שאלה חינוכית בענין עזרת הילדים בעבודות הבית

[ליקי]

וואו, פוסטר, כבר מזמן לא קראתי תגובה שכ"כ הזדהיתי איתה!
לפעמים נקרעתי בשביל ללכת לעזור להם גם כשהייתי בלי טיפת חשק או אחרי שפונז'ה אצלינו בבית או לא משנה מה.
אני עוד זוכרת את ההבטחות של האחיות הגדולות שלי: אל תדאגי! עוד נחזיר לך בעז"ה! נשלח לך את הבנות שלנו כשיגדלו ולך יהיו ילדים משל עצמך...

איפה הן ואיפה ההבטחות
אם הן שולחות איזה אחיינית פעם בשנה, הן בטוחות שכבר עשו מעל ומעבר, כי הרי יש להן בתים מבורכים ב"ה. ולי יש 'רק' 4 קטנטנים...

נכון! יכול להיות שיש לכן פחות עזרה.
למרות שגם לי יש "רק" 3 קטנים ולכן הן נשארות לעזור לאמא שלי וכמעט לא באות אליי למרות שאני בכורה!

בלהיות בכורה יש קושי בקטע שאין לך ילדות כמובן שיש כאלו שיש להן אבל להרבה אין. (אגב היה על זה מכתב בקול העיר השבוע) לא אומרת מסכנה יותר או לא רק בכנות התפללתי שלא תהיה לי בת בכורה.
הן נולדות עם זה! זה לא קשור להורים כ"כ ות'אמת איזה אמא לא אוהבת שיש לה מישהי שעוזרת...

 

[חיוך]

כבת זקונים עם אחיינים יותר גדולים ממנה , רציתי להבהיר.
נכון, לבכורים במשפחה יש עול במהלך הנעורים שלהם מהבית מהאחים הקטנים וכו' וזה לא קל.
אבל זה מגיע בתקופה קלה יחסית בחיים. הנעורים.

אבל לקטנה בבית כשכבר נהפכת ל"גדולה" הקושי הגדול כשאין מי שיעזור לה פעם , אחרי לידה , כשלא מרגישים טוב, כשרוצים פעם לצאת לנשום אוויר, ואין אין את האחות הקטנה שתבוא לעזור, ואין אפשרות לקחת חופש ליום אחד
או פעם אחת בחיים לצאת מהבית לשמחה או משהו כזה כשיש משהו קרובה מהמשפחה שיכולה לעזור קצת, זה קשה עשרת מונים כי הילדים של האחים הגדולים כבר מטופלים באחים שלהם, ואין שום אפשרות ללכת לעזור לדודה.
מבחינה זו הם יוצאים מופסדים, כן כי גם את הנעורים הם תרמו למען האחיינים, וכשהגיע זמן הפרעון אין מי שיעזור להם, ההורים מבוגרים והאחים והאחיות מטופלים בעצמם.
כל אחד נמצא היכן ששם אותו אלוקים, אני מודה להשם על כל רגע מחיי על מקומי במשפחה, רכשתי מיומניות , וכלים, ויכולות מקסימות לחיים בעודי צעירה, שלא הייתי מגיעה אליהם משום מקום אחר, או מעמד אחר במשפחה.
אבל- זה לא קל, ושום בכור שגידל את אחיו לא יוכל להבין את הקושי. כי יותר קל לגדל את האחים הקטנים שבסופו של דבר מחזירים כפליים כאשר הם נזקקים לעזרה ויש יד תומכת, מאשר מחויבות אין סופית לאחיינים . ואין אפשרות לקבל מהאחיינים עזרה בבוא העת כי הם מחויבית לביתם פנימה.

פוסטר, כל מילה!
רק שאני עוד לא נשואה, ולא רציתי לכתוב על משהו שעדיין לא חוויתי...
ובעז"ה ה' יתן לי את הכוחות להתמודד גם עם זה...

אבל גם בבית שלנו - של הסבא והסבתא - הבית גדול מאוד. (4 חדרים + סלון + + +) והעבודה בערב פסח רבה מאוד. ובאמת האחיות שלהן עזרתי - בכלל לא יכולות לשלוח עזרה כי גם הן בקושי מתמודדות, אבל יש גיסה אחת שאף פעם לא היתה צריכה את עזרתי שמשתדלת לשלוח את הבנות שלה (כבר בסמינר) פעם פעמיים בערב פסח. ואני מעריכה אותה על זה מאוד!!

והיו שנים שאני עשיתי פחות או יותר את כל הניקיון. (חוץ מהמטבח שדורש יותר) + את היבש של החדר שלי ( שהוא ענק וכולל בתוכו המון דברים שאפילו לא קשורים אלי + יחידת הורים), מרפסת שירות + אמבטיה , וכו', סלון (כולל ארון ספרים ענק שהבנים שחזרו מהישיבה לא רצו לעשות ואני הפרפקציוניסטית לא רציתי להתחיל את הניקיון בלי זה...)

וגם באותן שנים - יואו הטלפונים מתי אני מגיעה לעזור להן....
בשנים שהיו אחיות גדולות ממני שעבדו, אני הייתי נוסעת לעזור לאחים הנשואים, ומגיעה איתם הביתה (שלנו) לליל הסדר

אבל כבר מגיל 14 אני הבת היחידה בבית...

ולכן, אני חוזרת על מה שכתבתי בתחילה:
לעשות כמה שאפשר ולא לתת לבנות לעשות דברים כברירת מחדל רק אם באמת זה צורך אמיתי. או כדי לחנך אותם. כי אח"כ - זה קשה מאוד להתחיל להתרגל לעשות הכל כשהן מתחתנות...

אני רואה את אמא שלי. וזה מספיק. פעם היא עשתה לשבת בישולים נטו ואולי את הכלים.
היום היא עושה יותר כי אני עסוקה יותר ואין ברירה. וזה קשה לה מאוד.
האחים הנשואים לא גרים בעיר, כך שאי אפשר להעזר בהם כמעט. אפילו לא בקניה קטנה...

וכשרציתי לצאת ללמוד במקום עם פנימיה - הם ממש אמרו לי בפירוש - "אבל מי יעזור וינקה את הבית"?

אני באמת לא יודעת מה הם יעשו כשאתחתן...
וגם כמה באמת יהיה להם עדיין כח לארח כשאני אצטרך כמו שארחו את כולם...

אבל ה' כבר ידאג לי!

שבת שלום!!

 

[מרגלית ויסברג]

תוך כדי מחשבה על הנושא המדובר,
נזכרתי בסיטואציה מעניינת שהתרחשה אצלנו במשפחה.
אחותי ילדה בת יחסית בגיל מאוד מבוגר, וכמעט כל מי שאמר מזל טוב אמר בתוספת" איזה יופי יהיה מי שיעזור לך לעת זיקנה"
אחותי בחכמתה אמרה, ילדתי בת לא פיליפינית!

 

[אז מה]

טוב,, אני הולכת לנצח בתחרות של " הכי מסכנה"...

טוב עד כה התאפקתי, אבל המשפט הזה הוציא לי את הרסן מהפה:

אתן ממש מסכנות, כולכן. ממש ממש.
אתן כולכן חיות בגן עדן עלי אדמות, ולא מתחילות אפילו להעריך זאת.

נראה לכם ברור שיש:
אבא,
אמא,
אחים,
אחיות,
בית הורים
ומשפחה תומכת, רחוקה פיזית או לא?

אז נראה לכם!!!!

תודו לד' על טריליוני פעמים על כל דקה בגן עדן הזה, כי אף אחד מהפרטים הנ"ל לא ברור מאליו.
וכן, גם על המיקום המוצלח/ מפוצלח שלכם, כעשירית אחרי האחרונה, כאמצעית אפילו בלי ממרח, או כבכורה אומללה באדם.




על החתום,
אחת שלא זכתה כמעט לשום פרט מהנ"ל, ומשתדלת לזכור להודות כן על מה שיש (והקצת הזה הוא המון המון המון, ב"ה)

 

[mig]

איך הגעתן מדיון על איך משתפים ילדים בעזרה בבית, למה יותר קשה להיות בכורה או מוז'ינקל?

כבכורה שב"ה ילדותה לא היתה עשוקה...
וכבת גיל לדודה הקטנה שאומנם היה עליה הרבה אבל היא לא היתה מסכנה בכלל.....

נראה לי שהכל ענין של חינוך ומבט.

 

[ארבע]

אני חושבת שדווקא טוב שבכורות ובנות זקונים פרשו כאן מהגיגיהן, כדי שאמהות תלמדנה להיות מודעות יותר: להקפיד לא להעמיס אחריות יתר על בכורות, ולבחון היטב שהקטנות לא (רק) מנוצלות.

 

[GRN]

טוב עד כה התאפקתי, אבל המשפט הזה הוציא לי את הרסן מהפה:

אתן ממש מסכנות, כולכן. ממש ממש.
אתן כולכן חיות בגן עדן עלי אדמות, ולא מתחילות אפילו להעריך זאת.

נראה לכם ברור שיש:
אבא,
אמא,
אחים,
אחיות,
בית הורים
ומשפחה תומכת, רחוקה פיזית או לא?

אז נראה לכם!!!!

תודו לד' על טריליוני פעמים על כל דקה בגן עדן הזה, כי אף אחד מהפרטים הנ"ל לא ברור מאליו.
וכן, גם על המיקום המוצלח/ מפוצלח שלכם, כעשירית אחרי האחרונה, כאמצעית אפילו בלי ממרח, או כבכורה אומללה באדם.




על החתום,
אחת שלא זכתה כמעט לשום פרט מהנ"ל, ומשתדלת לזכור להודות כן על מה שיש (והקצת הזה הוא המון המון המון, ב"ה)

ודאי שאת צודקת שיש להודות על היש, והיש הוא רב מאוד, אבל זה לא סותר את ההרגשה הטבעית שיש לכל אדם כאשר קשה לו. אדם שכואבת לו היד מרגיש את הכאב, וזה לא סותר את העובדה שהוא מודה על כך שיש לו בכלל יד וכן הלאה על זו הדרך.

 

[חיוך]

טוב עד כה התאפקתי, אבל המשפט הזה הוציא לי את הרסן מהפה:

אתן ממש מסכנות, כולכן. ממש ממש.
אתן כולכן חיות בגן עדן עלי אדמות, ולא מתחילות אפילו להעריך זאת.

נראה לכם ברור שיש:
אבא,
אמא,
אחים,
אחיות,
בית הורים
ומשפחה תומכת, רחוקה פיזית או לא?

אז נראה לכם!!!!

תודו לד' על טריליוני פעמים על כל דקה בגן עדן הזה, כי אף אחד מהפרטים הנ"ל לא ברור מאליו.
וכן, גם על המיקום המוצלח/ מפוצלח שלכם, כעשירית אחרי האחרונה, כאמצעית אפילו בלי ממרח, או כבכורה אומללה באדם.




על החתום,
אחת שלא זכתה כמעט לשום פרט מהנ"ל, ומשתדלת לזכור להודות כן על מה שיש (והקצת הזה הוא המון המון המון, ב"ה)

איך הגעתן מדיון על איך משתפים ילדים בעזרה בבית, למה יותר קשה להיות בכורה או מוז'ינקל?

חבל להתייחס למשפט אחד מרגיז, ולא לכל הדברים האחרים.

א"א לא פתח כאן בתחרות מסכנות.

המטרה - נטו להסביר: איזה עוד עול יש חוץ מאחים קטנים...

אם חרגנו - אני פורשת.

היו שלום.

נפגש בסיבוב.

 

[אז מה]

ודאי שאת צודקת שיש להודות על היש, והיש הוא רב מאוד, אבל זה לא סותר את ההרגשה הטבעית שיש לכל אדם כאשר קשה לו. אדם שכואבת לו היד מרגיש את הכאב, וזה לא סותר את העובדה שהוא מודה על כך שיש לו בכלל יד וכן הלאה על זו הדרך.

אכן, אבל כאב לי. סליחה.

א"א לא פתח כאן בתחרות מסכנות.

אם תעייני, תראי שדפקא כן
בכל אופן רק הארתי לתשומת לב, את לא צריכה לברוח.

 

[אפרתה]

צודקת אז מה. צודקת מאוד מאוד. לכל מקום ומצב יש את הקשיים שלו. חשוב מאוד גם כשפורשים את הקושי לזכות להוסיף הודיה על מה שיש. שלא היה ח"ו כופר בטובתו של מקום. ואיך שמעתי פעם: אם תגיד כמה קשה לך- יגידו לך- 'זה קשה? נראה לך מה זה קשה...', ואם להיפך- תגיד כמה טוב, יגידו לך -'זה טוב? נראה לך מה זה טוב...'
ושוב, מותר להתלונן אבל בזהירות.

 

[GRN]

אכן, אבל כאב לי. סליחה.

מבינה אותך.

 

[אז מה]

--

 

[אפרתה]

שמענה, זה גם קצת מגוחך, כי לא מדובר פה על מישהו שעבר טרגדיה או משהו כזה שעם כל ההודיה קשה מאוד להתכחש לכאב אבל באשכול הזה הרי מדובר במעמד משפחתי בס"ה, שמה שלא יהיה לא יהיה מושלם...

 

[הני מושקוביץ]

אני בכורה.
ובאמת היה עלי עול, אבל למה אני לא זוכרת שהיה לי כ"כ קשה???
עשיתי ה--כ--ל מגיל 7 (כן, אפילו מקלחות לקטנים ממני) ותאמינו לי לא רע לי בחיים, הקב"ה שתל אותי במקום הזה כי הוא ידע מה הועיד לי, היום אני אמא לשניים צפופים ומחכה אוטוטו לשלישי ואני מתמודדת נהדר, אם תראו את הילדים שלי ברחוב, הם נראים תמיד בל"ע מליון דולר (בלי קשר למראה החיצוני)
ועכשיו יבואו כל הנשמות הטובות ויגידו לי ש-בטח אחיות שלי עוזרות לי כל הזמן, אז הריני לבשר, שלמרות שההורים שלי גרים 2 פסיעות ליידי אני משתדלת מאוד לא לבקש עזרה, במקרה ואחיותי מציעות לי אני מקבלת בשמחה (וגם לא תמיד מעונינת) אבל לא מתקשרת לבקש.
חוצמיזה תקופה הרגשתי מאוד לא טוב, הילד שלי פשוט גדל הורי, עד שיום אחד אמא שלי דברה איתי והבהירה לי שלאחיותי יש חיים משלהן והן לא אמורות להיות הבייביסיטר הקבועות שלי, למרות שנפגעתי עד עמקי נשמתי הבנתי שהיא צודקת, ולכן היום כשיש לי שני ילדים שמסוגלים להעסיק האחד את השני, אני כמעט ולא זקוקה לעזרה (וכמובן להוציא מקרים חריגים מאוד)
אז יעלה בכורות אין על מה להתבכיין, כי היום אני אשה מושלמת (כמעט) בשביל בעלי, כל מה שהוא מעלה על קצה דעתו כבר מוכן ומוגש לו בשמחה בבישולים\אפיות\כביסות\הלבשה\מקלחות וטיפול שוטף בילדים וכו'
לא כל בת זקונים יודעת שצריך לקצוץ צפרניים בידיים וברגליים לילדים לפעמים... או לנקות את הראש... או לקנח את האף עוד לפני שמגיע לפה... או להלביש ולהתאים ביגוד לילדים... או... או...
מה שלך היה ברור, כי עזרת לאמא שלך, שהתייעצה (ומתייעצת-לא לגלות) איתך, לא כל סנדוויצ'ית\בת זקונים זוכה, את תמיד תהיי החברה הקרובה ביותר מכל הבחינות לאמא שלך ועלייך היא תמיד תסמוך.
מקסים לי שאני בכורה.


אה, נכון שאני זו שאמורה להתוות את הדרך לאחיי הנשואים ותמיד יהיה עלי העול של בית הורי, לדאוג לקשרים בריאים בין הנשואים ולנחת מושלמת להורים ועוד, הכל שווה, מבטיחה מנסיון קצר!

 

[ליקי]

לא ניסו להתבכיין וגם אני שכתבתי שיש קושי לא התבכינתי אבל אני חושבת שילדה יכולה להיות יותר משוחררת..
כי כמו שאת כותבת מספיק שנים יהיה לה לגדל את הילדים שלה ולחיות חיים של עול.

פשוט לדעתי הכל אמור להיות במינון נכון!
אה וברור שבחיי הנשואים זה כיף שאת יודעת כמעט הכל בכל התחומים. (בית, בישולים, ילדים)
שלילד יש חום את לא בלחץ ידוע לך מה צריך לעשות וכו'. זה בונס עצום ! (כמובן שזה שלך את טיפה יותר לחוצה אבל מנוסה)

 

[מרגלית ויסברג]

חברה אף אחד פה לא באמת התבכיין, כבר לא מזהים כאן חוש הומור.
דיברו על עזרה מילדים , נכון?
אז זהו שיש כל מיני צדדים, וכל אחד הביא עוד כל מיני זויות , וכיוונים , וחוויות , והסתכלות שונה, על הנושא בשביל להרחיב את עולמינו בראיה כללית.
יש דבר כזה שנקרא הומור ציני, לא נורא זה קורה לכל אחד.
אפשר לחזור לנושא המקורי: חשוב ורצוי וכדאי ועדיף וחביב ונחמד ונעים שלילדים יהיה חלק ושיתוף פעולה ממערכת התיפקוד והניהול של הבית. גם בנים וגם בנות .
אבל העול העיקרי הוא על ההורים. אין שום סיבה שבעולם שעול הניהול של הבית יחול על הילדים
יהיה להם בעזרת השם את העול של הבית שלהם, ובעקבות שבילדותם הם היו שותפים (ולא האחראים)
יהיה להם את הכלים והנסיון לנהל חיים בצורה נינוחה, ואפילו מדי פעם יהיה להם זמן להכנס לפרוג ולהעביר את תבונתם והגיגיהם הלאה.

 

[אפרתה]

נכון מאוד!!
בקיצור- חפשו בעמודים 1-2- אותו הרעיון שמילים אחרות

 

[צובעים בענק]

הולך להיות פה מענין...

מזה מעניין...

 

[מי]

צודקת אז מה. צודקת מאוד מאוד. לכל מקום ומצב יש את הקשיים שלו. חשוב מאוד גם כשפורשים את הקושי לזכות להוסיף הודיה על מה שיש. שלא היה ח"ו כופר בטובתו של מקום. ואיך שמעתי פעם: אם תגיד כמה קשה לך- יגידו לך- 'זה קשה? נראה לך מה זה קשה...', ואם להיפך- תגיד כמה טוב, יגידו לך -'זה טוב? נראה לך מה זה טוב...'

הווארט הזה נשמע כאילו היושב במרומים מנסה (חלילה) לדפוק אותנו ויהי מה...
צריך לדעת לא לקבל כל ווארט חביב כהלכה למשה מסיני.

 

[אפרתה]

ח"ו, אם כי מצאנו לזה אסמכתא במקורות שונים. אמנם לא את הוורט ככתבו אלא את הרעיון הבסיסי.