הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הרבה זמן לא כתבתי, מקווה שתחבבו
=================================
"אנחנו אבודים" מבטו הקודר של הדובר הסגיר אותו ללא קרב. "ימים שחורים באים עלינו" הדובר דיבר בנחת, והדגיש מילותיו בנשימות רועשות. כפי שניתן לראות, הוא אהב קלישאות.
בן שיחו ששמו היה 'צודיק', הנהן בחוזקה למרות שחזקה עליו שלא הבין מאומה.
"העולם לא ישוב להיות מה שהיה" נאנח האיש. חיבתו העזה לקטסטרופות נצנץ כמו לבה וואלקנית מתפרצת. "עוד נתגעגע לעולם שהיה" הוסיף בעודו מולל את 'כרשכי' חולצתו.
צודיק רק שתק. אבל הנהן.
אפלוליות החדר לא תרמה לתחושת הנכאים. להפך, השניים הלכו והתכסו בשמיכת ביעותים עבה ומחניקה. מה שהוביל את האיש להמשיך הלאה במשנתו האפוקליפטית. תיכף יחלפו יומיים שלא אכלו כהלכה, ושינתם גם היא חצויה לשליש ולרביע. הייאוש עמד וריקד בינהם, ואך פסע עמד טרם והצטרפו גם הם למחול השעירים.
מאורתם של השניים הסתכמה בארבעה מטרים רבועים, שרופדו בגרוטאות מקיר לקיר. אור קלוש נזרק מהכניסה, וטחב ריחני ריחף בתדירות. השניים התפלשו בסחבות דהויות, וברוב הזמן התמידו בגירוש יתושים שממש כמותם, שיוועו למאכל הגון.
"אתה לא מתגעגע?"
צודיק קפץ והביט כה וכה, רק אז נזכר להביט בבן שיחו. עיניו היו גדולות ורכות, תמימות. אישוניו התרוצצו, ואפשר שגם נפערו עוד יותר, לבסוף גאל אותם הבזק הנהון. כאומר כן, אני מתגעגע.
הייתה שתיקה.
ראשו של האיש הלך ונשמט, והוא נלחם בעייפותו למרות שלא מצא לכך טעם. השקט היה מעיק, אבל לא מוחלט.
רחש קל נשמע מעבר לדלת. צליל מוזר אבל ממש מוכר.
קרשששש.... קרשש....
השנים התנערו ממקומם. "מי זה שם?" צעק האיש והתרומם על מרפקיו.
הוילון הוסט, וקופרשטיין פסע בחגיגיות מופגנת "הפתעה!!"
קופרשטיין הוא האיש. הוא הכי חשוב ביישוב, משפחתו המשפחה הכי טחונה בשכונה. הוא מתהלך תמיד הדור ומחוייט, גוו זקוף וחיוך מאופק. הוא בעצם הברז של קבצנים כמונו. הנה למשל, במנין של שמונה וחצי, קופרשטיין יושב אחרי הבימה ופשוט מפזר מטבעות גדולות לידינו, אפשר אפילו פעמים. הוא אף פעם לא החזיק שטרות, אבל לא אחת היה מחלק סכומים גבוהים יותר משטרות. (לא משטרה. שטרות.)
ידו של קופרשטיין הייתה קפוצה. היה בה כמות די גדולה של מטבעות. צודיק היה משוכנע שהוא שומע רק עשרות. אבל קופרשטיין עשה בדיוק כמונו, טלטל את היד בעגה קבצנית, המטבעות קשקשו בצליל צרוף.
"מה זה"? שאל צודיק בקול מחוספס כמעט כמו טרטור מנוע. עבה ועמוק עוד יותר מחברו. "מה יש לך קופרשטיין?
הוא נכנס עוד קצת, והתיישב על ארגז. "תראו" פתח. "הקורונה הזאת הפכה את היוצרות. משפחתי שהייתה רגילה עד כה לאספקה קבועה של מצרכי מזון. אתם יודעים, יש לנו עוזר בבית. אבל במצב הזה הוא לא עובד, אז אני הייתי צריך לעמוד בתור חצי שעה, כדי לקנות את הגבינה שהייתי רגיל" הוא נקף אצבע לשכנוע. "לעומת זאת, השכן מולי - מר שוורץ. אין לו משרתים, והוא עושה הכל לבד, וגם שהצעתי לו עזרה היה גוער בי, ודווקא הוא שאסור לו לצאת מהבית, מקבל שירות מ'פיקוד העורף' מדלת לדלת! אתם קולטים? עד הדלת הוא מקבל גבינה, לחם וחלב" קולו של קופרשטיין רעם וניכר שהוא נרגש. "פתאום הבנתי שהכל התהפך פה. ואז נזכרתי בכם. אתם חלק בלתי נפרד מבית הכנסת שלנו, אתה צודיק" הצביע קורשטיין "אתה חתיכה אחת עם הכניסה הדרומית, אתה והכיסא שלך. וגם אתה, אין לי פסוקי דזמרה בלי ה'בוקר טוב' שלך. ופתאום..." הוא טפח בידיו זו על גבי זו. "פתאום הכל סגור! אין בתי כנסיות. וכשאין בית כנסת..." גלגל קופרשטיין את ידיו
"אין אותנו" אמר האיש, וצודיק הנהן.
קופרשטיין הסביר שאם הכל מתהפך, אז גם הצדקה מתהפכת. בזה הוא סיים את דבריו, ושלף זוג כריכים משקית ניילון מגוהצת. "הבאתי לכם פה כמה דברים" אמר, ושלף גבינות, חלב, שוקו, ושתי קולה ללא סוכר. בסוף כשסיים לשטוח את ההרינג והקרקרים, הוא נעמד ופנה לצאת. ואז אמר "רגע... שכחתי משהו" הוא טמן את ידו בכיסו שקרקש עד מאוד, והוציא חופן, אחת לצודיק, ואחד לאיש השני.
=================================
"אנחנו אבודים" מבטו הקודר של הדובר הסגיר אותו ללא קרב. "ימים שחורים באים עלינו" הדובר דיבר בנחת, והדגיש מילותיו בנשימות רועשות. כפי שניתן לראות, הוא אהב קלישאות.
בן שיחו ששמו היה 'צודיק', הנהן בחוזקה למרות שחזקה עליו שלא הבין מאומה.
"העולם לא ישוב להיות מה שהיה" נאנח האיש. חיבתו העזה לקטסטרופות נצנץ כמו לבה וואלקנית מתפרצת. "עוד נתגעגע לעולם שהיה" הוסיף בעודו מולל את 'כרשכי' חולצתו.
צודיק רק שתק. אבל הנהן.
אפלוליות החדר לא תרמה לתחושת הנכאים. להפך, השניים הלכו והתכסו בשמיכת ביעותים עבה ומחניקה. מה שהוביל את האיש להמשיך הלאה במשנתו האפוקליפטית. תיכף יחלפו יומיים שלא אכלו כהלכה, ושינתם גם היא חצויה לשליש ולרביע. הייאוש עמד וריקד בינהם, ואך פסע עמד טרם והצטרפו גם הם למחול השעירים.
מאורתם של השניים הסתכמה בארבעה מטרים רבועים, שרופדו בגרוטאות מקיר לקיר. אור קלוש נזרק מהכניסה, וטחב ריחני ריחף בתדירות. השניים התפלשו בסחבות דהויות, וברוב הזמן התמידו בגירוש יתושים שממש כמותם, שיוועו למאכל הגון.
"אתה לא מתגעגע?"
צודיק קפץ והביט כה וכה, רק אז נזכר להביט בבן שיחו. עיניו היו גדולות ורכות, תמימות. אישוניו התרוצצו, ואפשר שגם נפערו עוד יותר, לבסוף גאל אותם הבזק הנהון. כאומר כן, אני מתגעגע.
הייתה שתיקה.
ראשו של האיש הלך ונשמט, והוא נלחם בעייפותו למרות שלא מצא לכך טעם. השקט היה מעיק, אבל לא מוחלט.
רחש קל נשמע מעבר לדלת. צליל מוזר אבל ממש מוכר.
קרשששש.... קרשש....
השנים התנערו ממקומם. "מי זה שם?" צעק האיש והתרומם על מרפקיו.
הוילון הוסט, וקופרשטיין פסע בחגיגיות מופגנת "הפתעה!!"
קופרשטיין הוא האיש. הוא הכי חשוב ביישוב, משפחתו המשפחה הכי טחונה בשכונה. הוא מתהלך תמיד הדור ומחוייט, גוו זקוף וחיוך מאופק. הוא בעצם הברז של קבצנים כמונו. הנה למשל, במנין של שמונה וחצי, קופרשטיין יושב אחרי הבימה ופשוט מפזר מטבעות גדולות לידינו, אפשר אפילו פעמים. הוא אף פעם לא החזיק שטרות, אבל לא אחת היה מחלק סכומים גבוהים יותר משטרות. (לא משטרה. שטרות.)
ידו של קופרשטיין הייתה קפוצה. היה בה כמות די גדולה של מטבעות. צודיק היה משוכנע שהוא שומע רק עשרות. אבל קופרשטיין עשה בדיוק כמונו, טלטל את היד בעגה קבצנית, המטבעות קשקשו בצליל צרוף.
"מה זה"? שאל צודיק בקול מחוספס כמעט כמו טרטור מנוע. עבה ועמוק עוד יותר מחברו. "מה יש לך קופרשטיין?
הוא נכנס עוד קצת, והתיישב על ארגז. "תראו" פתח. "הקורונה הזאת הפכה את היוצרות. משפחתי שהייתה רגילה עד כה לאספקה קבועה של מצרכי מזון. אתם יודעים, יש לנו עוזר בבית. אבל במצב הזה הוא לא עובד, אז אני הייתי צריך לעמוד בתור חצי שעה, כדי לקנות את הגבינה שהייתי רגיל" הוא נקף אצבע לשכנוע. "לעומת זאת, השכן מולי - מר שוורץ. אין לו משרתים, והוא עושה הכל לבד, וגם שהצעתי לו עזרה היה גוער בי, ודווקא הוא שאסור לו לצאת מהבית, מקבל שירות מ'פיקוד העורף' מדלת לדלת! אתם קולטים? עד הדלת הוא מקבל גבינה, לחם וחלב" קולו של קופרשטיין רעם וניכר שהוא נרגש. "פתאום הבנתי שהכל התהפך פה. ואז נזכרתי בכם. אתם חלק בלתי נפרד מבית הכנסת שלנו, אתה צודיק" הצביע קורשטיין "אתה חתיכה אחת עם הכניסה הדרומית, אתה והכיסא שלך. וגם אתה, אין לי פסוקי דזמרה בלי ה'בוקר טוב' שלך. ופתאום..." הוא טפח בידיו זו על גבי זו. "פתאום הכל סגור! אין בתי כנסיות. וכשאין בית כנסת..." גלגל קופרשטיין את ידיו
"אין אותנו" אמר האיש, וצודיק הנהן.
קופרשטיין הסביר שאם הכל מתהפך, אז גם הצדקה מתהפכת. בזה הוא סיים את דבריו, ושלף זוג כריכים משקית ניילון מגוהצת. "הבאתי לכם פה כמה דברים" אמר, ושלף גבינות, חלב, שוקו, ושתי קולה ללא סוכר. בסוף כשסיים לשטוח את ההרינג והקרקרים, הוא נעמד ופנה לצאת. ואז אמר "רגע... שכחתי משהו" הוא טמן את ידו בכיסו שקרקש עד מאוד, והוציא חופן, אחת לצודיק, ואחד לאיש השני.
