שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

כמו כולן.... מבקשת לא לשפוט קטע ישןןןןןןןן🙈

לא מילים שנאמרו
לא דפים שנגזרו
לא אותיות שעפות באוויר

לא תווים שנאגדו
לא תנועות שנרקדו
לא חיים שנרקמים על דף בהיר

רק-דם
ליבי
ששפוך
על דפים

רק כאב
לא סתמי
שהותז
שנכתב
שהשפריץ
שיצא
שנסחט
ונמדד
ונשקל
ואושר


אנמיה
חוסר ברזל
סכיזופרניה


די!
בא לי לצעוק

תעזבו את הדם שיצא
הוא בחוץ
תלכו ותוציאו את הקוץ
שהוציא אותו
 
שיר חדש מיוחד שהוצאתי ממש היום!!
כמובן שהשיר מוקלט אבל אתם תרוויחו רק לקרוא ולזמזמם לעצמכם...

כתיבה: אנוכי
לחן:- "שיר היונה"


בת קטנה ויחידה מול דור שלם,
נלחמת בדמעות, של הלב,
לא רוצה ליפול, ולא להתייאש,
שואפת לעמוד ולבקש.

מול חומות של תקווה ימים של דאגה,
חולמת על שמחה, ומחכה שתגיעה,
רוצה עוד קצת קרבה, אל בורא עולמות,
ובסוף מסך כבד, עומד מול החלומות.

והוא יושב ומחכה, ממתין לתפילתך,
רוצה לשמוע, זעקתך, את שליבך מבקש,
ואת שבורה כה רחוקה, מתקשה להאמין,
שהוא יבוא, יהיה קרוב, יותר מתמיד.

בת קטנה ויחידה, מול דור שלם,
יושבת ממתינה, להיגאל,
עוברים ימים וגם שעות, עיניך מצפות,
לקבל תשובות על שאלות.

ומזמן אמרו לך שהנה הוא כבר בא,
וחיכית ממנו לשמוע הבשורה,
עכשיו את מבינה, עמוק בתוכו פנימה,
שהיה שווה לעבור את המסע.

עוד מודעה שהודפסה, על פטירה היא מודיעה,
כל תפילה שנשמעה, ולא נענתה,
כל דמעה שירדה, אחרי כאב עמוק,
עכשיו את שם נעמדת, מביטה מרחוק.

וקול שופר עוד מהדהד, הבית כבר יורד,
והדמעות שממלאות, מעיניך נשפכות,
קול תרועה, כאן נשמע, אחרי עמל ויזע,
בגאווה, את מובילה, תורה ועבודה.

זה חלום ישן של כל אחד,
כבר אלפים שנה בגלות,
יושבת שם לבד, לו את ממתינה,
עוד תבוא הגאולה השלמה.
מרגש עד.. לבכות!!!
 
נוח בה מאוד
במצרים שלי
וכיף
מפנק, אפילו
ציפוי זהב
עוטף
יש בה כל.
כל שצריך,
וגם יותר
הכל מואר,
ומסנוור.

אבל
יש נוגש בה,
במצרים שלי.
אני.
עם אלה
או קלשון
בלב
ובלשון
נוזפת
וצולפת--
שוב נפלת,
ואין תקוה
אין לך סיכוי
את לא שווה
ואיך את
מבקשת אהבה
אם לעצמך
את לא נותנת
כלום.

ושוב אני מכה
וצולפת,
ונוזפת,
וזועפת,
וחוטפת.

אז אני רק מחכה
שיאמרו לי:
קומי, צאי
כי בא אורך
צאי כבר
ממצרים של עצמך.
 

אזהרה! [זה נכתב פעם כך שאין כל התחייבות להמשך!!]
אשמח להערות והארות ....

יום שישי עבר עלי בתחושות רעות, מוזרות.
עוד בדרך ללימודים הרגשתי שמשהו לא טוב הולך לקרות היום.
אני לא יודעת אם היו אלה הכוחות נפש שקיבלתי בבוקר , או התחושות ,
והפרפרים שהסתובבו לי בבטן.
אבל ככה הרגשתי . מועקה.
מצאתי את עצמי יושבת מול המורה בלי להבין מילה, הלב שלי פעם מהר מתמיד.
התחלתי לדאוג. [ולא ידעתי כמה..]
ב11:00 כבר לא יכולתי לעמוד בלחץ. נשברתי.
מצאתי את עצמי עולה לאוטובוס ורק מתפללת שלא יתפוס אותי טלפון.
שאני אספיק להגיע לפני. פעם אחת שאהיה לפניה. שאקדים אותה. להיות לידה ולחבק.
פעם אחת כנגד ... להתכופף ולומר לה –
תודה.
ב11:20 הוא הגיע . צרם לי באוזן. נתקפתי כולי בצמרמורת , קרה.
האצבעות שלי רעדו ובקושי לחצתי על דחיה. לא הייתי מסוגלת לענות.
לא רציתי למצוא את עצמי בוכה בין כל ההמון שהיה על האוטובוס של יום שישי.
לא רציתי לתת לתקווה האחרונה שעוד הייתה לי סיבה להתמוסס.
פחדתי שהגוש שעמד לי בגרון ימצא את מקומו החוצה , ברעש.
לא היה לי מה לעשות חוץ מלתפוס את הסידור ולהתפלל . להסתיר את הדמעות מהציבור.
ושוב עוד לפני שהתחלתי להתפלל, טלפון –
"אבא מחייג אלייך ".
נראה לי שמי שישבה לידי שמעה את הדפיקות של הלב שלי. הוא פעם בחוזקה .
רק הוסיף לי לחץ , מצפון , דאגה .
נשכתי שפתיים בכוח. הגוש כבר איים לפרוץ , והאצבע שלי קפאה .
לא הייתי מסוגלת ללחוץ על קבל , וגם לא על דחיה .
השיחה הסתיימה.
כל הסרטים האפשריים רצו לי בראש, הכבידו עלי. נותרתי עם גוש כבד ומועקה.
הכל הסתובב סביבי , התאמצתי בכל הכוח להחזיק את הראש , להישאר יבשה. לא הייתה לי
פריבילגיה לבכות.
הדרך נותרה כתמיד קצרה. אבל לא הצלחתי לראות את סופה . נדמה היה לי שלא תסתיים לעולם.
הכל סביב היה מטושטש, אבדתי שליטה בדמעות. עצרתי בכוח את הקול, לפחות שהוא לא ישמע.
הפניתי את הראש לחלון , לגלות שהנוף גם הוא מטושטש, איבד את חינניותו.
האוטובוס זחל, איטי מתמיד. כאילו ביקש לבדוק את סבלנותי .כל רעש נשמע לי כצעקה. כל צלצול
טלפון העלה את מפלס החרדה .
שוב הרגשתי רטט , הדופק שלי קפץ , הולם. לא מתחשב.
האישה שלידי הוציאה טלפון מהכיס וענתה. נשמתי לרווחה . "זה לא שלי."
אבל לא עברה שניה, ושוב עצרתי נשימה. נזכרתי בשיחה מאבא, שרק התנתקה.
"מי יודע מה קרה"? נלחמתי בעצמי , בעצמי.
"תתקשרי עכשיו. חבל שתתחרטי." "הבריחה שלך לא תשנה את המציאות."
הכל סגר עלי. נהיה לי חם וחנוק . לא מצאתי תנוחה , נלחמתי על כל נשימה.
ועדיין לא מצאתי כוח להתקשר לאבא לשמוע מה יש לו לחדש. כמה שנלחמתי עם היד , הלב התנגד.
פחדתי . ברחתי. היה לי נוח יותר ככה. לא רציתי להיהפך למסכנה.
לפקוח עיניים ולמצוא – חלל.
 
נערך לאחרונה ב:
אדגיש מראש, כי בהחלט זה קושקש וניכתב לו פעם. בצורה כזאת, שהכתבת אפילו לא זוכרת למה;)
אה וחשוב לומר כי זה טיפה דרמטי :sne:
--
הוא מסתכל למטה. חלחלה אוחזת בו. עוצם עיניים. רעד פתאומי חולף בו. הבטן שלו מתכווצת. פולטת ממנה כל מה שרק יכלה והכילה באותה השעה.
הוא מתיישב בלאות על האדמה. שלולית ניצבת לידו. זכר לחורבן.
ידו נישרטות מהאבנים הפזורות על האדמה. נותרות עם פסים קצרים ומכוערים. ויש גם דם.
הוא מייחל שהשמש תבוא רק לרגע. תשכיח את הכאבים. תפשיר את הלב שלו. הוא קפוא כמו קרח. כואב כמו ים. אחד כזה בלי חוף בסופו.
עיניו נעצמות בחולשה. גופו רועד מהקור העז. לא פלא. הוא נימצא על ראש ההר. המקום האהוב עליו. נותן פרופורציות לחיים.
מקום שממנו האנשים נראים כמו צעצועים. דומים יותר ללגואים קטנים. פגיעים יותר מהרוח. כשהיא ללא מעצורים.
השעות חולפות עליו בכאב עצום. מפלח. הרוחות לא חדלות מלנשוב. טיפות קטנות יורדות.
הוא רוצה לזכות לבכות כמוהם. למלא אגם קטן. מלא בתפילות שלו.
ומי יקשיב לו ביכלל? אדם אחד. חסר תקנה שכמותו. חי פה בעולם.
הלב שלו משתולל בתוכו פנימה. השאלה מרעידה אותו שוב ושוב. מי ישמע את הלב שלו? מי ישתה את האגם?
הוא נעמד במאמץ. ברק עוצמתי מטלטל את השמיים. מרעיד את דוממי האדמה.
הוא צונח שוב על הארץ. גופו מיטלטל עליה בחוסר שליטה.
הגשם מתגבר. טיפות גסות יורדות. צולפות בו מכל כיוון. מרטיבות אותו כליל.
׳׳אבל אני כבר יודע. רק אתה אלוקים. אוי אלוקים׳׳ הוא צועק בהשלמה. חזק יותר משהתכוון. המילים חוזרות אליו בהד.
רק אתה אלוקים. אוי אלוקים. הדבר היחיד שהוא שומע. מאמין. ויודע.

׳קח ממני את הפחדים. את הנסיונות והקשיים׳. הוא מבקש.
׳תרחם עלינו. אבא של כל הילדים׳.
זה שכואב עם האלה שבוכים. שרואה ושותה את האגמים שמילאו, את הבקשות שביקשו, ברוב רחמים.
 
חלומות. מה גדולים הם. מה מכילים. מה משיגים את כל אשר משתוקקת הנפש.

כמה מהירים. כמה נמוגים. כמה כואבים בהעלמותם.

חלומות. מי אינו חפץ בחלום שיאיר את שלוותו. מי מוכן לוותר עליו בגלל העובדה שהוא אינו מוגשם.
כמה מעטים האנשים שיקחו חלומות ויהפכום לחלומותיהם של אחרים.

כמה בודדים האנשים שיקחו חלומות ויהפכום למציאות.
 
כמו הייתי הולך על גחלים

טיפות מים על פני

רגלי מרחפות על אויר

ורוח קלה בין עיני

וגם אז ידעתי מהר

יש פה אחד מנהל

מביט, מסתכל, מאזין

רואה בכל רגע אותי.
 
בורות של אהבה, שבורים בתוכי
לא מצליחים להכיל מאומה.
לב כוסס, מפרפר בקרבי
בוכה ולא יודע על מה.
גלים, זרמים, שטים בדמי,
מרעידים, חודרים לנשמה.
פרפרים מתוחים,
רוקדים בקרבי.
מי ידע
סודה של דממה....
 
היום בו האיש שאתה עכשיו והאיש שרצית להיות לוחצים ידים בחמימות,
כמו מכריזים על הפסקת אש למשך שעה קלה או חיים שלמים.

הוא היום
בו אתה יכול לעלות במדרגות החורקות לסובב את המפתח בחור של המנעול
ואז להפטיר: "הגעתי הביתה".
 
עשר אצבעות לי יש, כל דבר יודעות הן.
להתרחק ולקרב, לגעת ולנתק.
לפתוח מנעול ולזרוק מפתח הרחק.
להצביע אל האופק ולגעת בקצה אפי.
לנוע בחוסר מנוחה ולקפוא בפחד ורתיעה.
ללטף ילד תם, לשרוט וגם להיפצע מתער.
עשר אצבעות לי יש, ולפעמים כל כך הרבה ניתן לעשות איתן, שאינני מסוגלת לעשות דבר.
 
אני רוצה לשמוח
אבל אם אשמח זה יכאב לאנשים מסביבי
אני רוצה לבכות את זה שאני לא יכולה לשמוח
אבל אם אבכה זה יכאב לאנשים מסביבי
אז אני בשקט

עד שיתפוצץ לי הסכר...
 
אני רוצה לשמוח
אבל אם אשמח זה יכאב לאנשים מסביבי
אני רוצה לבכות את זה שאני לא יכולה לשמוח
אבל אם אבכה זה יכאב לאנשים מסביבי
אז אני בשקט

עד שיתפוצץ לי הסכר...
אני רוצה להיות בשקט
אבל אם אשתוק זה יכאב לשדים בתוכי
אני רוצה להיעלם
אבל אז יעלמו כל אותם חלומות שבליבי

אז אני שמחה
ומחפשת בכוח מי שישמח בלב אמיתי
אז אני כואבת
ומתעקשת לחיות רק ליד מי שמקבל אותי

עד שלא אהיה לבדי...


(מתנצלת אם זה לא במקום, דווקא בגלל שהמילים נגעו בי, חשתי צורך לענות תשובה למקום הזה בתוכי. שום כוונה להוריד או לזלזל בעוצמת הרגש של הבדידות, ח"ו.)
 
אני רוצה להיות בשקט
אבל אם אשתוק זה יכאב לשדים בתוכי
אני רוצה להיעלם
אבל אז יעלמו כל אותם חלומות שבליבי

אז אני שמחה
ומחפשת בכוח מי שישמח בלב אמיתי
אז אני כואבת
ומתעקשת לחיות רק ליד מי שמקבל אותי

עד שלא אהיה לבדי...


(מתנצלת אם זה לא במקום, דווקא בגלל שהמילים נגעו בי, חשתי צורך לענות תשובה למקום הזה בתוכי. שום כוונה להוריד או לזלזל בעוצמת הרגש של הבדידות, ח"ו.)
ואוו אלף כל כתוב מדהים (כרגיל..)
כתבתי את הקטע הזה מתוך חויה של רגשות מעורבים- כששמחה פוגשת את עצב
ואני רוצה לבטא את החשש שהשמחה שלי דורכת למישהו אחר על היבלות
והקטע שכתבת מאד מנחם ומחזק!
אני רוצה להיעלם
אבל אז יעלמו כל אותם חלומות שבליבי
וזה בכלל...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

וואו, החיים האלה עוברים מהר!

אני זוכר את שנות ילדותי כאילו הן כאן על ידי במרחק נגיעה, אך הן לא! הן רחוקות מכדי שאשאב לתוכן בניסיון לעצור את הזמן.
ובכל זאת...
מידי פעם מתנוצצים להם רגעים יפים כאלה שמחזירים אותי אחורה בזמן, להתרפק על העבר הרחוק, להרגיש קצת 'ילד' למרות היותי 'בוגר' משכבר הימים.

לא אשקר, בבואם של רגעים מהסוג הזה אני מנסה למתוח אותם כמה שאפשר, לתת להם עוד ועוד זמן מסך שיאפשר לי להישאר בחוויות הילדות המלאות בתמימות חיננית וצבועות בצבעים עזים.
אין כמו לנדוד אל המרחבים האינסופיים של הילדות, הכל חדש, הכל מעניין, והכל כל כך ילדותי...

מול כל הרגעים היפהפיים הללו, ישנו רגע אחד מזוקק וחזק מאין כמוהו שהחזיר אותי באחת למציאות הנוכחית, הוא העמיד אותי במקום, ולחש באוזניי בקול בוגר – היי חבר, התבגרת, אתה כבר לא ילד!

לא יודע למה אני מרגיש צורך לשתף איתכם את הרגע הזה, לא יודע, אולי זה קטע של מבוגרים...

אני אוהב ילדים!
ילדים זה שמחה! ועוד כל מיני קלישאות...
אני אוהב את הילד שבי, זה שמסתכל על העולם בעיניים מופתעות, זה שמתלהב מיונה וממלט שנשפך ממשאית בטון.
אני אוהב ורוצה כל דבר שילדים אוהבים ורוצים! אם להיות מדויק אז אני אוהב כל דבר חוץ מדבר אחד – הדבר המוזר הזה שילדים רוצים להיות מבוגרים!
תמיד הרגשתי ילד! מאז שאני מכיר אות עצמי... במשך השנים גדלתי והתפתחתי אבל עדיין נשארתי ילד!

בטח עכשיו אתם שואלים את עצמכם – מתי הבנתי שאני לא ילד?

אז ככה!
לא ב'בר מצווה' וגם לא כשהתקבלתי ל'ישיבה קטנה'.

כשעשיתי 'תעודת זהות' קיבלתי בעיקר מחמאות ש'וואו אני נראה ממש ילד', וגם ב'ישיבה גדולה' כשגדלו לי זיפים, זה עדיין לא הרגיש הדבר האמיתי, בפנים בפנים אם להיות כנה, הייתי ילד!

גם כשעשיתי 'רישיון' זה לא ממש הוסיף לתחושת ה'בגרות' שלי, להיפך! זה רק חיזק אצלי את הילדותיות כשנהניתי כל כך לסובב את ההגה כמו איזה ילד בן שש שמשחק במכונית על שלט.
טוב, אולי זה לא ממש הרגיש כמו ילד, זה הרגיש יותר כמו 'ילד גדול'...

כשהתחתנתי גם לא! מה לעשות... מידי פעם זה לגמרי מרגיש לי כמו בילדות כשהיינו משחקים ב'אבא ואמא'...

נו, מתי? אתם שוב שואלים, הרי אני יכול להמשיך ככה את כל החיים...

מוצאי שבת, תפילת ערבית, מניין אחד לפני האחרון שזה אומר חמש דקות לפני זמן ר"ת [סתם שתדעו...], החדר שליד ההיכל המרכזי.
החדר היה מלא ברובו במתפללים, אני ישבתי מאחור ומולי על הספסל ילד חינני ישוב על ברכיו כשהוא נגד כיוון התנועה...

הילד סקר במבטו את כלל המתפללים, עושה את מה שילדים אוהבים לעשות, לספור לכמה אנשים יש משקפיים, לבדוק למי יש את הזקן הכי ארוך בשכונה, למדוד מרחוק את הגובה הממוצע של אבא מצוי... בקיצור, סטטיסטיקות של ילדים...

ואז, ברגע אחד, מבטו נתקל בעיניי

וזהו!

באותו רגע הבנתי, מה שלא הבנתי שלושים שנה!

רגע של שיתוף



אל הידית העגולה של דלת המרפאה נשלחה יד קמוטה, נאחזה בה ומשכה.

הדלת נפתחה כדי רבע, ונעצרה. אחר כך נעה לכאן ולשם, מתאמצת, רועדת, ומתחילה להיסגר בחזרה כשפתאום תפסה בחלקה העליון יד אחרת, איתנה. ובתנופה פתחה אותה עד הסוף. "בבקשה אדוני, תזהר אדוני מהמדרגה".

והזקן מודה למושיעו בניד ראש ויוצא בצעד איטי אל השביל.

בעל היד האיתנה מוסיף להחזיק בדלת פתוחה, שריריו הצעירים גוברים בקלות על קפיץ המשקוף הלוחץ כנגדו. והוא מביט אחרי הדמות הכפופה המתרחקת לאט, ומשהגיע למסקנה שהזקן בסדר, עזב את הדלת ונכנס פנימה, מניח לקפיץ להסיע את הדלת הכבדה בתנועה איטית אך נחושה, ולסגור אותה בנקישה נחרצת.

הזקן פסע לאורך השביל וכשהגיע לספסל התיישב עליו באנחה.

מכיסו הוציא טלפון נייד ישן שחוק ומרופט, שכפתוריו נשרו ממנו ומסכו הסדוק מודבק ברצועות סלוטייפ צהובות. הוא לחץ לחיצה ארוכה על הכפתור היחידי שנותר במכשיר, והרימו אל אזנו.

לאחר מספר רגעים התפשטה נהרה על פניו החרושות. "חנה מרים?"

"כן כן, ברוך השם ברוך השם, הכל הכל בסיידר".

"בטח, הוא עבר על הבדיקות בעיון רב, בעיון רב הוא הסתכל על כל הבדיקות, חמש דפים גדולים, הוא הסתכל על הכל בדקדוק. את מכירה את דוקטור אלכסנדר, עם הפה ככה, עקום קצת. את יודעת זה שעושה בדיחות. את היית אצלו גם כן...

נכון זה היה מזמן, הרבה שנים.

בקיצער, הוא מסתכל טוב טוב בניירות, קורא בדקדוק גדול. ואחר כך הוא אומר לי: מר אייזן! - את שומעת חנה מרים, ככה הוא קורא לי - מר אייזן. שכה יהיה לי טוב.

מר אייזן יש לך לב כמו נער בן שש עשרה!

ככה הוא אוהב, את יודעת, לעשות בדיחות.

רק קצת ברזל הוא אומר, ותבוא עוד חצי שנה לביקורת.

את שמחה חנה מרים? מאושרת?! ידעתי שתהיי מאושרת, בגלל זה צלצלתי. דבר ראשון אחרי שיצאתי מהרופא התיישבתי על ספסל לבשר לך. ואני מאושר שאת מאושרת. חנה'לה. אני מאושר מזה שאת מאושרת יותר מעצם הבשורה.

בקושי הצלחתי לצאת מהמרפאה, בקושי. הדלת שם, שרעקלאך. מישהו היה צריך לעזור לי לפתוח. אבל הלב, חנה מרים. לב של נער בן שש עשרה!

לץ, דוקטור אלכסנדר הזה, הוא לוחץ במחשב שלו קצת פה וקצת שם ופתאום יוצא מרשם לברזל, יוצא לבד מהמכונה שלידי. היית צריכה לראות. פלאי פלאים. 'שני כדורים ביום אחרי האוכל' הוא אומר לי. ואז הוא שם את היד שלו על הברך שלי, והפה שלו העקום, נהיה עוד יותר עקום, בזמן שהוא אומר לי 'תבוא עוד חצי שנה לביקורת'. איזה משפט יפה זה, חנה מרים, הא, כמו שיר. חצי שנה בריאות. לא שבוע לא חודש, חצי שנה! וכשאני קם ללכת הוא אומר "אל תשכח את הכרטיס מר אייזן". עוד פעם מר אייזן. לץ שכזה.

ואני ישר מחפש ספסל להתקשר אליך. כי. הבדידות, חנה מרים. אוי כנגד הבדידות אפילו לב בן שש עשרה לא עומד. ילד כי ימצא צדף יפה על החוף, ירוץ מיד להראות לאימו. בחורה שגמרה מבחן חוץ, מיד מתקשרת לחברות. את זוכרת את המבחני חוץ של אסתי? גהינום, הא.

בקיצור, האדם אין שמחתו שלמה עד שישתפנה עם אחרים, עם אהובים.

ואם כל המתח הגדול הזה, הרשרושים, הסחרחורות, הבדיקות המקיפות, חמש דפים גדולים באנגלית. פתאום נעלם בבת אחת - 'קצת ברזל וביקורת עוד חצי שנה'. כל השמחה הזאת, האושר הנפלא הזה, שווה כקליפת השום.

קליפת השום, חנה'לה!

אם אין לך למי לספר אותו. לשתף".

עיניו של הזקן נצצו בלחלוחית וידו התהדקה על מכשיר הטלפון.

"ואין נחמה ל'מר אייזן', ואין ולו טיפת שמחה בלב של נער בן שש עשרה. כי הלב הזה מת. מת מגעגוע".

קולו של הזקן מתרסק "נו די, חנה מרים, די עם הרגשנות. אני צריך למהר לבית מרקחת לקנות את הברזל.

אז להתראות, בנתיים.

נפגש עוד חודשיים וחצי בערך הא, י"ג תמוז. ארבע עשרה שנה כבר, איך שהזמן טס. ואסתי תניח לך הזמנה, ותשים עליה אבן שלא תעוף.

זהו, שלום חנה מרים, שלום".

ילד קרב אל הזקן בהיסוס

"אפשר שיחה? אני צריך להתקשר לאמא שלי".

"מצטער ילד, אין לי טלפון", ענה הזקן.

וכשראה שהילד מסתכל בו בעיני פליאה, ננער "אה, זה? זה לא עובד! הנה, אפילו בטריה אין פה. רואה, וגם הכפתורים נפלו חוץ מהכפתור הזה, שאיתו אפשר לצלצל רק למישהו אחד". ענה בהתרוממו מהספסל.

"למי?" שאל הילד בקול תמים.

אך הזקן שכבר הסתובב והחל ללכת לא ענה.

רק כתפיו רטטו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה