אות היא לאומן | תחרות גנזך קידוש השם
כולנו נחשפנו לשואה בגיל צעיר מכדי להכיל את ממדי הזוועה. רובנו קלטנו את המושג 'שואה' ביחד עם רגשות שליליים של אבדן, תהומות של פחד וכאב ללא גבול. מובן שהעדפנו להדחיק ולא לדון על הנושא.
חיבור המושג 'שואה' לגבורת הרוח היהודית הוא חיבור בוגר יותר. התבוננות בשמירה העיקשת על צלם אנוש,שפורצת ומתגלה מתוככי הגוף השבר והמושפל - צריכה להיעשות. למען ידעו הדורות הבאים.
תחרות 'אות היא לאומן' של גנזך קידוש השם מאפשרת לנו, לכל היוצרים החרדיים, לעשות את החיבור הזה, ולהעצים אותו.
איך נעשה את זה באופן הטוב ביותר? על כך התבקשתי לפרט בפוסט הזה. הרביעי בנושא 'השיווק הרגשי'.
- - -
איך מעבירים רגש, כשעומדים להתפקע מרוב רגש?
כמה פעמים כבר כתבתי על שיווק רגשי והעברת מסר רגשי. הפעם התבקשתי לכתוב פוסט מיוחד לקראת תחרות מרגשת במיוחד: 'אות היא לאומן' – תחרות יצירת כרזות בנושא "גבורת הרוח היהודית בתקופת השואה", של "גנזך קידוש השם".
תחרות הפונה לקהל יעד של מעצבים, ומציעה להם להעביר מסר באופן חזותי. התחרות ערכית בפני עצמה, ומלבד זאת נושאת פרסים כספיים מכובדים.
האמת שזה נשמע פשוט. יצירות שתבוצענה מתוך רגש עז – אין ספק שיצליחו להניע נימים רגשיים אצל הצופים. האמנם זה כך?
רקע משותף
יש דברים שמרגשים אותי באופן אישי. בהתייחסות לנושא השואה – זה יכול להיות סיפור מרגש במיוחד של סבי ז"ל, שעבר את השואה בהונגריה. יתכן שהסיפור הזה מרגש בשל היותו סיפור, וההתרגשות עומדת בפני עצמה. יתכן גם שהסיבה להתרגשות שלי היא הזמן בו סיפרו לי את הסיפור, הטון של סבא כשהיה מספר את זה בעצמו, או האישיות של סבא שרק אני מתוך קהל האלפים שייחשף לכרזה שלי – הכרתי.
וזה לא חייב להיות סיפור. זו יכולה להיות תמונה שמפעימה בעיני, כיוצרת, אך לאחרים היא נראית סתמית וחסרת ייחודיות.
איך אני יכולה לוודא שמה שמרגש בעיני ירגש גם אחרים? זו השאלה הראשונה.
מי שעקב אחרי הפוסטים הקודמים שלי בנושא השיווק הרגשי כבר יודע איך זה עובד. לאלו שלא יודעים אני אכתוב כאן בקצרה, ואפנה אתכם להרחבה
בפוסט הראשון בנושא (ומשם תסתדרו לבד כבר הלאה).
הרגש שלנו מתעורר כשאנחנו נזכרים בסיטואציה או בחוויה. כל היזכרות שלנו בחוויה – משנה אותה או מעצימה אותה. אם תמונת מסילות רכבת מעלה לי כאסוציאציה ראשונה את הנושא של השואה, ערך המחזיק איתו הרבה עצב, פחד, רצון לנקום ועוד כמה רגשות דומים, הרי שהרגשות האלה יתעוררו בעקבות התמונה. אני רק אמורה לוודא שהאסוציאציה הזו משויכת אצל רוב האנשים לתמונה הזו – ומספיק לי 4-5 אנשים שאשאל כדי להיות בטוחה בכך.
אם זו לא אסוציאציה ראשונית אצל רבים, קשה להאמין שבדיוק אצל 4 האנשים שאדגום היא תעלה.
אם התמונה של סבתא כילדה קטנה, עם כל משפחתה המורחבת – שחלק ממנה נספה בשואה – עושה לי דקירת כאב ודמעות בעיניים, כי אני זוכרת את סבתא מסתכלת עליה ודומעת – יתכן שאצל אחרים היא דווקא תעלה אסוציאציה של אושר ומשפחתיות. הם לא מכירים את הסיפור של התמונה. הם לא היו שותפים לחוויה. לכן אעדיף תמונה שכולם יבינו את ההקשר ואת הרקע שלה – כי רק היא תעביר את המסר בצורה נכונה.
אסוציאציה של מושג, לעומת חוויה
כל מושג מעורר אצלנו חוויה. יש אנשים שהמושג 'שואה' יזכיר להם שיעור היסטוריה מסוים, לאחרים זה יזכיר לילה ספציפי שבו התעוררו מקולות הבכי והזעקות מחדר השינה. יהיו כאלה שהמושג הזה יזכיר סיפור או חלק מסיפור שקראו, ויהיו אף כאלה ש'שואה' תזכיר להם את חייהם עצמם. אגב, יש כאלה שהמושג שואה רחוק מהם עד מאוד, וכל מה שהם יזכרו זה אנשים שמדברים על השואה ותו לא, במקרה הטוב, ובמקרה קיצוני יותר – זה יזכיר להם מאורע טיפשי שמישהו כינה בו מישהו אחר 'נאצי'.
זה עצוב, אבל כשאנחנו פונים לקהל יעד נרחב ומגוון, עלינו לדעת להתייחס לכל הרבדים בו.
מה שחשוב לנו לדעת בכל מקרה, שתחושות מתעוררות כשאנחנו נזכרים בחוויה. אם תמונה של מסילת רכבת, כמו שהזכרתי קודם, יוצרת אצלנו אסוציאציה של 'שואה' – גם במקרה שהמושג מזכיר לנו סיטואציה מעציבה, הרגש מתעורר כבר בשלב שלישי או יותר (מסילת רכבת > 'שואה' > ביקור במוזיאון 'יד ושם' > תמונה של נערה ממש בגילי > תחושת אבדן ופחד). אם לעומת זאת אקח תמונה שמתארת סיטואציה או מזכירה סיטואציה – הרגש יבוא הרבה יותר מהר והרבה יותר חזק. למשל – תמונת נעליים קטנטנות. תמונה כזו מעוררת חוויה – למשל של הנעל הראשונה שקניתי לילדי. תחושת האושר הנזכרת לי באותה סיטואציה, לעומת תחושת העצב והאבדן שהתמונה מביעה – מדגישה את העצב, את האבדן ואפילו יוצרת פחד.
קצה גבול ההתרגשות
הנפש שלנו לא יכולה להתרגש יותר מידי. ככל שמדובר בפחד, בעצב, ביגון. בכלל, אם הנושא הוא גבורת הרוח היהודית, התחושות שצריכות להיות הן יותר תחושות חיוביות, התפעמות, התרגשות. ודאי שיהיה גם עצב ברמה כזו או אחרת – בכל זאת מדובר באחת התקופות הכואבות והמחרידות ביותר בתולדות עמנו, ואי אפשר להתעלם מכך.
התחושה שהכי צריך להגביל את המינון שלה היא הפחד. יתר הפחדה יגרום לנו לרצון להדחיק ולהדחקה. זה אומר שבקושי יסתכלו על הכרזה הזו, וגם אם יסתכלו – ישתדלו מהר לשכוח אותה. היא עלולה להופיע בסיוטי הלילה של הצופים. אף אחד לא ישים לב מה בדיוק היה המסר שלה.
לא שתמונת נעליים קטנטנות באמת תגרום לכל זה. היא אמנם גורמת לפחד – ורצוי לשקול אם הוא מוביל אותנו לאיזשהו מקום. לכאורה נראה שהמינון של הפחד בתמונה כזו מספיק נמוך כדי לאפשר העברת מסרים נוספים כמו זה שסביבו התחרות נעה – גבורה יהודית בתקופת השואה.
אז לא להפחיד יותר מידי, גם בלי כוונה. סיכמנו?
אופן העברת מסרים רגשיים
מסר רגשי עובר בעיקר בכלים מעוררי אסוציאציה: מילים בודדות, תמונות.
שימוש ביותר מידי הרבה מילים, כמו גם תמלול של שם הרגש: עצב, חורבן, אבדן – מפריעים לרגש להתעורר ומקהים אותו.
ככל שאנו נזכרים בחוויות פעמים רבות יותר, הזיכרון שלנו משתנה או מתעצם. כתבתי את זה כבר. אבל מגיע איזשהו שלב שהוא מתקהה. הביטוי 'שואה' שבעבר היה מצמרר רק כשהזכירו אותו, היום נעשה פחות מרגש. גם התמונות שכולנו התרגלנו לראות – כבר לא מנידים רגשות. לכן כדאי להגיע בצורה עקיפה יותר – שימוש בתמונות פחות מוכרות, הזכרת חוויה כלשהי, תמונות שמתארות סיפור.
ככל שנכניס את הצופה לתוך הסיפור של הכרזה – הרגש יעבור בצורה טובה יותר. סיפור תמיד יזכיר לנו אסוציאציות מלאות רגש, סיפור יצור אצלנו הזדהות – שמעצימה כמעט כל רגש נוסף ויכולה ליצור רצון לפעול.
אם הכרזה שלנו תספר סיפור שהרקע שלו משותף לכמה שיותר אנשים – המסר הרגשי יעבור בצורה הטובה ביותר.
בהצלחה לכל המשתתפים בתחרות בהעברת המסר הנכון והראוי.
(ההרשמה לתחרות
כאן)
הנושאים החמים
