פנאי קרוב ככל שתרצי- רותי קפלר

לא כזה אבל דומה
משפחה שהאמא מגיעה מבית מזרחי פשוט והאבא ממשפחה חסידית אריסטוקרטית (אולי אפילו בנשקים)
לחיות וחצי, אפרת המרוקאית שהתחתנה עם מאיר החסיד.
אבל זה ממש לא הכיוון.
רואים שאת לא ממש זוכרת 😉😉😉
 
התיאור של שבת שבע ברכות די הזכיר לי את הסגנון
לא כל הסיפור
 
זה אמור לצאת בספר הפרקים האלה?
 
אני מבינה את הכעס של גילה שרגילה ליותר עצמאות כאישיות ולדיבור בגובה העינייים עם ההורים במה שיקרא 'משפחה ישראלית חצופה' לדעת רבים מהאירופאים, אבל את הטון הביקורתי לבעלה - לא אהבתי.
לא באה להצדיק דיבור לא מכובד. אהל אם קראת את הקטע שבו לא היה לה שום סיי ומילה על שם הבת שלה, והיחס שהיא קיבלה אז... כבוד הוא הדדי, אי אפשר לכבד מישהו שלא מכבד אותך ברמה כזו.
 
לא מדויק.

מוישה בחר את אישתו. אבל מה, הוא פשוט לא התעמק בבחירה הזאת
הנתונים שלה נצצו לו, ותפיסתו מראש על נשים הייתה מאד שטחית
(סוג של נשים למטבח ולפטפוטים בגינה ובלה בלה)
ואז כשהוא ראה שאח שלו ממש לא הסתכל על זה ככה, ובחר לו אישה שתתאים לו- זה קשה לו.
הוא מלכתחילה חשב שכל הנשים הן בסגנון של איידי.
ואולי כי משה ואיידי
הן דוגמה
של אנשים שבחרו בחירה שהתאימה להם לסגנון שלהם עצמם בגיל 20
לא העמיקו חשוב איך הם יהיו בגיל 40 ...

ואנחנו מתעצבים בחיים.
לפעמים זה קורה ביחד.
לפעמים אחד מבני הזוג מתעצב שונה
בגלל עבודה וחברים. בגלל הבדלי כישרון וסיגנון שפחות הפריעו בגיל 20.

וכאן נעצרים לשאול מה אנחנו עושים עם זה בגיל 40
בוחרים להשלים עם זה ולחיות ככה. לחיות בחצי.
בוחרים להתגרש - ככה עושים אצל החילונים כשזה קורה אצלם.
בוחרים לעבוד ולייצר את הזוגיות מחדש. עם מה שיש. ללמוד לאהוב אותו ולחיות איתו בשיתוף. שזה קשה ונוח יותר לברוח לאופציה א...

ולא . אני לא חושבת שזה קשור בהכרח לנישואי בוסר. או להעדר פגישות.
זו מציאות שקורית גם אצל חילונים--- והם כאמור בוחרים לרוב להתגרש ולמצוא מישהו אחר וזהו.
בעוד אצלינו ההעדפה היא לנסות לשמר. יש בית ילדים משפחה. הרבה מהמשותף. לא רבים או סובלים באופן מיוחד. - אז למה לפרק?!
 
נערך לאחרונה ב:
לא באה להצדיק דיבור לא מכובד. אהל אם קראת את הקטע שבו לא היה לה שום סיי ומילה על שם הבת שלה, והיחס שהיא קיבלה אז... כבוד הוא הדדי, אי אפשר לכבד מישהו שלא מכבד אותך ברמה כזו.
לא קראתי את הסיפור הזה ספיציפית

אבל יש לי שאלה. תחשבו עליה קצת.
מאוד הרבה פעמים שמעתי על נשים שאומרות בגלוי שהן בחרו לבת שלהן שם.
הבעל לא כל כך אהב או התחבר
אבל הן מאוד רצו וככה נהיה.

למה אנחנו מתייחסים מאוד בסלחנות לנשים שפחות או יותר לא נותנות לבעל סיי ומילה על שם הבת שלו
ומזדעזעים ממש כשזה מהצד ההפוך?!
 
אני מבינה את תחושותיכן לגבי הדו-שיח של השם לבת.
אבל אני הרגשתי שהוא קיבל את הרצון שלה כבדיחה מובנת מאילה מרוב שזה לא יתכן במשפחתם.
ומאידך היה עמוס ויגע כטבע הגברים לאחר לידה ותפעול בית שפשוט מיהר לתקתק עניינים.

אולי היא היתה צריכה להגיד לו שוב מילה או שתיים כדי להעלות את האבל שלה על השם שאוהבת ולא תקרא.

לעומת זאת

אישה שמקבלת תגובה שגודעת את דעתה כמו בסיפור של @dvory בהחלט לא הייתה מדברת כמו שגילה דיברה אל בעלה על רפי.
 
זה לא על השם - זה הוא וכל המשפחה רואים בה שקופה ולא רואים בכלל את הרגשות שלה, אפילו לא שמים לב אליהם.
וזה מתברר משורה לשורה.
לגבי עצם בחירת השם - השם צריך להיות מקובל גם על האב וגם על האם. חד משמעית.
 
זה לא על השם - זה הוא וכל המשפחה רואים בה שקופה ולא רואים בכלל את הרגשות שלה, אפילו לא שמים לב אליהם.
וזה מתברר משורה לשורה.
לגבי עצם בחירת השם - השם צריך להיות מקובל גם על האב וגם על האם. חד משמעית.
אז על זה טענתי.
בסגנון משפחה אירופאית יש רגשות, על אש נמוכה,
אבל הדעה הקובעת בסוף, כמובן מאיליו היא של ההורים, גם בלי מילים.

אולי גם בסיפור של הפאה בחתונה - אולי החמות לא שמה לב לעקימת האף שלה משום שגילה דיברה לפאניות והפאניות הקשיבו לחמות. אולי בהמשך הסיפור משהו פה יתחדד יותר.
 
לא קראתי את הסיפור הזה ספיציפית

אבל יש לי שאלה. תחשבו עליה קצת.
מאוד הרבה פעמים שמעתי על נשים שאומרות בגלוי שהן בחרו לבת שלהן שם.
הבעל לא כל כך אהב או התחבר
אבל הן מאוד רצו וככה נהיה.

למה אנחנו מתייחסים מאוד בסלחנות לנשים שפחות או יותר לא נותנות לבעל סיי ומילה על שם הבת שלו
ומזדעזעים ממש כשזה מהצד ההפוך?!
לא מכירה זוג שבו האישה קובעת את השם ואפילו לא נותנת לבעלה להביע את דעתו
זה נכון שלרוב לאישה יותר אכפת מה יהיה השם ולכן הבעל נותן לה להחליט מרצונו וטוב ליבו
מה שתואר בסיפור היה יחס לא מכבד בכלל מצד הבעל. ממש לא ספר אותה בכלל.
 
אני מבינה את תחושותיכן לגבי הדו-שיח של השם לבת.
אבל אני הרגשתי שהוא קיבל את הרצון שלה כבדיחה מובנת מאילה מרוב שזה לא יתכן במשפחתם.
ומאידך היה עמוס ויגע כטבע הגברים לאחר לידה ותפעול בית שפשוט מיהר לתקתק עניינים.

אולי היא היתה צריכה להגיד לו שוב מילה או שתיים כדי להעלות את האבל שלה על השם שאוהבת ולא תקרא.

לעומת זאת

אישה שמקבלת תגובה שגודעת את דעתה כמו בסיפור של @dvory בהחלט לא הייתה מדברת כמו שגילה דיברה אל בעלה על רפי.
גם אני חושבת שחלק גדול מהבעיה זה שאין מספיק תקשורת.
נכון שהיא אמרה שהיא רוצה רוני.
אבל הגיוני מאד שבמקרה של השם הוא לא חשב שהיא רצינית.
אדם שקורא לבת שלו פרל'ה, לרוב לא מסוגל לחשוב שמישהו מתכוון ברצינות לקרוא לבת שלו רוני.
וכנראה שאם היו מדברים כמו שצריך, לא היו בוחרים את השם הזה, כי גם האבא צריך לרצות את השם,
אבל כן היה מקום לרגש שלה.
ואולי היו מגיעים למשהו באמצע ששניהם מתחברים אליו.

יש ביניהם פערי מנטליות עצומים
הוא לא רואה את זה לבד (וחבל)
והיא לא מספיק מסבירה את הצד שלה (גם חבל).
מצד שני, אם הכל היה מושלם כבר בשלב הזה, על מה היה הסיפור?
 
נערך לאחרונה ב:
לא מכירה זוג שבו האישה קובעת את השם ואפילו לא נותנת לבעלה להביע את דעתו
זה נכון שלרוב לאישה יותר אכפת מה יהיה השם ולכן הבעל נותן לה להחליט מרצונו וטוב ליבו
מה שתואר בסיפור היה יחס לא מכבד בכלל מצד הבעל. ממש לא ספר אותה בכלל.
הרבה נשים מתארות . בעצמן. מצב שבו הן קבעו את השם פחות או יותר
כן נתנו לבעל להביע את דעתו . (שאם אני מבינה נכון כי לא קראתי את הסיפור גם האישה בסיפור אמרה לבעלה איזה שם היא הייתה רוצה---) החליטו בסוף מה שהן רוצות.
גם אם הבעל פחות אהב.
מן מקובלות כזו שהאישה בוחרת את השם/חייבת לאהוב אותו - והבעל דעתו פחות משנה.

למרבה המזל של הגברים שמורה להם זכות הווטו על השם מהסיבה שהם קוראים את השם בפועל :D:D
 
כי בהחלט האישה שילדה את התינוק יש לה זכות לקבוע את השם,
או לפחות להיות משפיעה בבחירת השם
תסתכלי בתורה
בדרך כלל האמא בוחרת את השם.
(ותהר ותלד ותקרא את שמו. אני מניחה גם שזו הסיבה. מינימום של הכרה בזה שהאשה יותר נושאת בעול הילודה)
 
היו עוד סיטואציות שבהן בעלה לא מתייחס אליה ולא אכפת לו מההרגשה שלה בכלל
בחתונה של הגיס- הוא אומר לה שהיא סתם עושה בעיות ולא מרוצה משום דבר.
ככה שלא הבנתי מה נטפלתן כאן ליחס שלה אליו, זה ממש הפוך,
ואי אפשר לבוא בטענות אל בן אדם שמתייחסים אליו כשקוף.
 
היו עוד סיטואציות שבהן בעלה לא מתייחס אליה ולא אכפת לו מההרגשה שלה בכלל
בחתונה של הגיס- הוא אומר לה שהיא סתם עושה בעיות ולא מרוצה משום דבר.
ככה שלא הבנתי מה נטפלתן כאן ליחס שלה אליו, זה ממש הפוך,
ואי אפשר לבוא בטענות אל בן אדם שמתייחסים אליו כשקוף.
הוא באמת לא מבין למה היא עושה בעיות
הוא גדל במשפחה שבה ההורים קובעים וזהו,
והילדים לומדים לא לעשות עניין גם אם הם לא לגמרי מרוצים.
והוא לא קולט כמה זה לא תקין.

יש לו הרבה מה ללמוד
אבל הוא לא רע.
לפחות לא ממה שקלטתי עד כה.

וגם לה יש מה ללמוד,
איך להביע את התחושות שלה, ולא רק להסתובב עם פרצוף חמוץ,
למרות שלגמרי יש לה סיבה להסתובב עם אחד כזה.

מתייחסים אליה כשקופה, וברור שזה לא תקין, אבל בינתיים לא ראיתי שהיא מנסה מספיק לדאוג לנוכחות שלה.
כלומר בצורה אפקטיבית, חוץ מלהתלונן.
(אלא אם בהמשך נראה יותר שהיא דווקא כן מנסה, ואז דעתי כנראה תשתנה)

נניח בסיפור עם השם, ברגע שהוא התעלם מהאפשרות שהיא העלתה,
(ואולי בצדק מבחינתו, כי הוא לא חשב שהיא רצינית)
היא לא הסבירה לו כמה חשוב לה להיות שותפה בבחירת השם.
היא פשוט אמרה איזה שם מבין שני השמות שהוא הציע היא לא רוצה לקרוא, וזהו.
ואז זה יושב עליה, ומוסיף עוד משקולת למה שכבר יושב עליה גם ככה.
ולא בטוח שלבעלה יש מושג מזה.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

למען הסדר הטוב-
זאת לא סקירה ספרותית אנליטית וקרה.
המלאי שלי עדיין לא התברך בתכונות הנדרשות הללו, לצערי.

אילו הגיגים. הגיגים נרגשים שנשפכו ובאו בעקבות קריאת הסיפור.
אוהדי רותי קפלר, עולו והיתכנסו דכאן, על מנת לחגוג יחד את היצירה החדשה והיפה הזאת😊
________________________________________________________

הבית | רותי קפלר. התפרסם במוסף סיפורים של עיתון משפחה סוכות תשפ"ו.

בסיפור הקצר מידי הזה - דודי חוזר אלינו.
(למה היא לא פרגנה עוד כמה אלפי מילים? אני בטוחה שמשפחה היו מסכימים!)

הפעם הוא הגיבור. גיבור מריר ועצוב למדי.
וזאת גם התשובה לשאלת המילון דולר: מה נסגר עם דודי ויפהל'ה?
כש-שניה לפני האור הסתיים, הם התנדנדו בהרבה צמתים מסוכנים.

אז כרגע דודי רווק בודד, חי בחדרון קטן בדירת שותפים, מתנדנד בין חייו המודרניים לבין הגעגועים למשפחה ולקהילה.
מעבר להגשה הספרותית היפה, רותי מגישה לנו נושא יחסית חדש ולא מדובר:
חייו של הגרוש החרדי. לא חסרים ספרים על הגרושות, ב"ה, תופעה מבורכת של השנים האחרונות.
הגיע העת הזאת.

בנוסף לדודי, רותי זורקת לקוראים המעולפים מגעגוע פרורי מידע על שאר הדמויות:
אמא של דודי נשארה מרובעת, שמרנית ותקועה. מצער לקרוא את זה, אבל היה צפוי.
נחמי עדיין נחמי, בתוספת תינוקת חדשה וצווחנית, שיירת נשואים חתנים וכלות, ומלאי ילדים בוגרים ועצמאים.
נשמע שהמשפחה הזאת במקום טוב מאוד. מאושרת.
הזוג הצעיר והחמוד מתגורר בנווה צנוברים. כן, הם עברו בסוף (!)
ומה שלום מירי והאוזן המושתלת? מה שלום היחסים בינה לבין גדליה? טוב, אל תגזימו. נשארו כמה סודות לחלום עליהם בלילה.

ונחזור לגיבור סיפורינו.
דודי לא חוזר בתשובה, הוא עדיין דודי.
הוא גם לא מתכנן לחזור, לצערה הרב של אימו.

והוא עדיין בסדר. רותי מכילה את הדרך אותה הוא בחר לחיות. בלי ביקורת ובלי לעג.
אבל-
בגלל המסלול שהוא בחר, הוא נאלץ לספוג את ההשלכות הקלאסיות.
יפהל'ה עוזבת אותו. הוא פוגש את אביטל פעם בשבועיים.
המשפחה המורחבת לא מצליחה לבלוע אותו באמת, והתמיכה שלהם לא מספקת.

הוא בודד.

את גדליה, נחמי וחיה אנחנו פוגשים ברגעים משפחתיים קסומים,
וההשוואה הבלתי נמנעת מעצימה את הבדידות של דודי, על רקע הבחירות של חייו.

אבל תכלס, לוז העניין שלשמו פתחתי את הנושא הזה:

אני חושבת שאת הסיפור הזה גדליה שכח למרקר ולשכוח למערכת להגהה.
היו רגעים שפשוט סגרתי את המוסף והצצתי לכריכה- האם אני קוראת סיפור שנכתב ע"י סופרת חרדית, בהוצאה חרדית?

העניין הוא שלא צונזרו מחשבות. לא צונזרו רגשות. לא צונזרו התרחשויות.

דודי שותה קוקטיילים ובירות בבר במחנה יהודה. דודי מקלל. טוב, הקללות מצונזרות. אבל הבנו את העיקרון טוב מאוד😊
דודי חי בדירת שותפים במגדל בקומה שבע עשרה.
דודי חושב הרבה על יפהל'ה, למרות שהם התגרשו, ועפ"י חוקי הספר החרדי-
ברגע שנתת גט שכחת שהיית נשוי אי פעם, בטח לא לדמות נשית ממשית. ובטח אין לה שם ומטען זיכרונות.

ועל זה רציתי לכתוב.

הסיפור העניק לי רגעים של חוויה ספרותית מענגת. שילוב של כתיבה נדירה, וחיים אמיתיים ומקורקעים.
גיבור הסיפור חווה תהליך של צמיחה מתוך כאב,
אבל הכאב הוא לא התמודדות שטחית ומתוייגת שנוגעת כמו תמיד רק בכותרות ובסטיגמות,
אלא נקודות קטנות ומשמעותיות שפוגשות את חיי הגרוש החרדי, שמאלצות אותו לגדול.
אגב הוא גדל, תודה לקל ותודה לרותי שהשאירה אותנו בטעם טוב.
וזה גם מוסר ההשכל של הסיפור:
הבית. הבית האישי אותו אתה כן יכול להרים, למרות החסר.

יש פה גם קריאת משנה לשאר האנושות, הורים, אחים ואחיות:
שימו לב לסוגיית השהות בשבתות של הגרוש או הגרושה. בודד להם. אתם לגמרי יכולים לעזור בעניין הזה.

_______________________________________________________________

תודה ל

Ruti Kepler@ על סיפור חג מענג. על ההצצה לחיים של דמויות שאהבתי כל כך.

מוזמנים לסחוט את דמו של הסיפור עד תום, לסתור ולבקר. מחכה לקרוא אתכם -
דבר אחד אני יכולה לומר בגנות הספר הזה:
אסור לקנות אותו בימים הנוראים.
אבל זה בדיוק מה שעשיתי בטעותי, ואחרי כמה פרקים ומגוון פרצי צחוק בלתי נשלטים (שסובבו אליי כמה ראשים מופתעים) - הבנתי שעליי לגנוז אותו לימי זמן שמחתנו.
כמובן, הוא לא זכה ללוות אותי לתוכם - כבר בשבת האזינו זכו בני משפחתי להאזין לפרצי צחוק נוספים וכמובן - לציטוטים נבחרים ("אמא, מה כל כך מצחיק??") - וסיימתי אותו עוד לפני ששלושה כוכבים שלחו אותי לימי המעשה המועטים שטרם חג האסיף.
וכמובן - לבלגן המייצג שלנו, שמי ייתן ויהיה אסיף.
***
רותי קפלר, הסופרת והאמא של האמא של הבלגן, מציינת בתודות שהסיפורים לא מבוססים על המשפחה שלה. והיא מציינת שסיפור הספה הקרועה היה באמת, אבל לא מגלה אצל מי.
ובכן, עליי להתוודות כאן: הסיפור הזה התרחש אצלנו, כמעט ככתבו וכלשונו (למעט שינויים ספרותיים פה ושם). רק שאין לי מושג מי הביא אותו לידיעת הסופרת המהוללה, שאיתה לא זכיתי לערוך היכרות אישית...

[ואם אתם מעוניינים לשמוע אנקדוטת המשך לסיפור הנ"ל, מוזמנים לקרוא את הסוגריים:
הספה שלנו ז"ל ירדה לעולמה ליד הפח בערב פסח אחד, לאחר שנוערה היטב מכל מה שהתחבא בחור שלה, כמובן - חור שהגיע עד לקרקיעתה.
ואז, דקות ספורות אחר כך, ילד משתמט מעבודות הפסח, שהעדיף לשבת על החלון, הזעיק אותנו אליו בקריאות.
ולנגד עינינו נגלה המחזה הבא: הספה שלנו, זו שכבר לא יכלה עוד לשמש אותנו, ננשאת בידי שני סודנים גברתנים. אחד מחזיק אותה מקדימה - והשני ראשו מציץ הישר מתוך החור הענק, ומשם הוא סוחב את הספה...]
***
ובכן, באמת אין לי מושג אילו מצלמות נסתרות הציבה רותי בביתנו (בעצם אין סיכוי שזה מה שהיא עשתה - אחד הילדים ודאי כבר היה מוצא את המצלמות הללו ומשחק ו/או מפרק אותן...) - בכל אופן, הזדהיתי מאוד עם הרבה מהתיאורים בספר (גם אם למפלצת שלנו קוראים בשם אחר - אולי יבוא יום ואספר עליה), ובתיאורים אחרים נאנחתי לרווחה, נו, אצלנו זה לא כל כך נורא... (אבל לא את כל מה שנורא אצלנו מצאתי בספר, שתדעו.)
אצלי עדיין מכשפת הסדר מנסה להשתלט על הזירה, מתהדרת בכל מיני שיטות מיסוך צדקניות (על אוזניות שמעבירות שיעור תורה ומעבירות בנחת את הסדר - שמעתם?) אבל היא לומדת להתאזן אט אט.
עד הפעם הבאה שמפלצת הבלגן מחסלת עוד מקלף. או עט. או "אישור לערב כיתה שצריך להביא אותו חתום עד מחר, אמא! אה, ואני גם אמורה להביא מקלף, אנחנו מכינות צ'יפס".
***
אבל בואו נדבר גם על הרגעים שבהם הספר העלה בי דמעות.
לא דמעות צחוק, דמעות התרגשות.
הפרק שמשווה בין מבחן הגמר לבין מבחן החיים, למשל?
דמעות. של הבנת האמת של החיים. שבהם מצוי המבחן האמיתי.
או התובנה הפשוטה לכאורה, על אלה שעומדים מאחורי הבלגן - האוצרות שחנן אותנו ה' ושלא היינו מוותרים עליהם?
לחלוח בעיניים. (טוב, אולי גם כי בדיוק אחד מהאוצרות האלה שוב פילח מעדן מהמקרר, והחל להאכיל בו את עצמו ואת הרצפה. אבל באמת שהוא אוצר מתוק, ולא רק בגלל המעדן הדבוק ללחייו!)
אין ספק - בתוך כל ההומור הרב, רותי לא שכחה להכניס גם את העומק הרגשי ומעבר לו שהיא אלופה בו.
ואני מודה לה גם על כך.
***
ומילה על הכריכה, היצוקה (שוב) באומנות זכוכית:
היא מדהימה ומבטאת לגמרי את מה שהתבקש ממנה (וגם משכה עיניים סקרניות מילדי הבלגן הפרטיים שלי) -
אבל דבר אחד אני לא מבינה: איך אומנות זכוכית כזו יכולה לשרוד בבית של הבלגן??
***
הייתי יכולה להגג כך עוד ועוד, אבל מה לעשות שהעט בדיו עומד להיגמר, והמפלצת הפרטית שלנו בלעה את כל שאר העטים?

(טוב, נו, על מי את עובדת, גברת, כולנו יודעות שאת משתמשת במקלדת...
מפלצת בלגן שלי, את שומעת?? המקלדת שלי, וכל המחובר אליה, היא מחוץ לתחום שלך לגמרי, מובן?
נו, אם המפלצת שלי קלטה את זה - אולי יש סיכוי שהיא תהפוך יום אחד למפלצת סדר, ותייצר לנו ספר המשך ל"אמא של הבלגן"...)




קישור לביקורת האישית שכתבתי על הספר הקודם היצוק בזכוכית:
וכמובן, תיוג של האמא של הספר הזה:
@Ruti Kepler

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה