• הוסף לסימניות
  • #41
  • הוסף לסימניות
  • #42

פרק 10.

בעל הסודות (והאלצהיימר).


יומנו של כריס דיפט – 10 בדצמבר 1995, שעה 21:30


אם הייתי מקבל דולר על כל פעם שמייקל אמר לי, "הפעם זה באמת קופר", הייתי יכול לפרוש.

אבל הפעם, אולי הוא צודק.

אשתו של דואן, ג'ו ובר, אמרה שהוא התוודה על ערש דווי:

"אני די. בי. קופר."

"ואתה קונה את זה?" שאלתי את מייקל.

"כריס, האיש ידע דברים."


הערות מייקל ווטסון:


ליסט היה רוצח, קופר היה גנב, אבל דואן ובר?

הוא היה... אולי?

הוא אמר לאשתו שהוא היה אסיר לשעבר, בכלא ליד מקום החטיפה.

הוא ידע על סימנים סודיים בתיק החקירה של קופר ועוד.

"אם הוא באמת קופר," אמר כריס, "הוא הכי גרוע שיש."

"למה?"

"הוא חיכה עשרים וארבע שנים כדי להתרברב... ואז קיבל אלצהיימר."


יומנו של כריס דיפט – 11 בדצמבר 1995, שעה 15:20


"מייקל," אמרתי, "אני לא יודע איך להגיד את זה, אבל אני חושב שאתה רודף אחרי רוח רפאים."

מייקל שתק רגע, ואז אמר:

"אולי, אבל לפעמים רוחות רפאים משאירות עקבות."


הערות מייקל ווטסון:


אז גם דואן ובר הוא לא קופר.

מי כן?


פתאום, בתוך כל המחשבות שלי, כריס בהה בי.

"אתה נראה כאילו גילית משהו חשוב", אמרתי.

"כן. אני תוהה אם זה קשור לפרשיית סודות המדבר."

הוא חיכה שאני אגיב.

"רגע... מה זה פרשיית סודות המדבר?"

"אה," הוא חייך. "הרגע המצאתי את זה."

ידעתי שזה לא סימן טוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #43

פרק 11.

שטרות בחול.


יומנו של כריס דיפט – 13 בפברואר 1980


כשבריאן אינגרם בן השמונה יצא עם אביו לטיול, הוא לא ידע שהוא הולך להפוך לחלק מההיסטוריה.


הערות מייקל ווטסון:


זה תמיד מתחיל ברגע תמים.

ילד קטן. חפירה קטנה. גבעה קטנה ליד נהר קולומביה.

ואז – בום.

שלוש צרורות של שטרות, עטופים בגומיות מתפורות.

מאתיים תשעים וארבעה שטרות של עשרים דולר.

חלק מהכסף שנגנב על ידי די. בי. קופר.


יומנו של כריס דיפט – 14 בפברואר 1980


"אז מה דעתך?" שאל מייקל.

"דעתי שאני מקנא בילד הזה."

"כן... אבל איך הכסף הגיע לשם?"

אה. הנה הבעיה.


הערות מייקל ווטסון:


היו שתי אפשרויות עיקריות:

  1. קופר איבד את הכסף בזמן הצניחה.
  2. מישהו הניח אותו שם מאוחר יותר.

"ומה אם," אמרתי לכריס, זיק של רעיון נוצץ בי פתאום, "הוא פשוט רצה שימצאו אותו?"


יומנו של כריס דיפט – 15 בפברואר 1980


"מיקל, אני שואל שוב – למה לעזאזל שקופר יטמון את הכסף במכוון?"

"כריס, זו שאלה טובה."

"ותשובה?"

"אני עדיין עובד על זה."


מייקל ווטסון:


היו שטענו שקופר השאיר אותו שם כרמז.

והיו כאלה שאמרו – וזה החלק שאהבתי – שדי. בי. קופר לעולם לא נחת בקרבת המקום.

"אז איך הכסף הגיע לשם?"

"אולי," אמרתי, "זו בכלל לא הייתה הפעם הראשונה שהוא נמצא."


יומנו של כריס דיפט – 16 בפברואר 1980


אני חושב שאנחנו קרובים לפתרון.

ויש רגעים - כמו זה - שאני תוהה אם כל זה רק פיקניק אחד גדול.
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
  • הוסף לסימניות
  • #45
עשרים וארבע
יאו רק עכשיו שמתי לב לתאריכים. יש כאן קפיצה דיי גדולה.. ואני מאמינה שיש עוד אנשים כמוני שמהרגל מדלגים על התאריכים אז אולי כדאי לציין בפרקים עצמם "כבר כמה חודשים אנחנו אחריו. עסוקים" "אחרי 5 שנים של חיפושים, אני כבר לא מאמין שנמצא אותו" וכד'
 
  • הוסף לסימניות
  • #46
יאו רק עכשיו שמתי לב לתאריכים. יש כאן קפיצה דיי גדולה.. ואני מאמינה שיש עוד אנשים כמוני שמהרגל מדלגים על התאריכים אז אולי כדאי לציין בפרקים עצמם "כבר כמה חודשים אנחנו אחריו. עסוקים" "אחרי 5 שנים של חיפושים, אני כבר לא מאמין שנמצא אותו" וכד'
שכוייח על ההערה!!!
רעיון טוב, בעז"ה בל"נ אנסה ליישם בפרקים הבאים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #47

פרק 12.

הרוח במגדל והנעל ביער.


יומנו של כריס דיפט – 18 בפברואר 1980


אם למישהו יש ספק – אז כן, אני שונא יערות.

הם לחים, חשוכים, וגורמים לריח רע בנעליים.

אבל כשמייקל קיבל טיפה מידע על נעל ליד מצוק בקלארק קאונטי, הוא כמובן חשב.

"תחשוב, כריס," הוא אמר לי, "מה הסיכוי שמישהו יאבד דווקא נעל ימין של 'סירה', שנת 1971, עם בוץ מיובש בן עשור?"

"אפסי," עניתי. "ולמה אנחנו עדיין לא באוטו?"

הערות מייקל ווטסון:


הנעל נמצאה חצי קבורה מתחת לשיחים, יחד עם מה שנראה כמו רצועת מצנח קרועה.

האם זו הייתה אחת הרצועות של קופר? האם הנעל שלו?

האם זו הייתה בכלל הרגל שלו?

לא היו עצמות.

וזה תמיד סימן טוב - או רע. תלוי אם אתה מחפש קובר או קבור.

יומנו של כריס דיפט – 19 בפברואר 1980


מצאנו גם פתק, וזה כבר נהיה מוזר:
"לא כל מי שצונח נעלם. לפעמים הוא פשוט גורם לרוח."
על החתום: "המצנח שנקרע"

מייקל אמר שכתב את זה פשוט מישהו שמנסה לשגע אותנו.

אני טענתי שראינו כבר משוגעים, אז מה זה משנה.

הערות מייקל ווטסון:


מאוחר יותר באותו יום, קיבלנו דיווחים על גבר מבוגר שעלה למגדל תצפית ישן בפורטלנד – ודיבר עצמו על "הפעם
ההיא שבחרתי להיעלם".

"הוא קפץ?" שאל כריס.

"לא," עניתי. "הוא פשוט נרדם על הספסל."

אבל הוא גם השאיר אחריו תיק קטן ובו:
  • קופסת סיגריות מ-1971
  • מסכת סקי ישנה
  • פיסת עיתון מהיום שאחרי ההיעלמות של קופר
ואני... התחיל להרגיש את זה. את הלחץ הזה בלב, אנחנו כבר לא רק מפענחים תעלומה. אנחנו בתוכה.

יומנו של כריס דיפט – 20 בפברואר 1980


האם יכול להיות שקופר חי?

האם הוא זקן אחד שמסתובב עם סיגריות בכיס?

או שהאיש במגדל הוא סתם זקן... שאוהב דרמות?

אנחנו לא יודעים. עדיין.

אבל אני יודע דבר אחד:

המצנח אולי נקרע. אבל משהו אחר - התחיל להיפרם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #48

פרק 13.

תיאטרון הצללים.


יומנו של כריס דיפט – 22 בפברואר 1980


תן לי רמז אחד ברור, ואסתדר איתו.

אבל כשיש עשרים רמזים, ואחד מהם מגיע במעטפה מרוח בקטשופ וכתוב עליו "למסירה דחופה למייקל ווטסון", אתה מתחיל לשאול את עצמך:

האם אנחנו מתקרבים לפתרון – או פשוט מסתובבים במעגלים?


הערות מייקל ווטסון:


העטיפה הייתה ישנה, ספוגה בעשן ובזמן.

בתוכה - קופסת סיגריות דומה להפליא לזו שקופר עישן על המטוס.
בתחתית - פתק:

"העשן מתפזר. השארתי את הריח."

גם אם זה זיוף - זה זיוף מבריק.

"זה אמיתי?" שאל כריס.

"זו שאלה מצוינת", אמרתי.

"והתשובה?"

"אני לא יודע."


יומנו של כריס דיפט – 22 בפברואר 1980, שעה 17:00


בערב, הגיעה מעטפה שנייה - הפעם מודפסת:

"בואו לתיאטרון הלילה, הצגה אחת בלבד. רמז בפנים."

אפשר לחשוב שזה עוקץ, מלכודת, או סתם משהו ממישהו עם יותר מדי זמן ופחות מדי שיגעון בבוקר.

אבל ברור שעלינו על מונית.


הערות מייקל ווטסון:


האולם היה קטן, הקהל מצומצם.

במרכז הבמה היה מסך בד לבן.

ההצגה התחילה בלי מילה אחת. רק צללים.

אדם קופץ ממטוס.
כסף נופל.
עץ.
אש.
איש רץ.
רוח.

בסוף - מילה אחת: "אני."


יומנו של כריס דיפט – 22 בפברואר 1980, שעה 23:45


אחרי ההצגה, מישהו ניגש אלינו, נתן לנו קופסת גפרורים.

בתוכה – גזיר עיתון מ-1971:

"מישהו אומר שהוא שם, אבל לא מדבר."

"זה שוב קופר?" שאלתי.

"לא בטוח," מייקל ענה. "אבל הוא רוצה שנהיה בטוחים."

רמזים התחילו לזרום.

חלקם ברורים, חלקם מוזרים, וחלקם... פשוט יותר מדי טובים.

משהו מתקרב.

ואנחנו מתקרבים אליו.

או הוא - אלינו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #49
פרק 14.

מפל שוויצרי.



יומנו של כריס
דיפט – 3 במרץ 1980, שעה 06:45, רכבת לשוויץ

אם הייתם אומרים לי לפני שבוע שאני אמצא את עצמי נוסע לשוויץ כדי למצוא פושע שכולנו חשבנו שמת בקפיצה ממטוס לפני תשע שנים - הייתי שואל אם אתם גם רוצים ללוות לי כסף.

אבל אנחנו, מייקל ואני, נוסעים בין הרים מושלגים, עם תיק גב ובו קופסת גפרורים, קופסת סיגריות, וקופסה של שוקולד. (היה מבצע. התעקשתי).


הערות מייקל ווטסון:

באחד המכתבים שנשלחו אלינו, היה כתוב כך:

"אם תצאו למקום שבו המים נופלים בלי פחד, תמצאו את מי שלא פחד ליפול."

וזה, כמובן, יכול להיות רק מקום אחד:

אשד רייכנבך, שוויץ.

אותו מפל שבו שרלוק הולמס "מת" עם מוריארטי.

ואם יש מקום שקופר היה בוחר להתחבא בו – זה מקום שמלא בסמליות מוגזמת ודרמטיות מיותרת.


יומנו של כריס דיפט – 3 במרץ 1980, שוויץ

"תגיד, מייקל," שאלתי כשירדנו מהרכב, "אנחנו באמת מחפשים את הפושע הכי אגדי של המאה בתוך... אשד?"

"כן," הוא ענה. "והיינו מגיעים לפה מוקדם יותר, אם לא היית מתעקש לעצור לשוקולד."

"אין דבר כזה מוקדם מדי לשוקולד."

אבל כל זה התגמד מול התמונה שנגלתה לעינינו:

בין טיפות מים קפואות, בעמק מבודד, מאחורי מסך של מפל שוצף – הייתה מערה.

ובתוכה... הוא.


הערות מייקל ווטסון:

יש רגעים בחיים שאתה לא בטוח אם הם אמיתיים או פשוט תוצאה של יותר אכילת שוקולד במשך מדי זמן.

לרגע כזה, נכנסנו עכשיו.

הוא היה שם. זקן, לבוש בפשטות, כאילו הרגע יצא לטיול הררי רגיל.

"אתם באיחור", הוא אמר בקור רוח.

זה היה קופר.


יומנו של כריס דיפט – 28 בפברואר, 12:20, שביל הגישה למפל

מצאנו אותו.

יושב על סלע, בגב למפל, עם ספל קפה ביד (באמת, קפה. אפילו לא קוניאק או משהו מגניב). זקן, שיער לבן, אך בעיניים - חיוך מוכר מדי.

"שלום, מייקל", הוא אמר.

"אתה..." מייקל התחיל, "אתה באמת..."

"די. בי. קופר, כן."

הוא עמד. הושיט יד.

ומייקל לא לחץ אותה.

"מיקל," לחשתי, "זה באמת הוא?"

"זה לא יכול להיות מישהו אחר", הוא ענה.

ואז מייקל שאל אותו את השאלה הבאה:

"למה עכשיו? למה ההצגה, הפתקים, כל הרמזים? למה אתה רצית שנגלה אותך?"

"כי הגיע הזמן שמישהו יסביר לעולם איך באמת נעלמתי. נמאס לי שכל אידיוט שראה סרט גיבורי-על טוען שהוא אני. אם כבר להיחשף, אז בסטייל."

שתקנו.

כי הוא צדק.

ואז הוא חייך.

חיוך כזה של מישהו שמתחיל פרק אחרון.


הערות מייקל ווטסון:

"ועכשיו מה?" שאלתי.

"עכשיו," הוא אמר, "אנחנו ניאבק."

"סליחה?"

"אני ואתה. כמו הולמס ומוריארטי, ליד מפל. זו הדרך היחידה שבה זה יכול להיגמר."

לפני שיכולתי להתנגד – הוא זינק.

התחלנו להתאבק.
על קצה התהום.
גשם שוטף.
רוח צורחת.
כריס צורח.
אני צורח על כריס שיפסיק לצרוח.

שני זקנים מתגלגלים בבוץ השוויצרי, כמו ילדים בגן בלי מבוגר אחראי.

זה היה מגוחך.
זה היה מטופש.
זה היה נהדר.


יומנו של כריס דיפט – 3 במרץ 1980, שעה 12:30

ראיתי הרבה דברים בחיים.

אבל מייקל ווטסון נאבק במטורף במערת מפל שוויצרית – זה בהחלט תפס מקום ברשימת החמישה הראשונים.

שניים עם עבר כבד, אגו עוד יותר כבד, ויכולת לבעוט בדיוק של מתעמלים סובייטים. אני עמדתי בצד, אוחז בטורטית, תוהה אם זה הזמן הנכון לאכול אותה.

הם התגלגלו אל שפת המפל.

ואני חשבתי - רגע... איפה ראיתי את זה כבר?

אה, נכון. שרלוק הולמס.

אבל שם, אחד מהם מת.

ומה עכשיו? האם כאן, זה ייגמר אחרת?

אין לי מושג.

אבל אני חושב שאנחנו מתקרבים לסיום.

ולסוף - אין חוקים
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
פרק 15.
המאבק האחרון.

יומנו של כריס דיפט – 3 במרץ 1980, שעה 12:35


הם התגלגלו זה על זה כמו שני חתולים זקנים על שטיח לח.

מייקל ווטסון מול די. בי. קופר.

הבלש מול הפושע.

האגדה נגד האגדה האורבנית.

ואני?

כמו שאמרתי, אני עמדתי בצד, עם חטיף שוקולד ביד אחת ומצלמה ביד השנייה.

כי אם מישהו ייפול לנהר - לפחות שתהיה לזה הוכחה.


הערות מייקל ווטסון:

זה נגמר בצרחה.

צרחה קצרה, חדה, ורטובה במיוחד.

קופר החליק. יד אחת אחזה בי. השנייה חיפשה אחיזה שלא הייתה.

"אם אי פעם תכתוב עלי," הוא אמר בקול שקט, "תכתוב שצנחתי פעמיים."

ואז הוא נעלם.

בתוך הנהר.

נשאב בתוך המיתוס.


יומנו של כריס דיפט – 3 במרץ 1980, שעה 12:40

הבטנו בזרם עוד דקה ארוכה.

מייקל היה שקט.

וזה תמיד סימן שהוא עומד לדבר הרבה מאוד.

"אתה רוצה לשמוע את הסיכום שלי?" הוא שאל.

"אני לא בטוח, אבל אני מניח שזה בלתי נמנע."


הערות מייקל ווטסון:

"ובכן," הוא התחיל, "קופר היה גנב עם חוש תיאטרלי. לא חיפש כסף - חיפש אגדה. לכן לא נעלם. לכן שלח רמזים. הילד שמצא את השטרות, לדוגמה? קופר עצמו שתל אותם שם. הזקן במגדל היה חבר שלו מהכלא, שתודרך לשגע אותנו. הוא רצה להיתפס. אבל רק אחרי שיספר את הסיפור כמו שהוא רוצה."

"אבל איך ידעת שזה באמת מה שקרה?" שאלתי.

"פשוט מאוד," הוא חייך. "כשהחזיק בי, הרגשתי את לחיצת היד הכי מזויפת שהייתה לי מאז שפגשתי את דוד שלי ליפא."


יומנו של כריס דיפט – 3 במרץ 1980, שעה 12:50

ירדנו מההר.

לאט.

עם גב כואב, גרביים רטובים, ותיק מלא רמזים מיותרים.

הגשם פסק.

השמש יצאה.

ומייקל… שר.

כן. מייקל שר.

משהו על נהרות ונעליים שאבדו בשוויץ.

זה משהו מרגיע.

משהו כמו סוף סיפור שאתה יודע שלא באמת נגמר.


הערות מייקל ווטסון:

די. בי. קופר מת.

או נעלם.

או צנח.

או הכול גם יחד.

אבל יום אחד, כריס - אני אומר לך - אנחנו עוד נפגוש אותו שוב.

בתור אגדה.

או שחקן תיאטרון.

או במבצע על סיגריות.

ובינתיים?

ניצחנו.

הוא נפל.

אנחנו עמדנו.

והסיפור הזה - הסתיים.

עד הקופר הבא.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה