כללי קרקוטרה מתאימה

הירשם עכשיו!
  • פותח הנושא BRO
  • פורסם בתאריך
  • הוסף לסימניות
  • #1
מכירים את התמונה של האמא שמדברת בטלפון ומסביבה עשרות שפורפרות, הקרקטורה הזו היתה מתפרסמת המון בעיתון משפחה, אני צריכה אותה עכשיו לתחפושת של תשעה קבין של דיבור.
אשמח מאד אם יש לכם להביא לי
תודה מראש
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
לאף אחת אין? או שאני לא מספיק ברורה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
נראה לי שזה של יוני
אם כן,
אפשר להשיג בביתו.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
עליך להתחבר או להירשם כדי להשיב כאן.

אשכולות דומים

  • 285
    • א
    שיתוף - לביקורת מי היה מאמין שהעולם לתוכו גדלתי נחשב 'נוסטלגיה'.
  • א. פרי //
    • לפני כמה עשרות שנים, כשהייתי בכיתה ד' נסענו עם הכתה לטיול בגן החיות.
    למדתי אז בבית יעקב מרכז בירושלים, בשכונת גאולה.
    כדי שיקבלו אותי ללמוד שם היתה צריכה אימי להתחנן ולבכות במזכירות, כי לא רצו לקבל ספרדיות (אולי בצדק.. רק לא היה באזור בית ספר אחר). אמא שלי מאוד רצתה שאלמד קרוב לבית, כך היתה הולכת מידי יום לבית הספר יושבת שעות במזכירות בוכה כדי שיקבלו אותי (מעניין שעשרות שנים אחרי, אני צריכה להתחנן שיקבלו את ספרי להפצה בהוצאות לאור).
    בקיצור, יום אחד באו למקום אנשי תקשורת לסקר את העניין הזה, ובית הספר נכנע או שלא, אבל כן נכנסתי ללמוד שם איכשהו...

    באופן אישי לא הרגשתי קיפוח עדתי כ"כ, אולי מכיוון שגם בתוך הספרדים נחשבנו סוג ב'.
    ככה זה היה בעבר, היו משום-מה מעמדות.
    אנחנו נחשבנו - לדעתי - כמעט בתחתית המעמד בשרשרת המעמדות.
    כך לדעתי - באותה תקופה לא היו יחסי ציבור טובים, ולא רק זה גם אני ואחיותי די צחקנו על העדה של עצמנו, יחד עם זה שלא יחסנו לעצמנו עדה כלשהי, לא הסתובבתי מתוך מחשבה שאני שייכת למגזר מסוים... היו לי בעיות אחרות מלבד מחשבות איזו עדה אני.
    בכל מקרה לא היו לנו ציפיות מהסביבה, כי לא הרגשנו שיש בזה עניין יוצא דופן, כך שלא כל כך עניין אותי אם יש קיפוח.
    אם אנשים נהנים לקפח - שיערב להם.

    בקיצור, באותו יום חזרנו מהטיול, אני הייתי טיפוס מופנם, התמודדתי עם אילמות סלקטיבית בגלל שהתביישתי בגמגום שלי וגם התפדחתי מהצל של עצמי.

    בכיתה שלי היתה ילדה דחויה יותר ממני, בת למשפחה עולים חדשים שלא הכירה את השפה והמנטליות, היא לא דיברה בכלל ולא קיימה אינטרקציה עם אף אחת.
    כשחזרנו לכתה, מהטיול, שמתי לב שהיא לא נמצאת.
    מיד חשבתי אולי נשארה בגן החיות.
    דמיינתי אותה מבוהלת, לא מצליחה לתקשר ולבקש עזרה.
    התגברתי על חרדתי ונגשתי למורה ואמרתי לה שלא ראיתי את דיצה.(שם בדוי)
    זה היה סוף יום, כולם התארגנו לחזור לבית, המורה דאגה כמובן וביקשה שנלך להתקשר אליה.

    הלכתי לטלפון ציבורי שהיה במבנה ליד הסמינר החדש (באותה תקופה במבנה של הסמינר החדש היה סמוך לבית יעקב מרכז שם למדתי).
    הקו השמיע צליל של שפופרת שלא הניחו אותה כמו שצריך, כמו צליל תפוס.
    חזרתי למורה ואמרתי שהקו לא עובד והצעתי לה שאלך לבית של החברה לראות אם היא הגיעה.
    המורה ביקשה משתי בנות להתלוות אלי, הן הסכימו.
    היינו אחרי טיול מפרך וכל אחת רצתה כבר לחזור לבית, אבל הבנו שצריך ללכת לראות מה עם דיצה.
    המורה אמרה שהיא צריכה ללמד כעת שיעור בסמינר כך שנחזור חזרה להודיע לה מה קורה עם דיצה.
    המרחק היה רב יחסית נניח קצת פחות מללכת מהתחנה המרכזית בירושלים עד שוק מחנה יהודה (רק בסמטאות).
    הלכנו אני ועוד שתי חברות לבית שלה, נקשנו בדלת, שאלנו אם הגיעה לבית ואחיות שלה ואמרו לנו שכן, היא הגיעה לבית.
    כעת היינו צריכות לחזור על עקבותינו לומר למורה שהכל בסדר.
    התחלנו ללכת, הדרך היתה מפרכת כפליים, השמש הירושלמית שלחה קרניים ללא רחם, רציתי כבר לחזור לבית והבנתי שגם חברותי בטח רוצות להגיע לבית לארוחה חמה, והן גרות יותר רחוק ממני!
    ובכלל, למה שלושתנו נעשה את הדרך למורה אם אפשר שרק אחת תגיע להודיע למורה את הבשורה הטובה?

    המחשבה הזו היתה פשוטה: אם מספיק שרק אחת תחזור להודיע למורה, זאת יכולה להיות אני כי אני גרה יותר קרוב לבית הספר..
    "אני חושבת שלא צריך שכולנו נלך למורה" אמרתי בקול מתנשף, "אני יכולה ללכת לבד".
    "את בטוחה?" שאלו אותי.
    "כן, לכו לבית, אסתדר", השבתי.
    הן נענו בשמחה להצעה, ואני המשכתי לבית הספר, סך הכל זו היתה אשמתי שהחלטתי לדמיין שדיצה נשארה בגן החיות התנכי...
    כשהגעתי לבית הספר, נכנסתי לתוך המבנה הענק שהיה ריק, פסעתי במסדרונות בין כיתות ריקות, מחפשת כתה מאוכלסת, לא ידעתי באיזו כתה המורה, כי היה אסור לנו להסתובב בסמינר כך שלא הכרתי את האזור.
    בכל זאת חיפשתי את הכתה עד שמצאתי.
    דפקתי על הדלת, וראיתי כתה מלאה בבנות ענקיות (כשאת בבית ספר בנות הסמינר נראות לך מאוד ענקיות בלי פרופורציה, אפילו יותר מהמורות) המורה שמחה לקראתי כי היא כנראה דאגה מאוד וסיפרה לבנות על דאגתה.
    ראיתי את תחושת הרווחה שלה ששמעה שהכל בסדר.
    היא קראה לי להיכנס לספר לה מה קרה, ואני, סמוקה ומתנשפת, בקושי הצלחתי להוציא מילה...
    חמודה המורה וחמודות הבנות, הן שמחו לשמוע הבשורה הטובה שהכל בסדר, ושוחררתי משם חזרה לביתי.
    הרגשתי אמנם חוסר נעימות שעמדתי מול הכתה הענקית במצב כה עלוב, אבל בה בעת חשתי נהדר עם עצמי, כי הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון.
    נכון שהיה לי יותר קל אם חברותי היו באות איתי, אבל שמחתי שלקחתי אחריות ושחררתי אותן מהתפקיד הזה, כי באמת היה מספיק שרק אני אעשה זאת.

    *
    אין לסיפור הזה פואנטה או מוסר מלבד אווירת ילדות מקסימה של פעם.
    היום אני רואה את העולם החדש, עולם מסודר יותר. ממה שהיה בילדותי.
    רוב האנשים גרים כיום בבתים חדשים ויש נוחות בהרבה תחומים, אנחנו גדלנו וגרנו רוב הזמן בדירות ישנות עם חוויות מאתגרות.
    בנוסף, עברנו דירה. פעמים רבות יחסית..
    רוב האנשים מכירים סביבה אחת, אנחנו הכרנו המון תרבויות: סבתא שדיברה בוכרית ורוסית והיתה לה מנטליות בוכרית רוסית (זה מרתק מאוד), אחיה ואחיותיה (ששרדו, היו לה אחים שהלכו לעולמם בבוכרה בגלל חוסר טיפול רפואי מתאים) ,
    סבתא נוספת שדיברה בפרסית עם מנטליות מעניינת מאוד, דודים ודודות פרסיים מעניינים, שכנים אשכנזים, וגם עירקים וגם דתיים לאומיים ועוד... דודים חילונים או חוזרים בתשובה מצד האבא, דודים חרדים מצד האמא, הכרתי המון תרבויות והרבה סוגי אנשים, נחשפתי להרבה סגנונות ותגובות, תלונות או מריבות.

    היום כשאני מביטה על הדור החדש אני מבינה שחייו אולי יותר קלים בהיבטים מסוימים, אבל האתגרים של הדור שלי הם גם עיטורי כבוד.
    *
    יש מעלה אחת בדור החדש שאין בדור ממנו באתי: הדור החדש עם הרבה פחות אגו, לדעתי.
    הרבה יותר גמיש וקשוב. הרבה יותר חכם ומודע לעצמו.
    זה יתכן אמור להפחיד את הדור שלי, או אולי מפחיד אותי באופן אישי, לראות את הדור החדש, את הפתיחות שלו, ואת זה שהוא מוריד מחסומים וחומות שהיו לי ברורים מאליהם.
    אני חושבת שזו גם יצירה של בורא עולם, בכל מקום בו יש התקדמות יש גם פחד וחשש ותחושת זרות וחוסר יכולת להכיל שינויים, אבל השינוי בין הדורות הוא בטח לטובה.
    אני שמחה שחוויתי את הדור הקודם, עם כל הקשיים המטורפים שהיו בו (לדעתי) ומנסה לקבל כוחות להכיל את הדור הבא...
    אני חושבת שבמובן מסוים כן גדלתי לדור יותר מתקדם מהדור של הורי שגדלו באווירה יותר מחנכת וקשוחה, בעוד הם גידלו אותנו במצע יותר מתחשב ובאוירה פחות חינוכית וקשוחה. אבל בדור שלי עדיין היה נהוג להכות או לצעוק עבור חינוך.
    בדור הזה זה פחות מקובל, וזו רק דוגמה לשינוי בין הדורות.

    אנשים שמרנים מתקשים להכיל שינויים, בעיקר כמו מה שמסתמן היום, אבל אני משתדלת להתגבר על הקושי הזה ולהבין שאין חדש תחת השמש, גם בעולם של שינויים, התורה לא תהא מוחלפת, למרות שאנשים משתנים ומתחילים לחפש לחיות יותר ויותר ברווחה נפשית,שמקבלת ביטוי גם בחתחושת חופש וללכת מול הזרם, כדי למצוא את עצמי, ולהשתחרר מחשיבה מגזרית מבדלת, למרות זאת התורה נשארת בטהרתה, גם בעולם שרוצה להגאל ולצאת מחושך לאור, התורה ומצוותיה הם המגדלור.
    כי אפשר לשלב בין ישן לחדש, בין שמירת ערכים, מוסר ושמרנות לבין פתיחות מחשבתית ונכונות להקשיב למציאות.
    זה לא סותר, זה כל היופי שלנו כבני אדם שמוכנים להכנע לפני הטוב והחסד של בורא עולם, שברא הכל לכבודו, ולמען עולם טוב יותר.

    יש לי עוד סיפורים מעניינים על ימי ילדותי והדמויות שהכרתי והחוויות שעברתי, שאומנם בעבר נדמו לי שגרתיים, אבל היום ממרחק של שנים הם מצטיירים לי כאוצר.
    אם מעניין אתכם, אכתוב סיפורים נוספים בל"נ.

    ֫
    • תודה
    • וואו!
    • שכוייח!
    Reactions: רוצה לדעת הכל, RachelMe, הודיה לוי. ועוד 29 משתמשים32 //
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    א
    א. פרי
    חשבתי בכל זאת מה המסר של הסיפור ומצאתי כזה: אני חושבת שהמסר הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו...
  • 2 3 2K
    • נ
    ט’׳ו בשבט חג לתעודות - הרהורי כפירה בתועלתן של התעודות...
  • נתי פוגל //
    • ’’ שלום הרב פוגל. ראיתי שאתה מידי פעם כותב בפרוג, אולי תעלה שם את המחשבות שלי.

    זכיתי להיות אברך.
    הבעיה, אתכם, המחנכים, שאתם יצרתם לכם עולם סגור שבו מי שלא בעל ניסיון או הכשרה בעניין הזה אין לו זכות דיבור. איך אמר לי פעם מלמד צעיר אחד פעם באסיפת הורים? ’’אתה בא לרופא שיניים, אתה מביע דעה? לא, כי אתה לא מבין בשיניים, גם אם אתה משתמש בהן הרבה בסעודות מצווה, כך גם בחינוך: צריך להרכין ראש בפני אנשי החינוך’’. זו, לענ’’ד שטות מוחלטת. ילדים הם לא שיניים. וכמו שלך יש ילדים בכיתה לי יש ילדים סביב שולחן שבת שבועטים אחד בשני מתחת לשולחן ורבים מי יושב ליד אמא, ובסוף זו אותה הפרקטיקה ואין סיבה לחשוב שאתה מבין יותר.

    סופו של דבר, אני הרבה יותר חשוב ממך במובן הזה שאברך זה פסגת העולם, יותר מכל המחנכים והמשרות, אני שומע שזה גם מה שאתה אומר לתלמידים הרכים שלך אז גם אתה תשב בשקט ותקשיב לסיפור של אברך, חשוב שתשמע דווקא את נקודת המבט הזו, מהצד, כי הספור שלי הוא על קודש הקודשים שלכם: התעודות.

    אבא צעיר הייתי ותמים. האמנתי לכל מילה. הבכור שלי, יוני, סיפר כבר חודשיים לפני ט’’ו בשבט שהמלמד אמר: המבחן הזה קובע לתעודה! ושבישיבה רוצים גם תעודה של כיתה ו’. נלחצנו יחד וחזרנו חזק על החומר. וכך עם מבחנים נוספים שאמרו שזה לתעודה, כולל מבחן אחד לחשבון שרעייתי ישבה עם יוני נ’’י שעתיים בלילה להתכונן לקראתו, הרי זה לתעודה כן?

    יום התעודה הגיע, בהתרגשות פתחנו, קראנו כל ציון, הקראנו בהטעמה ומצב רוחנו עלה וירד לפי הפלוסים והמינוסים שהוצמדו לט’’מ של לדבר ח’’ו על כ., אם הוצמד, ל’’ע ולא עליכם עד עולם. וכמובן, ערכנו חשבון נפש וחשבנו מה לעשות עם הנביא שהוא קיבל ציון פחות, הבטחנו להשתדל יותר בסדר וניקיון וכן הלאה.

    השנים חלפו, ילדים נוספו, וחוויית התעודה הפכה למבלבלת. קודם כל גילינו שזה תלוי באופי של המלמד, מה שט’’מ- אצל אחד, הוא טוב+ אצל השני וזה לא נגמר. אני בטוח שההנהלות מנסות ליצור קו אחיד אבל זה מאוד סבוך כי באמת יש מלמדים שבדיקת המבחנים שלהם קלילה ומעגלת ויש כאלו דיקנים. יצא מצב, שהבן הבינוני שלי קיבל ציונים טובים מהמצטיין שבכיתה מעליו.

    תחשוב על זה שהם הלכו יחד, כל הבני דודים, לסבא להראות לו את התעודה, והרושם שנוצר אצלו על תפקודם של נכדיו מוטעה כי זה תלוי במלמד או במורה. כי כל מלמד והאופי שלו.

    וזה לפני שדיברנו על החיבור האישי שלפעמים לא מצליח להיווצר בין הילד למלמד, מה שיוצר תוצאה של שנה לא מוצלחת לילד, והתעודה לא משהו, אבל שנה אחרי זה עם מלמד אחר, כן נוצר קליק טוב, והתעודה מעוטרת. אז זה תעודה למלמד או לילד?

    אני בטוח שיש מנהלים שיושבים שעות על ציוני התלמידים, שמעתי על בית ספר אחד לבנות בכרמיאל שכותבים הערה והסבר על כל ציון, אבל בסוף זה מאות תלמידים, זה לא פשוט.

    עכשיו נעבור לילד השלישי שלי. הוא קצת חלש, אבל אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים. וכל שנה מחדש הוא צריך לבכות ביום של התעודה, כי כמה שהוא התאמץ הציונים שלו נמוכים. למה?

    והרביעי שלי, זה האיפרקטיבי, אלוף בחשבון, קיבל טעון שיפור בחשבון, שאלתי את הרב’ה אחה’’צ למה, אז הוא אמר לי: הוא התנהג זוועה. נו, אז לכן הוא לא יודע חשבון? באמת? מה זה קשור? שאלתי אותו למה אתה לא מוריד בהתנהגות, אז הוא אמר לי: לא, התנהגות זה של הרב’ה של הבוקר.

    שתבין, מקצועות החול הן בשעה האחרונה של היום, אחת מתוך שמונה, ובה הבן שלי בהחלט לא משהו, אבל בתעודה הציונים הללו תופסים חצי מהנפח, זה לא הוגן. אני כותב פה על בנים, כי לא הבאתי מחיצה וזה פרוג והם צדיקים, אבל הוא הדין לבנות עם שינויים קלים.

    אני יודע, מי שהילד שלו מהחמישיה הפותחת של הכיתה, הבן של השכנים, אלו המושלמים, וודאי אוהב את התעודה, למה לא?! תמיד נחמד לשמוע בפעם ה- 800 שאנחנו משפחה מושלמת.

    אבל כנראה התעודות לא נועדו דווקא בשביל אלו.

    אז בואו נדבר עלינו, האנשים הרגילים, שרצים את מירוץ החיים, משתדלים מאוד, לפעמים הולך לנו ולפעמים פחות, ולא, הילדים שלנו לא תמיד יודעים להביא לנו תעודה מושלמת, לנו מיועד התעודות.
    ואז נשאלת השאלה: בשביל מה? בשביל לומר לנו במה אנחנו לא מושלמים? אנחנו כבר יודעים. אנחנו יודעים שהכתב של הילד שלנו לא משהו, וגם שהוא מאחר, ושהציונים שלו בנביא נוראיים. עכשיו זה גם מונצח בתעודה מוסדרת. בגלל זה הוא יפסיק לאחר?

    הניסיון מוכיח שלא. להיפך, יותר מידי מקרים אנו מכירים שהתעודה הוציאה את הרוח מהמפרשים לילדים במקום להעצים אותם. לא יותר טובה שיחת מוטיבציה? מבצע טוב?
    .
    אחד המלמדים אמר לי: ההורים חייבים לקבל שיקוף של הילד זה יניע אותם לפעולות נחוצות. אני אברך פשוט, אבל מתפלא: אין דרך טובה יותר לדבר עם הורים? דרך התעודה? נגמרה לנו יכולת התקשורת? ואיפה היית עד עכשיו? וכולנו צריכים את הטקס הזה בגלל שני הורים שלא יודעים לשתף פעולה? אז תשלח תעודה רק להם. אגב, יש מורים מסודרים שפשוט שולחים כל מבחן להחתמה בבית כולל החתמה על ממוצע מידי פעם, אם זה באמת חשוב אפשר לעשות את זה בצורה הזו.

    המחשבות האלו הלכו ונערמו לי במרוצת השנים, והיום כשהילדים נכנסים עם התעודה אני כבר מתייחס אחרת: קורא בקול רק ציונים משובחים, קורא את ההערה בהתלהבות, ורק נותן שוקולד לכולם. את הציונים הפחות אני קורא לעצמי אחר כך ומחליט לבד לפי העניין מה לעשות.

    זהו זה. אני רק אברך, אבל גם לי מותר לומר משהו.

    אז המסקנות שלי:
    להורים: תעודה לא רק מלשון תיעוד אלא גם מלשון עידוד נצלו אותה רק לעידוד.
    למורים: אתה לא מדמיין כמה רציני אנחנו, ההורים, לוקחים את התעודה ברצינות כמה צובט לנו כל הורדה בציון.
    למנהלים: אולי, רק אולי, לחשוב על זה מחדש ולוותר או לעשות קצת שונה?
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: זריחות ושקיעות, חנה ויטמן, חלומות ירוקים ועוד 55 משתמשים58 //
    49 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ח
    ח.ג.ג'.
    לא, הדף הוא כללי וזה גם אותו דף כל פעם. לא יכולה להעלות אותו כי התעודה הגיעה ביום שישי ועשינו...
    הצטרפות לקהילת מעצבי כריכות
    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים
    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה