קרני שמש מפזזות בריקוד צללים של טרום ערב, מזהיבות את שערותיה של קאלט ומדגישות את תווי הצחוק בפניה של אמא, וריח דשא רמוס מדגדג באפי עם הרוח, כמעט גובר על ריח הארוחה שאוזלת עם הרגעים.
"כבר מאוחר", אני נוטל שיפוד נוסף מהסלסלה, מושך את הבשר בנגיסה ומתרומם.
"עוד קצת", אומרת אמא, שאננה כמו לא האזינה הבוקר לשיח הרגוז שסבב את השולחן. "תראה איך הם נהנים!"
אני רואה. רואה את אחותי הקטנה עוקרת שערות מרעמתו של לאון ואת מבטו הבהול כשהוא מתרוצץ מפה לשם, מיילל ומנסה להתחבא מאחורי שיחי דשא בגובה הברך שלו.
"סיימנו פה!" אני מנפנף בשיפוד תוך צעקה, ומכיוון שהשניים לא מגלים הבנה - דוחף אצבעות לפה ושורק.
לאון מציית, מתחכך לי בברך, אבל קאלט מראה אותות מרד, כרגיל.
צמד שריקות נוספות לא משנות את המצב, כמו קריאות נרגזות בשמה, ואמא, משועשעת לחלוטין, נאלצת לצפות בי עוקר אותה מגזע דקיק ונגרר איתה את הדרך חזרה כשגופה תפוס בצד מותני, צרחותיה מחרישות את אוזניי ורגליה מכות באוויר.
מפת הפיקניק, קוביות ורוד לבן עטורות בפסי דשא, מציצה מהסלסלה האחוזה בידיה של אמא לצד שיפודי שאריות, ורק שיפוד עמוס אחד מתגלגל על האדמה, חומק שוב ושוב משיניו של לאון, שמביע את תסכולו בנהמות ולבסוף נושא אליי מבט שכולו חוסר אונים.
"תכף", אני פולט לכיוונו, לא מתפתה להוריד את קאלט סמוך לאמא, הילדה תחמוק ברגע בו ירפרפו בהונותיה על הקרקע. ממשיך להיסחב עימה עד לנייבור - שלמראי מלהטט נרגשות בזנב שלו - וללא גינונים נוספים מושיב אותה על אוכף הדאון, קושר ליתר ביטחון.
"לא! לא!" היא זועמת, נלחמת בי ובחגורת העור. "עוד לא לילה! אמרת עד הלילה!"
אמרתי 'עד הלילה' לפני הידיעות המרעישות שהביא איתו שינטון מהארמון, וגם כך, אילולי הייתה אמא לוחצת בי לקיים את הבטחתי, הייתי בוחר לכלות את זמני בגזרת הממוס ודומיה. היכן שאני נצרך יותר.
"מספיק!" שאגה לא מכוונת בורחת מפי, מדמימה את אחותי לרגע.
רק לרגע. רגע בודד בו אני מצליח סוף סוף להדק עליה את החגורה ולאחריו מרים עיניים היישר אל דמעות ששוטפות את לחייה. "אממממאאאאאאאא" היא פוצחת ביללה, כמעט קורעת את תוף אוזני. "אאאאאמממאאאאא!!!" יללותיה גרועות משל לאון, מתגברות ומגבירות שבילים מלוחים.
"מה קרה?!" נושפת אמא מאחוריי כאילו רצה עד הנה מביתנו השלוו.
"כלום", אני רוטן, מחפש את לאון מאחורי גבה ומוצא אותו נאבק עדין בחתיכת הבשר המשופדת ההיא. "היא פשוט מפונקת!" יורה וצועד. מעדיף את שטויותיו של לאון על פני שלה.
לאון מגרגר כשאני מושיט לו את השיפוד ומוסיף תודה מנומסת כשהוא מסיים לבלוס את הבשר אל קרביו. "בשמחה", אני מדגיש כל תו והגה, מעביר יד ברעמתו ומאיץ בו ללכת אחריי.
כבר מאוחר, והשמש, שאף פעם לא הייתה סלחנית, מורחת את עייפותה האדמדמה על פני השמיים.
"תתנצל", גם אמא לא סלחנית, אף פעם, ועיניה של קאלט ננעצות בי בדרישה, חסרות כל שביל ונפיחות.
"מאוחר", מתיזות שפתיי, גאות מכדי להתנצל ולהכפיף את גבי בעקבותיהן. "יש לי משמרת עוד הלילה".
אמא משלבת ידיים. "תתנצל", היא חוזרת. "אחרת תאלץ להתנצל בפני המפקד שלך".
אבות הם המפקדים הכי גרועים שיש, ישאבו לך את הדם עקב כל שגיאה, גם אם האשמה המרכזית בה היא בת הזקונים שלהם.
"סליחה", בכל זאת, תמיד יש לי האפשרות להתנצל מן הפה ולחוץ, והקידה שאני מחווה נלעגת בהתאם. "האם תואיל הוד מעלת העלמה קאלט למחול לעבדה הנאמן?"
"לא!" מושכת העלמה כתף, כל תווי פניה מכווצים. "אתה הבהלת אותי!"
"והתנצלתי", אני מזכיר, מרים גבה אל אמא בבקשה אילמת שתמתן את אחותי הכבודה. "וכבר ממש מאוחר", מוסיף למבע הפנים הלא מתפשר שמוחזר אליי.
"אם אתה ממהר, תצטרך להתנצל", אמא לא משנה מסברה. "ואם אתה מתקשה – תחשוב שעליך להתנצל בפני המלך".
מתחשק לי להצהיר שהדוד לעולם לא ישתטה כמו הקטנטונת הזאת, שעד עתה הנהנה עם כל מילה של אמא. מתחשק לי גם להבהיר שלעולם לא אעשה דבר מה שבעבורו אצטרך להתנצל בפניו, אבל בעוד אני חוכך בדעתי מה אוכל להגיב בכדי לחמוק מהגזירה, נזעקת העלמה ברצון משלה, מקפיצה את נייבור בבהלה.
"אני אסלח לך רק בתנאי אחד!" היא צווחת. "שתיקח אותי לממוס!"
גבותיה של אמא קרבות זו לזו ושלי כנראה מחקות אותן. "אל תגזימי", היא כבר הגזימה, העלמה, אבל נראה שאצלה גבולות השמיים הם בגדר המלצה. "ילדים לא מתקרבים לממוס, את יודעת את זה!"
אמא מנידה ראש, נושפת. "אתה גם מגזים לא מעט, ויר. לא יקרה דבר אם בדרכנו אל הבית נעבור קרוב לממוס".
פניי נעגמות, הדרך אל הבית ממש לא עוברת קרוב לממוס, אבל מול השתיים הנחרצות שמולי והשמש שמחרה איתן, אין לי ברירה מלבד לפלוט חרש: "בסדר, בסדר, כל שתרצו גבירותיי".
הגבירה האם מתיישבת כנגד ביתה, לאון מתכווץ ומטפס אל כובעי ואני, בתנועות נרגזות, קופץ אל האוכף, מושך את הרתמות ומכוון את נייבור בינות העצים עד להתייצבות במרומי השחקים.
הממוס רחוק, עמוד אבן דק וזוהר בשמאל הרקיע, ובינתיים, שקשוקיו הפחדניים של לאון מורגשים היטב בעורפי, מותחים עוד את עצביי.
"אתן בטוחות שאתן רוצות לממוס?" אני מנסה שוב את מזלי, מנמיך מעט את נייבור כדי שלאון יפסיק מרעידותיו.
"כן!" הגבירה הבת נחרצת, מפליטה ממני אנחה.
השמיים, במהלך התעופה הנלבבת, נוטשים את גונם האדמומי לטובת בוהק אור הממוס. כוכבים נבלעים בין פסי כחול, ירוק וחום, האפור כמעט נטמע בעננים הגבוהים והלבן מטשטש ראייה. הבוהק מתעצם כשאנו קרבים, מתרכז בממוס החותכת מתהום עד שמיים, זורה סביבה ניצוצות צבעוניים.
"היא יפה כל כך!" מתענגת אחותי על המראה, מודדת רוחב, מרימה ראש מעלה ומכופפת מטה. "כשאגדל – אני גם ארצה להיות שומרת ממוס!"
זווית שפתי הימנית מתרוממת בגיחוך ואני ממהר לשמוט אותה. הלוואי שתגדל. הלוואי.
"את תסכימי לי, אמא?" שומרת העתיד דוחפת ראש שופע שיערות בין חזי לאגרופיי. "נכון, אמא, נכון?"
אמא שקועה בהבארדים המעופפים סביב הממוס, לא שמה אליה לב. אני נאבק בעצמי שלא לגעור בה, חוסך מעצמי התנצלויות ואיחורים על איחורים.
"טוב", מסכמת קאלט בסיפוק, ראשה על שיערה חוזר למקומו. "אם לא אכפת לה – אז היא בטח מרשה".
"אהה", יופי לה. השתתקה – יופי גם לי.
נייבור נוהם כשאני מושך ברתמות, מקפיא אותו באוויר בתנועת כנפיים רחפנית. מספיק לעלמה, התקרבנו די, אפילו ההבארדים לוטשים בנו מבטים רצחניים.
אחד נעתק ממקומו העליון, כנפיו השחורות ממוסגרות באור צבעוני. "וירטואז'!" קולו גונח כשהוא מתקרב, עיניו נעות על השתיים שמצדדיי. "ביקור משפחתי? מכל הזמנים דווקא עכשיו?!"
"דרישת העלמה", נינוחות פושה בי, אושר עד. העלמה מתכווצת מתחת למבטו המצמית.
סקראם מכלה עליה רגע או שניים, אחר מעתיק אליי את עיניו. "קח אותן מפה", הוא נשמע קצר רוח. הגיוני. "זה לא הזמן ולא המקום".
"כל כך גרוע?" בני האנוש טרם חשבו לגדל כנפיים או לשבות חיה בעלת יכולת שכזו, ולכן מבטי נופל אל הקרקע, הרחוקה למדי אך שלווה למראה.
"את זה יקבעו בני האנוש", סקראם מכופף גם ראש, האוויר שכנפיו משיבות עליי מתחיל לצבוט לי בגרון. "הם נוקטים בכל מיני פעולות אלימות בקרטרה, והטיפשים לא חושבים להתאחד בשביל לסלק אותם".
כולם טיפשים בעיניו של סקראם, כך שאיני מקדיש לאמירתו האחרונה שמץ מחשבה, והעובדה שקאלט שותקת, מרותקת למתרחש, מציפה בי רצון למשוך את האירוע הנדיר עוד ועוד. "אז רגוע כאן, בעצם?" אם כן אבא לא יכעס כל כך על האיחור, אולי רק יזכה אותי בשעת משמרת נוספת.
"רגוע", מאשר סקראם תוך הנהון. "אבל לא רגוע מספיק בשביל בי-"
אבן, גדולה, חומה וסלעית, נדחפת אל שדה ראייתי, מוחקת איתה שבילי אור ופוגעת בממוס, קרוב אלינו כל כך. היא מתפוררת לאבק, מעלה אדים.
קאלט צורחת, אמא מצטרפת אליה, וכשאוזניי נשמטות מפניהן, מעופפת מולנו אבן נוספת, מוטחת בעוז במקום בו פגעה קודמתה.
הנושאים החמים
