קצת מוסר

  • הוסף לסימניות
  • #1
הקדמה: ישוב ישבתי בימי חורפי במשך זמן אלול שלם מול ספר "שערי תשובה",
שיננתי וקראתי וזמזמתי והתעמקתי, שעות על גבי שעות.
טכנית הבנתי את הכתוב, אך משהו היה חסר,
סי פעלט אפע'ס.
מוצאי ראש השנה אני יושב במשך שתיים עשרה שעות רצופות,
רכון על שולחן פשוט בבית מדרש חשוך שרק נרות הזיכרון מהבהבות בו,
והיד מתרוצצת על הדף, והשורות מתמלאות.
ובחסדי שמים כל עשרים וארבעת מדרגות התשובה שמביא רבינו יונה,
הלוא הן פרוסים לפניכם במהלך הפרקים הבאים שיועלו במשך החודש הקרוב אי"ה:

פרק א
'


שארל הנסיך קם מכורסת הקטיפה המוזהבת שלו, הכניס את רגליו לכפכפי המשי העדינות ופנה לצאת מטרקלין השינה שלו. הוא הניח את ידו על הידית המוזהבת בעלת העיטורים הייחודיים ופתח את דלת העץ המגולפת בעיטורי אריות שואגים תחת שיחי גפנים מסולסלים. הוא הטיב את חרבו עטורת היהלומים על נדנה, והתחיל צועד בפרוזדור. נברשות קריסטל אדירות ממדים השתלשלו מן התקרה הגבוהה והאירו את חלל הפרוזדור באור נוגה. עיניו החומות התרוצצו על תמונות השמן העתיקות בהן ניבטו אליו כל שושלת המלוכה עד אליו. ידו הסיטה תלתל זהוב שובבני ממצחו תוך שהוא מנסה להפך במחשבתו בניסיון להבין את ההוראה התמוהה שמורו האהוב שיגר אליו מאת אביו, המלך.

"בני היקר" ציטט המורה את דברי אביו: "יודע אני כי באחד מן הימים יתעורר בך חשק עז לטעום ולבדוק את היין המשובח אשר במרתפי הארמון. אוסר אני עליך לשתות יין מחוץ לשעות הסעודות! זכור, היין גורם לאיבוד עשתונות". כעת מנסה הוא להבין מה גרוע כל כך אם ינסה הוא לרדת למרתף ויטעם קצת מן היינות המצויים שם. הוא דווקא מחבב את טעמו המתקתק של היין שמוזגים לו המשרתים בעת הסעודות, או במשתאות הרבות המתקיימות בחצר המלך.

הוא החל פוסע בהחלטיות לעבר מרתפי היין. חוצה פרוזדורים ארוכים, עובר על פני אולמות וטרקלינים, מדלג גרמי מדרגות וחולף על פני משרתים עטויי מדים. הוא הגיע לקומת הגינה ופנה לרדת למרתף. שני משרתים קדו לפניו בהכנעה וסייעו בידו לפתוח את דלת העץ הכבדה. הוא צעד כמה צעדים פנימה ונעצר על עומדו כהלום רעם. לעיניו נגלה מרתף היינות האגדי במלוא הדרו. תקרות קמורות נמתחות מעל שורות שורות של חביות יין, נוגעות לא נוגעות בקירות מחופים עץ כהה. בתוך שקעים קטנים החצובים בקירות עומדים נרות בגדלים ונים ומפיצים אור רך בכל רחבי המרתף. בין החביות הכבדות, העשויות עץ אלון עתיק, עמדו שולחנות נמוכים ועליהן כוסות וגביעים בגדלים שונים, ומעל הכל הריח, ריח חריף שנוצר מהרמוניה נפלאה שנוצרה מאלפי סוגי יינות שונים, עלה באפו. הוא נשם נשימה עמוקה, נושם לתוכו ארומה מעודנת של משקאות חריפים המתמזגים עם הקרירות האופיינית למרתף היין.

המראה שבה את נפשו והוא נמשך לחביות היין כבמטה קסם. הוא נטל מאחד השולחנות גביע כרסתני במיוחד וקירב אותו לברז אחת החביות. יין אדום צלול מילא את הגביע עד גדתו. הוא קרב את הגביע לשפתיו ופתח את פיו. לרגע הרחיק את היין ממנו, הזהרתו של אבא צפה ועלתה מולו והוא נרתע לאחוריו. אך רגע נוסף לאחר מכן הוא שב וליקק בלשונו את היין. מימיו לא טעם כזה יין משובח. הוא לגם לגימה, ועוד אחת, ואז הריק את כל תכולת הגביע לגרונו באחת. זה היה ממש גן עדן.

שארל עבר לשורה השנייה, עתה מילא יין צלול כבדולח, יין לבן ועתיק בעל טעם שהיה ערב עליו במיוחד. ראשו הסתחרר לרגע מעוצמת היין, אך הוא המשיך לטור השלישי, והרביעי. בהמשך אף נטש את כוסו ועבר לשתות ישר מן החביות. וכך הלך ונסתחרר, הלך ונשתכר. הוא אף שכח לסגור את ברזי כמה מן החביות, וכשלבו עולץ בקרבו הוא פתח במחול עליז בינות לחביות היין.

המחול הפך לריקוד שיכורים גס והוא פנה לצאת מן המרתף. המשרת אשר בפתח המרתף נבעת מן הטפיחה העזה שנחתה על כתפו המבוהלת. הוא נרתע לאחוריו משראה את הנסיך שיכור כלוט, פורץ בצחוק גס, ועולה בצעדי ריקוד אל גינת הארמון. כובעו האצילי נשמט מראשו, נעליו נשכחו, כנראה במרתף, בגדיו ספוגים ביין. עוד לפני שהבין המשרת את שהתרחש לנגד עיניו, כבר יצא הנסיך אל גינת הבוסתן והחל צווח ומשתולל, מורט שערותיו, מושך בבגדיו ומשרבב לשונו לכל עבר.

יתר המשרתים ניסו לעצור בו, אך הוא נופף בחרבו המבהיקה למולם והמשיך לרקד בינות לעצי הפרי ואגמי המים. הנסיך החליק ונפל, התגלגל על האדמה והתמלא בבוץ ורפש, אך קם והמשיך בריקודו הנלוז.

ובאותה השעה ישב המלך באחת מפינות הבוסתן יחד עם אורחים רמי מעלה. שליטים ורוזנים, פריצים ושרים נכבדים. לפניהם שולחן ערוך בכל טוב, והם יושבים ודנים בעניינים העומדים על הפרק. לפתע הם שומעים קולות שירה פרועים, טפיפות רגליים וזעקות. לעיניהם נגלה מחזה מעורר פלצות. הנסיך ירום הודו, שרוי בשכרותו, הולך ומתנדנד, קופץ ורץ, תוך כדי שהוא צועק, צווח ושר שירי שיכורים.

משהבחין באביו המלך, הוא החל לביישו ולבזותו מול כל הנוכחים. והמלך ואורחיו נבוכו.

המלך קם בחמתו וציווה על משרתיו להעניש את הנסיך שבינתיים נפל על האדמה ושקע בשינה עמוקה מלווה בנחירות עזות. המשרתים הרימוהו ונשאוהו לארמון. הורידו מעליו את בגדי המלוכה והלבישוהו בבגדים פשוטים וגסים. אחר לקחוהו לכרכרה ונסעו לאחת הערים המוזנחות ביותר בממלכה. שם הניחוהו בקרן זווית ומיהרו להסתלק מן המקום.

המשך אי"ה בימים הקרובים.

שערי תשובה: "עתה בינה שמעה זאת, כי הוא עיקר גדול. אמת כי יש מן הצדיקים שנכשלים בחטא לפעמים, כענין שנאמר (קהלת ז, כ): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
לא פחות ממדהים!
הכתיבה הקולחת והשפה העשירה מכניסה את הקורא עמוק לסצנה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
כתוב מדהים!
מחכים להמשך...
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
התחלה מבטיחה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
פרק ב'

שעות ספורות לאחר מכן הוא התעורר בבעתה עם תחושה מוזרה בכל גופו. המצע הקשה עליו שכב היה זר לו, ומה זה האור החזק הזה המסנוור את עיניו. הוא הסתכל בבגדיו ונבעת, מה עושים הבגדים הגסים הללו על גופו המלכותי, ואיך בכלל הוא ישן ברחוב.

לפתע חש חבטה עזה בגבו. הוא הסתובב לאחוריו. קבוצת פרחחים עומדת ולועגת לו. אבן נוספת מושלכת לכיוונו, וגוש בוץ, ומטח נוסף. הוא הבין שאם לא יקום וילחם הם לא יפסיקו. תפס אבן בידו וזרק חזרה, ועוד אבן. חמשה רגעים לאחר מכן הוא כבר נהייה לאחד מחבורתם. הם הבינו שהוא כמותם, חסר בית ומחפש תעסוקה. בתחילה חש זעזוע מעצם הרעיון שהוא, בן מלך, חבר בחבורת נערים פורקי עול. הוא חש רתיעה מהם, ממעשיהם הנלוזים ומבגדיהם המלוכלכים. לבו סרב להאמין שהוא הולך לבלות את שארית חייו בסמטה מוזנחת זו.

אבל מהר מאד הוא התרגל. שארל 'הנסיך' אפילו התחיל ליהנות מצורת החיים הזאת. כאן אין מחויבויות, אין משרתים המסתכלים על כל תנועה שלו ושולטים על חייו, אין שיעורים ומחברות, אימונים וסדר יום מוקפד עד לדקה בודדת. כאן זה העולם החופשי. רק כאן הוא יכול להתגרות בעוברי האורח, לזרוק רגבי בוץ אל תוך חלונות הבתים ולהתעלל בבעלי החיים חסרי האונים. חיי הרחוב נראו לו קורצים וסוערים הרבה יותר מחיי הארמון.

אך בכל לילה, לאחר שמצא את מקום משכבו לשנת הלילה הבא, אם זה על ספסל ציבורי או בחצר עזובה. כאשר היה נשכב על המזרן המזדמן שהכין מקרטונים מעופשים, שניות ספורות לפני שהיה נרדם, הוא היה נזכר ב... אבא.

מה אבא עושה עכשיו? בטח הוא חושב עלי, בנו מחמדו, ולבו נכמר מגעגועים. ככל הנראה שנתו נודדת מעיניו עת הוא נזכר בבנו יחידו הנמצא כעת הרחק הרחק ממנו. אך בסופו של דבר הייתה העייפות גוברת עליו ומכריעה אותו אל תוך שינה טרופה של אגירת כוחות לקראת עוד יום של בטלה ושעמום, לעוד יום של הישרדות וחיפוש שיירי מאכל בינות להררי האשפה בכיכר השוק המקומי.

עברו ימים, חלפו חודשים והחורף הגיע. המלך יושב בארמונו הריק, עטוף במעיל עשוי פרווה איכותית וחמה, אך הוא רועד מקור. בטח עכשיו בנו תופס מחסה מהגשם תחת סככת רחוב וקר לו, כן, כנראה שקר לו. הוא יושב מול האח הבוערת ומנסה להתחמם, אך ללא הועיל. אולי בנו הצטנן והוא שוכב עכשיו מצונף בפינתו.

ואכן בפינת הרחוב, מצטנף אל תוך עצמו, מנסה להתחמם. מחזיק בחוזקה בלוח העץ המגונן עליו מאימת מטחי הברד העזים. הוא כבר אינו מרגיש את אצבעותיו, גופו מכחיל מקור, רגליו רועדות ללא שליטה ושיניו נוקשות זו בזו. בודד, עזוב ונדכא.

מחשבתו נושאת אותו אל העבר. הנה הוא בארמון החמים והמואר. האח בוערת מולו בשיא עוצמתה, פצפוצי העצים הנאכלים באש הרעבתנית נשמעים באוזניו כמנגינה ערבה. הנה המשרת עוטף אותו בשמיכה נוספת והוא נרדם, שוקע בשינה רכה. שינה ללא דאגות.

תמונה נוספת עולה בראשו. הוא יושב בכורסה הגדולה על יד אבא, המלך הגדול שאין לו רגע אחד פנוי. אביו ביטל את כל הפגישות והאירועים שתוכננו לאותה השעה כדי שיוכל לשבת בחברת בנו נסיכו. הוא משוחח עם אבא על דא ועל הא. בתמימותו הילדותית הוא מציע לאביו עצות כיצד לנהל את הממלכה. אבא מקשיב להגיגיו ומחייך באושר.

לפתע שארל הקטן שואל בתום: "אבא, אם פעם אני יכעיס אותך, האם תזרוק אותי מהארמון וכבר יותר לא תהייה אבא שלי?"

אביו שוקע בהרהוריו. לאחר כמה דקות של שקט הוא משיב: "בני אהובי. גם אם תאלץ אותי להרחיק אותך מהארמון, תדע שתמיד אתה יכול לחזור, בכל רגע אני יצפה לשובך בכיליון עיניים"!

"בום"! רעם חזר הרעיד את כל הסביבה. הוא הוטח באחת אל המציאות המרה. היכן הארמון והכורסה, ו... היכן אבא??? האם הוא עוד מסכים לקבל אותי בחזרה? האם גם במצב הזה הוא יחזיר אותי עד אליו?

שוב ושוב חוזרות ומהדהדות באוזניו מילותיו של אביו "אני מצפה לך"... "אני מחכה לך"... חתול בודד חולף על פניו בריצה, נעירת חמור נשמעת ממרחק, הגשם ממשיך להלום בעוז, גם המילים, "מחכה לך...

הוא נעמד באחת וזועק לחלל השמים: "אבא"!!! ההרים משיבים לו בהד עמום. זרזיפי הגשם מרטיבים את פניו. "אבא אני רוצה לחזור אליך". הרוח המייללת נושאת עמה את קול הזעקה, הקול עובר חולף על פני קילומטרים רבים, חוצה הרים רמים ומתפשט על פני עמקים ומישורים עצומים, ולבסוף מגיע עד לאוזניו של אבא.

ובארמון. גשם כבד יורד, המלך עומד במרפסת הארמון. המשרתים מנסים לשדל אותו להיכנס פנימה אל הטרקלין, אך הוא מסרב. כשרק בגד דק לגופו הוא עומד ומצפה, מייחל ומחכה. לא אכפת לו שהוא נרטב, גם בנו נרטב עכשיו עד לשד עצמותיו. היועצים מודאגים, הרופא מוזעק, והמלך מסרב לזוז. הרהורי תשובה עולים כעת בלב בנו והוא מחכה לו.

ואז מבעד לחשרת העננים הרוח משתתקת לרגע וקול זעקה עזה נשמעת מהדהדת. "אבא אני רוצה לחזור אליך"!!! והאב משיב לחלל האוויר, אני מצפה לך בני, אני מחכה לך רק תוכיח, תוכיח שאתה באמת רוצה לחזור ואקבל אותך באהבה. שובה אלי ושובה אליך.

לבו של שארל מזדעזע בקרבו. הוא רואה בחזיונו את אביו, המלך, אומר לו, אני מחכה לך, אני מצפה לך, רק תוכיח, תוכיח. החלטה בוערת עולה בלבו: אני חוזר לארמון! אני יודע שזה יהיה קשה, אבל אני יעשה את זה. יודע אני שאי אפשר ברגע אחד לעזוב את חיי הבוץ והאשפה ולחזור ולהיות נסיך, זהו תהליך שלוקח זמן, אבל אני יעבור את זה!

הוא פוקח את עיניו ומביט בבתים המוזנחים, במרזבים הדולפים ובאשפה הפזורה סביב. הוא רואה את השוק הריק, את חתולי הרחוב המשוטטים בחוסר מעש ואת שאריות הלחם היבש. הוא עוצם את עיניו. אינו רוצה להביט על בגדיו הקרועים, על נעליו מלאות הרפש ועל פניו היגעות, הדוויות, הסחופות והעצובות. ואז הוא מרים את עיניו ורואה מולו אי של טוהר וקדושה בתוך ים החולין, המיאוס, הסחי והתאוות.

הוא רואה שם שולחן קטן, מכוסה במפה לבנה בוהקת עליה רקום בזהב סמל בית המלוכה. במרכז השולחן מונח ספר. על כריכת הספר חקוקים המילים: "שערי תשובה" - המדריך לחזרה לאבא.

שערי תשובה: "מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו, כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם, לחשוך נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו"...
..."ואם הרבו לפשוע ולמרוד ובגד בוגדים בגדו, לא סגר בעדם דלתי תשובה, שנאמר (ישעיה לא, ו): "שובו לאשר העמיקו סרה". ונאמר (ירמיה ג, כב): "שובו בנים שובבים ארפה משובותיכם".



על מסעו של שארל במדרגות התשובה - בימים הקרובים אי"ה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מרגש!
ניסוח מעולה!


כמה הערות כלליות:

הכתיבה הפעם הייתה יותר מעין משל. מליצית משהו. אינני יודע אם כתבת כך בדווקא או לא, מה שכן זה שבפרק א' זה לא עשה לי רושם כזה. אולי אני טועה.
עיקר ההערות להלן מבוססות על ההבנה שהסיפור לא אמור להיות כתוב בצורת משל.

מה אבא עושה עכשיו? בטח הוא חושב עלי, בנו מחמדו, ולבו נכמר מגעגועים. ככל הנראה שנתו נודדת מעיניו עת הוא נזכר בבנו יחידו הנמצא כעת הרחק הרחק ממנו. אך בסופו של דבר הייתה העייפות גוברת עליו ומכריעה אותו אל תוך שינה טרופה של אגירת כוחות לקראת עוד יום של בטלה ושעמום, לעוד יום של הישרדות וחיפוש שיירי מאכל בינות להררי האשפה בכיכר השוק המקומי.
אני חושב שהגעת קצת מהר מדי לשלב כזה.
לכאורה הבן צריך לעבור שלב בו הוא כועס על אביו.
ואח"כ שלב בו הוא מתחבט בין כעס לתהיות על אביו, וכו' וכו'.
ואכן בפינת הרחוב, מצטנף אל תוך עצמו, מנסה להתחמם. מחזיק בחוזקה בלוח העץ המגונן עליו מאימת מטחי הברד העזים. הוא כבר אינו מרגיש את אצבעותיו, גופו מכחיל מקור, רגליו רועדות ללא שליטה ושיניו נוקשות זו בזו. בודד, עזוב ונדכא.
צריך לציין שזה הבן.
לכתוב משהו כמו: "ואכן, בפינת הרחוב מצטנף לו בן המלך / הנסיך אל תוך עצמו, מנסה להתחמם".
"בום"! רעם חזר הרעיד את כל הסביבה. הוא הוטח באחת אל המציאות המרה. היכן הארמון והכורסה, ו... היכן אבא??? האם הוא עוד מסכים לקבל אותי בחזרה? האם גם במצב הזה הוא יחזיר אותי עד אליו?
שוב, דומני שזה הגיע מהר מדי לשלב הזה.
ואז מבעד לחשרת העננים הרוח משתתקת לרגע וקול זעקה עזה נשמעת מהדהדת. "אבא אני רוצה לחזור אליך"!!! והאב משיב לחלל האוויר, אני מצפה לך בני, אני מחכה לך רק תוכיח, תוכיח שאתה באמת רוצה לחזור ואקבל אותך באהבה. שובה אלי ושובה אליך.

לבו של שארל מזדעזע בקרבו. הוא רואה בחזיונו את אביו, המלך, אומר לו, אני מחכה לך, אני מצפה לך, רק תוכיח, תוכיח. החלטה בוערת עולה בלבו: אני חוזר לארמון! אני יודע שזה יהיה קשה, אבל אני יעשה את זה. יודע אני שאי אפשר ברגע אחד לעזוב את חיי הבוץ והאשפה ולחזור ולהיות נסיך, זהו תהליך שלוקח זמן, אבל אני יעבור את זה!
הוא פוקח את עיני
בקטע א' נדמה שזה אכן מה שקרה במציאות, ואילו בקטע ב' נראה שמדובר בחיזיון בלבד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
לעילא ולעילא
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אני חושב שהגעת קצת מהר מדי לשלב כזה.
לכאורה הבן צריך לעבור שלב בו הוא כועס על אביו.
ואח"כ שלב בו הוא מתחבט בין כעס לתהיות על אביו, וכו' וכו'.
מכיוון שזה ממש על ה"שערי תשובה" אני משתדל להיות נאמן למקור...
שים לב כמה מהר מגיע השערי תשובה לתשובה, עוד לפני כעסים וכדו':
"מן הטובות אשר היטיב השם יתברך עם ברואיו, כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם"
זהו, ככה הוא מתחיל, ישר מהעניין ולעניין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
פרק ג'

שארל פותח את הספר ויוצא למסע חזרה אל הארמון. חרטה זועקות מולו המילים. הוא נזכר באותו היום בו ניגש לחביות היין ועבר על ציוויו של אביו. כמה הוא סבל מזה. איך הפך להיות מנסיך לקבצן פוחח המחטט באשפתות. מה אני שונה מיתר החתולים שסביבי? מדוע לא עצרתי את עצמי? הרי ידעתי שאם אני אפר את ציוויו של אבא אני ייענש. הרי כל אדם ברחבי הממלכה שמפר את ציווי המלך - נענש. וודאי אני, בנו נסיכו, וודאי שאיענש. הרי כל מה שנהניתי מן היין זה היה הנאה של רגעים ספורים, וכמה אני סובל כעת מההנאה הרגעית הזאת?!

עודו מהלך בשביל בלתי סלול, ראשו מתפוצץ מחרטה, צועד וחושב, פוסע ומייסר את עצמו, הגיע לתחנת הרכבת. הוא חיכה מספר דקות, ורכבת ברזל כבדה הופיעה בתחנה. הוא עלה והתיישב באחד הקרונות על יד אב ושני ילדיו. (הקטע הבא לקוח מספרו של גדי פולק) הרכבת מתחילה לנוע על הפסים והנה הוא רואה את אחד הילדים מוציא מכיסו סוכרייה ל מקל ומלקקה במרץ. אחיו שלא היה לו סוכרייה לטש את עיניו והביט במחזה בשקיקה, ומשזה הסב את פניו אל חלון הרכבת, חטף את הסוכרייה מידו והחל ללקקה, תוך כדי בכיות קורעות לב של אחיו הקטון.

האב, משראה מה עולל בנו לאחיו, סטר לו על לחיו מכה הגונה. הבן, שחשש מסטירה נוספת שתגיע בעקבות הראשונה, העמיד פני סובל ובין הליקוקים ביקש את סליחת אחיו על שלקח ממנו את הסוכרייה. גער בו אביו ואמר: קודם כל תחזיר לו את הסוכרייה, אחר כך תבקש ממנו סליחה. אם לא החזרת את הסוכרייה ואתה עדיין אוחז בעוולה, מה תועיל לך בקשת הסליחה.

שארל פתח את הספר, המחזה שראה במו עיניו הופיע שם בשתי מילים: עזיבת החטא. מה מועילה החרטה, אם החטא עדיין בידו?! הוא הפנים את הדברים וקבל על עצמו לעזוב את החטא ולא ישוב אליו עוד.

הוא קם ממקום מושבו והתכונן לעזוב את הרכבת, הן בה הוא כבר הגיע למחוז חפצו, לעזיבת חטאו. בתחנה הבאה הוא ירד. הייתה זו תחנה קטנה, רק כמה עמודים וצריף חצי פתוח מט לנפול. הרכבת עזבה את התחנה והשאירה מאחוריה ענן של עשן אפור וסמיך. שקט אפף את המקום. הוא עזב את התחנה ונשא עיניו סביב.

בתים קטנים ונמוכי קומה היו פזורים כה וכה, גגות קש וקירות עשויים בוץ, העומדים בין שבילי עפר וטיט. לכל מלוא העין נפרשו שדות ענק בצבעים עזים, פרדסים וכרמים. פה ושם נראו אנשים עסוקים במלאכתם, ומעל הכל, בקצה הכפר, התנשא לממדים מפלצתיים, הר גבוה. הוא לא ראה כלל את קצה קצהו. רק כאשר הטה את ראשו לאחור הוא הצליח להבחין בפסגת ההר המתנשאת בינות לעננים הנמוכים.

עוד הוא תוהה לאן עליו לפנות, והנה מתקרב אליו איש זקן נמוך קומה, זקן לבן וארוך מעטר את סנטרו, פניו עטורות בקמטים עמוקים ושני עיניים חכמות מביטות בו. לגופו בגדים פשוטים אך נקיים ובידו מקל נדודים. הזקן כרך את ידו ביד הנסיך וללא שום אומר ודברים הם התחילו לצעוד לתוך הכפר. פוסעים בכביש הראשי החוצה את הכפר שאינו אלא דרך כורכר. עוברים על פני התושבים, אנשי אדמה ברובם.

הם חצו את הכפר והגיעו לקצהו. עתה עומדות רגליהם למרגלות ההר העצום. כמה צעדים נוספים קדימה והזקן מושיט לו את המקל, לוחץ את ידו ואומר לו: "אנו נפרדים כאן אתה צריך להגיע לראש הפסגה". שארל נשא את עיניו והביט כלפי מעלה, אחר הסיט את ראשו אל הזקן. הוא כבר לא היה שם.

שעברי תשובה: "העיקר הראשון: החרטה. יבין לבבו כי רע ומר עזבו את ה', וישיב אל לבו כי יש עונש ונקם ושלם על העון, כענין שנאמר (דברים לב, לה): "לי נקם ושלם", ונאמר (איוב יט, כט): "גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב". ויתחרט על מעשיו הרעים, ויאמר בלבבו: מה עשיתי? איך לא היה פחד אלקים לנגד עיני, ולא יגורתי מתוכחות על עון ומן השפטים הרעים, כי רבים מכאובים לרשע? לא חמלתי על גופי, ולא חסה עיני עליו משחתו מפני הנאת רגע אחד, ונמשלתי לאיש שיגזול ויחמוס ויאכל וישבע, ויודע כי אחרי אכלו ואחרי שתו יגרס השופט בחצץ שניו, כענין שנאמר (משלי כ, יז): "ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ". ורעה מזאת, כי הייתי על הנפש היקרה אכזרי ונטמאה בגלולי יצרי, ומה הועילה בכל קניניה אם רעה בעיני אדוניה? ואיך החלפתי בעולם חולף, עולם עומד לעד לעולם? איך נמשלתי כבהמות נדמיתי, והלכתי אחרי יצרי כסוס כפרד אין הבין ותעיתי מדרך השכל? והנה הבורא נפח באפי נשמת חיים חכמת לב וטובת שכל להכירו וליראה מלפניו ולמשול בגוף וכל תולדותיו כאשר המשילה על שאר בעלי חיים שאינם מדברים מאשר יקרה בעיניו נכבדה, ואחרי אשר בעבור זאת נבראתי, ויהי בי הפך מזה, למה לי חיים? כענין שנאמר (משלי כא, טז): "אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח". ועוד, כי כמשפט הבהמה לא עשיתי, אבל שפלתי ממנה, כי ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ואני לא ידעתי ולא התבוננתי, ושלחתי נפשי לחפשי מאדוניה, וטעמתי צופי, ונשיתי סופי, וגזלתי וחמסתי, ועל דל בוססתי, ולא זכרתי יום המות אשר לא ישאיר לפני נשמתי בלתי אם גויתי ואדמתי. והענין הזה אשר בארנו הוא אשר דבר ירמיה עליו השלום (ירמיה ח, ו): "אין איש נחם על רעתו לאמר מה עשיתי".

העיקר השני: עזיבת החטא, כי יעזוב דרכיו הרעים ויגמור בכל לבבו כי לא יוסיף לשוב בדרך הזה עוד, ואם און פעל לא יוסיף, כענין שנאמר (יחזקאל לג, יא): "שובו שובו מדרכיכם הרעים", ונאמר (ישעיה נה, ז): "יעזוב רשע דרכו". ודע כי מי אשר חטא על דרך מקרה, כי התאוה תאוה ויחזק עליו יצרו ויתקפהו, ולא נחלצו רעיוניו וחושיו בפגעו בו, ולא מהרו לגעור בים התאוה ויחרב, על כן יגורהו היצר בחרמיו, ונפל במכמוריו לפי שעתו ועתו, בהיות רוח היצר רע מבעתו, ולא מאשר חפצו ורצונו למצוא עונו, ולעשות כמוהו אחרי זאת - ראשית תשובת האיש הזה החרטה, ולשים יגון בלבו על חטאתו ולהיות נפש נענה ומרה כלענה, אחרי כן יוסיף בכל יום יראת ה' בנפשו, ויתן חתת אלקים בלבבו בכל עת, עד אשר יהיה נכון לבו בטוח בה', כי אם יוסיף יעבור בו היצר ויפגשהו כפעם בפעם, ורבה עליו תאותו כמשפט הראשון. לא יהיה נפתה לבו עליו - ויעזוב דרכו, כמו שנאמר (משלי כח, יג): "ומודה ועוזב ירוחם", הזכיר תחלה "ומודה" על החרטה והוידוי, ואחר כך "ועוזב". אך האיש המתיצב על דרך לא טובה, תמיד, וגבר על חטאיו דורך בכל יום ושונה באולתו, ושב במרוצתו גם פעמים רבות, וכל עת אוהב הרע ומכשול עונו ישים נוכח פניו, רוצה לומר התאוה והיצר, וחפצו ומגמתו, אשר לא יבצר ממנו כל אשר יזם לעשות - ראשית תשובת האיש הזה, לעזוב דרכו ומחשבתו הרעה, ולהסכים לקיים ולקבל עליו לבל יוסיף לחטוא, אחרי כן יתחרט על עלילותיו הנשחתות, ויתודה לשוב אל ה', כמו שנאמר (ישעיה נה, ז): "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו". והמשל בזה - למי שאוחז השרץ ובא לטבול ולהטהר, כי יניח השרץ תחלה ואחרי כן יטבול ויטהר. וכל זמן שהשרץ בידו עוד טומאתו בו, ואין הטבילה מועילה. והנה עזיבת מחשבת החטא - היא השלכת השרץ, והחרטה מאשר חטא והודוי והתפלה - במקום הטבילה. והיה כי יבואו יסורים ומכאובים על הרשע אשר תמיד כל זממיו להתהלך באשמיו, יווסר בתחלה וישוב מחשבתו הרעה אשר חשב ויכרית מעבדיו מידיו. והמשל בזה - לעגל אשר יכוהו במלמד הבקר לכוון תלמיו; כן המתיצב על דרך לא טובה, יקח המוסר תחלה לעזוב דרכי מות ללכת דרך ישר, כמו שנאמר (ירמיה לא, יז): "שמוע שמעתי אפרים מתנודד יסרתני ואוסר כעגל לא למד". עוד נאמר אחריו (ירמיה לא, יח): "כי אחרי שובי נחמתי", רוצה לומר, כי אחרי אשר יסרתני ואוסר ושבתי מדרכי הרעה - נחמתי אחרי כן ואתחרט על מה שעבר מדברי עונותי. והנה נתבאר לך מזה כל הענין אשר בארנו.

המשך יבוא אי"ה
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים מלכת ארצ'יבל

#סיפור בהמשכים - ממלכת ארצ'יבל#

חלק א' - מסדר הדרקון/אינדה.

פרולוג:

המלך מלטאזר ישב על כיסא מלכותו. ידו הימנית על מצחו. מחשבות אפפו אותו.

מחשבות על גורל הירושה. ימים ארוכים עוד נכונו לו על כיסאו, אולם השרים דוחקים בו להעמיד יורש. הכל ידעו שהנסיך אזמרגד הוא יורשו החוקי של המלך, שכן הוא הבכור. אולם הנסיך ארטמיס יותר כריזמטי, עריצות, וגבורה, היו מעט מתכונותיו. לעומתו אזמרגד היה נסיך עדין נפש שאצילות חקוקה בו אולם מעבר לזה לא הייתה בו שום תכונה שמלך זקוק לה.

אם אוריש את המלכות לארטמיס, האם יחשוב הנסיך אזמרגד שאנני אוהב אותו? שלא אכפת לי ממנו? ואולם אם אעשה הפוך מה יחשוב הנסיך ארטמיס?

"אדוני המלך", הסריס הוגו נכנס אל חדרו של המלך בבהילות. "אדוני המלך", נכנס בצעדים מהירים.

המלך נתן לו את רשות הדיבור, שמח בינו לבין עצמו שהרהוריו נקטעו.

"הנסיך ארטמיס מנהיג מרד", נשימותיו קצרות, דיבורו מהיר. "יש עמו אנשי חייל, הוא דואג להשמיד כל מי שמאמין בנסיך אזמרגד יורש העצר".

"מה?" המלך מלטאזר התרומם באחת, שמחתו הפנימית פגה ואת מקומה תפסה החרדה. "על מה אתה מדבר? הנסיך ארטמיס לא יעז להמרות את פי".

דפיקה רמה נשמעה על דלת חדרו של המלך. "יבוא!!", צעק המלך ממקום עומדו. חושש שאם יזוז טיפה קדימה, יפול.

שר הצבא נכנס אל החדר. "הוד מעלתך המלך, הנסיך ארטמיס בוגד בנו, הוא כבש את הערים בגבול הצפוני, עד לעיר ארקוב".

"מה!!", המלך שמר על קולו מאופק. איך זה יכול להיות? "שלח את הלגיון השלישי שיצא להילחם בו", המלך מלטאזר התיישב חזרה על כס מלכותו. "הביאו אליי את ארטמיס בחיים".

הסריס הוגו מיהר להגיש למלך מים מן החבית המונחת בצד החדר. המלך גמע מגביע הזהב ורוקן את תוכנו אל קיבתו המלכותית.

הנסיך ארטמיס בוגד!! לשם מה? האם רוצה הוא להשיג את המלכות שלא ביושר? המלך מלטאזר ידע את התשובה, אולם ליבו מיען לקבלה. ההבנה שבינך בוגד בך, ומאיים להורגך לא הייתה מקובלת עליו.

"שעת ארוחת הערב, הוד מעלתך", נשמע קולו של השומר העומד מחוץ לחדר. בשעות הלילה היה המלך נוהג לאכול לבדו בחדרו. על כן היו נשות המטבח עומלות ומכינות למלך מלטאזר את האוכל בקעריות נפרדות מקערות הענק הנשלחות לשולחן הפאר שבחדר המיועד לאכילה.

המלך התעלם מהדברים, ואילו סריסו הראשי הוגו מיהר להכניס את האוכל אל החדר. "אדוני המלך עליך לאכול על מנת להתחזק".

"אנני יכול לאכול כעת", נופף המלך בידו להרחיק מעליו את קערת האורז שהגיש לפניו סריסו. "הממלכה בסכנה קיומית ואני אשב לי פה ואוכל? בני מוליך נגדי מרד!! מה יחשבו עלי העם היושב בארצי'בל אם ידעו שמלכם אכל בשעה שבנו כובש ושורף ערים?" קולו של המלך נסדק מעט.

"מה יועיל לממלכה מלך רעב ומותש", הסריס לא וויתר, הוא הניח חתיכת בשר מתובל בתוך קערית האורז והגיש שוב למלך. "תוכל על מנת להישאר חזק".

המלך מלטאזר לקח לידיו את הקערה. "אתה צודק הסריס הוגו", המלך אכל לתיאבון.

"תנו לי להיכנס, אני מתחננת", נשמעו צעקות אישה מחוץ לחדר המלך.

המלך מלטאזר כיווץ את גבותיו, והביט בפליאה בסריסו. "מה קורה שם?" הרים את קולו. הוגו ניגש לבדוק.

"תנו לי להיכנס", נשמעה הקריאה בשנית.

הוגו פתח את דלתות החדר על מנת לראות מה מתרחש, אולם בטרם הספיק להוציא הגה מפיו האישה הצועקת פרצה ונכנסה פנימה. המלך מלטאזר מביט על הכל ממקום מושבו, קערת האורז נתונה עדיין בידו.

האישה רצה לעבר המלך, חוטפת מידו את קערת האורז וזרקה אותה לריפצה.

"חצופה!!", קם המלך בחמת זעם. "מה את עושה? איך מעיזה אישה נחותה שכמותך להתפרץ כך אל חדרי ולקחת מידי את מנת האוכל שעמלו עליה שעות נשות המטבח".

האישה רעדה באימה. "יסלח לי אדוני המלך", הרכינה ראשה. "אני היא רות, יהודיה הינני מהעיר אמקור. הופקדתי על הכנת התבשילים במטבח, אני הכנתי עבורך את המאכלים מיום היכנסי לתפקיד ועד לרגע זה".

דלתות החדר נסגרו, הוגו התקדם לעבר המלך. המלך מלטאזר התיישב חזרה על כסאו, מנסה להרגיע את עצמו.

"חוששני כי מישהו הרעיל את האוכל", קולה רעד. "הטועמת המלכותית, מתה מיד אחרי שטעמה מתבשיל הבשר.."..

כמו בתזמון קרו שני דברים בו זמנית.

צעקות רמות נשמעו מחוץ לחדר, עדר נשים קיננו על הטועמת המלכותית, נותנים אישור לדבריה של רות. הדבר השני היה דם שנורה כארס נחש מפיו של המלך.

הסריס הוגו מיהר לקרוא לרופא המלכותי, זה הגיע בתוך מספר רגעים משכיב את המלך על מיטתו, מנסה לחוש את דופקו.

הוגו הגיש לפני הרופא המלכותי את קערת הבשר. הרופא רחרח את הקערה, "עשב השטן", קבע הרופא. "זהו צמח הדטורה, המכונה בפי כל 'עשב השטן' מישהו ידע טוב מאוד מה הוא עושה".

הנסיך אזמרגד שבדיוק נכנס אל החדר, ראה את אביו שוכב על הארץ עיניו פקוחות מביטות בו. "אבא מה קרה?"

"תשמור על עצמיך, נסיכי", שיעול קולני בקע מגרונו, ושוב ירק דם. "אני מוריש לך את כס המלכות. לך תציל את הממלכה בני, ואל תתן לאף אחד לשלוט בך", המלך מלטאזר עצם את עיניו כשחיוך מרוח על פניו.

הוא כבר לא שמע את בכיותיו של בנו בכורו, לא רואה את הטבחית הקורסת על הארץ, ומבינה שחייה נתונים בסכנה, ולא הרגיש את טילטוליו של הוגו סריסו הראשי.

המלך מלטאזר נח לעולמים.

*****

פרק 1

חצר המלוכה המה בסריסי המלך, שהתהלכו הנה והנה, למלאות אחר פקודות הוד מעלתו המלך אזמרגד.

הנסיך אינדה המתעתד להיות יורש העצר התגנב אל החדר בחשאי, חומק מסריסים, שומרים, משרתות, ואפילו משרים. אף אחד לא חש בהגיעו.

רצונו לדעת על מה אביו מדבר עם השרים, מה הן שיחותיהן? תמיד חש אינדה שאביו מתכוון להעניק לו את כס המלכות ביום מן הימים, על כן חש צורך לדאוג שאנשי הממלכה יבינו זאת.

תמיד היה מתייחס לכל באי הארמון באדנות, בעריצות, לא אכפת לו עד כמה מושפלים הם מהתנהגויותיו. תמיד עשה זאת ביודעין, הרי נסיך הוא ואף אחד לא יכול להגיד לו מה לעשות מלבד הוריו. המלך והמלכה בכבודם ובעצם.

"אני עומד להכריז על בני הנסיך אינדה כיורש העצר החוקי של ממלכת ארצי'בל", המלך אזמרגד בפתח את פיו ודיבר בטקסיות מושלמת. בתוך תוכו רצה אינדה להיות כאביו. למלוך שלטון ללא עוררין, בלי שאי מי ירצה להפיל את מלכותו, אולם לא ידע שאין מלך בלי מתנגדים.

כל שרי הממלכה עמדו בשתי שורות מהכיסא המלכותי עליו יושב המלך ולכיוון דלת החדר. שערות שיבה מילאו את ראשו, של המלך אזמרגד. בן שישים וחמש היה המלך, וביום הולדתו השישים ושש, שיחוג בעוד יומיים, תכנן המלך להכריז על בנו כממשיך דרכו.

"אני מבקש מכם לא להתערב בדבר", קולו של המלך אזמרגד תקיף, כמו יודע ששרי המדינה העומדים לצידו מתנגדים לרעיון.

המלך אזמרגד בנו של המלך המנוח מלטאזר, מלכה של ארצי'בל המאוחדת. ישב על כס מלכותו, ראשו בין ידיו. מותו בטרם עת של אביו, גרם לשסע עמוק בעם. אחיו של המלך אזמרגד הלא הוא המלך ארטמיס, הפיל את העוצרות מידיו של אחיו, והצליח להשתלט על כרבע מצבאו.

המלך ארטמיס ברח יחד עם צבאו אל מעבר ליער האסור, [לימים אסר המלך אזמרגד להיכנס אל היער, מלבד לנזירים]. שם כבש את העיר ארקוב בה היה ממוקם ארמון החורף של אביו, והקים בה את ממלכתו.

מאז עברו עשר שנים, בהם לא פגש המלך אזמרגד באחיו.

"אדוני המלך", העז שר הממשלה הראשי טוביאס בלוס לפתוח את פיו ראשון. "המלך עודנו צעיר, עוד נכונו למלך ימים ארוכים על כיסא מלכותו", כופף מעט את גבו בהשתחוויה. הנסיך אינדה שהביט בו מהצד תיעב אותו באותם רגעים.

"הוד מעלתך, חזור בך מהחלטתך למנות את הנסיך אינדה לממשיך דרכך". ביקשו כל שלוש עשר יועציו של המלך אזמרגד יחדיו, וקדו קידה.

חמתו של המלך בערה בו. "בקשתי שלא תתערבו", צעק. זעם מהול בקולו. המלך אזמרגד ידוע היה בנרגנותו, ואם זאת נתיניו אהבו אותו מאוד, ובו בזמן חששו מפניו. "הוא בני הבכור, והוא עתיד להנהיג את הממלכה הזאת, בין אם תרצו בך ובין אם לאו".

שריו ויועציו של המלך אזמרגד שתקו, אף אחד לא העז לפצות את פיו, לנוכח הזעם שהתפרץ מהגרון המלכותי.

"הוד מעלתך", נשמע קולו של הסריס אלפונסו הכנעני, מעם הדלת.

"כנס", פקד עליו המלך אזמרגד.

אלפונסו הכנעני נכנס פנימה, מכתת את רגליו בין יועציו החזקים של המלך, נרעד לעמוד מול בעלי הכוח. "מה בפיך?", נתן לו המלך את רשות הדיבור. "דבר מהר".

"חסדיך גדולים, הוד מעלתך". הקדים אלפונסו את הנוסח שנהגו העם לומר בפני בני המלוכה האצילים. "הסריסים סיימו את אשר הטלת עליהם, הוד מעלתך". השתחווה אלפונסו הכנעני מלא קומתו.

"שאלוקי הרוחות יברך אתכם, בני הכנענים". הודה המלך לאלפונסו ושיחרר אותו לדרכו.

הנסיך אינדה הזיז את מבטו מאביו והעיף לרגע מבט בשר טוביאס, היה נראה שהוא לא מוכן לוותר. "הוד מלכותך, חזור בך מהחלטתך, למנות את הנסיך אינדה ליורש העצר". שוב כופף מעט רק את ראשו. "הדבר עלול להביא תוהו על הממלכה", רעד אחז בקולו. תדהמה פשטה בכולם.

המילים האחרונות שיצאו מפיו של שר הממשלה הראשי, גרמו לשקט מפחיד להתפשט בחלל אולם הכינוסים. הנסיך אינדה שהתחבא בפינת החדר, יכול היה להרגיש איך חמתו של אביו בוערת, משתוקקת לערוף את ראשו של השר טוביאס בלוס משאר חלקי הגוף.

"שתוק עבד מיצרי שכמותך!!". השתמש המלך בשם ארצו של טוביאס, מזכיר לו בכך כי לולא הוא, עדיין היה משועבד במצרים.

שר הממשלה השתתק ופסע צעד אחד אחורנית.

הנסיך אינדה מעולם לא שמע את אביו המלך מזכיר את עברו של טוביאס. כנראה אבא באמת רוצה שאהיה המלך. ליבו התמלא באושר.

"אמרתי שלא הרשה לכם להתערב, קבל את הדברים ותכבד אותם", קולו של המלך נרגע מעט, התמתן.

"בן מוות אני הוד מעלתך". השתחווה טוביאס על הקרקע, וביקש רחמים על נפשו. "אנא חוס עלי". תחנון בקולו.

"הפעם אינני מתכוון להעניש אף אחד", חיוך הצטייר על פניו המזדקנות של המלך. "יום הולדתי קרב ובא", המלך הורה לשר הממשלה שיעמוד על רגליו. "רק ממנו אתה צריך לבקש רחמים", הצביע המלך כלפי השמיים. "שכן הוא העניק לי את כל הכבוד הזה".

הנסיך יורש העצר, הביט באצבעו של אביו, ומיד הרים את גבתו השמאלית בפליאה. המלך אזמרגד מעולם לא שייך עצמו לדת מסויימת, הדבר יצר בילבול גדול בקרב כולם. אולם אף אחד לא העז להתעכב על כך.

הנסיך יורש העצר הביט לרגע בשר הממשלה, נראה היה כי קיבל את הדברים. היום הוא ניצל ממות, שכן התחצף וניסה לדחות את דבריו של המלך. אבל יום יבוא, והוא יבוא על עונשו. חייך הנסיך ועזב כשם שנכנס את אולם הכינוסים.

*****

"היזהר הנסיך אינדה", מתיוס המורה ללוחמה בסייף לימד את הנסיך עוד כשהיה ילד קטן. עכשיו כשהוא כבר בוגר דיו וכמעט מלאו לו עשרים וחמש שנים, העלה המורה את רמת הלחימה.

"עתה תזדקק להעלות את רמתך, כמה רמות מעל כל אדם", חייך המורה ושלח את חרבו קדימה לעבר לוח ליבו של הנסיך. "אם תרצה למלוך על הארץ הזו ביום מן הימים, תצטרך ללמוד להגן קודם כל על עצמך".

הנסיך אינדה הצליח להגן על ליבו, והעיף את חרבו של המורה מידיו. "נראה לי שאתה הוא זה שתזדקק לרמה חדשה?" צחקק הנסיך.

כבודו של המורה נפגע מעט. הוא רץ לעברו של הנסיך אינדה ושנייה אחת טרם נפגש גופם, נעצר המורה וחטף את חרבו של הנסיך. "אמרת משהו?" שאל והצמיד את חרבו אל גרונו של הנסיך. "בפעם הבאה נראה שכדאי שנעלה עוד את הרמה".

"כנראה", פניו של הנסיך היו מובסות כלפי מטה, מושפלות.

"מה קורה כאן?" קולה של המלכה רעד. נראה היה כי נחרדה לראות את המורה לסייף, מניף את חרבו ומצמידה לגרונו המלכותי של בנה בכורה. "המורה מתיוס! תזיז את החרב, מיד!!" הבהלה שבקולה, דרמה לבקשה להישמע הרבה יותר מאיימת מכפי שהייתה בפועל.

"הוד רוממותך זה בסדר, אנחנו רק..". הנסיך אינדה ניסה להגן על המורה לסייף, אולם אימו קטעה אותו.

"אנחנו רק מה? רק משחקים? או שמא אתם בכלל לומדים? לא זכור לי שכך מלמדים את בני האצולה", כעס נשמע בקולה. "מדוע אינכם לובשים את חליפות המגן, לפחות היית צריך ללבוש איזה שהוא שריון שיגן עליך".

"תסלחי לי, גבירתי המלכה", קרא בקול המורה לסייף, הוא לא העלה בדעתו כי המלכה או המלך יופיעו לשיעור שלהם, בדיוק היום כשהחליט להעלות את רמת הלחימה. "הנסיך איננו אוהב את חליפות המגן, ושריון מאוד יכביד על גופו הצנום".

"ולכן עדיף לסכן את חייו של בני? חיו של יורש העצר?" קולה עלה בזעזוע.

"אמא", קרא הנסיך אינדה וכמו הוריד מכבודה של אימו, שכן הכלל בממלכה הוא שבני המלוכה אינם קוראים להוריהם לצד השרים, הסריסים, ושאר אנשי הממלכה, בשם 'אבא' או 'אמא' אלא רק בשמות 'הוד מעלתך' או 'הוד רוממותך'. "אסור לך להזכיר את העוצרות, זה מסוכן עבורך ובמיוחד עבורי, את יודעת את זה", הכל ידעו כי המלך לא אהב שמזכירים לו את עניין יורש העצר, כמו כבר חושבים להחליפו.

"נכון", המלכה התעלמה כליל מכך שבנה הוריד מתוארה. "תמשיכו בלימוד אחרי שתלבשו את המדים", תקיפות בקולה. אחר הסתלקה מהמקום יחד אם משרתותיה.

"נמשיך ביום אחר?" קיווה הנסיך אינדה שדעתו של מתיוס תהיה שווה לשלו.

"בשמחה". מתיוס אסף את חרבות הסייף והשריון והניחם בפינה המיועדת להם, אחר נפרד מהנסיך בכריעה ויצא מהחדר.

הנסיך אינדה נותר עוד מספר רגעים באולם הלימודים, מעבד את שראה באולם הכינוסים, מנסה להבין מדוע שר הממשלה אינו רואה בו כמלך הבא של הממלכה. מי יכול למלוך פה מלבדי? הנסיך דנאתור? הרי עוד לא מלאו לו שש עשרה שנים. או שמא אנסטסיה שעתידה להינשא לבנו של שר הממשלה הנגדי? הרי בנות אינן יורשות את כס המלכות.

הנסיך חזר לחדרו מהורהר. ביקש מהסריס הראשי שיקרא לאלפונסו הכנעני, סריסו האישי של אביו המלך אזמרגד. הסריס יצא וחזר כעבור זמן מועט, כשהסריס אלפונסו לצידו.

"קראת לי הוד רוממותך הנסיך אינדה?" הסריס אלפונסו השתחווה מלא קומתו אפיים.

"אכן" הנסיך אינדה ישב על מיטתו. "ברצוני לדעת מי הם המתנגדים לעצם היותי יורש העצר?".

"הוד מעלתך", חלחלה בקולו. "יודע הינך שאינני ראשי לספר על כך דבר. מה שקורה בחדר הישיבות המלכותי נשאר בחדר הישיבות המלכותי", אלפונסו השתחווה בשנית, כמו מבקש רחמים על נפשו.

"לפחות תאמר לי, האם רבים הם המתנגדים?"

בחשש כבד ענה אלפונסו לשאלתו של הנסיך, "כן". הנסיך אינדה זיהה את החשש.

"מתי אבא מתכנן להודיע על כך שאני בעזרת אלוקי הרוחות יהיה יורש העצר?" הנסיך זקף את גבו ככל שיכל, הוא חייב לדעת את התאריך המדויק. שאל על אף ששמע את אביו אומר שביום הולדתו יכריז על כך.

"כבר אמרתי לך הוד רוממותך, אינני יכול לספר דבר". התנצל הסריס הכנעני אולם הפעם לא השתחווה.

"ובכל זאת..". דרש הנסיך אינדה לדעת.

אלפונסו שתק, נשך את שפתיו בכוח. נראה היה כאילו מתחוללת בתוכו מלחמה. "יסלח לי הוד מעלתו אולם אינני מבין מדוע להעמיד אותי במצב שיכול לגרום למותי".

"נו..". לחץ עליו הנסיך מתעלם מדבריו האחרונים.

אלפונסו נכנע. "המלך אמר כי ביום הולדתו שיחוג בעוד מספר ימים, יבשר את הבשורה".

"מצוין, אתה רשאי לחזור לעיסוקיך". סימן באצבעו לעבר הפתח. הסריס אלפונסו יצא ברגלים כושלות מהחדר.

את הנסיך אינדה לא עניין דבר מירושת אביו, כל שרצה מאלפונסו היה שעשוע. הנסיך אינדה נהנה לראות את כאב המלחמה שהתקיים בליבו של העבד הכנעני.

לראות איך הוא חושש שמא יגלה המלך, כי סריסו גילה דברים מהישיבה המלכותית, ומאידך כיצד הוא חושש לא לספר למלך הבא את הדברים שמבקש לדעת.

מאז ומתמיד כשהנסיך אינדה החליט לחקור את הסריס אלפונסו היה מצליח להוציא ממנו את כל הדברים שמסתיר ממנו אביו המלך.

זוהי אחת מני אלף סיבות, שלא רצו השרים שהמלך אזמרגד ימנה את הנסיך אינדה למלך אחריו. חלקם טענו כי אינו מבין את העם, חלקם אמרו שאינו ראוי כלל למלוכה כיון שאין לו את החינניות הדרושה למלך.

וחלקם הנותר טען כי רוע לב בצבץ ממנו, לא רק שאינו מבין את העם, הוא גם עתיד לשעבד אותו יתר על המידה.

והכל למען ההנאה.

אף שר לא החליט להיכנע, הם החליטו כי ילחמו במלך אזמרגד עד אשר ישנה את דעתו. אולם אף אחד לא חזה את שעתיד לקרות.



*****

ספר הביכורים שלי עתיד לצאת בקורב, בעז"ה! עד אז אשמח לתגובות על הספר הנ"ל. ביקורות יתקבלו בברכה. ואף רעיונות לשינוי.
מה אתם אומרים על הקטע הזה?
רב הספר מסופר מנקודת מבטו של הגיבור הראשי. זה קטע מכיון השני. מצדו האפל של המאבק.
אשמח לשמוע ביקורת!

המלך חואן ישב על כס האבן המגולף, רגליו מושטות קדימה בתנוחה של אדנות. הוא לא דמה למלך שירש את כסאו בחסד; הוא דמה לזאב שכבש מאורה לא לו. עיניו, צהובות וצרות כעיני נץ, עקבו אחרי להבות האח הגדולה שבערה במרכז האולם, למרות שהערב היה חם. הוא תמיד חש קור בתוך הארמון הזה, כאילו האבנים עצמן מסרבות להכיר בו.

דלתות העץ הכבדות נפתחו בחבטה.

רץ צעיר, מכוסה בשכבה כה עבה של אבק דרכים עד שנראה כפסל חי של חימר, התפרץ פנימה. הוא כשל על ברכיו, נשימתו שורקת בגרונו היבש. ריח של זיעה וסוסים עייפים נישא ממנו, הורס את ריח קטורת הבשמים שאמורה להשרות אווירה נעימה באולם.

"אדוני המלך..." גמגם הרץ, ראשו מושפל אל הרצפה. "הדיווח... מהמישור..."

חואן לא זז. הוא רק הרים גביע יין מוזהב אל שפתיו. "דבר. האם הם כבר מתחננים על חייהם? האם הצמא כבר הוריד אותם על הברכיים?"

הרץ בלע את רוקו, וקולו רעד. "לא, אדוני. הם... הם מצאו מים. בלב המדבר, בתוך החול הטובעני. הם הקימו מכונה מוזרה, מפלצת של עץ ועור, והיא מפיקה מים זכים וקרים בכמות שמספיקה לצבא שלם. המצור... המצור כבר אינו מצור של צמא".

הגביע בידו של חואן קפא באוויר. לרגע השתררה דממה מוחלטת באולם, עד שאפשר היה לשמוע את רחש הגיצים באח. פתאום, בתנועה מהירה ממה שהעין יכולה לקלוט, חואן הטיח את הגביע ברצפה. היין האדום הותז לכל עבר, נראה כדם טרי על אבני הריצוף.

"איך?!" שאג חואן, וקולו הדהד בתקרת הקמרונות. "הובלנו אותם למלכודת המדויקת ביותר! סגרנו עליהם מהים, מהרמה ומהחזית! כל התקיפות של אנשינו היו רק הסוואה, רק משחק של חתול ועכבר כדי להתיש אותם, כדי להשאיר אותם תחת השמש הלוהטת עד שימכרו את נשמתם בעבור לגימה אחת!"

הוא קם מכסאו והחל לצעוד הלוך ושוב, גלימתו הכבדה חובטת במגפיו. "המטרה הייתה ברורה," סינן לעבר יועצו הזקן, המלומד כַּשְׂדָּאִי, שעמד בפינה המוצלת. "רצינו לשבור אותם לא בחרב, אלא ביאוש. רצינו שהם יזחלו אלינו, שיציעו לנו מרגלים מתוכם, שיבגדו בזיכרי בעבור נאד מים. כַּשְׂדָּאִי! שאלתי אותך כבר אתמול - האם הספיקו המרגלים שלנו לגייס מישהו מהם? האם הלחץ עבד?"

היועץ כַּשְׂדָּאִי כחכח בגרונו, פניו המקומטות לא הסגירו דבר. "היו... לחישות, אדוני המלך. היו סימנים של שבירה בקרב הצעירים. אחד מהם, ששמו נלחש בפי הממונים כחשוד בשיתוף פעולה, כבר החל להעביר מסרים. אך כעת..." הוא עצר לרגע, מביט ברץ המאובק, "כעת, כשיש להם מים, התקווה חזרה אליהם. איש לא ימכור את נאמנותו כשיש לו באר בלב המחנה".

חואן עצר מלכת. הוא צמצם את עיניו, מחשבה אפלה חלפה במוחו. "מכונה של עץ? משאבה בלב המישור? מניין להם המיומנות הזו?"

פתאום, צחוק קר ויבש נפלט מפיו. צחוק שהקפיא את דמו של הרץ.

"הוא שם", לחש חואן. "היורש האובד. בנו של הרוזן. החוכמה הזו... לשאוב מים מהסלע, לבנות כלים שמתגרים בטבע... זו הייתה נחלתה של משפחתו". הוא הסתובב אל יועצו, עיניו בוערות בשיגעון. "הוא חי! הנער שחשבנו שקברנו כבר, הוא זה שמשקה את אויביי במדבר!"

"אדוני המלך", ניסה כַּשְׂדָּאִי להרגיע, "אם הוא אכן שם, עלינו לפעול בשיקול דעת. אם נשלח כעת את כל התגבורת אל המישור כדי לתפוס אותו, הארמון ישאר ללא הגנה מספקת. אנחנו נהיה חשופים לתקיפה..."

"שתוק!" צווח חואן והתקרב אל היועץ עד שחוטמו כמעט נגע בשלו. "אתה לא מבין? כל עוד הנער הזה נושם, הכס הזה שמתחתיי אינו יציב! הוא הסמל שלהם! הוא המים שלהם והוא האוויר שלהם! אני רוצה אותו, כַּשְׂדָּאִי. אני רוצה אותו חי או מת, אבל אני רוצה אותו עכשיו!"

הוא פנה אל מפקד המשמר שעמד בפתח. "שלח את כל הפלוגות שנשארו בעֲתוּדָה. רוקן את האורוות. אני רוצה אלף פרשים במישור החוף עוד לפני שהלבנה תיוולד מחדש. תרמסו את הסככות שלהם, תהרסו את המשאבות שלהם, והביאו לי את הנער".

"אבל אדוני המלך," גמגם היועץ, "להשאיר את הארמון רק עם משמר כבוד? זה סיכון גדול מדי..."

"העיקר עכשיו, זה נקמה שלי!" שאג חואן ושלף פגיון קטן מחגורתו, נועץ אותו בשולחן העץ המפואר שבמרכז החדר. "צאו לדרך!"

הרץ והיועץ נסוגו במהירות מהאולם, מותירים את חואן לבדו. בחוץ, קולות של שיריון ודהרת סוסים החלו להדהד בחצר האחורית של הארמון, סימן לכך שהפקודה יוצאת אל הפועל.

חואן חזר לכסאו, אך הוא לא ישב. הוא עמד והביט בחשיכה המשתלטת על עיר הבירה. "בוא אלי, ילד", לחש אל הרוח הקרה שנשבה מבעד לחלון. "בוא ותראה איך המים המתוקים שמצאת הופכים למלוחים כדמעות."
תעתועי הזמן פרק י'
פרק י

איילת וציפורה נכנסו לביתן. דמות חדשה לא מוכרת ישבה בידידות גלויה עם יעל ושוחחה בהתרגשות.

"הינה היא, צפורה ילדתי". קראה יעל.

לפתע התרוממה האישה הלא מוכרת. היא התקרבה לציפורה בהבעה מופתעת. "הזוהי התינוקת ציפורה, שראיתיה טרם נגמלה מחלב אימה והיום היא נועדת לאיש? הן לא ייאמן כיצד גדלה ואיך היא כה מלבבת".

ציפורה מצאה עצמה חבוקה בידי הזרה הנושקת לה בחוזקה.

"ציפורה, חמדתי, זוהי בת דודתי יוליאנה, המשרתת בבית המלך. התזכרי שסיפרתי לך עליה? לעיתים היא שולחת איגרת. כשהיינו קטנות גרנו ביחד".

ציפורה חייכה חיוך מבויש ובהתרגשות שאלה: "אם כך, הסוסים בוודאי שלך?"

"לא בדיוק, הם שייכים לבית המלוכה וכל המשרת את האדונים ממילא מקבל גם לצרכיו".

"אם תשאירי אותם בחוץ עוד שעה קלה, יתאספו כל ילדי הפלך לחזות בהם. כדאי שאכניס אותם לאורווה", קראה יעל בדאגה. "כל אורח חשוב בכפר הקטן מושך סקרנים רבים".

יוליאנה השמיעה אנחה כאובה ואמרה: "מי ייתן לי חמור פשוט וחיים שלווים מאשר סוסים אבירים וג'ונגל של חיות טורפות, גם אם הם אנשי מלוכה בארמון פאר".

איילת עמדה מן הצד והציעה את עזרתה ליעל. "אני אכניס אותם לאורווה, אל תטרחי".

יעל הביטה בה משתוממת. "אמרת שאת פוחדת מסוסים".

"מזמן כבר לא".

"אבל הפעם אני פוחדת שיקרה משהו לסוסים". יעל קמה ממקומה יצאה מן הבית ואיילת בעקבותיה. "את לא סומכת עליי? למדתי אייך לנהוג בהם".

"הפעם אין לזה קשר אלייך, אני פשוט נזהרת מצרות. אילו עברת ניסיון מר כמוני", יעל עצרה לבלוע את רוקה, "אינני יודעת עד כמה את מפוכחת להבחין בסכנה מתקרבת". את המילים האחרונות אמרה בלחישה.

איילת הביטה בה משתאה על דבריה. "איזו סכנה יכולה להיות בשני סוסים אבירים?"

"כעת את כבר יודעת על משתה האירוסין של ציפורה". איילת נשקה לה ואיחלה מזל טוב תוך חיבוק אוהד.

"תודה, שמחתי תהיה שלמה כשנשב במשתה לכבוד אירוסייך. הביטי, יוליאנה הייתה לי כאחות. אימה ואביה היו מהפרושים, עבדי השם אמיתיים מאנשי הסנהדרין הגדולה. בהיותה ילדה כבת שלוש נהרגו הוריה, עם עוד משפחות חשובות, בידי אלכסנדר ינאי שלא חמל על איש".

"אם אני לא טועה אשתו הייתה המלכה שלומציון".

"אכן, אמת דיברת. תהליך הריפוי שלך משביע רצון, את זוכרת דברים מצוין".

איילת התעלמה מהפגיעה. "אבל שלומציון הייתה צדיקה במעשיה ולא עשתה שום צעד בלא אישור הסנהדרין?"

"כל זה רק לאחר מות המלך אלכסנדר, הוא היה צדוקי. ראית פעם צדוקי צדיק?

"ולענייננו, יוליאנה נשארה יתומה. אימי, אחות אימה, אימצה אותה לבת. ואז, כמה עצוב. ביגונה הרב לא קיבלה את האהבה הרבה שרצינו להרעיף עליה. היא נעלמה לימים שלמים. הסתובבה ופגשה בדרכיה הרבות משפחות פורקי עול. לימים סירבה לכל הצעות הנישואין שהצענו לה. עד שיום אחד הופיעה בביתנו עם סרדיוט - מפקד יווני", המשיכה יעל לספר, קושרת את רצועת הסוס למוט שהעידה לו מחוץ לאורוות בהמות המסע. איילת קשרה את הסוס השני.

"זה לא יהיה אכזרי להשאיר את הסוסים המפונקים מחוץ לאורווה המוצלת?" התבדחה איילת.

"אני לא דואגת שהם ילשינו עלינו", גיחכה יעל.

"ומה היה ההמשך עם יוליאנה והמפקד היווני?"

"היא נישאה לו. לא הייתה לנו שום דרך להשפיע עליה שהיא ממיטה אסון על עמה ומשפחתה".

איילת נזכרה מייד באחיה אסף וארוסתו הנוצרייה, אך הסירה את ההיקש ממוחה. זה לא אותו דבר. "ומה הקשר שלה לארמון המלוכה?"

"היווני הערל ששמו היה אנטוניו היה מקורב להורדוס שקידם אותו ומינהו למפקד חשוב וכך הגיעה לארמון".

"אם קשרת את הסוסים מחוץ לאורווה מאחורי הבית, מדוע לא השארת אותם במקומם בשער הראשי?" הסתקרנה איילת. אולי זה קשור לסכנה שדיברה עליה קודם.

"אני נזהרת לא לפטפט יותר מדי אבל מכירה בליבך הישר שלא תעבירי את הדברים שאומר לשום אדם. אף לאדם הקרוב לך ביותר ואפילו בחדרי חדרים, כי עוף השמיים יוליך את הקול".

"אינני מכירה אישה גדולה ממך בצדקות. אילו סודות אפלים כבר יכולים להיות לך?"

"זה קשור ליוחאי, הוא נדבק לקנאים. הוא אינו מבין שמעשיו יביאו כליה על העם הנותר בציון. הוא משתתף בפעולות חבלה שמקשות על הורדוס ואנשיו. כל קנאי כזה מבוקש ודינו מיתה. המלך ואנשיו עושים הכול לגלותם. כבר חודשים מספר הוא מגיע לבית דרך הפתח האחורי לזהירות יתר. חשוב לי שיראה את הסוסים ויתעכב מלהיכנס".

"אבל, אינני מבינה. יוליאנה היא בת דודתך ופניה לשלום. מה רע בכך שתפגוש בו?"

"כל מה שקשור לבית המלוכה, סכנה הוא. ומי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין".

"יוליאנה הוא שמה המקורי? נראה לי שזה שם יווני".

"זה שמה המקורי. התרבות כל כך התפשטה עד שהרבה קראו לילדיהם בשמות יווניים. כמובן כל אחד וסיבותיו. הוריה החליטו ששם יווני, גם אם הוא לא רצוי הוא ודאי יהיה לתועלת. הם היו יהודים שנרדפו עקב יהדותם. הם חשבו ששם לא יהודי יקל על חיי ילדיהם בזמן גזרות".

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה