סיפור בהמשכים פרספקטיבה

[yael305]

@מיהי מתי ההמשך?

 

[מיהי]

@מיהי מתי ההמשך?

בע"ה השבוע מחר- מחרתיים, או רק בשנה הבאה
אני עובדת על נקודה מסוימת בכתיבה שלי, ולכן זה יכול לקחת קצת זמן...
ואם לא אספיק לכתוב השבוע, אז שתהיה לכולם שנה טובה ומתוקה!

 

[חני טולדו]

ואו אני רוצה המשך!! אהובי ודוד הכי מתוקים, שתדעי לך.

 

[מיהי]

11.

"אהובי?"

אהובי מתנערת מהרהוריה ומסתובבת אל אימה.

"בוקר טוב יקירה, אני רואה שהשכמת." האם מתישבת על המיטה של אשירה ומסמנת לה להצטרף אליה.

אהובי בוחנת אותה בחרדה, אמא לא אומרת כלום על השטיח שנעדר, על אשירה. בשעה האחרונה סידרה את החדר, אבל השטיח כנראה זרוק ברחוב שבמימד האחר. זרוק שם ואבוד כמו אשירה, אשירה אחותה האהובה!

"הם התקשרו, והם רוצים עוד פגישה. כל הכבוד שאמרת לשדכנית כן. אני יודעת שלא קל לך." האם מלטפת את גבה ברוך, והיא מסתירה את ידה בין קפלי השמיכה.

"אמרתי כן?" היא בקושי מצליחה להיזכר. אה נכון. תודה לדיויד המעצבן. ולהלחצות של כולם. תודה רבה.

"אמרת כן, אבל החלטתי שזה באמת לא בשבילך, וגם... עלתה הצעה אחרת, הרבה יותר מוצלחת. נשמע בדיוק מה שחלמת. האמא שם ממש התלהבה ממך." אומרת אמא שלה.

"אז מה... נגיד לשדכנית שבסוף לא?" אהובי לא מבינה.

אמא מכחכחת "חסכתי לך את זה, והודעתי לה שאנחנו כרגע עושים סוויץ'. היום בערב הפגישה בסלון שלנו, אין לך משהו מיוחד הערב, נכון?"

"אה - את אמרת לה...!" אהובי חשה את פיה מתייבש "לא... לא נראה לי. אמא, קשה לי ככה. כולכם אומרים לי - כולם מחליטים - "

"אין לנו ברירה!" אמא מתקשחת. "את לא מסוגלת לעשות זאת בעצמך!"

אהובי פותחת את פיה כדי לענות, אבל בדיוק באותו הרגע אבא נכנס, אז גם הוא בזה?!

אבל האב רק סוקר את החדר במבט חטוף, ודי לאהובי להבחין בעיניו המצומצמות נוקשות לרגע ברצפה כדי לעצור את נשימתה.

"איפה השטיח? ואשירה?" הוא שואל בחדות. אבא שלה, העדין והשקט, נראה פתאום כמו לוחם דרקון.

"אנחנו באמצע לדבר על ההצעה החדשה בדיוק" אמא מעגלת גבות, אך האב מנפנף בידו כמסלק זבוב טורדני. "אהובי, איפה היא? איפה הייתן בלילה?"

"אבא, זה ישמע מוזר, אבל אתמול... הם... אשירה כרגע במימד אחר..." אהובי לוחשת בצרידות. "אתם לא חייבים להאמין לי, אבל אל תחשבו שאני משוגעת, בבקשה."

הם מחליפים מבטים מהירים. הם יודעים משהו! מבזיקה במוחה מחשבה המומה.

"מה עשיתן?! מה בדיוק ניסיתן לשנות?!" הוא רוכן וממשש את הרצפה.

"אנחנו..." היא נושכת את שפתיה בהבעה מעונה, "אשירה אמרה שהיתה לך הצעת עבודה טובה, ורק רצינו שתקבל אותה, ואז החיים שלנו היו אמורים להשתנות... אבל זה היה סתם שטות שלי! הרעיונות המוזרים שלי! לא חשבתי בכלל שזה יכול להיות אמיתי!" הדמעות מטפטפות על לחייה הבוערות.

"זאת באמת היתה שטות. תני לי לנחש מה קרה."

***

באותו הזמן, במימד האחר, קפיטריה

"דייב!" הפרופסור מתפרץ אל הקפיטריה, שניה מאוחר מדי בשביל אשירה.

"אשירי? מה פשר ה - " הוא נעצר, המום, עיניו מתרוצצות כאילו אלפי שורות קוד רצות בהן עכשיו, ואז מתפוצצות בקול רעש גדול, "שיחקתן עם המימדים?!" הוא נוהם.
"השטיח מ'הום פילס' שלכן!" הוא קובע, ואשירה מהנהנת בחשש.

"מה עשיתן?! מה בדיוק ניסיתן לשנות?!" הוא נועץ בהן עיניים חודרות. דייב נרתע לאחור.

"אהובי... היא... אנחנו... רק רצינו שאבא שלנו -כלומר- אתה! תיקח את העבודה הזאת... ופתאום הכל השתבש!" התסכול שובר את קולה של אשירה.

"את העבודה?" הוא מחוויר מעט. "אני יכולתי שלא?". אשירה לא ממש מבינה למה הוא מתכוון, אבל היא מהנהנת.

"מה שעשיתן היה שטות. תני לי לנחש מה קרה."

***

ישראל, מימד נוכחי.

"אתן רציתן לשנות את הבחירה האישית שלי, לא ידעתן אפילו מה בדיוק קרה שם! אבל החלטתן בשבילי!" הוא מתפלץ. אהובי מתכווצת.

"ואז, את יודעת למה גרמתן? לפיצול בזמן, הוא נחלק לשני מימדים חדשים בנקודת הזמן אותה שיניתן. הנקודה הזאת היא רגע הההחלטה שלי. ואיכשהו גם עפתן למימד השני." הוא נאנח.

אהובי מתנשפת "מאיפה אתה יודע את כל זה, אבא?"

"אבא היה סטודנט מצטיין" אמא לואטת. "והיתה לו המצאה שהיתה אמורה לשנות את העולם."

***

ניו יורק

"הכוח המגנטי ההיפוכי?" אשירה פוערת זוג עיניים עגולות.

"היכולת לרחף בלי להשתמש במנוע." הפרופסור מאשר. "מגנט רב עוצמה שמיצרים במעבדות שלנו, והוא מתנגד כל כך חזק לכוח הכבידה של כדור הארץ, שהוא יכול להרים משקלים עצומים."

"אז ככה הרחפנים עובדים..." היא מסיקה, ואשירי מהנהנת אליה בחיוך מעודד.

"ואין תאונות, הודות לפתרון המבריק של דייב." אשירי מפרגנת.

"הבנתי את זה לבד" אשירה מנמיכה ומגביהה את כף ידה מול עיניה. "לכל כיוון יש את הגובה שלו, נכון? זה פשוט פנטסטי." היא מחייכת. איזה יקום מופלא. איזו המצאה מדהימה. רק כל כך חבל שאהובי לא כאן בשביל לראות את זה. החיוך שלה מתכווץ טיפה. אשירי רוצה להניח יד על כתפה, אבל לא יכולה. אז היא רק נאנחת בהשתתפות.

עוד פרק היום, או שעמוס מספיק? אנחנו כבר מתחילים להריח ת'סוף

 

[מה שניחשת]

עוד פרקקקק ברורררר
מה זו השאלה הזו בכלל??
יאוו זה מותחח (קצת הסתבכתי בין המימדים פה..)

 

[אוראל סולטן]

עוד פרק!

 

[מימיי]

גם אני מצטרפת לדרישה של העוד פרק

 

[yael305]

ברור עוד פרק!!!

 

[ELIZABET]

וואי וואי רק אני לא הבנתי מה קורה בכל מימד?
הסתבכתי שם ממש
אהבתי ברמות, הן דמויות שקל להתחבר אליהן.

 

[מיהי]

עוד פרקקקק ברורררר

עוד פרק!

גם אני מצטרפת לדרישה של העוד פרק

ברור עוד פרק!!!

תודה: ) כבר מאוחר אז בע"ה מחר...

וואי וואי רק אני לא הבנתי מה קורה בכל מימד?
הסתבכתי שם ממש

קראת מההתחלה? אשמח לדעת מתי התחלת להסתבך.
בגדול ככה:
המימד הנוכחי, ישראל - יש כרגע את אהובי הרגילה שחזרה הביתה, אחרי שנגעה באהובי השניה, אבא שלה מספר לה שהיה סטודנט בארה"ב, ושהיתה לו המצאה גאונית שמשום מה הוא לא פיתח אותה.
במימד השני, ניו יורק - יש את אשירה ואשירי, דייב (דיויד) והאבא שמדברים בקפיטריה, והשוני בין המימדים הוא שפה האבא החליט כן לפתח את ההמצאה שלו, ונהיה פרופסור, וההמצאה שינתה את כל העולם. אשירה בטוחה שאהובי התפוצצה או משהו כזה.והיא עצמה מרוצה מהמימד החדש.
באסה שלא כ"כ מובן, אני עוד צריכה להשתפשף... (אהובי אומרת לי פה שלא נורא, ושבאנו לפה כדי ללמוד)

אהבתי ברמות, הן דמויות שקל להתחבר אליהן.

תודה רבה: ) הן מוסרות לך את תודתן

 

[מיהי]

12.

ישראל

"אבא, למה לא פיתחת את ההמצאה שלך?" אהובי תולה בו עיניים מתוסכלות.

"בדיוק התחלנו בתהליכי התקרבות רציניים לדת. רצינו לעלות לארץ הקודש, להשתלב." הוא נאנח. "אני לא צריך להגיד לך מה היה קורה אם הייתי לוקח את המשרה על עצמי, ראית זאת בעצמך, לא?"

היא מהנהנת. אבא שלה החכם! לא חיכה לסוף. ראה את הנולד. "אפרופו נולד" היא מזדקפת, והם ממצמצים בחוסר הבנה.

"אני חושבת שלדיויד שלהם אין את שלי, ולא את דנידון!" עיניה בורקות. "כשנכנסנו לבית שלהם ראיתי תמונה על הקיר, ודיויד היה שם. לבד. ואשירי ואהובי בכלל לא התחתנו שם, הכסף לא ממש עזר להן כנראה, ואולי בכלל בגללו הן לא ממש בקטע. הייתם צריכים לראות באיזה ארמון הם גרים."

היא נאנחת. אשירה. היא תמיד היתה ממורמרת על המצב הכלכלי שלהם. העיניים שלה נצצו שם, בטירה בניו יורק, והיה נראה שהיא ואשירי מסתדרות יופי.

דמעות שקופות נוטפות על ידה החרוכה. "היא לא תרצה לחזור, אשירה, נכון?"

דממה משתררת, כאילו אלפי מימדים קופאים.

***

ניו יורק

"הייתי יכול להיות עם ילד!" דייב נסער "ולהיות דתי! ולא לעבור את כל מה שאני עכשיו עובר! יש לכם מושג כמה קשה זה ללמוד את הכל מהתחלה?!" הוא משתתק באחת כשמבין שהסוד שלו נחשף מול אביו.

"אתה מה?!" הפרופסור מחוויר עוד יותר, צונח על כיסא ומקבל בתודה קלושה כוס מים קרים מאשירי.

"אבל -" אשירה מעיפה את הכובע של הקפוצ'ון לאחור "זה בכלל לא משנה מה אבא - אבא שלך - שלנו - אתה מבין למי אני מתכוונת! זה בכלל לא משנה מה הוא היה עושה! מה שכן משנה זה מה אתה מחליט לעשות עכשיו! הנה, תראה. מסתבר שלשנות את אבא לא עזר לשנות את עצמי." היא נזכרת באהובי, בהחלטות הפזיזות שלה. ברעיונות המשוגעים. בשטות האחרונה שלה שהובילה אותה לכאן. ניצוץ קטן מבליח בליבה, לפחות היא עצמה כאן.

אשירי מקמטת את מצחה "אבל אשירה, אם הוא היה בוחר אחרת, את היית אני!"

"את רואה שאני לא!" מוכיחה לה אשירה בהיגיון.

היגיון כזה דייב לא ראה המון זמן, אבל שתי אשירות שונות עומדות מול עיניו. "אני הייתי רוצה להתחלף עם אח שלך. עם דיויד מהמימד השני."

אשירה מסתכלת עליו בפרצוף של 'תשכח מזה' ומגחכת "לא. אתה צריך לחיות את החיים שלך."

דייב בולע את רוקו: "ו... לעולם אני לא אפגוש את דיויד? לא הוגן! ואני רוצה להכיר את שלי הזאת, ואת דנידון שלי!"

"הוא לא שלך!" אשירה כמעט צועקת "תקים לך משהו משלך! הם זה לא אתה! מתי תבין?!"

לרגע שקט משתרר, ואז הפרופסור מכחכח. אשירה מסבה אליו את פניה, והוא מישיר אליה זוג עיניים חודרות.

"ומה את מתכוונת לעשות?" הוא שואל בשקט.

"אני?" אשירה משפילה לרגע את מבטה. "אני אזהר לא לגעת באף אחד כדי לא להתפוצץ. מה עוד אפשר לעשות?"

הפרופסור מביט בה עוד רגע קט: "באף אחד?! להתפוצץ?!" ואז מתפרץ בצחוק: "הא הא! להתפוצץ!" הוא משתנק ומנגב דמעה, "הא הא הא! בדיחה טובה! בדיחה טובה!"

אשירה ואשירי מחליפות מבטים, הוא איבד את זה לגמרי, האבא שלהם, אשירה נבוכה, אולי זה לא בשבילו, כל האירועים המוזרים האלה.

"את לא תתפוצצי," הוא לוגם מהמים ונרגע מעט, "במקרה הגרוע תקבלי כוויה קטנה ביד, ותעופי לך בחלקיקים בחזרה לבולען השחור שממנו נשאבת." הוא מעיף מבט בביתו, אשירי: "וזה יקרה כמובן רק אם תיצרי סתירה בין המימדים, כלומר אם תגעי באשירי שלי. ובה בלבד."

אשירה מעבירה יד רועדת בשערותיה.

אז אהובי בחיים! והיא עם אבא ואמא... בחדר המוכר... והמיושן!

היא יכולה לחזור לשם, בסך הכל נגיעה קטנה! אם רק תרצה! אבל... היא רוצה...?

הפרופסור משתהה רגע, ואז מערבל את המים שנותרו בכוסו באיטיות: "מה את אומרת עכשיו, אשירה? תישארי כאן, או שתחזרי לחיי העוני שמחכים לך במימד המקביל?"

אשירי תולה בה מבט מצפה, משתוקק. דייב בוהה בחלל שמאחוריה בעיניים חלולות.

"אני..." היא לואטת. "אני אוהבת את המקום הזה... אני אוכל לגור אצלכם, נכון?"

"אפילו שאת לא תהיי את?" דייב מסתכל עליה במבט שקשה לה לפענח.

אשירי צוחקת צחוק פעמונים "אפילו שאת לא נשואה פה, אפילו שאין לך כסף באמת, כי את זה לא אני? דייב, באמת!" היא נוזפת בו "ברור שהכי משתלם לה פה! נהיה חברות, אנחנו נבין הכי טוב אחת את השניה, רק בלי כיפים בטעות, כן?"

אשירה צוחקת צחוק משוחרר "ואולי כדאי שאעבור ניתוח פלסטי... תגידו שאימצתם אותי."

הן עולצות, והפרופסור מחייך אף הוא. אחרי הכל, אולי הוא לא לגמרי טעה כשהחליט לפתח את ההמצאה.

דייב סוקר אותם לרגע ארוך, מעווה את פניו בכאב ובשתי פסיעות רחבות חוצה את הקפיטריה, ונעמד על הסף.

"מזל טוב אשירות ליום הולדתכן. אני חייב לצאת. יש לי עיסוקים."

"בן, סיכמנו משהו." מתרה בו האב.

דייב חורק את שיניו "אני מצטער אבא, אבל אני די בטוח שתסתדרו בארוחת הערב בלעדי, יש לי שיעור, ואני ממש ממהר."

"למה שלא נדחה את ארוחת הערב?" אשירה מציעה בהיסוס.

"היום יום ההולדת שלנו, איך את לא זוכרת!" אשירי מתאפקת לא למרפק את כפילתה.

"הלועזי, אשירה." דייב מחמיץ חיוך. "ביי משפחה, נפגש מחר." הוא נעלם במסדרון הארוך.

הלועזי! אשירה מהנהנת. הרבה דברים עומדים להשתנות בחייה, אבל היא תתרגל, נכון?

חברות שלה בגיל הזה כבר מתחתנות, וגם היא יכולה להתחיל חיים חדשים.


אשמח לביקורת

 

[מנוחה כהן]

סיפור קצר אבל מעורר המון מחשבות. מסקרן ואשירה זו תפנית לגמרי לא צפויה!

 

[אוראל סולטן]

וואי, המתח גובר מרגע לרגע! מתי פרק הבא?

 

[מיהי]

סיפור קצר אבל מעורר המון מחשבות. מסקרן ואשירה זו תפנית לגמרי לא צפויה!

תודה רבה לך.

וואי, המתח גובר מרגע לרגע! מתי פרק הבא?

בע"ה שבוע הבא אפילוג,
כן כן...

 

[2123]

קצת לא מסתדר לי שאשירה (בת 20 ומשהו?) מחליטה בקלות ברגע אחד החלטה שכוללת להפסיק לשמור מצוות כשהיא חרדית מגיל 0, או שזו לא הכוונה בסיפור?

 

[מה שניחשת]

לא הבנתי.. רק דויד נשוי, נכון?
אהבתי את הכיוון שלו בסיפור.. לפי הפרק האחרון נראה שהוא התבגר. או שזה סתם דמיון כי אני לא קראתי הכל ברצף..

 

[מיהי]

קצת לא מסתדר לי שאשירה (בת 20 ומשהו?) מחליטה בקלות ברגע אחד החלטה שכוללת להפסיק לשמור מצוות כשהיא חרדית מגיל 0, או שזו לא הכוונה בסיפור?

היא לא מחליטה להפסיק, רק לשנות קצת הרגלים כדי להתאים את עצמה לסביבה.
מההתחלה היא היתה קצת מיואשת-אדישה לחיים, אז מבחינתה זאת אלטרנטיבה טובה.

לא הבנתי.. רק דויד נשוי, נכון?
אהבתי את הכיוון שלו בסיפור.. לפי הפרק האחרון נראה שהוא התבגר. או שזה סתם דמיון כי אני לא קראתי הכל ברצף..

במימד הנוכחי - נשוי לשלי + ילד (דנידון).
במימד האחר לא. ניסיתי להראות כמה הוא כנוע לתכתיבים של אביו, וזו אחת התוצאות.
וכן... הוא התבגר... ראה מול העיניים מה קורה לאחרים שבוחרים במקומם ומשנים להם את ההחלטות...

 

[ניק 70107]

איזה סיפור יפה חבל שרק עכשיו קראתי אותי וחבל שהוא בעצם מסתים.
למה לא לפתח אותו עוד קצת?
הדמויות אמינות מאוד, למרות שהן שונות מדמויות שאנחנו לכאורה רגילים אליהם וזה הופפ את הסיפור למקורי משעשע ומלא עניין.
מאוד אהבתי את המימדים והדברים.
רק...

דיאלוג.

או שבמקום לכתוב ככה:

אפשר לכתוב:

"אהובי הביטה על יד בהשתאות.

'מה קורה פה?'​

, חשבה לעצמה.

הביטה לצדדים, מנסה לחפש את אהובי הענייה, אך לפתע הבינה:

אהובי הענייה לא נמצאת פה וגם כנראה לא תחזור. ולא, זה לא בגלל שהיא הלכה לשתות קולה.

אז מה קרה בעצם?

אולי זה בגלל שהיא נגעה בה?​

אהובי העשירה ניערה את ראשה, מנסה לסלק את המחשבה הטורדנית והמבולבלת שבראשה ללא הצלחה, נזכרת במה שאמר אביה יום אחד ששאלה אותו על עיסוקיו.

"אהובי, כשבן אדם אחד נוגע בעצמו מהעבר, או מיקום מקביל, נוצר קרע בחלל הזמן שמחזיר את האדם שפגש למקומו הטבעי".​

טעם חמוץ עבר בפיה של אהובי.

כן, זה בגלל זה. ועכשיו כנראה שלא תזכה לראות את עצמה השנייה יותר, לעולם."​

מה אומרת?​

רק לא זה וסליחה אם הרסתי למישהו.
כל הכיף בסיפור זה להבין לבד ועד שהתלהבתי שהסיפור הנוכחי באמת משאיר רווח לאינטלגנציה שלי! למה צריך להסביר כל דבר, זה הופך את הסיפור למייגע. גם כך האבא האמריקאי מסביר את זה בפרק האחרון הנוכחי. להשאיר מבלבל כמו שזה.
גם הפתיחה של הסיפור, לתוך הסיטואציה במקום לכתוב "היה זה בקייטנה שהן עשו בביתן" פשוט טובה שאסור לקלקל בשום אופן. לדעתי.

בקיצור, כתיבה קולחת וזורמת, דמויות ועלילה מצויינות, הייתי שמחה לעוד מה זה האפילוג המהיר הזה. לפתח את הבחירה של אשירה בעוד כמה פרקים. ואולי גם כמה פרקים לבחירה של אהובי אם היא רוצה לחזור על התהליך ולהשאב בחזרה לחור השחור.
אולי לתאר את הפגישה שלה עם הבחור האם זה משנה את ההחלטות שלה?
אולי אשירה תחזור ואהובי תשאב בחזרה?
בקיצור יש הרבה כיוונים טובים להמשיך

 

[מיהי]

איזה סיפור יפה חבל שרק עכשיו קראתי אותי וחבל שהוא בעצם מסתים.
למה לא לפתח אותו עוד קצת?

תודה, וככה. בסוף אני אכתוב בע"ה שיתוף תהליך, ואסביר גם את זה.

בקיצור יש הרבה כיוונים טובים להמשיך

כעע. יש מצב... אבל נמאס להן קצת שמתערבים להן בחיים יותר מדי...

טוב, אני כותבת את האפילוג ורק ספוילרון קטן, שאהובי ואשירה יבואו לבקר את הסיפור. באמת. יש להן קצת ביקורת על הסוף... טוב מה אני מקשקשת. קדימה לאפילוג!

 

[מיהי]

אפילוג.

עיניה של אהובי מצטעפות אל האופק. השמיים מעולם לא היו יפים יותר.

"אהובי!" דפיקה עדינה גורמת לה להשפיל מבט אל הרחוב, לא. הדרייבר עוד לא הגיע. בשתי פסיעות נרגשות שלי עוטפת אותה בחיבוק חם ואחר סוקרת אותה בעיניה הטובות. "יפהפיה!" מצהירה.

אהובי מחייכת ומחליקה בידה על השמלה הלבנה. צביטה קטנה לא מרפה מליבה, ושלי מבחינה בפנים שנעגמו.

"אני בטוחה שטוב לה, לאשירה." היא מתישבת לידה "היא חסרה לכולנו."

"אני לא רוצה לבכות ביום של החתונה שלי." אהובי מטופפת עם הטישו המקומט שבידה על עיניה "אבל... היא לא כאן! איך לא אכפת לה ממני? היא לא מתגעגעת?" היא תולה בה עיניים רטובות "ומה אם... מה אם היא תבוא בדיוק הלילה? ואם היא תחזור? אני כבר לא אהיה פה בשבילה..."
היא מסתכלת סביב על החדר המושקע, כל פינה וסדק שבו זועקים זכרונות.
שלי מהנהנת בהשתתפות. היא מהססת לרגע, ומגישה לה מכתב.

"מה-" אהובי פוערת עיניים בתדהמה "זה מכתב מאשירה?! אבל איך??" היא פותחת אותו בלהיטות ואז שומטת אותו באכזבה "הוא ריק!"

שלי מושיטה לה עט שחור. "תכתבי לה, ותשאירי את המכתב כאן. כשהיא תחזור, יהיה לה למה."

אהובי מעקמת את האף. לכתוב לה? מה בכלל היא יכולה לכתוב?! היא נאנחת ומשרבטת מספר מילים על הדף, ואז הצפירה של הדרייבר מזרזת אותן, ונהיה בלגן ובליל של קולות, וחתונה, ושנים שחולפות, וילדים שנולדים, וגדלים, ומתחתנים.

ופתק קטן דבוק על הקיר של חדר הבנות המיושן בבנין מספר שלוש עשרה, על הקיר שלידו היה פעם שטיח מ'הום פילס', כתב מהיר מעטר אותו.

"חיכיתי לך כל כך, ולא באת.
אני משתדלת לא לרצות שתחזרי, רק שיהיה לך טוב.
מתגעגעת, אהובי."

***

חושך. ארגזים בודדים עוד מפוזרים ברחבי הדירה הישנה.

אהובי, נתמכת על מקל, מסתובבת בבית ונפרדת ממנו בליבה. הוריה עברו מזמן לבית אבות, והבית סוף כל סוף נמכר.

היא נכנסת אל החדר שהיה פעם שלה ושל אשירה, אחח. אשירה.

"הכל בסדר סבתא?" הנערה שמלווה אותה מביטה בה בדאגה "זה כלום" מבטלת "אני אשמח להיות פה כמה דקות לבד." מבקשת. הנערה מהנהנת בהבנה וסוגרת אחריה את הדלת בחרישיות.

דממה.

לפתע הבזק מסמא, והדף שמצמיד את אהובי אל הקיר בעצמה.

עלטה עמוקה מחליפה את האור המסנוור, וגניחה שקטה.

דמות מתרוממת מהקרקע, בידיה שטיח מרוט.

"אשירה?"

"אהובי!"



! THE END !

הערות וביקורות יתקבלו בברכה ובהערכה