שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

פעם חשבתי
שאני יכולה
שאני נורמלית
ושאני בסדר

היום אני מבינה
שאני לא יכולה
אני לא נורמלית
וזה בסדר
יווו משהו דומה:

מֻתָּר לָךְ לְסַפֵּר שֶׁהִיא צָעֲקָה לָמוּת

אַתְּ רַשָּׁאִית לְגַלּוֹת שֶׁהִיא חַיָּה בְּג'וּנְגֶל עַצְמָהּ

שְׂפָתַיִךְ יְכוֹלוֹת לְשַׂרְטֵט בִּשְׁמָהּ מְחִילָה

זֶה בְּסֵדֶר.

כָּל עוֹד הֵם לֹא יוֹדְעִים שֶׁהִיא אַתְּ.

וְאָז

גַּם אָז

זֶה בְּסֵדֶר
 
כמו ילד קטן , על יד דוכן , עושה קצת בלגן , אך חיבוק איתן , על הספקטרום כמובן , מובן .

כמו זוג נרגש, עובר חדש , הזמן הקרוב מוקדש, לבן קודם ,המנומש , שיהיה השינוי פחות מורגש

כמו תינקת בריאה, אמא זהירה, למטפלת מביאה, משחה מרגיעה , התפרחת בטיטול היא די מהירה...

כמו דפיקה בדלת , אפשר את תפארת?! , מצטערת , לא מרגישה טוב הגברת ,

כמו מפגש, פיצה על מגש , התאכל ?התיגש? לא נעים המרגש , חלבי אסור ממש , תחליף והתנצלות מיד יוגש

כמוהם מתמיה , אי קיו גבוה , לשאלה מיד יצביע , קולו בשירה ישפיע אך לא מאורגן ,

לשבת הרבה לא מוכן , ראשו לפעמים בבכי יורכן ,

על שעורי בית לא ירכן , אולי ירוץ לקנות גלידה בדוכן. הוא לא מאובחן..

האם גם הוא מוגן??




קטע שנכתב בדם ודמע. יש למישהו סוף? ,
באמת זו התחושה אולי אפשר למצוא אפיק מחשבה חדש..
 
ומה אם השירים
יפסיקו לזרום לי
מהאצבעות

ומה אם ידיי ישכחו
איך לתמלל לי את המוח

ואם לא אדע לשורר
לכתוב ולשרטט

לחרוז ולתאר
לטלטל ולהרגיע
לחרוט חזק
את ליבי על הדף
אח... יפהפה.
מזכיר שיר שאיבדתי פעם...

הו, זה יפה!

אני רואה שזה חשש קיומי שאינו נחלתי הפרטית...
קיומי, אמרת. אצל כל מי שזה קיים אצלו, לדעתי האישית.
 
איך הלב שלך יפה עכשיו.
כן דווקא כאן בחיפוש הזה.
אחרי משהו
לא מוגדר
כן מוגדר
לא ברור כן ברור,
איך הלב שלך יפה דווקא בגלל זה
בגלל השאלה שאין לה תמיד תשובה
בגלל התשובה שהיא לא תמיד מספיקה
בגלל הרעב ובגלל הצמא
בדיוק בגלל כל זה
בגלל כל השאלות התשובות, המבוכים והמסלולים ברשת ובכל מקום,
בחיפוש שאין סופי לו
לבקש
אחרי הכל
מהכל
קשר, עניין, מיצוי, שמחה, כבוד, הצלחה, בטחון, רוגע, שלווה אושר
שזה אולי רק בעצם,

אהבה?

איך הלב שלך יפה כל כך
 
הַיָּמִים אֲרֻכִּים, מוּזָרִים
יְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים
וְכָל מַשְׁגִּיחַ קָטָן יֹאמַר
לְכָל אֶחָד יֵשׁ אֵיזֶה מֵצַר
אוֹ שְׁנַיִם
וְהוּא עוֹמֵד בֵּינֵיהֶם
מֵעָלָיו שָׁמַיִם
עֲדַיִן
כִּי לִפְעָמִים
הַכִּוּוּן לַיְּצִיאָה
הוּא בִּכְלָל לְמַעְלָה
לְשֹׁרֶשׁ הַבְּרִיאָה
דַּע מֵאַיִן בָּאתָ
וּזְכֹר אֶת הַמַּטָּרָה
אַתָּה אָמְנָם לְמַטָּה
בְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה
וְגַם מֵאֲחוֹרֵי הַדְּבָרִים
וְעָמֹק בְּלִבְּכֶם
בְּוַדַּאי הוּא שָׁם
לְנַחֵם
 
אבא,
קשה לי המתח
השטח
המפורז,
שלא שייך לי
ולא לאף אחד.
קשה לי
כשאין בי
שום דבר
מיוחד.
קשה לי
לפרוח
למרוח
חיוך חביב
על פנים.
קשה לי להיות
מי שרצית
מי שציווית
מי שקיווית
שאשמור
ואגמור
ואפנים.
קשה לי
לוותר
לא לקטר
פשוט כך.
קשה לי
להיות שלך
כשכלום לא שלי
כי הכל פתאום נלקח.
 
לו רק היו לי כנפיים
ואינספור, אינספור כוכבים
והייתי נוסקת עוד מעלה
בשבילים של חלב, מרהיבים

לו היה לי טוב ארץ מצריים
אוצרות לאלפי רבבה
וכל חלום היה מתגשם לי
וחיי רצופים אהבה

אזי הייתי רוצה עוד. ולא. זה לא היה תלוי בי.

ולו הייתי אני טובת עין
זוהרת כנוגה בחצות
והיו יקרים לי חוקיך
ושוחרת תורה ומצוות

לו הייתה בי יראת השמיים
לו הייתי גאווה לביתי
לו הייתי מלאה כרימון
במעשים של כבוד אמיתי

אזי הייתי רוצה עוד. ולא היה הדבר תלוי אלא בי.
 
לו רק היו לי כנפיים
ואינספור, אינספור כוכבים
והייתי נוסקת עוד מעלה
בשבילים של חלב, מרהיבים

לו היה לי טוב ארץ מצריים
אוצרות לאלפי רבבה
וכל חלום היה מתגשם לי
וחיי רצופים אהבה

אזי הייתי רוצה עוד. ולא. זה לא היה תלוי בי.

ולו הייתי אני טובת עין
זוהרת כנוגה בחצות
והיו יקרים לי חוקיך
ושוחרת תורה ומצוות

לו הייתה בי יראת השמיים
לו הייתי גאווה לביתי
לו הייתי מלאה כרימון
במעשים של כבוד אמיתי

אזי הייתי רוצה עוד. ולא היה הדבר תלוי אלא בי.
אדיר!
בעיניי שווה אשכול בפני עצמו.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

וואו, החיים האלה עוברים מהר!

אני זוכר את שנות ילדותי כאילו הן כאן על ידי במרחק נגיעה, אך הן לא! הן רחוקות מכדי שאשאב לתוכן בניסיון לעצור את הזמן.
ובכל זאת...
מידי פעם מתנוצצים להם רגעים יפים כאלה שמחזירים אותי אחורה בזמן, להתרפק על העבר הרחוק, להרגיש קצת 'ילד' למרות היותי 'בוגר' משכבר הימים.

לא אשקר, בבואם של רגעים מהסוג הזה אני מנסה למתוח אותם כמה שאפשר, לתת להם עוד ועוד זמן מסך שיאפשר לי להישאר בחוויות הילדות המלאות בתמימות חיננית וצבועות בצבעים עזים.
אין כמו לנדוד אל המרחבים האינסופיים של הילדות, הכל חדש, הכל מעניין, והכל כל כך ילדותי...

מול כל הרגעים היפהפיים הללו, ישנו רגע אחד מזוקק וחזק מאין כמוהו שהחזיר אותי באחת למציאות הנוכחית, הוא העמיד אותי במקום, ולחש באוזניי בקול בוגר – היי חבר, התבגרת, אתה כבר לא ילד!

לא יודע למה אני מרגיש צורך לשתף איתכם את הרגע הזה, לא יודע, אולי זה קטע של מבוגרים...

אני אוהב ילדים!
ילדים זה שמחה! ועוד כל מיני קלישאות...
אני אוהב את הילד שבי, זה שמסתכל על העולם בעיניים מופתעות, זה שמתלהב מיונה וממלט שנשפך ממשאית בטון.
אני אוהב ורוצה כל דבר שילדים אוהבים ורוצים! אם להיות מדויק אז אני אוהב כל דבר חוץ מדבר אחד – הדבר המוזר הזה שילדים רוצים להיות מבוגרים!
תמיד הרגשתי ילד! מאז שאני מכיר אות עצמי... במשך השנים גדלתי והתפתחתי אבל עדיין נשארתי ילד!

בטח עכשיו אתם שואלים את עצמכם – מתי הבנתי שאני לא ילד?

אז ככה!
לא ב'בר מצווה' וגם לא כשהתקבלתי ל'ישיבה קטנה'.

כשעשיתי 'תעודת זהות' קיבלתי בעיקר מחמאות ש'וואו אני נראה ממש ילד', וגם ב'ישיבה גדולה' כשגדלו לי זיפים, זה עדיין לא הרגיש הדבר האמיתי, בפנים בפנים אם להיות כנה, הייתי ילד!

גם כשעשיתי 'רישיון' זה לא ממש הוסיף לתחושת ה'בגרות' שלי, להיפך! זה רק חיזק אצלי את הילדותיות כשנהניתי כל כך לסובב את ההגה כמו איזה ילד בן שש שמשחק במכונית על שלט.
טוב, אולי זה לא ממש הרגיש כמו ילד, זה הרגיש יותר כמו 'ילד גדול'...

כשהתחתנתי גם לא! מה לעשות... מידי פעם זה לגמרי מרגיש לי כמו בילדות כשהיינו משחקים ב'אבא ואמא'...

נו, מתי? אתם שוב שואלים, הרי אני יכול להמשיך ככה את כל החיים...

מוצאי שבת, תפילת ערבית, מניין אחד לפני האחרון שזה אומר חמש דקות לפני זמן ר"ת [סתם שתדעו...], החדר שליד ההיכל המרכזי.
החדר היה מלא ברובו במתפללים, אני ישבתי מאחור ומולי על הספסל ילד חינני ישוב על ברכיו כשהוא נגד כיוון התנועה...

הילד סקר במבטו את כלל המתפללים, עושה את מה שילדים אוהבים לעשות, לספור לכמה אנשים יש משקפיים, לבדוק למי יש את הזקן הכי ארוך בשכונה, למדוד מרחוק את הגובה הממוצע של אבא מצוי... בקיצור, סטטיסטיקות של ילדים...

ואז, ברגע אחד, מבטו נתקל בעיניי

וזהו!

באותו רגע הבנתי, מה שלא הבנתי שלושים שנה!

רגע של שיתוף



אל הידית העגולה של דלת המרפאה נשלחה יד קמוטה, נאחזה בה ומשכה.

הדלת נפתחה כדי רבע, ונעצרה. אחר כך נעה לכאן ולשם, מתאמצת, רועדת, ומתחילה להיסגר בחזרה כשפתאום תפסה בחלקה העליון יד אחרת, איתנה. ובתנופה פתחה אותה עד הסוף. "בבקשה אדוני, תזהר אדוני מהמדרגה".

והזקן מודה למושיעו בניד ראש ויוצא בצעד איטי אל השביל.

בעל היד האיתנה מוסיף להחזיק בדלת פתוחה, שריריו הצעירים גוברים בקלות על קפיץ המשקוף הלוחץ כנגדו. והוא מביט אחרי הדמות הכפופה המתרחקת לאט, ומשהגיע למסקנה שהזקן בסדר, עזב את הדלת ונכנס פנימה, מניח לקפיץ להסיע את הדלת הכבדה בתנועה איטית אך נחושה, ולסגור אותה בנקישה נחרצת.

הזקן פסע לאורך השביל וכשהגיע לספסל התיישב עליו באנחה.

מכיסו הוציא טלפון נייד ישן שחוק ומרופט, שכפתוריו נשרו ממנו ומסכו הסדוק מודבק ברצועות סלוטייפ צהובות. הוא לחץ לחיצה ארוכה על הכפתור היחידי שנותר במכשיר, והרימו אל אזנו.

לאחר מספר רגעים התפשטה נהרה על פניו החרושות. "חנה מרים?"

"כן כן, ברוך השם ברוך השם, הכל הכל בסיידר".

"בטח, הוא עבר על הבדיקות בעיון רב, בעיון רב הוא הסתכל על כל הבדיקות, חמש דפים גדולים, הוא הסתכל על הכל בדקדוק. את מכירה את דוקטור אלכסנדר, עם הפה ככה, עקום קצת. את יודעת זה שעושה בדיחות. את היית אצלו גם כן...

נכון זה היה מזמן, הרבה שנים.

בקיצער, הוא מסתכל טוב טוב בניירות, קורא בדקדוק גדול. ואחר כך הוא אומר לי: מר אייזן! - את שומעת חנה מרים, ככה הוא קורא לי - מר אייזן. שכה יהיה לי טוב.

מר אייזן יש לך לב כמו נער בן שש עשרה!

ככה הוא אוהב, את יודעת, לעשות בדיחות.

רק קצת ברזל הוא אומר, ותבוא עוד חצי שנה לביקורת.

את שמחה חנה מרים? מאושרת?! ידעתי שתהיי מאושרת, בגלל זה צלצלתי. דבר ראשון אחרי שיצאתי מהרופא התיישבתי על ספסל לבשר לך. ואני מאושר שאת מאושרת. חנה'לה. אני מאושר מזה שאת מאושרת יותר מעצם הבשורה.

בקושי הצלחתי לצאת מהמרפאה, בקושי. הדלת שם, שרעקלאך. מישהו היה צריך לעזור לי לפתוח. אבל הלב, חנה מרים. לב של נער בן שש עשרה!

לץ, דוקטור אלכסנדר הזה, הוא לוחץ במחשב שלו קצת פה וקצת שם ופתאום יוצא מרשם לברזל, יוצא לבד מהמכונה שלידי. היית צריכה לראות. פלאי פלאים. 'שני כדורים ביום אחרי האוכל' הוא אומר לי. ואז הוא שם את היד שלו על הברך שלי, והפה שלו העקום, נהיה עוד יותר עקום, בזמן שהוא אומר לי 'תבוא עוד חצי שנה לביקורת'. איזה משפט יפה זה, חנה מרים, הא, כמו שיר. חצי שנה בריאות. לא שבוע לא חודש, חצי שנה! וכשאני קם ללכת הוא אומר "אל תשכח את הכרטיס מר אייזן". עוד פעם מר אייזן. לץ שכזה.

ואני ישר מחפש ספסל להתקשר אליך. כי. הבדידות, חנה מרים. אוי כנגד הבדידות אפילו לב בן שש עשרה לא עומד. ילד כי ימצא צדף יפה על החוף, ירוץ מיד להראות לאימו. בחורה שגמרה מבחן חוץ, מיד מתקשרת לחברות. את זוכרת את המבחני חוץ של אסתי? גהינום, הא.

בקיצור, האדם אין שמחתו שלמה עד שישתפנה עם אחרים, עם אהובים.

ואם כל המתח הגדול הזה, הרשרושים, הסחרחורות, הבדיקות המקיפות, חמש דפים גדולים באנגלית. פתאום נעלם בבת אחת - 'קצת ברזל וביקורת עוד חצי שנה'. כל השמחה הזאת, האושר הנפלא הזה, שווה כקליפת השום.

קליפת השום, חנה'לה!

אם אין לך למי לספר אותו. לשתף".

עיניו של הזקן נצצו בלחלוחית וידו התהדקה על מכשיר הטלפון.

"ואין נחמה ל'מר אייזן', ואין ולו טיפת שמחה בלב של נער בן שש עשרה. כי הלב הזה מת. מת מגעגוע".

קולו של הזקן מתרסק "נו די, חנה מרים, די עם הרגשנות. אני צריך למהר לבית מרקחת לקנות את הברזל.

אז להתראות, בנתיים.

נפגש עוד חודשיים וחצי בערך הא, י"ג תמוז. ארבע עשרה שנה כבר, איך שהזמן טס. ואסתי תניח לך הזמנה, ותשים עליה אבן שלא תעוף.

זהו, שלום חנה מרים, שלום".

ילד קרב אל הזקן בהיסוס

"אפשר שיחה? אני צריך להתקשר לאמא שלי".

"מצטער ילד, אין לי טלפון", ענה הזקן.

וכשראה שהילד מסתכל בו בעיני פליאה, ננער "אה, זה? זה לא עובד! הנה, אפילו בטריה אין פה. רואה, וגם הכפתורים נפלו חוץ מהכפתור הזה, שאיתו אפשר לצלצל רק למישהו אחד". ענה בהתרוממו מהספסל.

"למי?" שאל הילד בקול תמים.

אך הזקן שכבר הסתובב והחל ללכת לא ענה.

רק כתפיו רטטו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה