שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

ושוב הכל נראה כאיקסים...
יש למישהו מושג מה קורה לאחרונה? או שזה רק אצלי?
 

לקח לי המון זמן לכתוב את השורות האלו. לכתוב את שלושת המילים האחרונות של הקטע ולהאמין בהן בלב שלם.


באיזה סרט רע אנחנו חיים.
סרט מחריד, שאף תסריטאי לא יכתוב.
אפילו בסרטי אימה הנוראים ביותר
לא יוכלו להגיע לרמות זוועה כאלה.
תינוקות נרצחים בידי האמהות.
ילדים נחטפים.
חיילים בני עשר ושתים עשרה מגנים על ההורים.
אבות הולכים לטבח כדי להגן על ילדיהם.
שכונות מחוקות.
משפחות שכולות.
ונפשות קטנות שלא יכולות להכיל את הרוע.
אבל מישהו אחד כתב את התסריט של הסרט הנורא הזה.
ועם כל הזוועה, עם כל הזעזוע.
אין עוד מלבדו.
 
היא יושבת כל היום מול המסך,
ודואגת,
מחכה לאות,
סימן,
משהו!!!
העינים שלה כבר אדומות,
מדמעות,
מעייפות.
ואני?
לא מסוגלת לחבק,
אדומה אף אני,
רטובה גם מיטתי.
ואין תשובות לשאלותי.

----
וזה הגיע,
ואני פוחדת,
ורועדת.
ה-צ-ע-ק-ה הזאת,
מטלטלת,
עוברת לי מעל הראש.
אני לא רוצה שהיא תכנס אלי לתוך הלב.
אני לא רוצה להאמין.
אני רק רוצה משיח.
"ברוך דיין האמת".
 
נערך לאחרונה ב:
וואו.
זה מדהים, ואני מנסה להבין מה החלק שלך (או שמובא כ"אני") בשיר,
ממש אהבתי!
 
החבילה העוברת- מה הפעם מכילה?
מיזם משותף לכל חברי הקהילה!
פרק לכל הרוצה להשתתף,
רק שלאחרונה הוא קצת... מטפטף.
אז בשביל לגייס כותבים רבים לחבילה
החלטנו לפתוח בשיר ובמילה!

תודות לראשון שאת פרק א' חבר,
מי הוא זה? אריה גלבר!
והשני, שכתב את הפרק הבא-
תודה מיוחדת לאריאלל34
והפרק השלישי, כשרון ועניין בו הוא כולל
ומי אותו כתבה? כמובן! אפרת תהל
ואם שאלתם מי אחראי למהומה הגדולה?
זאת R.E.Y שהכניסה את דוד שמעון לעלילה!
ובפרק החמישי, מי אחז מקלדת בידו?
תודה גדולה לסופר בנדו!
ומי גרמה לאורית עוגיות לארוז?
נו, באמת. ברור שתמרוז!
בפרקים שניים גם אייב מתווסף,
ואת פן זה לעלילה הוסיף אבי 10000
והנה שוב אוזרת תעצומות ועוז,
בפרק התשיעי חוזרת אלינו שוב תמרוז!
ומיד לעשירי מפציעה היא מחדש
R.E.Y בעוד פרק, מצחיק ומלוטש!
ואת הפרק הבא, מי? תנו רעיון,
כמעט... עוד ניחוש... נו, זאת שיבת ציון...
ואת הפרק השניים עשר, מי לוקחת?
Etti G עם סצנה מוצלחת!
והנה משתנה העלילה בכיוון העולה,
מי הכותב? כמובן, שימנלה.
את המשפחה מציירת brachy 100 ביד אמנית,
מאמא רגועה ועד אחות עצבנית...
והנה אך סיימנו עשרה חרוזים לחרוז,
הנה היא שוב כאן, ברוכה השבה- תמרוז!
ועוד סופר חוזר עם עורך דין שטבין ותקילין עולה...
מי אחראי למימון, תשובות אצל... שימנלה!
את הפרק הבא -חיה-, בעזרת ה', תכתוב,
ולאחריה- B.B., נאחל להן הצלחות לרב!

ולמי לאחר מכן, תעבור החבילה?
בידך, כן, בידך לקבוע את המשך העלילה!
האם שימי יתחבר עם חבריו למעצר?
או יריב ויתפייס במרחב הצר?
האם יהפוך דוד שמעון בשביל שימי עלה על עלה?
או שימתין בסבלנות עד שהעניין יתגלה?
האם יפליא עורך הדין בבית המשפט לנאום?
או שיגמגם ויתבלבל, ויחזור בו פתאום?
האם מרדכי ואייב יהפכו מחותנים?
או שיפרדו כידידים ומכרים מהוגנים?

רוצה לכתוב תשובה לאחת השאלות?
כל שעליך- פרק להעלות!
איך? לקישור הזה להכנס
לכתוב: "פרק? אני!", בלי להסס,
ובפרקים הקרובים, בלי נדר, אליך תעבור החבילה
לכתיבת פרק נוסף במיזם הקהילה!

 
נערך לאחרונה ב:
כָּזֹאת הִיא נְקָמָה
לֹא מְתוּקָה
מְלוּחָה
מִדְּמָעוֹת שֶׁל מִילְיוֹנֵי עֵינַיִם
צוֹרֶבֶת אֶת שֶׁבָּא בְּדַרְכָּהּ

כָּזֹאת הִיא נְקָמָה
לֹא קָרָה
רְתוּחָה
יוֹצֵאת הִיא מִלְּבָבוֹת גּוֹעֲשִׁים
זוֹעֶמֶת אֶת הַזְּוָעָה

כָּזֹאת הִיא נְקָמָה
שֶׁל קַל הַנְּקָמוֹת
נִקְמַת אֵשׁ צְרוּבָה בְּלֶהָבוֹת
נִקְמַת דָּם עֲבָדָיו הַשָּׁפוּךְ

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ
כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם
וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו
וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.
 
מצאתי את השיר הזה, לא זוכרת מתי כתבתי אותו....

לילה

עוד שעות קטנות

קשות.

אני והמחשב

עינים עצומות,

נפש מחוקה

אין מקום לרגש

הנשמה בוכה.

המפגשים איתה קצרים

כמהה לחיבור לקשר,

ובקודש ישנים

רואים רק קוים

מסתכלים מנותקים

ואלוקים

כמה אל ביתו

שנשלחה לשליחות

ואבדה
 
ועוד אחד מעכשיו:


אבא, לא תתן לי מקום לחזור?

לא כי יש מלחמה

כי הבנתי

לראשונה.

חשבתי ששבע יפול-

וקם הצדיק

וכל פעם

תחכה לי עם מחילה ואהבה-

כי אתה אבא

אבל גם מלך

ולא מרדתי

רק שכחתי

השתקתי

שמתי ראש בחול

וברגע אחד בו בני מחמדי טרק דלת

השאיר מאחור כעס, כאב, אמון שבור

התמזגתי בכאבך אבא

הרגשתי את הגעגוע את האהבה השבורה

בנים גידלתי ורוממתי

והם, הם הלכו לי, פשעו

אני חוזר אליך

לא רוצה להוסיף שמן ללהבת היגון

שממנה טעמתי אני
 
משהו חמוד ששמעתי ---שביידן היה בארץ
לקחו את הסבתא המפורסמת שחילקה עוגיות למחבלים -- לפגוש את ביידן
שאלו אותה -- נו - מה? -- התרגשת מהכבוד ?---מהפגישה עם הנשיא ?
אמרה -- איזה התרגשתי ?-- שטויות...
לפני שבוע כמעט נפגשתי עם אלקים
 
חיה באלגוריה

אני חיה בתוך

סיפור אלגורי.

הוא לא

מהזן הפסטורלי.

אין בו יער

ובת מלך אבודה.

יש בו משפחה

וכאבים

ועבודה.

יש בו חיפוש הנאות

וכמיהות שם נחבאות.

מה שהיה,

לעולם לא ישוב

ועדיין אני נופלת

לבורות שוב ושוב.



אני הולכת בתוך

משל

ולא תמיד רואה

שיש נמשל.

מאחורי הסיפור,

נסתרים הדברים.

אני רוצה לראות

ולזכור מעט יותר

את האמת החמקמקה,

הנעלמת.
 
חיה באלגוריה

אני חיה בתוך

סיפור אלגורי.

הוא לא

מהזן הפסטורלי.

אין בו יער

ובת מלך אבודה.

יש בו משפחה

וכאבים

ועבודה.

יש בו חיפוש הנאות

וכמיהות שם נחבאות.

מה שהיה,

לעולם לא ישוב

ועדיין אני נופלת

לבורות שוב ושוב.



אני הולכת בתוך

משל

ולא תמיד רואה

שיש נמשל.

מאחורי הסיפור,

נסתרים הדברים.

אני רוצה לראות

ולזכור מעט יותר

את האמת החמקמקה,

הנעלמת.
שווה פוסט בפני עצמו, בעיניי.
וואו.
 

בין כל השרבוטים...(נראה לי שניסתי להתחקות אחר סגנון הכתיבה של ה' תראל... )



רציתי,
לאסוף ולחבק -
את פיסות העלים
שנפלו ונמעכו בין רגלי אנשים.


והתלבטתי אם לסיים כך:

רציתי,
לאסוף ולחבק -
את פיסות העלים
שנפלו ונמעכו בין ביצות הרגלים.

אז תחליטו אתם מה יותר מתאים.....
 
חלום

לעיתים בסתם,
יום
חוזר להיות ילד ,
קטון.



ואקוץ ביום והנה-
חלום.
יש בו –
כסף , כבוד ורק מתוק .

וכשמתעורר למציאות

.....

בורח רחוק
חושש לכאוב ,
נוכח-
כחלום יעוף.

----

שב קרוב
כואב בביטחון
נמצא-
שבור מתוקן.
 
לכל איש יש שם
לכל קיר יש צל
לכל נר יש פתיל
לכל לב יש שביל

לכל הר יש בקע
לכל אור יש מתג
לכל צליל יש אוזן
לכל לב יש סדק

לכל מפתח יש מנעול
לכל פתח יש דלת
לכל שער יש שומר
לכל איש - יש פלא
 
הרהורים של אמצע לילה

מה יהיה?

אני מסתובבת בשבועות האחרונים עם השאלה "מה יהיה?"
היא מתערבלת לי בבטן, עולה למח ועושה בלגן במחשבות.
שואלת את אחי ומקבלת סריקה מפורטת על מצב צה"ל ברצועה.
מתעניינת אצל חברה ומוצאת את עצמי מקשיבה לנאום בן שעה וחצי על הדרך הטובה ביותר לחסל את החמאס.
שומעת את בני דודי מתווכחים האם להתייחס למדינות העולם או לא,
ורואה אנשים מדיינים כאילו הם בעלי החלטה בקבינט.
והשאלה רק הולכת וגוברת "מה יהיה?"
ובסוף עולה לי התשובה – "יהיה טוב"
יהיה טוב? איך יהיה טוב??
עם כמות מטורפת של נרצחים, עם חטופים שלא יודעים מה מצבם.
עם איומים מהצפון והדרום ואירן שנושפת בעורף.
ככה יהיה טוב??
כן, עם כל זה, עם כל הנרצחים ,החטופים והאיומים. יהיה טוב.
כי אם הקב"ה גזר עלינו את הצרה הזאת, אז זה לטובתנו.
אנחנו לא יודעים למה ומדוע, רק יודעים דבר אחד: כל מה שהקב"ה עושה-לטובה.
וזהו.
המחשבות הסתדרו והבטן נרגעה.
בסוף יהיה טוב.
מתי זה הסוף? לא יודעים.
אבל יודעים שבסוף בסוף, יהיה טוב.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

וואו, החיים האלה עוברים מהר!

אני זוכר את שנות ילדותי כאילו הן כאן על ידי במרחק נגיעה, אך הן לא! הן רחוקות מכדי שאשאב לתוכן בניסיון לעצור את הזמן.
ובכל זאת...
מידי פעם מתנוצצים להם רגעים יפים כאלה שמחזירים אותי אחורה בזמן, להתרפק על העבר הרחוק, להרגיש קצת 'ילד' למרות היותי 'בוגר' משכבר הימים.

לא אשקר, בבואם של רגעים מהסוג הזה אני מנסה למתוח אותם כמה שאפשר, לתת להם עוד ועוד זמן מסך שיאפשר לי להישאר בחוויות הילדות המלאות בתמימות חיננית וצבועות בצבעים עזים.
אין כמו לנדוד אל המרחבים האינסופיים של הילדות, הכל חדש, הכל מעניין, והכל כל כך ילדותי...

מול כל הרגעים היפהפיים הללו, ישנו רגע אחד מזוקק וחזק מאין כמוהו שהחזיר אותי באחת למציאות הנוכחית, הוא העמיד אותי במקום, ולחש באוזניי בקול בוגר – היי חבר, התבגרת, אתה כבר לא ילד!

לא יודע למה אני מרגיש צורך לשתף איתכם את הרגע הזה, לא יודע, אולי זה קטע של מבוגרים...

אני אוהב ילדים!
ילדים זה שמחה! ועוד כל מיני קלישאות...
אני אוהב את הילד שבי, זה שמסתכל על העולם בעיניים מופתעות, זה שמתלהב מיונה וממלט שנשפך ממשאית בטון.
אני אוהב ורוצה כל דבר שילדים אוהבים ורוצים! אם להיות מדויק אז אני אוהב כל דבר חוץ מדבר אחד – הדבר המוזר הזה שילדים רוצים להיות מבוגרים!
תמיד הרגשתי ילד! מאז שאני מכיר אות עצמי... במשך השנים גדלתי והתפתחתי אבל עדיין נשארתי ילד!

בטח עכשיו אתם שואלים את עצמכם – מתי הבנתי שאני לא ילד?

אז ככה!
לא ב'בר מצווה' וגם לא כשהתקבלתי ל'ישיבה קטנה'.

כשעשיתי 'תעודת זהות' קיבלתי בעיקר מחמאות ש'וואו אני נראה ממש ילד', וגם ב'ישיבה גדולה' כשגדלו לי זיפים, זה עדיין לא הרגיש הדבר האמיתי, בפנים בפנים אם להיות כנה, הייתי ילד!

גם כשעשיתי 'רישיון' זה לא ממש הוסיף לתחושת ה'בגרות' שלי, להיפך! זה רק חיזק אצלי את הילדותיות כשנהניתי כל כך לסובב את ההגה כמו איזה ילד בן שש שמשחק במכונית על שלט.
טוב, אולי זה לא ממש הרגיש כמו ילד, זה הרגיש יותר כמו 'ילד גדול'...

כשהתחתנתי גם לא! מה לעשות... מידי פעם זה לגמרי מרגיש לי כמו בילדות כשהיינו משחקים ב'אבא ואמא'...

נו, מתי? אתם שוב שואלים, הרי אני יכול להמשיך ככה את כל החיים...

מוצאי שבת, תפילת ערבית, מניין אחד לפני האחרון שזה אומר חמש דקות לפני זמן ר"ת [סתם שתדעו...], החדר שליד ההיכל המרכזי.
החדר היה מלא ברובו במתפללים, אני ישבתי מאחור ומולי על הספסל ילד חינני ישוב על ברכיו כשהוא נגד כיוון התנועה...

הילד סקר במבטו את כלל המתפללים, עושה את מה שילדים אוהבים לעשות, לספור לכמה אנשים יש משקפיים, לבדוק למי יש את הזקן הכי ארוך בשכונה, למדוד מרחוק את הגובה הממוצע של אבא מצוי... בקיצור, סטטיסטיקות של ילדים...

ואז, ברגע אחד, מבטו נתקל בעיניי

וזהו!

באותו רגע הבנתי, מה שלא הבנתי שלושים שנה!

רגע של שיתוף



אל הידית העגולה של דלת המרפאה נשלחה יד קמוטה, נאחזה בה ומשכה.

הדלת נפתחה כדי רבע, ונעצרה. אחר כך נעה לכאן ולשם, מתאמצת, רועדת, ומתחילה להיסגר בחזרה כשפתאום תפסה בחלקה העליון יד אחרת, איתנה. ובתנופה פתחה אותה עד הסוף. "בבקשה אדוני, תזהר אדוני מהמדרגה".

והזקן מודה למושיעו בניד ראש ויוצא בצעד איטי אל השביל.

בעל היד האיתנה מוסיף להחזיק בדלת פתוחה, שריריו הצעירים גוברים בקלות על קפיץ המשקוף הלוחץ כנגדו. והוא מביט אחרי הדמות הכפופה המתרחקת לאט, ומשהגיע למסקנה שהזקן בסדר, עזב את הדלת ונכנס פנימה, מניח לקפיץ להסיע את הדלת הכבדה בתנועה איטית אך נחושה, ולסגור אותה בנקישה נחרצת.

הזקן פסע לאורך השביל וכשהגיע לספסל התיישב עליו באנחה.

מכיסו הוציא טלפון נייד ישן שחוק ומרופט, שכפתוריו נשרו ממנו ומסכו הסדוק מודבק ברצועות סלוטייפ צהובות. הוא לחץ לחיצה ארוכה על הכפתור היחידי שנותר במכשיר, והרימו אל אזנו.

לאחר מספר רגעים התפשטה נהרה על פניו החרושות. "חנה מרים?"

"כן כן, ברוך השם ברוך השם, הכל הכל בסיידר".

"בטח, הוא עבר על הבדיקות בעיון רב, בעיון רב הוא הסתכל על כל הבדיקות, חמש דפים גדולים, הוא הסתכל על הכל בדקדוק. את מכירה את דוקטור אלכסנדר, עם הפה ככה, עקום קצת. את יודעת זה שעושה בדיחות. את היית אצלו גם כן...

נכון זה היה מזמן, הרבה שנים.

בקיצער, הוא מסתכל טוב טוב בניירות, קורא בדקדוק גדול. ואחר כך הוא אומר לי: מר אייזן! - את שומעת חנה מרים, ככה הוא קורא לי - מר אייזן. שכה יהיה לי טוב.

מר אייזן יש לך לב כמו נער בן שש עשרה!

ככה הוא אוהב, את יודעת, לעשות בדיחות.

רק קצת ברזל הוא אומר, ותבוא עוד חצי שנה לביקורת.

את שמחה חנה מרים? מאושרת?! ידעתי שתהיי מאושרת, בגלל זה צלצלתי. דבר ראשון אחרי שיצאתי מהרופא התיישבתי על ספסל לבשר לך. ואני מאושר שאת מאושרת. חנה'לה. אני מאושר מזה שאת מאושרת יותר מעצם הבשורה.

בקושי הצלחתי לצאת מהמרפאה, בקושי. הדלת שם, שרעקלאך. מישהו היה צריך לעזור לי לפתוח. אבל הלב, חנה מרים. לב של נער בן שש עשרה!

לץ, דוקטור אלכסנדר הזה, הוא לוחץ במחשב שלו קצת פה וקצת שם ופתאום יוצא מרשם לברזל, יוצא לבד מהמכונה שלידי. היית צריכה לראות. פלאי פלאים. 'שני כדורים ביום אחרי האוכל' הוא אומר לי. ואז הוא שם את היד שלו על הברך שלי, והפה שלו העקום, נהיה עוד יותר עקום, בזמן שהוא אומר לי 'תבוא עוד חצי שנה לביקורת'. איזה משפט יפה זה, חנה מרים, הא, כמו שיר. חצי שנה בריאות. לא שבוע לא חודש, חצי שנה! וכשאני קם ללכת הוא אומר "אל תשכח את הכרטיס מר אייזן". עוד פעם מר אייזן. לץ שכזה.

ואני ישר מחפש ספסל להתקשר אליך. כי. הבדידות, חנה מרים. אוי כנגד הבדידות אפילו לב בן שש עשרה לא עומד. ילד כי ימצא צדף יפה על החוף, ירוץ מיד להראות לאימו. בחורה שגמרה מבחן חוץ, מיד מתקשרת לחברות. את זוכרת את המבחני חוץ של אסתי? גהינום, הא.

בקיצור, האדם אין שמחתו שלמה עד שישתפנה עם אחרים, עם אהובים.

ואם כל המתח הגדול הזה, הרשרושים, הסחרחורות, הבדיקות המקיפות, חמש דפים גדולים באנגלית. פתאום נעלם בבת אחת - 'קצת ברזל וביקורת עוד חצי שנה'. כל השמחה הזאת, האושר הנפלא הזה, שווה כקליפת השום.

קליפת השום, חנה'לה!

אם אין לך למי לספר אותו. לשתף".

עיניו של הזקן נצצו בלחלוחית וידו התהדקה על מכשיר הטלפון.

"ואין נחמה ל'מר אייזן', ואין ולו טיפת שמחה בלב של נער בן שש עשרה. כי הלב הזה מת. מת מגעגוע".

קולו של הזקן מתרסק "נו די, חנה מרים, די עם הרגשנות. אני צריך למהר לבית מרקחת לקנות את הברזל.

אז להתראות, בנתיים.

נפגש עוד חודשיים וחצי בערך הא, י"ג תמוז. ארבע עשרה שנה כבר, איך שהזמן טס. ואסתי תניח לך הזמנה, ותשים עליה אבן שלא תעוף.

זהו, שלום חנה מרים, שלום".

ילד קרב אל הזקן בהיסוס

"אפשר שיחה? אני צריך להתקשר לאמא שלי".

"מצטער ילד, אין לי טלפון", ענה הזקן.

וכשראה שהילד מסתכל בו בעיני פליאה, ננער "אה, זה? זה לא עובד! הנה, אפילו בטריה אין פה. רואה, וגם הכפתורים נפלו חוץ מהכפתור הזה, שאיתו אפשר לצלצל רק למישהו אחד". ענה בהתרוממו מהספסל.

"למי?" שאל הילד בקול תמים.

אך הזקן שכבר הסתובב והחל ללכת לא ענה.

רק כתפיו רטטו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה