פרק 14.
מפל שוויצרי.
יומנו של כריס דיפט – 3 במרץ 1980, שעה 06:45, רכבת לשוויץ
אם הייתם אומרים לי לפני שבוע שאני אמצא את עצמי נוסע לשוויץ כדי למצוא פושע שכולנו חשבנו שמת בקפיצה ממטוס לפני תשע שנים - הייתי שואל אם אתם גם רוצים ללוות לי כסף.
אבל אנחנו, מייקל ואני, נוסעים בין הרים מושלגים, עם תיק גב ובו קופסת גפרורים, קופסת סיגריות, וקופסה של שוקולד. (היה מבצע. התעקשתי).
הערות מייקל ווטסון:
באחד המכתבים שנשלחו אלינו, היה כתוב כך:
"אם תצאו למקום שבו המים נופלים בלי פחד, תמצאו את מי שלא פחד ליפול."
וזה, כמובן, יכול להיות רק מקום אחד:
אשד רייכנבך, שוויץ.
אותו מפל שבו שרלוק הולמס "מת" עם מוריארטי.
ואם יש מקום שקופר היה בוחר להתחבא בו – זה מקום שמלא בסמליות מוגזמת ודרמטיות מיותרת.
יומנו של כריס דיפט – 3 במרץ 1980, שוויץ
"תגיד, מייקל," שאלתי כשירדנו מהרכב, "אנחנו באמת מחפשים את הפושע הכי אגדי של המאה בתוך... אשד?"
"כן," הוא ענה. "והיינו מגיעים לפה מוקדם יותר, אם לא היית מתעקש לעצור לשוקולד."
"אין דבר כזה מוקדם מדי לשוקולד."
אבל כל זה התגמד מול התמונה שנגלתה לעינינו:
בין טיפות מים קפואות, בעמק מבודד, מאחורי מסך של מפל שוצף – הייתה מערה.
ובתוכה... הוא.
הערות מייקל ווטסון:
יש רגעים בחיים שאתה לא בטוח אם הם אמיתיים או פשוט תוצאה של יותר אכילת שוקולד במשך מדי זמן.
לרגע כזה, נכנסנו עכשיו.
הוא היה שם. זקן, לבוש בפשטות, כאילו הרגע יצא לטיול הררי רגיל.
"אתם באיחור", הוא אמר בקור רוח.
זה היה קופר.
יומנו של כריס דיפט – 28 בפברואר, 12:20, שביל הגישה למפל
מצאנו אותו.
יושב על סלע, בגב למפל, עם ספל קפה ביד (באמת, קפה. אפילו לא קוניאק או משהו מגניב). זקן, שיער לבן, אך בעיניים - חיוך מוכר מדי.
"שלום, מייקל", הוא אמר.
"אתה..." מייקל התחיל, "אתה באמת..."
"די. בי. קופר, כן."
הוא עמד. הושיט יד.
ומייקל לא לחץ אותה.
"מיקל," לחשתי, "זה באמת הוא?"
"זה לא יכול להיות מישהו אחר", הוא ענה.
ואז מייקל שאל אותו את השאלה הבאה:
"למה עכשיו? למה ההצגה, הפתקים, כל הרמזים? למה אתה רצית שנגלה אותך?"
"כי הגיע הזמן שמישהו יסביר לעולם איך באמת נעלמתי. נמאס לי שכל אידיוט שראה סרט גיבורי-על טוען שהוא אני. אם כבר להיחשף, אז בסטייל."
שתקנו.
כי הוא צדק.
ואז הוא חייך.
חיוך כזה של מישהו שמתחיל פרק אחרון.
הערות מייקל ווטסון:
"ועכשיו מה?" שאלתי.
"עכשיו," הוא אמר, "אנחנו ניאבק."
"סליחה?"
"אני ואתה. כמו הולמס ומוריארטי, ליד מפל. זו הדרך היחידה שבה זה יכול להיגמר."
לפני שיכולתי להתנגד – הוא זינק.
התחלנו להתאבק.
על קצה התהום.
גשם שוטף.
רוח צורחת.
כריס צורח.
אני צורח על כריס שיפסיק לצרוח.
שני זקנים מתגלגלים בבוץ השוויצרי, כמו ילדים בגן בלי מבוגר אחראי.
זה היה מגוחך.
זה היה מטופש.
זה היה נהדר.
יומנו של כריס דיפט – 3 במרץ 1980, שעה 12:30
ראיתי הרבה דברים בחיים.
אבל מייקל ווטסון נאבק במטורף במערת מפל שוויצרית – זה בהחלט תפס מקום ברשימת החמישה הראשונים.
שניים עם עבר כבד, אגו עוד יותר כבד, ויכולת לבעוט בדיוק של מתעמלים סובייטים. אני עמדתי בצד, אוחז בטורטית, תוהה אם זה הזמן הנכון לאכול אותה.
הם התגלגלו אל שפת המפל.
ואני חשבתי - רגע... איפה ראיתי את זה כבר?
אה, נכון. שרלוק הולמס.
אבל שם, אחד מהם מת.
ומה עכשיו? האם כאן, זה ייגמר אחרת?
אין לי מושג.
אבל אני חושב שאנחנו מתקרבים לסיום.
ולסוף - אין חוקים
הנושאים החמים
