פנאי קרוב ככל שתרצי- רותי קפלר

זה אחד הדברים המדהימים בעיני, את יכולה לראות בכל משפחה בחורים שהיו נמושות לפני החתונה, חלשים וחסרי בטחון עצמי
וכמה שנים אחרי החתונה - את לא מזהה את הבן אדם!
האישה נותנת לו גב, ובטחון ועוצמה, הוא מנהל בית! הוא המלך של אשתו והילדים שלו!
זה פשוט וואו! וזה מרגש אותי עד דמעות כל פעם מחדש.
זה דבר יפה
אבל זה יכול להיות גם הפוך שהאישה הגיעה עם חוסר ביטחון עצמי והבעל הוא זה שנתן לה גב ועשה אותה מלכה.
 
זה דבר יפה
אבל זה יכול להיות גם הפוך שהאישה הגיעה עם חוסר ביטחון עצמי והבעל הוא זה שנתן לה גב ועשה אותה מלכה.
יותר קל להפוך אישה חסרת בטחון למלכה
מאשר להפוך אישה שתלטנית למלכה.
 
תאמת לא קראתי את הספר, אז אין לי מושג על מה את מדברת ..
זה לא קשור לספר,

כשאישה מגיעה עם בטחון עצמי בשמים, עם רצון לשלוט ועצמאות יתר
יותר קשה לבעלה להשפיע עליה לטובה, הוא לא מרגיש שהוא מוביל ויש לו מה לתרום.

דווקא אישה חסרת בטחון שנתמכת ונסמכת על בעלה, נותנת לו תחושה שהוא גבר, והוא אלוף ויש לו אחריות.
 
דווקא אישה חסרת בטחון שנתמכת ונסמכת על בעלה, נותנת לו תחושה שהוא גבר, והוא אלוף ויש לו אחריות.
גבר מרגיש אם זה באמת שאין לה ביטחון עצמי או שהיא סתם נהנית מיזה שהוא שם בשבילה ..

לפי דעתי וזה לא קשור לספר זה צריך להיות הדדי, כל אחד נותן לשני את הצורך שלו - לבעל כבוד ולאישה אהבה.
וגם זה ששתיהם צריכים אחד את השני בכל מיני מקומות שבהם יש להם פחות ביטחון. אבל לא רק שזה יגיע מיצד אחד ..
ואם זה ככה אז כל הכבוד
 
גבר מרגיש אם זה באמת שאין לה ביטחון עצמי או שהיא סתם נהנית מיזה שהוא שם בשבילה ..

לפי דעתי וזה לא קשור לספר זה צריך להיות הדדי, כל אחד נותן לשני את הצורך שלו - לבעל כבוד ולאישה אהבה.
וגם זה ששתיהם צריכים אחד את השני בכל מיני מקומות שבהם יש להם פחות ביטחון. אבל לא רק שזה יגיע מיצד אחד ..
ואם זה ככה אז כל הכבוד
זה גלגל שלשניהם יש אחריות לסובב אותו
 
לדעתי זה לאוו דווקא מביא שמי שלא מתחתן בשידוך מתגרש
אלא יותר שדודי התחתן עם יפהלה (יפית) כשהוא היה במצב של מחפש את עצמו, עוד לא סגור מה הוא רוצה מעצמו
איך יצליח לדעת מה הוא רוצה מבת זוג?
ואיזה סוג אישה הוא רוצה אם עדיין לו החליט אלו חיים הוא רוצה לנהל ואיזה משפחה הוא רוצה? מאוד הגיוני שברגע שהתייצב קצת אשתו כבר לא תתאים לו.
זה המציאות
 
איזה סיפור זה על משה ואיידי?
נשמע מעניין, מה פספסתי?
לחיות וחצי.
סיפור שכשהוא יצא הוא דיבר על העתיד -
שנת תשפ"ה.
מדבר על גזענות.
ועל שורי אחת, שהיא חסידה, ויש לה בנות דודות ספרדיות שלא קיבלו אותן.
במקביל יש רעידת אדמה ? ויש בלאגן בארץ.

ואם אני לא טועה, אמא של שורי היא ספרדיה. ומוישה, אח של בעלה, חושב לעצמו באיזה פעם אחת כשאפרת, אמא של שורי, מסבירה לילדים על ארה"ב, שבהתחלה שאח שלו התחתן כולם דיברו עליו מאחורי הגב על זה שהוא התחתן עם ספרדיה, אבל הוא אומר לעצמו שמסתבר שזו לא עסקה כל כך גרועה, כי היא לא נבערת...
לעומת אשתו (איידי) שמה שמעניין אותה זה בגדים וסלטים​


קראתי את זה ממזמן, כך שאני לא זוכרת לפרטי פרטים,
אבל אחד הספרים היפים.
 
נערך לאחרונה ב:
האם ניתן לקרוא את פרק ההמשך על דודי ויפהל'ה
במוסף הסיפורים של 'משפחה'
ולהבין את העלילה מבלי להכיר את הספר המקדים?
 
האם ניתן לקרוא את פרק ההמשך על דודי ויפהל'ה
במוסף הסיפורים של 'משפחה'
ולהבין את העלילה מבלי להכיר את הספר המקדים?
במקרה כזה יבינו רק את המסר שהסופרת רצתה להעביר בסיפור הזה,
בלי כל האינטירגות של ההשלכה של זה על הספר הקודם.
 
אז המשמעות היא שיש מה לקרוא אותו ללא הידע המקדים?
תלוי אם מעניין אותך המסר שהאדם יכול למצוא את האוצר אצלו בבית, ולא רק מתחת לגשר - שזה המסר כסיפור עצמאי.
או המסרים האחרים שקשורים לספר הקודם.
 
תלוי אם מעניין אותך המסר שהאדם יכול למצוא את האוצר אצלו בבית, ולא רק מתחת לגשר - שזה המסר כסיפור עצמאי.
או המסרים האחרים שקשורים לספר הקודם.
שניהם חשובים ומעניינים
סומכים על @Ruti Kepler
שזה גם זה שווה קריאה.
 
קראתי את הסיפור אחרי האשכול פה.
קצת לא מבינה על מה יצא הקצף. רותי מספרת מציאות שקיימת המון בקרב הציבור החסידי מודרני.
נכון שבא לנו יותר לשמוע איך הם כן ילדים גדולים ולומדים את החיים. זה לא קרה. (אף שלדעתי זה נישה שראינו קצת בסיטואציות ב'שנייה לפני האור').
על כל מקרה דודי מתואר כרווק עגום , כמו המציאות שהוא מתמודד איתה.
ויחד עם זאת בתהליך התפקחות שחייב מתי שהוא לקרות לכל אדם מחפש.
הסוף מדהים. מסביר לו שאף אחד שוב לא מתיימר לקחת אחריות על חייו (אם נוציא את אמא שלו לרגע)
לא האחים שלו יצילו אותו. ורק הוא יעניק לבת שלו את הצביון ואת דמות האבא.-
טובה או רעה- זה בידו.
שאפו ל @Ruti Kepler .על עוד סיפור חף מקלישאות.
 
הסיפור לא אמר ש’חוץ מחרדים כולם בוגדים ומסוממים’.
הוא הביא תיאור של פירוק מסגרות, שנוטה לקרות יותר, יחסית, אצל כאלו שמלכתחילה היו במקומות פחות יציבים.
במקביל, הגישה של ’להגשים ולממש את עצמי’ שמקדשת אינדבידואל, נותנת את אותותיה גם בשיעורי גירושין.

סטטיסטיקה לא כיפית אינה הופכת, עדיין, לטמטום.
אם מדברים על יציבות - אז דוקא נחמי ייצגה את החלק הפחות יציב נפשית בעיני..
 
אם מדברים על יציבות - אז דוקא נחמי ייצגה את החלק הפחות יציב נפשית בעיני..
ממממ?

מי הם אלו היציבים נפשית בעיניך..?
כלומר, יצורים דו רגליים הם בדרך כלל לא יציבים נפשית, זה חלק ממה שמאפיין את היותם בני אדם..
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

למען הסדר הטוב-
זאת לא סקירה ספרותית אנליטית וקרה.
המלאי שלי עדיין לא התברך בתכונות הנדרשות הללו, לצערי.

אילו הגיגים. הגיגים נרגשים שנשפכו ובאו בעקבות קריאת הסיפור.
אוהדי רותי קפלר, עולו והיתכנסו דכאן, על מנת לחגוג יחד את היצירה החדשה והיפה הזאת😊
________________________________________________________

הבית | רותי קפלר. התפרסם במוסף סיפורים של עיתון משפחה סוכות תשפ"ו.

בסיפור הקצר מידי הזה - דודי חוזר אלינו.
(למה היא לא פרגנה עוד כמה אלפי מילים? אני בטוחה שמשפחה היו מסכימים!)

הפעם הוא הגיבור. גיבור מריר ועצוב למדי.
וזאת גם התשובה לשאלת המילון דולר: מה נסגר עם דודי ויפהל'ה?
כש-שניה לפני האור הסתיים, הם התנדנדו בהרבה צמתים מסוכנים.

אז כרגע דודי רווק בודד, חי בחדרון קטן בדירת שותפים, מתנדנד בין חייו המודרניים לבין הגעגועים למשפחה ולקהילה.
מעבר להגשה הספרותית היפה, רותי מגישה לנו נושא יחסית חדש ולא מדובר:
חייו של הגרוש החרדי. לא חסרים ספרים על הגרושות, ב"ה, תופעה מבורכת של השנים האחרונות.
הגיע העת הזאת.

בנוסף לדודי, רותי זורקת לקוראים המעולפים מגעגוע פרורי מידע על שאר הדמויות:
אמא של דודי נשארה מרובעת, שמרנית ותקועה. מצער לקרוא את זה, אבל היה צפוי.
נחמי עדיין נחמי, בתוספת תינוקת חדשה וצווחנית, שיירת נשואים חתנים וכלות, ומלאי ילדים בוגרים ועצמאים.
נשמע שהמשפחה הזאת במקום טוב מאוד. מאושרת.
הזוג הצעיר והחמוד מתגורר בנווה צנוברים. כן, הם עברו בסוף (!)
ומה שלום מירי והאוזן המושתלת? מה שלום היחסים בינה לבין גדליה? טוב, אל תגזימו. נשארו כמה סודות לחלום עליהם בלילה.

ונחזור לגיבור סיפורינו.
דודי לא חוזר בתשובה, הוא עדיין דודי.
הוא גם לא מתכנן לחזור, לצערה הרב של אימו.

והוא עדיין בסדר. רותי מכילה את הדרך אותה הוא בחר לחיות. בלי ביקורת ובלי לעג.
אבל-
בגלל המסלול שהוא בחר, הוא נאלץ לספוג את ההשלכות הקלאסיות.
יפהל'ה עוזבת אותו. הוא פוגש את אביטל פעם בשבועיים.
המשפחה המורחבת לא מצליחה לבלוע אותו באמת, והתמיכה שלהם לא מספקת.

הוא בודד.

את גדליה, נחמי וחיה אנחנו פוגשים ברגעים משפחתיים קסומים,
וההשוואה הבלתי נמנעת מעצימה את הבדידות של דודי, על רקע הבחירות של חייו.

אבל תכלס, לוז העניין שלשמו פתחתי את הנושא הזה:

אני חושבת שאת הסיפור הזה גדליה שכח למרקר ולשכוח למערכת להגהה.
היו רגעים שפשוט סגרתי את המוסף והצצתי לכריכה- האם אני קוראת סיפור שנכתב ע"י סופרת חרדית, בהוצאה חרדית?

העניין הוא שלא צונזרו מחשבות. לא צונזרו רגשות. לא צונזרו התרחשויות.

דודי שותה קוקטיילים ובירות בבר במחנה יהודה. דודי מקלל. טוב, הקללות מצונזרות. אבל הבנו את העיקרון טוב מאוד😊
דודי חי בדירת שותפים במגדל בקומה שבע עשרה.
דודי חושב הרבה על יפהל'ה, למרות שהם התגרשו, ועפ"י חוקי הספר החרדי-
ברגע שנתת גט שכחת שהיית נשוי אי פעם, בטח לא לדמות נשית ממשית. ובטח אין לה שם ומטען זיכרונות.

ועל זה רציתי לכתוב.

הסיפור העניק לי רגעים של חוויה ספרותית מענגת. שילוב של כתיבה נדירה, וחיים אמיתיים ומקורקעים.
גיבור הסיפור חווה תהליך של צמיחה מתוך כאב,
אבל הכאב הוא לא התמודדות שטחית ומתוייגת שנוגעת כמו תמיד רק בכותרות ובסטיגמות,
אלא נקודות קטנות ומשמעותיות שפוגשות את חיי הגרוש החרדי, שמאלצות אותו לגדול.
אגב הוא גדל, תודה לקל ותודה לרותי שהשאירה אותנו בטעם טוב.
וזה גם מוסר ההשכל של הסיפור:
הבית. הבית האישי אותו אתה כן יכול להרים, למרות החסר.

יש פה גם קריאת משנה לשאר האנושות, הורים, אחים ואחיות:
שימו לב לסוגיית השהות בשבתות של הגרוש או הגרושה. בודד להם. אתם לגמרי יכולים לעזור בעניין הזה.

_______________________________________________________________

תודה ל

Ruti Kepler@ על סיפור חג מענג. על ההצצה לחיים של דמויות שאהבתי כל כך.

מוזמנים לסחוט את דמו של הסיפור עד תום, לסתור ולבקר. מחכה לקרוא אתכם -
דבר אחד אני יכולה לומר בגנות הספר הזה:
אסור לקנות אותו בימים הנוראים.
אבל זה בדיוק מה שעשיתי בטעותי, ואחרי כמה פרקים ומגוון פרצי צחוק בלתי נשלטים (שסובבו אליי כמה ראשים מופתעים) - הבנתי שעליי לגנוז אותו לימי זמן שמחתנו.
כמובן, הוא לא זכה ללוות אותי לתוכם - כבר בשבת האזינו זכו בני משפחתי להאזין לפרצי צחוק נוספים וכמובן - לציטוטים נבחרים ("אמא, מה כל כך מצחיק??") - וסיימתי אותו עוד לפני ששלושה כוכבים שלחו אותי לימי המעשה המועטים שטרם חג האסיף.
וכמובן - לבלגן המייצג שלנו, שמי ייתן ויהיה אסיף.
***
רותי קפלר, הסופרת והאמא של האמא של הבלגן, מציינת בתודות שהסיפורים לא מבוססים על המשפחה שלה. והיא מציינת שסיפור הספה הקרועה היה באמת, אבל לא מגלה אצל מי.
ובכן, עליי להתוודות כאן: הסיפור הזה התרחש אצלנו, כמעט ככתבו וכלשונו (למעט שינויים ספרותיים פה ושם). רק שאין לי מושג מי הביא אותו לידיעת הסופרת המהוללה, שאיתה לא זכיתי לערוך היכרות אישית...

[ואם אתם מעוניינים לשמוע אנקדוטת המשך לסיפור הנ"ל, מוזמנים לקרוא את הסוגריים:
הספה שלנו ז"ל ירדה לעולמה ליד הפח בערב פסח אחד, לאחר שנוערה היטב מכל מה שהתחבא בחור שלה, כמובן - חור שהגיע עד לקרקיעתה.
ואז, דקות ספורות אחר כך, ילד משתמט מעבודות הפסח, שהעדיף לשבת על החלון, הזעיק אותנו אליו בקריאות.
ולנגד עינינו נגלה המחזה הבא: הספה שלנו, זו שכבר לא יכלה עוד לשמש אותנו, ננשאת בידי שני סודנים גברתנים. אחד מחזיק אותה מקדימה - והשני ראשו מציץ הישר מתוך החור הענק, ומשם הוא סוחב את הספה...]
***
ובכן, באמת אין לי מושג אילו מצלמות נסתרות הציבה רותי בביתנו (בעצם אין סיכוי שזה מה שהיא עשתה - אחד הילדים ודאי כבר היה מוצא את המצלמות הללו ומשחק ו/או מפרק אותן...) - בכל אופן, הזדהיתי מאוד עם הרבה מהתיאורים בספר (גם אם למפלצת שלנו קוראים בשם אחר - אולי יבוא יום ואספר עליה), ובתיאורים אחרים נאנחתי לרווחה, נו, אצלנו זה לא כל כך נורא... (אבל לא את כל מה שנורא אצלנו מצאתי בספר, שתדעו.)
אצלי עדיין מכשפת הסדר מנסה להשתלט על הזירה, מתהדרת בכל מיני שיטות מיסוך צדקניות (על אוזניות שמעבירות שיעור תורה ומעבירות בנחת את הסדר - שמעתם?) אבל היא לומדת להתאזן אט אט.
עד הפעם הבאה שמפלצת הבלגן מחסלת עוד מקלף. או עט. או "אישור לערב כיתה שצריך להביא אותו חתום עד מחר, אמא! אה, ואני גם אמורה להביא מקלף, אנחנו מכינות צ'יפס".
***
אבל בואו נדבר גם על הרגעים שבהם הספר העלה בי דמעות.
לא דמעות צחוק, דמעות התרגשות.
הפרק שמשווה בין מבחן הגמר לבין מבחן החיים, למשל?
דמעות. של הבנת האמת של החיים. שבהם מצוי המבחן האמיתי.
או התובנה הפשוטה לכאורה, על אלה שעומדים מאחורי הבלגן - האוצרות שחנן אותנו ה' ושלא היינו מוותרים עליהם?
לחלוח בעיניים. (טוב, אולי גם כי בדיוק אחד מהאוצרות האלה שוב פילח מעדן מהמקרר, והחל להאכיל בו את עצמו ואת הרצפה. אבל באמת שהוא אוצר מתוק, ולא רק בגלל המעדן הדבוק ללחייו!)
אין ספק - בתוך כל ההומור הרב, רותי לא שכחה להכניס גם את העומק הרגשי ומעבר לו שהיא אלופה בו.
ואני מודה לה גם על כך.
***
ומילה על הכריכה, היצוקה (שוב) באומנות זכוכית:
היא מדהימה ומבטאת לגמרי את מה שהתבקש ממנה (וגם משכה עיניים סקרניות מילדי הבלגן הפרטיים שלי) -
אבל דבר אחד אני לא מבינה: איך אומנות זכוכית כזו יכולה לשרוד בבית של הבלגן??
***
הייתי יכולה להגג כך עוד ועוד, אבל מה לעשות שהעט בדיו עומד להיגמר, והמפלצת הפרטית שלנו בלעה את כל שאר העטים?

(טוב, נו, על מי את עובדת, גברת, כולנו יודעות שאת משתמשת במקלדת...
מפלצת בלגן שלי, את שומעת?? המקלדת שלי, וכל המחובר אליה, היא מחוץ לתחום שלך לגמרי, מובן?
נו, אם המפלצת שלי קלטה את זה - אולי יש סיכוי שהיא תהפוך יום אחד למפלצת סדר, ותייצר לנו ספר המשך ל"אמא של הבלגן"...)




קישור לביקורת האישית שכתבתי על הספר הקודם היצוק בזכוכית:
וכמובן, תיוג של האמא של הספר הזה:
@Ruti Kepler

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה