שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

למה

ואיכשהו נראה לי שהשאלה הכי גדולה- זה למה אני בכלל מעלה את זה כאן :sne:


ולמה תמיד כשאני מתקדמת
מישהו תוקע מקלות
ולמה המישהו הזה הוא אני
ולמה נמאס לי כבר לחכות...
ולמה קשה להרגיש רגשות,
ומפחיד להביט אל הפְּנים
הבושה שם חוגגת
ולא מעודדת
לקום מחדש לחיים.
ולמה הלב הוא רגיש מדי
ולא מוכן לסלוח,
לשכוח מכל מה שעולל
גם כשהוא ריק ובלי כוח.
למה רק על אבוב הוא מבסוט
ומוכן לשחרר את הכל
למה הוא לא מכיל את עצמו
גם כשהוא סתם לבדו.?
ושמישהו יסביר איך מסבירים,
לרגש את מה שהשכל מבין.
ולמה הכל חזק רק אצלי
ולמה הלב הוא מדי עדין?
ולמה זה כיף לטחון על עבר
ולמה המוח מופרע??
ולמה זה כיף לשאול שאלות
על כל דבר שזז!
ולמה המוח הזה מטומטם
צבר שיאים של טרלול
ולמה זה רע להיות סקרנים
ומכל דבר לעשות סיפור?


ולמה הלב לא מצליח לקלוט
שהוא רק בשר ולא מעבר -
שהוא לא יכול לשלוט בכלום
ויום אחד הוא יחזור אל הקבר!


ולמה? כי ככה !
אבא רצה,
אז למה אם כן אני לא מרוצה????
 
נו,

הנה קיבלת את התרופה
ההיא שביקשת
שלוש שנים

אבל עכשיו שאת בסדר
תעני לך בכנות
מה היא בשבילך
רעל או
בריאות.
זה שווה נושא חדש, יקר מדי בשביל להיות כאן.
אהבתי נורא.
 
מעלה כאן כמה אליגוריות על קפה.


גמילה.

בקפה החמישי
רגע לפני שהקצפתי חלב
נפל לי האסימון
שאם אני באמת רוצה לא לשתות
אני חייבת לטעום מהר
מהבשר.

זה לא באמת יעזור
אבל לפחות
יהיו לי 6 שעות
בלי בחירה.
 
@אולטרא סגול מקווה שזה בסדר לכתוב בהשראתך.

לא שתיתי קפה.
אמרו לי שזה טעם נרכש.
ולא היה לי כסף לרכוש טעם לחיים.

לא שתיתי קפה.
גם אחרי גיל 20 שתיתי תה ושוקו במפגש חברתי.
ושילמתי מחיר של מבוכה תמורת מה שלא רכשתי.

לא שתיתי קפה.
גם כשסיימתי עבודה ב6 בבוקר.
גם כשהמשכורת נראתה לא משהו.

בחרתי לא לרכוש את מה שיש לכולם.
שילמתי בלא להיות כולם.
 
בטח בסדר..
אין על קפה, ואין על שירי קפה, בעולם כולו.
 
קרני שמש מפזזות בריקוד צללים של טרום ערב, מזהיבות את שערותיה של קאלט ומדגישות את תווי הצחוק בפניה של אמא, וריח דשא רמוס מדגדג באפי עם הרוח, כמעט גובר על ריח הארוחה שאוזלת עם הרגעים.

"כבר מאוחר", אני נוטל שיפוד נוסף מהסלסלה, מושך את הבשר בנגיסה ומתרומם.

"עוד קצת", אומרת אמא, שאננה כמו לא האזינה הבוקר לשיח הרגוז שסבב את השולחן. "תראה איך הם נהנים!"

אני רואה. רואה את אחותי הקטנה עוקרת שערות מרעמתו של לאון ואת מבטו הבהול כשהוא מתרוצץ מפה לשם, מיילל ומנסה להתחבא מאחורי שיחי דשא בגובה הברך שלו.

"סיימנו פה!" אני מנפנף בשיפוד תוך צעקה, ומכיוון שהשניים לא מגלים הבנה - דוחף אצבעות לפה ושורק.

לאון מציית, מתחכך לי בברך, אבל קאלט מראה אותות מרד, כרגיל.

צמד שריקות נוספות לא משנות את המצב, כמו קריאות נרגזות בשמה, ואמא, משועשעת לחלוטין, נאלצת לצפות בי עוקר אותה מגזע דקיק ונגרר איתה את הדרך חזרה כשגופה תפוס בצד מותני, צרחותיה מחרישות את אוזניי ורגליה מכות באוויר.

מפת הפיקניק, קוביות ורוד לבן עטורות בפסי דשא, מציצה מהסלסלה האחוזה בידיה של אמא לצד שיפודי שאריות, ורק שיפוד עמוס אחד מתגלגל על האדמה, חומק שוב ושוב משיניו של לאון, שמביע את תסכולו בנהמות ולבסוף נושא אליי מבט שכולו חוסר אונים.

"תכף", אני פולט לכיוונו, לא מתפתה להוריד את קאלט סמוך לאמא, הילדה תחמוק ברגע בו ירפרפו בהונותיה על הקרקע. ממשיך להיסחב עימה עד לנייבור - שלמראי מלהטט נרגשות בזנב שלו - וללא גינונים נוספים מושיב אותה על אוכף הדאון, קושר ליתר ביטחון.

"לא! לא!" היא זועמת, נלחמת בי ובחגורת העור. "עוד לא לילה! אמרת עד הלילה!"

אמרתי 'עד הלילה' לפני הידיעות המרעישות שהביא איתו שינטון מהארמון, וגם כך, אילולי הייתה אמא לוחצת בי לקיים את הבטחתי, הייתי בוחר לכלות את זמני בגזרת הממוס ודומיה. היכן שאני נצרך יותר.

"מספיק!" שאגה לא מכוונת בורחת מפי, מדמימה את אחותי לרגע.

רק לרגע. רגע בודד בו אני מצליח סוף סוף להדק עליה את החגורה ולאחריו מרים עיניים היישר אל דמעות ששוטפות את לחייה. "אממממאאאאאאאא" היא פוצחת ביללה, כמעט קורעת את תוף אוזני. "אאאאאמממאאאאא!!!" יללותיה גרועות משל לאון, מתגברות ומגבירות שבילים מלוחים.

"מה קרה?!" נושפת אמא מאחוריי כאילו רצה עד הנה מביתנו השלוו.

"כלום", אני רוטן, מחפש את לאון מאחורי גבה ומוצא אותו נאבק עדין בחתיכת הבשר המשופדת ההיא. "היא פשוט מפונקת!" יורה וצועד. מעדיף את שטויותיו של לאון על פני שלה.

לאון מגרגר כשאני מושיט לו את השיפוד ומוסיף תודה מנומסת כשהוא מסיים לבלוס את הבשר אל קרביו. "בשמחה", אני מדגיש כל תו והגה, מעביר יד ברעמתו ומאיץ בו ללכת אחריי.

כבר מאוחר, והשמש, שאף פעם לא הייתה סלחנית, מורחת את עייפותה האדמדמה על פני השמיים.

"תתנצל", גם אמא לא סלחנית, אף פעם, ועיניה של קאלט ננעצות בי בדרישה, חסרות כל שביל ונפיחות.

"מאוחר", מתיזות שפתיי, גאות מכדי להתנצל ולהכפיף את גבי בעקבותיהן. "יש לי משמרת עוד הלילה".

אמא משלבת ידיים. "תתנצל", היא חוזרת. "אחרת תאלץ להתנצל בפני המפקד שלך".

אבות הם המפקדים הכי גרועים שיש, ישאבו לך את הדם עקב כל שגיאה, גם אם האשמה המרכזית בה היא בת הזקונים שלהם.

"סליחה", בכל זאת, תמיד יש לי האפשרות להתנצל מן הפה ולחוץ, והקידה שאני מחווה נלעגת בהתאם. "האם תואיל הוד מעלת העלמה קאלט למחול לעבדה הנאמן?"

"לא!" מושכת העלמה כתף, כל תווי פניה מכווצים. "אתה הבהלת אותי!"

"והתנצלתי", אני מזכיר, מרים גבה אל אמא בבקשה אילמת שתמתן את אחותי הכבודה. "וכבר ממש מאוחר", מוסיף למבע הפנים הלא מתפשר שמוחזר אליי.

"אם אתה ממהר, תצטרך להתנצל", אמא לא משנה מסברה. "ואם אתה מתקשה – תחשוב שעליך להתנצל בפני המלך".

מתחשק לי להצהיר שהדוד לעולם לא ישתטה כמו הקטנטונת הזאת, שעד עתה הנהנה עם כל מילה של אמא. מתחשק לי גם להבהיר שלעולם לא אעשה דבר מה שבעבורו אצטרך להתנצל בפניו, אבל בעוד אני חוכך בדעתי מה אוכל להגיב בכדי לחמוק מהגזירה, נזעקת העלמה ברצון משלה, מקפיצה את נייבור בבהלה.

"אני אסלח לך רק בתנאי אחד!" היא צווחת. "שתיקח אותי לממוס!"

גבותיה של אמא קרבות זו לזו ושלי כנראה מחקות אותן. "אל תגזימי", היא כבר הגזימה, העלמה, אבל נראה שאצלה גבולות השמיים הם בגדר המלצה. "ילדים לא מתקרבים לממוס, את יודעת את זה!"

אמא מנידה ראש, נושפת. "אתה גם מגזים לא מעט, ויר. לא יקרה דבר אם בדרכנו אל הבית נעבור קרוב לממוס".

פניי נעגמות, הדרך אל הבית ממש לא עוברת קרוב לממוס, אבל מול השתיים הנחרצות שמולי והשמש שמחרה איתן, אין לי ברירה מלבד לפלוט חרש: "בסדר, בסדר, כל שתרצו גבירותיי".

הגבירה האם מתיישבת כנגד ביתה, לאון מתכווץ ומטפס אל כובעי ואני, בתנועות נרגזות, קופץ אל האוכף, מושך את הרתמות ומכוון את נייבור בינות העצים עד להתייצבות במרומי השחקים.

הממוס רחוק, עמוד אבן דק וזוהר בשמאל הרקיע, ובינתיים, שקשוקיו הפחדניים של לאון מורגשים היטב בעורפי, מותחים עוד את עצביי.

"אתן בטוחות שאתן רוצות לממוס?" אני מנסה שוב את מזלי, מנמיך מעט את נייבור כדי שלאון יפסיק מרעידותיו.

"כן!" הגבירה הבת נחרצת, מפליטה ממני אנחה.

השמיים, במהלך התעופה הנלבבת, נוטשים את גונם האדמומי לטובת בוהק אור הממוס. כוכבים נבלעים בין פסי כחול, ירוק וחום, האפור כמעט נטמע בעננים הגבוהים והלבן מטשטש ראייה. הבוהק מתעצם כשאנו קרבים, מתרכז בממוס החותכת מתהום עד שמיים, זורה סביבה ניצוצות צבעוניים.

"היא יפה כל כך!" מתענגת אחותי על המראה, מודדת רוחב, מרימה ראש מעלה ומכופפת מטה. "כשאגדל – אני גם ארצה להיות שומרת ממוס!"

זווית שפתי הימנית מתרוממת בגיחוך ואני ממהר לשמוט אותה. הלוואי שתגדל. הלוואי.

"את תסכימי לי, אמא?" שומרת העתיד דוחפת ראש שופע שיערות בין חזי לאגרופיי. "נכון, אמא, נכון?"

אמא שקועה בהבארדים המעופפים סביב הממוס, לא שמה אליה לב. אני נאבק בעצמי שלא לגעור בה, חוסך מעצמי התנצלויות ואיחורים על איחורים.

"טוב", מסכמת קאלט בסיפוק, ראשה על שיערה חוזר למקומו. "אם לא אכפת לה – אז היא בטח מרשה".

"אהה", יופי לה. השתתקה – יופי גם לי.

נייבור נוהם כשאני מושך ברתמות, מקפיא אותו באוויר בתנועת כנפיים רחפנית. מספיק לעלמה, התקרבנו די, אפילו ההבארדים לוטשים בנו מבטים רצחניים.

אחד נעתק ממקומו העליון, כנפיו השחורות ממוסגרות באור צבעוני. "וירטואז'!" קולו גונח כשהוא מתקרב, עיניו נעות על השתיים שמצדדיי. "ביקור משפחתי? מכל הזמנים דווקא עכשיו?!"

"דרישת העלמה", נינוחות פושה בי, אושר עד. העלמה מתכווצת מתחת למבטו המצמית.

סקראם מכלה עליה רגע או שניים, אחר מעתיק אליי את עיניו. "קח אותן מפה", הוא נשמע קצר רוח. הגיוני. "זה לא הזמן ולא המקום".

"כל כך גרוע?" בני האנוש טרם חשבו לגדל כנפיים או לשבות חיה בעלת יכולת שכזו, ולכן מבטי נופל אל הקרקע, הרחוקה למדי אך שלווה למראה.

"את זה יקבעו בני האנוש", סקראם מכופף גם ראש, האוויר שכנפיו משיבות עליי מתחיל לצבוט לי בגרון. "הם נוקטים בכל מיני פעולות אלימות בקרטרה, והטיפשים לא חושבים להתאחד בשביל לסלק אותם".

כולם טיפשים בעיניו של סקראם, כך שאיני מקדיש לאמירתו האחרונה שמץ מחשבה, והעובדה שקאלט שותקת, מרותקת למתרחש, מציפה בי רצון למשוך את האירוע הנדיר עוד ועוד. "אז רגוע כאן, בעצם?" אם כן אבא לא יכעס כל כך על האיחור, אולי רק יזכה אותי בשעת משמרת נוספת.

"רגוע", מאשר סקראם תוך הנהון. "אבל לא רגוע מספיק בשביל בי-"

אבן, גדולה, חומה וסלעית, נדחפת אל שדה ראייתי, מוחקת איתה שבילי אור ופוגעת בממוס, קרוב אלינו כל כך. היא מתפוררת לאבק, מעלה אדים.

קאלט צורחת, אמא מצטרפת אליה, וכשאוזניי נשמטות מפניהן, מעופפת מולנו אבן נוספת, מוטחת בעוז במקום בו פגעה קודמתה.
 
איך
כזאת חלשה,
חזק מחזיקה
כל גל שעובר,
ועליי מתגבר...
לא מחליקה, כן מחליקה...
חנוקה, מחוקה, שחוקה, סחוטה
נושאת, ולא -
מצליחה לשחרר.
את הלב לעורר שיפסיק להרהר.
על הבל ואבל
שלווה לערער.
סוחבת הכל, זה נתקע בגרון.
סוחבת אפילו
ת'חור באוזון!!
ת'היא ששתקה,
מרוב מבוכה
וההיא שצווחה שצרחה - נחנקה.
תעיניים של מימי,
הם קצת אדומות...
בטח נשבר לה,
נושאת מלחמות!!!
וגם ת'מסע שתרצה עוברת,
נושאת ונושאת ולא משחררת!!!
אותה שאבדה
ות'הוא שאובד
אז פלא שהכל מרגיש לי כבד??
על כתפיי כל חרדות היקום!!!!
שכחתי כי רק עצת ה' תקום ..
 
נערך לאחרונה ב:
עייפות,
הלא תשאלי בשלום מיטתך?
למה אינך פורשת כנף, נוסקת אל אי שם?
מדוע עינייך פקוחות - טורטות עינינו, מעצימות כאב?
למה?!
 
נערך לאחרונה ב:
גם הסיפור שלי נכתב, היום.

בדיו של דם או אפרוריות.
של עצבות או קדרות.
אור או חושך.
רצון, נפילה,
מחסור ותקווה.

דיו של אמונה.
 
אשכול טוב להניח בו, רגע לפני שייאבדו המילים בתהומות הנשייה...

ותעזור שאפסיק לחשוב שמה שאני עושה זה לא,
כי זה הכי.
 
נזכרתי פתאום באשכול הזה...
משפט (לא שלי) אבל עם המון משמעות- במיוחד בשנים האלו- שהייתי רוצה שישאיר חותם איפשהו, ואיזה קהילה מתאימה יותר מהקהילה הזו.
"לא כל מה שחושבים צריך לומר, לא כל מה שאומרים צריך לכתוב ולא כל מה שכותבים צריך להדפיס" ר' שאול
מקווה שזו לא עבירה על חוקי האשכול או משהו כזה...
 
חובות.

בטח הבנקאי שלי
לא מבין מה קורה השבוע
עם כל הזכויות.

מי יספר לו
שככה זה לפני ראש השנה.

——————-

תקשורת.

בטח גם סלקום
לא מבינה מה קורה השבוע
עם כל השיחות.

מי יספר להם שככה זה הסליחות
שלפני ראש השנה.

——————-

יוטיוב.

בטח גם גוגל
לא מבין מה קורה השבוע
עם כל השירים.

מי יספר להם שזה מה ששומעים
לפני ראש השנה.

——————-

אחרונה.

ואז
אני שואלת את עצמי

למה
רק אני לא מספרת לעצמי
שתכף ראש השנה.
 
רגע אחד של השראה, באמצע משחק אנדרלמוסיה תוסס.... הוליד את הקטע (הלא מוגדר:sne:) הזה-


החיים זה כמו משחק אנדרלמוסיה
קלפים נפתחים
קלפים נעלמים

מי שמסתכל על קלפים של אחרים
שוכח לשחק את שלו

לפעמים דווקא ההפסד הוא ניצחון
כי שמונה אחד עשוי להפוך הכול...

היום אתה למעלה
מחר הקוביה מתהפכת

אל תיתקע על קלף ספציפי
אתה עשוי להפסיד הרבה בדרך!

הקלף שאתה מחכה לו
לפעמים מסתתר דווקא אצליך

דווקא הרוגע הוא משעמם-
ומי שנבהל מהסטרס מפסיד

זה שנתקע על קלף שפספס-
מפסיד הרבה הזדמנויות חדשות

ורק מי שזורם עם המציאות מנצח !!!!!!
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

וואו, החיים האלה עוברים מהר!

אני זוכר את שנות ילדותי כאילו הן כאן על ידי במרחק נגיעה, אך הן לא! הן רחוקות מכדי שאשאב לתוכן בניסיון לעצור את הזמן.
ובכל זאת...
מידי פעם מתנוצצים להם רגעים יפים כאלה שמחזירים אותי אחורה בזמן, להתרפק על העבר הרחוק, להרגיש קצת 'ילד' למרות היותי 'בוגר' משכבר הימים.

לא אשקר, בבואם של רגעים מהסוג הזה אני מנסה למתוח אותם כמה שאפשר, לתת להם עוד ועוד זמן מסך שיאפשר לי להישאר בחוויות הילדות המלאות בתמימות חיננית וצבועות בצבעים עזים.
אין כמו לנדוד אל המרחבים האינסופיים של הילדות, הכל חדש, הכל מעניין, והכל כל כך ילדותי...

מול כל הרגעים היפהפיים הללו, ישנו רגע אחד מזוקק וחזק מאין כמוהו שהחזיר אותי באחת למציאות הנוכחית, הוא העמיד אותי במקום, ולחש באוזניי בקול בוגר – היי חבר, התבגרת, אתה כבר לא ילד!

לא יודע למה אני מרגיש צורך לשתף איתכם את הרגע הזה, לא יודע, אולי זה קטע של מבוגרים...

אני אוהב ילדים!
ילדים זה שמחה! ועוד כל מיני קלישאות...
אני אוהב את הילד שבי, זה שמסתכל על העולם בעיניים מופתעות, זה שמתלהב מיונה וממלט שנשפך ממשאית בטון.
אני אוהב ורוצה כל דבר שילדים אוהבים ורוצים! אם להיות מדויק אז אני אוהב כל דבר חוץ מדבר אחד – הדבר המוזר הזה שילדים רוצים להיות מבוגרים!
תמיד הרגשתי ילד! מאז שאני מכיר אות עצמי... במשך השנים גדלתי והתפתחתי אבל עדיין נשארתי ילד!

בטח עכשיו אתם שואלים את עצמכם – מתי הבנתי שאני לא ילד?

אז ככה!
לא ב'בר מצווה' וגם לא כשהתקבלתי ל'ישיבה קטנה'.

כשעשיתי 'תעודת זהות' קיבלתי בעיקר מחמאות ש'וואו אני נראה ממש ילד', וגם ב'ישיבה גדולה' כשגדלו לי זיפים, זה עדיין לא הרגיש הדבר האמיתי, בפנים בפנים אם להיות כנה, הייתי ילד!

גם כשעשיתי 'רישיון' זה לא ממש הוסיף לתחושת ה'בגרות' שלי, להיפך! זה רק חיזק אצלי את הילדותיות כשנהניתי כל כך לסובב את ההגה כמו איזה ילד בן שש שמשחק במכונית על שלט.
טוב, אולי זה לא ממש הרגיש כמו ילד, זה הרגיש יותר כמו 'ילד גדול'...

כשהתחתנתי גם לא! מה לעשות... מידי פעם זה לגמרי מרגיש לי כמו בילדות כשהיינו משחקים ב'אבא ואמא'...

נו, מתי? אתם שוב שואלים, הרי אני יכול להמשיך ככה את כל החיים...

מוצאי שבת, תפילת ערבית, מניין אחד לפני האחרון שזה אומר חמש דקות לפני זמן ר"ת [סתם שתדעו...], החדר שליד ההיכל המרכזי.
החדר היה מלא ברובו במתפללים, אני ישבתי מאחור ומולי על הספסל ילד חינני ישוב על ברכיו כשהוא נגד כיוון התנועה...

הילד סקר במבטו את כלל המתפללים, עושה את מה שילדים אוהבים לעשות, לספור לכמה אנשים יש משקפיים, לבדוק למי יש את הזקן הכי ארוך בשכונה, למדוד מרחוק את הגובה הממוצע של אבא מצוי... בקיצור, סטטיסטיקות של ילדים...

ואז, ברגע אחד, מבטו נתקל בעיניי

וזהו!

באותו רגע הבנתי, מה שלא הבנתי שלושים שנה!

רגע של שיתוף



אל הידית העגולה של דלת המרפאה נשלחה יד קמוטה, נאחזה בה ומשכה.

הדלת נפתחה כדי רבע, ונעצרה. אחר כך נעה לכאן ולשם, מתאמצת, רועדת, ומתחילה להיסגר בחזרה כשפתאום תפסה בחלקה העליון יד אחרת, איתנה. ובתנופה פתחה אותה עד הסוף. "בבקשה אדוני, תזהר אדוני מהמדרגה".

והזקן מודה למושיעו בניד ראש ויוצא בצעד איטי אל השביל.

בעל היד האיתנה מוסיף להחזיק בדלת פתוחה, שריריו הצעירים גוברים בקלות על קפיץ המשקוף הלוחץ כנגדו. והוא מביט אחרי הדמות הכפופה המתרחקת לאט, ומשהגיע למסקנה שהזקן בסדר, עזב את הדלת ונכנס פנימה, מניח לקפיץ להסיע את הדלת הכבדה בתנועה איטית אך נחושה, ולסגור אותה בנקישה נחרצת.

הזקן פסע לאורך השביל וכשהגיע לספסל התיישב עליו באנחה.

מכיסו הוציא טלפון נייד ישן שחוק ומרופט, שכפתוריו נשרו ממנו ומסכו הסדוק מודבק ברצועות סלוטייפ צהובות. הוא לחץ לחיצה ארוכה על הכפתור היחידי שנותר במכשיר, והרימו אל אזנו.

לאחר מספר רגעים התפשטה נהרה על פניו החרושות. "חנה מרים?"

"כן כן, ברוך השם ברוך השם, הכל הכל בסיידר".

"בטח, הוא עבר על הבדיקות בעיון רב, בעיון רב הוא הסתכל על כל הבדיקות, חמש דפים גדולים, הוא הסתכל על הכל בדקדוק. את מכירה את דוקטור אלכסנדר, עם הפה ככה, עקום קצת. את יודעת זה שעושה בדיחות. את היית אצלו גם כן...

נכון זה היה מזמן, הרבה שנים.

בקיצער, הוא מסתכל טוב טוב בניירות, קורא בדקדוק גדול. ואחר כך הוא אומר לי: מר אייזן! - את שומעת חנה מרים, ככה הוא קורא לי - מר אייזן. שכה יהיה לי טוב.

מר אייזן יש לך לב כמו נער בן שש עשרה!

ככה הוא אוהב, את יודעת, לעשות בדיחות.

רק קצת ברזל הוא אומר, ותבוא עוד חצי שנה לביקורת.

את שמחה חנה מרים? מאושרת?! ידעתי שתהיי מאושרת, בגלל זה צלצלתי. דבר ראשון אחרי שיצאתי מהרופא התיישבתי על ספסל לבשר לך. ואני מאושר שאת מאושרת. חנה'לה. אני מאושר מזה שאת מאושרת יותר מעצם הבשורה.

בקושי הצלחתי לצאת מהמרפאה, בקושי. הדלת שם, שרעקלאך. מישהו היה צריך לעזור לי לפתוח. אבל הלב, חנה מרים. לב של נער בן שש עשרה!

לץ, דוקטור אלכסנדר הזה, הוא לוחץ במחשב שלו קצת פה וקצת שם ופתאום יוצא מרשם לברזל, יוצא לבד מהמכונה שלידי. היית צריכה לראות. פלאי פלאים. 'שני כדורים ביום אחרי האוכל' הוא אומר לי. ואז הוא שם את היד שלו על הברך שלי, והפה שלו העקום, נהיה עוד יותר עקום, בזמן שהוא אומר לי 'תבוא עוד חצי שנה לביקורת'. איזה משפט יפה זה, חנה מרים, הא, כמו שיר. חצי שנה בריאות. לא שבוע לא חודש, חצי שנה! וכשאני קם ללכת הוא אומר "אל תשכח את הכרטיס מר אייזן". עוד פעם מר אייזן. לץ שכזה.

ואני ישר מחפש ספסל להתקשר אליך. כי. הבדידות, חנה מרים. אוי כנגד הבדידות אפילו לב בן שש עשרה לא עומד. ילד כי ימצא צדף יפה על החוף, ירוץ מיד להראות לאימו. בחורה שגמרה מבחן חוץ, מיד מתקשרת לחברות. את זוכרת את המבחני חוץ של אסתי? גהינום, הא.

בקיצור, האדם אין שמחתו שלמה עד שישתפנה עם אחרים, עם אהובים.

ואם כל המתח הגדול הזה, הרשרושים, הסחרחורות, הבדיקות המקיפות, חמש דפים גדולים באנגלית. פתאום נעלם בבת אחת - 'קצת ברזל וביקורת עוד חצי שנה'. כל השמחה הזאת, האושר הנפלא הזה, שווה כקליפת השום.

קליפת השום, חנה'לה!

אם אין לך למי לספר אותו. לשתף".

עיניו של הזקן נצצו בלחלוחית וידו התהדקה על מכשיר הטלפון.

"ואין נחמה ל'מר אייזן', ואין ולו טיפת שמחה בלב של נער בן שש עשרה. כי הלב הזה מת. מת מגעגוע".

קולו של הזקן מתרסק "נו די, חנה מרים, די עם הרגשנות. אני צריך למהר לבית מרקחת לקנות את הברזל.

אז להתראות, בנתיים.

נפגש עוד חודשיים וחצי בערך הא, י"ג תמוז. ארבע עשרה שנה כבר, איך שהזמן טס. ואסתי תניח לך הזמנה, ותשים עליה אבן שלא תעוף.

זהו, שלום חנה מרים, שלום".

ילד קרב אל הזקן בהיסוס

"אפשר שיחה? אני צריך להתקשר לאמא שלי".

"מצטער ילד, אין לי טלפון", ענה הזקן.

וכשראה שהילד מסתכל בו בעיני פליאה, ננער "אה, זה? זה לא עובד! הנה, אפילו בטריה אין פה. רואה, וגם הכפתורים נפלו חוץ מהכפתור הזה, שאיתו אפשר לצלצל רק למישהו אחד". ענה בהתרוממו מהספסל.

"למי?" שאל הילד בקול תמים.

אך הזקן שכבר הסתובב והחל ללכת לא ענה.

רק כתפיו רטטו.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה