פתיחת חשבון בנק לעובדת צעירה - איפה כדאי?

  • הוסף לסימניות
  • #1
לבחורה בת 17 שיש לה משכורת חודשית
איפה כדאי לפתוח חשבון?
ראיתי שכמה בנקים מפרסמים הטבות לצעירים
מה הכי משתלם?
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
למורים יש הטבות במסד ודיסקונט
לעובדי הייטק יש הטבות בבינלאומי
וכן על זה הדרך
זה תלוי במה היא עובדת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אני חושב שהכי שווה זה בדיסקונט שאצלם יש 100% פטור מעמלות עד גיל 26, דבר שלא קיים בשום בנק אחר (חוץ מוואן זירו)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #4
לא רק דיסקונט,
לאומי הוא גם כן מצוין.
מה שכן, לגבי הטבות זה תמיד משתנה ולכן כדאי לבדוק מול הבנקים אם יש עכשו הטבות לחשבון צעיר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
זה חשבון שלא יהיה פעיל מדי כרגע
רק הפקדת משכורות
אז סעיף העמלות פחות משמעותי
מעניין אותי מענק כספי או הטבות דומות
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
צ
מעניין אותי מענק כספי או הטבות דומות
בשביל לבדוק את זה צריך להיכנס לאתר של כל בנק ולראות מה הוא מציע למפקידי משכורת (בדר"כ זה מינימום 7,000 לחודש)
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
  • הוסף לסימניות
  • #11
בפאגי היה לאחרונה מענק של 400 ש"ח לפותחת צעירה
מלבד זאת - כל הבנקים אותו הדבר, אין עמלות ומקבלים כרטיס אשראי
השיקול הכי משמעותי בעיני הוא סניף קרוב ונגיש. (עבור פתיחת החשבון, הוצאה והפקדת כספים וכו')

בכל מקרה, המעבר בין הבנקים מאד פשוט היום, כך שגם אם לא מרוצים מהבנק מסיבה כלשהי, אפשר להחליף בקלות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
אני בן 25 ללא עמלות בהפועלים
פתחתי את החשבון לפני כ 5 שנים ולפני כחצי שנה הייתי צריך להעלות שוב אישור לימודים
זה הטבת סטודנט, וזה קיים בכל הבנקים, אני דיברתי על מסלול צעיר.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

את הפוסט הזה קראתי במייל שקיבלתי ברשימת תפוצה של קובי.
2. חשיפה מיוחדת איך החרדים קונים דירות?

זה אחד הנושאים שהכי מסקרנים את הציבור בארץ.

כדי לענות על השאלה הזו אריאל פייגלין ראיין אותי לעיתון מעריב ויאמר לשבחו שהוא לא שינה ולא עיוות את מה שאמרתי

מפה לשם יצאה מזה סדרת כתבות.

זה מה שהם פרסמו:

כתבה ראשונה:

"ארבע מנורות בדירת שלושה חדרים": כך החרדים קונים דירות | חלק ראשון
בלי טיסות, בלי רכב ועם הכנסה שלא מאוד שונה מההכנסה הממוצעת למשק בית בישראל: המתמטיקה הפשוטה שמאחורי ההון העצמי החרדי

"בתור התחלה, בוא אני אגלה לך סוד - החרדים מרוויחים די יפה", אומר טורנהיים ל"מעריב". "אפילו מורה חרדית כבר מרוויחה היום 9,000 שקל נטו. תוסיף לזה אברך כולל שלומד שלושה סדרים ומביא 6,000-8,000 שקל בחודש ממלגות - גם זה נטו - וקיבלת ביחד משק בית שמכניס 14,000-16,000 שקל. זה כמעט שווה ערך להכנסה ממוצעת למשק בית בישראל".


עוד תפיסה שטורנהיים מבקש לנפץ היא זו שכל הנשים החרדיות הן מורות. "כבר לפני עשרים שנה החרדיות הפסיקו להיות רק מורות", הוא אומר בנחרצות. "כבר בדור הקודם הן הבינו שכדי להחזיק בית של תורה צריך לדאוג לפרנסה. אז הן נהיו רואות חשבון בהתחלה, ולפני עשור התחילה גם נהירה להייטק. היום יש כמויות של חרדיות שהן מתכנתות - שמתחילות ב-9,000 שקל כמו מורה עם ותק - ויכולות להגיע גם ל-20 ו-30 אלף. אלה נשים שמחזיקות את הבית, ולפעמים אפילו משלמות את המשכנתה של ההורים שלהן".

אבל ההכנסה היא רק חלק מהסיפור. האקו-סיסטם החרדי, מסביר טורנהיים, שונה בתכלית מזה החילוני. "החרדים מוכווני דירות מגיל אפס. יש שם הסתפקות במועט שהחילונים לא מכירים. אתה יכול להיכנס לבית של שלושה חדרים שיש בו רק ארבע מנורות, זהו. חשמל עולה להם 100 שקל בחודש. קונים רק מוצרי בסיס. אין חופשות, אין בילויים, אין רכבים", הוא מתאר.

"עד שהעירייה שינתה את המדיניות בבני ברק, בנו בניינים עם חניות תת-קרקעיות כי החוק חייב את זה, אבל זה פשוט נשאר ריק - כי אנשים בבני ברק לא מחזיקים רכבים. הם מעדיפים לחסוך את הכסף הזה להון עצמי לדירה לילדים. אני אישית גדלתי בבית שמהיום שנולדתי ידעתי שההורים שלי חוסכים כדי לחתן אותנו, ומהיום שהתחתנתי חסכתי כדי לחתן את הילדים שלי".

השילוב הזה - בין הכנסה שהיא ממוצעת לבין הוצאה שהיא משמעותית מתחת לממוצע - מאפשר למשפחה חרדית לחסוך 3,000-4,000 שקל מדי חודש, ולעיתים אף יותר אצל משפחות שבהן האם היא רואת חשבון או מתכנתת. כך מצליחים להגיע להון עצמי שמספיק לרכישת דירה לילדים.

עם זאת, טורנהיים מזהיר מהשינויים התרבותיים שעלולים לשבור את האיזון. "הבעיה מתחילה כשמרוויחים הרבה ואז גם מבזבזים הרבה", הוא אומר. "ברגע שהציבור החרדי נכנס למעגל ההכנסות הגבוהות - הוא נכנס גם למעגל הפיתויים של החברה הכללית: טיסות, סמארטפונים, חופשות, מותגים. פתאום משפחה שהייתה רגילה לחיות מצמצום מרגישה ש'מגיע לה קצת ליהנות', ושם בדיוק נוצר הסדק. לא בטוח שההכנסה הגבוהה תתורגם לחיסכון גבוה - לפעמים זה אפילו הפוך, כי ככל שיש יותר כסף, כך גדל גם היצר לצרוך אותו".

לדבריו, ככל שהמשפחה החרדית יותר "אדוקה" - כך היא גם חוסכת יותר. וככל שהיא מודרנית יותר - כך גדלים הפיתויים. "וזה מה שמתחיל לשחוק את היתרון שהיה לציבור החרדי במשך שנים: היכולת להסתפק במועט ולהפוך כל שקל להון עצמי לדירה".

כתבה שניה

ראיון שפרסמנו אתמול קובי טורנהיים, בעלים של משרד יעוץ משכנתאות ו"אושיית רשת" - מדורג מקום ראשון בסטטוס וואטסאפ, הרשת החברתית של המגזר החרדי, בתחום הנדל"ן – הסביר איך משפחות חרדיות מצליחות, כמעט בניגוד לכל היגיון כלכלי, לחסוך מאות אלפי שקלים לדירה בזכות אורח חיים צנוע ונטול מותרות.

אבל גם אחרי שההורים חסכו, מכרו את הרכב וויתרו על חופשות, נשאלת השאלה הגדולה באמת - איך לוקחים משכנתא במשפחה שבה אחד מבני הזוג הוא בלי תלוש שכר מסודר ובלי הכנסה קבועה? התשובה, כמו הרבה דברים במגזר החרדי, נמצאת במשפחה. "פה בדיוק נכנסת הערבות ההדדית", מסביר טורנהיים. "אצל חילונים, אם תגיד לבחור שאבא שלו יהיה ערב למשכנתה – או, "חס וחלילה", ישלם חלק ממנה - זה נגמר שם. הוא יעדיף כבר לוותר על הדירה".

"אצל החרדים זה ההפך: אבא ערב לילד, אח ערב לאח. אפילו ראיתי עסקאות שבהן גם האמא וגם האחות חתמו ערבות על המשכנתה של ילדה בת שמונה־עשרה. אחרי כמה שנים, כשהאחות הזו מתחתנת ומרוויחה, היא כבר ערבה בחזרה לאחותה הבאה בתור. זו מערכת של ערבות הדדית שמחזיקה את כל הסיפור הזה".

הבנקים מבינים את הפוטנציאל. "בנק מזרחי באופן מסורתי עובד עם הציבור החרדי, והחלק שלו בעוגת המשכנתאות עלה ל-41%", אומר טורנהיים. "יש לו לפחות ארבעה סניפים בבני ברק. בנק לאומי, הבנק הגדול בארץ, יש לו שניים. בנק הפועלים - אחד".

בשנתיים האחרונות, כשהציבור החילוני הוריד את הרגל מהגז בנדל"ן בגלל הרפורמה המשפטית, החרדים המשיכו לקנות. "החבר'ה בתל אביב, בחוגי ההייטק, רצו לקנות דירות בקפריסין, ביוון, פורטוגל - רק לא בארץ. מי קנה? החרדים. כי אצלם לא קונים לשנה-שנתיים. אין להם לאן ללכת, יש ילדים, צריך לקנות".

החרדה הזו לקנות דירה לילדים מגיעה לרמה שלעיתים ההורים גם ממשכנים את הבית שלהם כדי לעזור לילדים לקנות את הדירה הראשונה. "כן, זה קורה הרבה," מודה טורנהיים. "הורים מוכנים לשים את הדירה שלהם כבטוחה, בידיעה שכנראה בעוד עשור הם ייאלצו למכור ולעבור לשכירות - העיקר שלילדים תהיה דירה. זו תפיסה שמבחינתם חשובה יותר מהביטחון האישי שלהם. הרצון לחתן את הבת עם בחור טוב, עם בחור מישיבה טובה, גובר על הכל".

אבל זה לא יוצר מעגל קסמים שהיחידים שמרוויחים ממנו הם הבנקים? שכל דור ממשכן את הבית שלו כדי לקנות בית לדור הבא? טורנהיים מסכים, אבל חושב שהמעגל יישבר בדור שלנו. "הדור החדש כבר שם. הבנות מתכנתות, עובדות בבנקים, מרוויחות הרבה יותר מההורים. הן אלו שמחזיקות את המשפחה, והן אלו שמאפשרות את רכישת הדירה.

ועדיין, אחרי שכל זה נאמר ועם כל השכר שעלה, החיסכון הקיצוני והערבות המשפחתית, טורנהיים סבור שהמודל הנוכחי הגיע לקצה גבול היכולת במרכז, ושמכאן והלאה החרדים יקנו דירות בעיקר בפריפריה. "בני ברק שהייתה פעם יותר יקרה מפתח תקווה ורמת גן, הפכה לעיר הכי זולה בגוש דן אחרי לוד", הוא אומר, "החרדים פשוט הגיעו למקסימום יכולת ההכנסה שלהם".

מה דעתכם?

הנתונים האלו נשמעים לכם??
מורה מרוויחה נטו 9000 ש"ח? (לא מדברת על משרד החינוך)
אברך שלומד 3 סדרים מכניס ממלגות 6000-8000??
תספרו לי איפה.
עד איפה נגיע בשביל "כבוד"?
כמה אנחנו משלמים על "מה יגידו"?

מאמר מטלטל שפורסם ע"י הרב אהרן זלץ ב-Rהון (
כאן).
על אחד הנושאים הכואבים בדורנו,
ממליץ מאוד לקרוא עד הסוף.

"משכנתי את המיטות שלהם"
הטלפון צלצל. בצד השני היה אברך יקר, בן 45, יהודי שכל חייו הם תורה וצניעות. הוא לא התקשר לבקש כסף, הוא התקשר לבקש מוצא מהסבך.
"אני כבר בן 45," הוא אמר לי, "הפרנסה מעולם לא הייתה ברווח, אני אברך ואשתי גננת ויש לנו שמונה ילדים בבית, אבל תמיד הסתדרנו איכשהו ו"אפילו היה לנו קצת חובות". והנה בתי, יהודית שלי, הגיעה לפרקה – ילדה מושלמת, כלילת המעלה.
עד כאן הכל היה מושלם. עד שהגיע הטלפון ששינה את כל התמונה…

השיחה ששינתה הכל

הוא סיפר לי איך הכל התהפך בגלל שיחת טלפון אחת מהמורה של הבת. היא הציעה את אחיה, 'בחור משכמו ומעלה', אבל מיד עברה לטון העסקי והקר: "ב-500 אלף ש"ח זה פשוט 'לא ילך'". היא אפילו נתנה לה 'טיפ' ידידותי, כזה ששורף את הנשמה: "בשביל בת איכותית כמו יהודית שלך, יהיה קשה למצוא חתן בסכומים כאלה. אתם רק תתעכבו, וחבל. בסוף תבינו שתצטרכו להוסיף".
"אשתי ניתקה את השיחה" הוא סיפר לי בטלפון. "והיא התייעצה איתי מה עושים? אין לנו כסף, מאיפה נביא את זה?".
הלכתי להתייעץ, ואמרו לי שאין ברירה, חייבים ליישר קו עם מה שנותנים בשוק.
אז נתתי.
חתמתי על 550,000 ש"ח. כסף שאין לי ולא יהיה לי.
פשוט משכנתי את הבית. משכנתי את המבצר של שמונת הילדים שלי. זהו, אני מכונה מותשת… עסוק בלנסות להביא כספים שלא יזרקו אותנו לרחוב…"

חשבון נפש מול דף הגמרא

הוא חיפש אצלי "השקעת חלומות", פתרון קסם שיניב לו בנס 550,000 ש"ח משום מקום.
לא היה לי איך לעזור לו. ניתקתי את השיחה והרגשתי שהחדר מסתחרר סביבי.
אדם שיוצא לגלות בתוך הבית שלו. הוא עוזב את הכולל. הוא עוזב את אהבת חייו, את התורה, כדי ללמוד עריכה תורנית או לבדוק תפילין בלילות. הוא יעבוד לילות כימים, יבקש נדבות, יתרוצץ בין גמחי"ם רק כדי לשלם על כבוד.
כבוד שאין לו כיסוי.

המתמטיקה של הטירוף

היד שלי רועדת כשאני כותב את “המתמטיקה” הזאת:
אם ההכנסות שלך הן 10,000 בחודש,
כדי שתצליח להגיע לסכום המפלצתי הזה תצטרך לעבוד ארבע וחצי שנים רצופות מבלי להוציא שקל אחד על לחם ועל חשמל. ארבע וחצי שנים של צום מוחלט.
אם לבת הראשונה נתת 550 אלף ממשכון הבית, מה תיתן לבת השנייה? את הכליות שלך? לילד השמיני תיתן קופסת קרטון מתחת לגשר?
זו לא מצווה, זו התאבדות מרצון.

על חשבון מי הכבוד הזה?

ידידי היקר, הלב שלי בוער מכאב עליך!
נכנעת לטירוף וקנית שקט של רגע בשידוכים תמורת גיהנום של חיים שלמים.
ידידי, איך התחייבת על מה שאין לך? איך נתת למורה אחת להרוס לך את הבית ב"טיפ" אחד? באיזו סמכות נתת לבת אחת לבנות בית על חורבותיהם של שבעה אחים אחרים? מי אישר תעלול מסוכן כזה, בשביל קצת כבוד מדומה, בשביל "מה יאמרו"?
הותרת לילדיך ולרעייתך להתמודד עם אב טרוד שמתקמצן על עגבנייה בארוחת ערב.
והבת שלך ה"כלה המאושרת" איך היא תישן בלילה כשחיי הנישואין שלה נבנו על הגב השפוף של אביה ועל חשבון המטרנה של אחיה הקטן?
תגיד, מה עשית?
אתה אמיתי שלקחת כזאת התחייבות על עצמך?
חתמת על שטר של חצי מיליון ש"ח כאילו אתה גביר העיירה, כשבמציאות אתה אברך שמגרד את החודש. איפה האחריות שלך? מי ייעץ לך עצות אכזריות כל כך, שגרמו לך למכור את חייך וחיי משפחתך?

היו אמיצים!

הורים יקרים, תנו לילדים שלכם כל מה שיש לכם, תנו אהבה ללא גבול והקשיבו לרצונותיהם ללא תנאי, תנו חינוך ליראת שמים, תנו עצות טובות, תנו את הזמן שלכם, תנו את כל הכסף שיש לכם.
אל תתנו את מה שאין לכם!!!
זאת היא מלכודת דבש המושתתת על טיפשות צרופה.
צאו מהסחרור הטיפשי הזה!
תסתכלו לילדים שלכם בעיניים ותגידו מילה אחת פשוטה, אמיתית: אין לי!
בתי היקרה, לא נפסול שידוכים כי ההורים מתגוררים בעיר מרוחקת ולא כי הם גרושים. אין לנו את הכסף "לקנות" לך חתן מישיבה מובחרת. אין, פשוט אין.
רק כנות חסרת פשרות, תציל אתכם מהטירוף הזה. תהיו כנים מול עצמכם, מול השדכנים ומול הצד השני. הגדירו סכום ריאלי, שפוי, כזה שמאפשר לכם להמשיך לחייך אל הילדים האחרים בבית, והצהירו עליו בגאווה. זו לא קמצנות – זו אחריות משפחתית!
זכרו: הבית שבתכם בונה חייב לעמוד על יסודות של אמת ושלווה, לא על חורבות הבית שבו גדלה. היכולת לומר 'זה מה שיש לנו ועם זה נבנה בית' היא המתנה הכי גדולה שאתם יכולים לתת לזוג צעיר שמתחיל את חייו.
אתה לא עני. אתה אחראי. אתה אמיץ. אתה אבא אמיתי!

עד כאן מאמר הזהב.

ועכשיו אני שואל:
האם לא הגיע הזמן לעצור את הטירוף הזה?
אם להתחייב סכומי עתק תחת הכיסוי של "השתדלות" ו- "בטחון בקב"ה" שיהיה בסדר - זה בסדר,
למה להתחייב סכומים ריאליים מתוך בטחון בקב"ה,
שהקב"ה הוא זה שמזווג זיווגים והשידוך הנכון והאמיתי יגיע בכל מצב - למה זה פחות בסדר?

אני כמובן לא מדבר על מקרים מאוד ספציפיים שיש הנחייה אישית וברורה מרב גדול לנהוג אחרת,
שאז יש סייעתא דשמייא מיוחדת, בפרט אם זה מגיע ממקום טהור שלא לשם "כבוד" וד"ל,
אני מדבר על הלך הרוח הכללי.
לאן הגענו?
תעתועי הזמן פרק י"ב

פרק יב
יוליאנה נחפזה לחדרה. היא חייבת להירגע לפני שתמשיך לשרת את גבירתה. מה ששמעה הרגע מפי ניקולאוס סופר המלך יפיל פצצה בחצר המלוכה המשוסעת בלאו הכי, ועלול לקרוע את מארג היחסים המתוחים ממילא.

ניקולאוס סיפר שהמרכבה המלכותית חזרה מטקס המינוי של הכהן הגדול. חננאל, רעו משכבר הימים של מלכנו הורדוס, התמנה לשמש בקודש. למלך היה חשוב להחיש את מינויו.

אבל ממש לפני שסגרה את דלת חדרה, הופיע פיוס גנן החצר ומסר לה הוראה משלומית, להתייצב לפניה בדחיפות. יוליאנה, שחשה פחד הזוחל במעלה גבה, מיהרה לפקודת אחות המלך. היא עוד הספיקה לבקש מפיוס שינקוש על דלת חדרה של אלכסנדרה וימסור לה על המינוי השנוי במחלוקת. אולי יואיל להסיר אבן אחת מליבה, כי כרגע ישנה אחרת הכבדה ממנה.

שלומית עמדה על המדרגה באולם הכניסה שבחזית. חיוך לעגני על שפתיה ועיניה הקרות סוקרות את דמותה הרועדת של יוליאנה.

יוליאנה חשה שנאה עזה לעומדת מולה. רודנית שלא שוכחת מעולם לתת לשני תחושת השפלה, בעומדה בזווית מתנשאת המשפילה את קורבנה. תרתי משמע.

יוליאנה לא ידעה מה יותר עז ממה: השנאה או הפחד. "פיוס מסר שיש לך דבר מה לומר לי".

לאחר שתיקה ארוכה ומצמיתה פתחה שלומית פיה. "הפקדנו אתמול בידייך את הסוסים. איפה בדיוק היית?"

"ביקשתי מאלכסנדרה שתתיר לי לבקר אצל קרובתי".

"האם ידוע לך שהסוסים שהופקדו בידייך הם רכוש הארמון?"

"ודאי. האם קרה להם משהו?"

"הם חזרו ללא תליוני הזהב שעיטרו את מצחם".

"מה?" נבהלה יוליאנה.

"על גנבה בארמון אי אפשר לעבור בשתיקה".

"אינני יודעת איך זה קרה".

"אינני מבינה. את מקבלת פה יחס של בת בית. אוכלת מכל מעדני המלכות, גבירתך אלכסנדרה נוהגת עימך במתינות. את מבצעת עבודות קלות. מקבלת משכורת מעוררת קנאה. וזו התודה שלך? עד השעה התשיעית עלייך להחזיר את הגנבה. זו פקודה! כדאי שזה יקרה. כי אם לא, לא נסתפק בלהוריד אותך לדרגת משרתת שפלה המנקה ביבי שופכין".

"אני מבטיחה שלא נגעתי בכלום". ייבבה יוליאנה ודמעות הרטיבו את פניה. "האזיני לדברייך, הרי אין לי סיבה לגנוב. וכי זהב אני חסרה? אנא, שימי על ליבך את חוסר ההיגיון שבדבר. וכי איך יעלה על הדעת שאעשה שטות זו ואסתיר באמתחתי דווקא תליוני זהב הנראים לעין כול, המסמלים את בית המלוכה? הלוא יש לי די והותר לגזול מחדרה של אלכסנדרה. אילו חלילה רציתי בכך".

"הפסיקי לייבב, הדמעות מזמן אינן מטבע עובר לסוחר. את יודעת שכל הנידונים למוות אצלנו בכו בתחנונים שהם חפים מפשע. אילו היינו נמסים מדמעות, היו עוד אלפי רוצחים וגנבים מסתובבים חופשי בחוצות קריה".

שלומית התקרבה עד כדי נגיעה, סיננה בכעס: "כדאי שתמהרי", ומיהרה להיעלם במעלה המדרגות.

אני שונאת אותך בתכלית השנאה. שלומית האכזרית. צעקה יוליאנה מקירות ליבה, שפתיה רועדות אך קולה לא נשמע. מי ייתן שאראה במפלתך ובמפלת כל הבית הנורא הזה. ראויה את להיות אחות להורדוס הרוצח והוא ראוי לך. לעולם לא אשכח איך שכנעת את הורדוס להרוג את בעלי אנטוניו, כי חשדת בו שרצה להרעיל את המלך. הרבה זמן עומדת אני באלמנותי. הכול רשום על שמך. גם ללכת מפה לא נתת לי. אמרת לי בטקס ההוצאה להורג של אנטוניו, בשאננות בלתי נסבלת, שאף אני נושאת באשמה, אבל בחסדך הרב חננת אותי שאהיה משרתת לעולם.

בצעדים כושלים ובבכי בלתי נשלט חזרה יוליאנה לחדרה ועלתה על יצועה.

התנומה הגואלת ריפתה את גופה המתוח, ייבשה את דמעותיה והניחה לנפשה הסוערת.

מבעד לעיניה המצועפות הביטה בהוריה. הם רכנו מעליה ועיניהם מביעות חמלה. אבא בזקנו הצחור משלג ובפאותיו המבריקות קורא: בתי, את בת מלך! את צריכה להיות בארמון אמיתי. החזיקי מעמד. חזרי לעם היהודי. היי בת חורין.

אבא, איך אעשה זאת?

חטאת לה' בתי. אנטוניו לא היה בשבילך. אבל כבר כתוב "אל יתייאש מן הרחמים". אל תתייראי מאיש, רק מהחטאים.

אימא, בכתה יוליאנה, קחו אותי איתכם. אימה טלטלה את כתפה ואמרה: יהי ה' עימך.

הם המשיכו לטלטל אותה ולקרוא בשמה.

הטלטול העיר אותה משנתה בבהלה. עורפה, השפחה הערבייה האחראית לניקיון הקומה, מעירה אותה כבר שעה ארוכה.

"מה השעה?" שאלה יוליאנה בבהלה.

"כמה רגעים אחר השעה התשיעית".
<<<<<<<<
איילת ישבה בירכתי הפתח בחצר הפונה אל השביל. עולי הרגל מילאו את הדרכים המובילות אל בית המקדש. יעל ובלה, צפורה ועוזיהו עלו על העגלה המקושתת והצפופה ביהודים עליזים. כל אחד נשא על שכמו סלסילה יפיפייה מעשה יד העמוסה בפירות ביכורים. הם נופפו לה לשלום. קריאותיהם נבלעו בשירה סוחפת. היא לא תצטרף אליהם. למזלה הרע נקעה את רגלה וכל תזוזה גורמת לה כאבים איומים. מדוע זה קרה היום? דווקא ביום שבו יכלה להכיר מקרוב את מקום המקדש ולראות במו עיניה את הכוהנים? כל בני הבית מתכוננים זמן רב ליום הגדול והצליחו בכישרון רב לפתח בה רצון עז להגיע לקרבת נגיעה לחלום שנישא אלפיים שנה.

ברור לה מדוע זה קרה. לא צריך להתאמץ כדי להבין שזה תוכנן מלמעלה. להם יש זכות, לי עדיין לא. כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. להם הוא בנוי. לי הוא חרב.

תחילת החורבן כבר נראתה בשטח. פסלי הנשרים שהעמיד הורדוס על גג המקדש היו כצלם בהיכל. כוהנים רבים נהרגו בזמן הקרבת הקורבנות. מיסים כבדים רוששו את העם.

חרבו של מלך רשע זה ממהרת לשחוט וקורבנותיו הרבים פיתחו שנאה עזה לאדומי שעלה לגדולה. לא פלא שקמה בעם תנועת מרידה. העם לא רואה בו מלך הממשיך את מלכות חשמונאי. הנועזים שבהם לא מכבדים אותו בחולפו על פניהם בקריאת "הורדוס מלכנו", כפי שציווה. יש מהם שמשלמים בחייהם על כך. קבוצת הקנאים שיוצאת לפעולות חבלה הגדילה לעשות. הם מחכים לשעת כושר להחזיר את המלכות להורקנוס הקשיש הנמצא בגולת בבל.

ככל שגדל כבודו של הורדוס בעיני אנטוניוס, מושל רומא, במזרח, ובעיני אוקטביאנוס, קיסר רומי, כך גדלה בדידותו בתוך עמו שעליו הוא מושל. אכזריותו עמדה לו לרועץ. היהודים ראו בו מושל זר, עבד בית חשמונאי, בן משפחה אדומית, שאולצה להתגייר על ידי יוחנן הורקנוס החשמונאי. אפילו הצדוקים והבייתוסים עושי דברו העדיפו לשמור מרחק. המקורבים ביותר והנאמנים נרכשו בהטבות מפליגות על חשבון העם. אף הם ידעו שהם חיים על זמן שאול. ככל שהרגיש שנוא ובודד, כך הכביד את עולו על כל מי שנחשד שאולי רוצה ליטול את חייו. בתי הסוהר התמלאו באומללים מעונים, ותלייניו לא נחו לרגע.

ככל שהעמיקה איילת בהרהורים אלו, מועקתה גדלה. אולי זו שאלה של זמן עד שגם היא תהיה קורבן, והיא כל כך רוצה לחזור הביתה. כולם טובים אליה, אבל אף אחד לא מכיר בקושי האדיר שלה, והכי קשה הוא שאין מי שייתן בה את אמונו שהיא מזמן אחר.

היא ניסתה לדדות ברגל אחת עד לחדרה. הכאבים היו חדים. בתוך צלחת חרס הייתה מונחת שקית בד. היא שלפה מתוכה פירות טריים שנבררו מפירות הביכורים. הפעם זכרה שאין זה נאה ומכובד לנגוס ללא ברכה. עוד למדה שתרומות ומעשרות הן מצוות מוקפדות בבית זה. אפילו יוחאי הנחשב לפשרן בהלכה וזלזל במצוות, היה מכניס את היבול שקטף מהשדות דרך הגג, כדי שלא יתחייבו במעשרות. ממש כמו שעשו רבים כמוהו מהיהודים היראים פחות. אין ספק שהיום היא למודת הלכות מהשטח.

בבית זה חשים באוויר את ממלכת הכוהנים וגוי קדוש. התפקיד הרם של העם היהודי ממומש בכל תזוזה. ההבדל הקוטבי בין גוי ליהודי, זועק לשמיים. שפלותם של העמים ובורותם, הגדילה בעיניה את חוכמתם והשכלתם של יהודי המשנה. מעבר לכך בבית זה יותר מאחרים, נשבה תורתו הלל הזקן.

בעודה לועסת נזכרה בעובדה שבעולם שממנו באה לא נהנתה כל כך מטעם הפירות כמו פה. אבל אז נזכרה שקראה פעם שמאז שנחרב בית המקדש ניטל טעם הפירות, טעם הבשר וכו'. הינה ההוכחה.

נעירת סוסים קרעה את הרהוריה. לא ייתכן שמשפחתה של יעל חזרה כה מהר, ואם לא - של מי הפסיעות הגסות המתקרבות אל הבית?

חריקת צירה החלוד של הדלת נשמעה לה כצווחה. "מי שם?" קראה בבהלה.

איילת התעלמה מכאביה ודידתה במהירות לדלת החיצונה. שני חיילים רומאים ניצבו בפתח, מכוונים אליה כידונים ארוכים. פניהם שוחרות רע ומאיימות. אימת מוות נפלה עליה. שאלתה קפאה בפיה.

"באנו בפקודת המלך לאסור את יוחאי".

"הוא לא בבית". אמרה בשפתיים רועדות.

"בן מוות הוא הנבל!" צעק החייל בקול ונעץ את חוד כידונו בקיר המפריד בינם לבין חדרה.

"אם לא תאמרי מייד היכן מסתתר הבריון היהודי, תחרצי את גורל כל יושבי בית זה". קרא אליה בזעם.

"אף אחד מהמשפחה לא נמצא".

החייל השני דחף אותה בכידונו ושניהם פרצו לתוך החדרים בחיפוש יסודי אחרי המבוקש.

איילת נפלה על רגלה וצעקת כאב חנוקה נפלטה מגרונה.

לאחר רגע חזרו החיילים. "כדאי שתפתחי פיך ותספרי היכן הוא מסתתר, ולא, גורלך יהיה כגורל כל משפחות הקנאים שהסבו נזק גדול לממלכת הורדוס".

"הם בציפורי". שיקרה איילת שפחדה שמה יאונה להם רע.

"ומדוע פניהם מועדות לשם?"

"מדי פעם הם נוסעים לשם. זו עיר הסנהדרין בצפון". איילת התפללה בליבה שלא ימהר אי מי לחזור בשעה זו.

"את משקרת!"

"הוא נאלץ לצאת למסע לעיתים קרובות. הוא מרבה להביא שאלות רבות בהלכה שהצטברו. באמת". הפעם היה המשפט אמיתי. אבל לא נכון לאותה שעה.

"אם נגלה כי שקר בפיך, אוי לנפשך". איים עליה בעל החרב השלופה.

"בינתיים נציב פה בפתח משמר של חיילים עד לבואם".

"הו, לא. הם לא יחזרו מהר. יש להם עוד להתעכב בגלבוע ולאחר מכן הם משנים את מסעם לשוק שעל חוף ימה של פתולאמיס. יש להם לפרוק את יבול השדה ולמוכרו". ניסתה בקול רועד לסלקם.

"אם כך, תהי את בת ערובה ונעשה בך כדת מה שעושים למשפחות המורדים הנעלמים".

"אני לא שייכת למשפחה".

"ומה מעשייך פה?"

"אני משרתת".

שני החיילים החליפו מספר מילים. בינתיים הצליחה איילת להיעמד. רועדת מפחד החלה לחשוב במהירות איך להיחלץ. היא הכניסה יד לכיסה הענק כמנסה להיאחז במשהו. שוב מצאה עצמה מתפללת מעומק ליבה. הם הביטו בה במבט קוטל. לפתע בתנועה בוטחת הניף החייל את חרבו בתנועה מאיימת והתקרב לעברה.

ידה מיששה בכיסה וגילתה את הפנס. מהחפצים הבודדים ששמרה עליהם ולא גילתה אותם לאיש פן יאשימוה בכישוף. כמוצא אחרון לסכנה המיידית המרחפת על ראשה, שלפה אותו ולחצה על המתג. אור מזמן אחר סנוור לפתע את פני העומדים ליטול את חייה.

צעקה נפלטה מפי החיילים העשויים ללא חת, והם מיהרו להסתלק כשם שבאו.

הפנס "המכושף" שהציל אותה ממוות לא הושב לכיסה. הפעם היא תסתיר אותו במקום שמור יותר. היא הביטה כה וכה. חיפשה סדקים שיסתירו היטב את אוצרה. בין המדרגות לעליית הגג בתקרה מצאה לבנה שלא מהודקת היטב. היא שלפה אותה בקלות ממקומה, דחסה את הפנס והידקה שוב את הלבנה בכוח. קצותיה התפוררו וצבעו את כפות ידיה בלבן. היא הביטה מרוצה ממעשי ידיה. היא לא תיארה לעצמה שזוג עיניים זרות צפה בנעשה ממקום מחבואו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה