו חרדי במקור, למרות שחיצוניותו אינה מסגירה זאת), על כך שאנשים לא עונים שלום, וכל שכן שלא מקדימים שלום. והוא הגיע למודיעין עילית מעיר אחרת, והוא מרגיש שקוף. ואיפה התורה של האברכים? היא נשארת בין כותלי הכולל? ולא יוצאת איתם לרחוב?! מה עם המשנה באבות והוי מקדים שלום לכל אדם?
והנה אתה, מהחצי אחוז שאומרים שלום.

הגאווה שלי על כך שהצלחתי לשמח אדם ממורמר שספג כמה עלבונות לא מכוונים ברחוב החרדי – הועמה מהבושה שחשתי מהביקורת הצודקת שהוטחה בפני אחיי האברכים.
הרגשתי צורך לספר זאת, אולי בזכות זאת משהו ישתפר בתחום הזה.

בגמרא כתוב שמי שלא עונה שלום, הוא גזלן. כי כתוב "גזלת העני בבתיכם".
איך זה קשור לאמירת שלום?
מסביר רש"י, מה זו "גזלת העני", מה כבר יש לעני שאפשר לגזול ממנו?
את השלום שלו.

אם לא להשיב שלום זו גזלה, הרי שלהקדים שלום – זו מתנה.
מתנה גדולה, שיכולה לשנות את יומו של אדם.
ולעשות קידוש השם

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה