שיטת שפר - מישהו שמע?

[מריומה~]

קדם בודקים את כל הדברים שהזכרת. אם מתברר שאין מניע טכני שגורם לו להתנהגות עוברים הלאה.
ואת עוד טוענת שאת מכירה את השיטה?

אגב אם ילד בכה באופן חד פעמי אין פה משהו שהשיטה מתיחסת אליו. השיטה מתיחסת לאפיזודות שחוזרות על עצמן ולא מצליחים לשנות את הדפוס.

ובכל זאת , גם אם ילד בוכה הרבה וחוזר , זה עדיין אומר שמשהו מציק לו.

 

[אני לי]

לא חסרים סיבות למה ילד מסרב לשתף פעולה בבוקר ללכת לחיידר ,
הנה פירוט-
ילדים מתעללים,
קושי בהבנת הלימוד ושיעמום.
רבה קשוח,
כאב בטן אמיתי!
צריך עוד?

למה אי אפשר לנסות לשב עם הילד ברוגע, ולנסות לבדוק אולי באמת משהו מציק לו?
מי זה המושחת לחשוב שלילד אין בעיה וזה רק מניפולציות להפריע לנו ללכת לעבודה?

ברור שאפשר וגם צריך.

ומה אם בדקת וראית שהכל בסדר, ואת מבינה שאין ברירה והילד חייב ללכת לחיידר ואת לעבודה, והבקרים הופכים לפקעת עצבים ואת נשארת להתבוסס כל היום בייסורי מצפון על איזו אמא רעה שאת?

זאת נשמעת לך דינמיקה נעימה?

כל זמן שאת בשליטה ועושה מה שאת יודעת שצריך לעשות ומרגישה שלמה עם זה, הכל בסדר.
כשזה לא כך, הגישה באה לעזור ואומרת יש כאן משהו אחר. יש כאן טעות בתחושת השייכות של הילד. ואת זה באים לתקן.
והתיקון הוא לא אגרסבי ועיוור לצרכי הילד, אין לי מושג מאיפה הבאת את זה.

 

[dem]

בדיוק זו הנקודה הכואבת בשיטה הזו,
למה לחשוב שהתנהגות של ילד מגיעה ממקום של רצון להשיג משהו?
למה? מה הוא חטא?

לא חסרים סיבות למה ילד מסרב לשתף פעולה בבוקר ללכת לחיידר ,
הנה פירוט-
ילדים מתעללים,
קושי בהבנת הלימוד ושיעמום.
רבה קשוח,
כאב בטן אמיתי!
צריך עוד?

למה אי אפשר לנסות לשב עם הילד ברוגע, ולנסות לבדוק אולי באמת משהו מציק לו?
מי זה המושחת לחשוב שלילד אין בעיה וזה רק מניפולציות להפריע לנו ללכת לעבודה?

אז קדימה הנה דוגמא חיה בשבילך, מהקורס של חדוה וסלי ממש בשידור חי.
אחת שואלת על ילד שבאופן שיטתי מתעכב בבוקר, או לא רוצה ללכת לחיידר. היא מצידה נסתה הכל: לשבת איתו, לנסות להוציא ממנו מה מציק, מה מפריע, (שום דבר מיוחד... כמובן עם בירור גם מול החיידר) נשארה איתו יום - יומיים -שלוש. הכללל. מגיע מצב שהילד ממשיך בשלו, והאמא צריכה לחזור לתפקוד ג"כ - לא?! מה עושים?

אז הנה מקרה קלאסי, שבו אפשר ליישם את השיטה ולהתחיל לשאול, אולי הילד משיג משהו בכך? (אוהו משיג, כל התשומת לב אליו) ואיך ניתן לנווט אותו כדי שיבין שזו לא הדרך להשיג דברים.

אני לא מצליחה לקלוט בשום אופן איזו אכזריות את רואה משיטה כזו. אדרבא, יש לך שיטה טובה יותר למקרים כאלו? בא נשמע. או שאולי את לא נתקלת במצבים כאלו עם ילדייך? אשרייך.

 

[dem]

ברור שאפשר וגם צריך.

ומה אם בדקת וראית שהכל בסדר, ואת מבינה שאין ברירה והילד חייב ללכת לחיידר ואת לעבודה, והבקרים הופכים לפקעת עצבים ואת נשארת להתבוסס כל היום בייסורי מצפון על איזו אמא רעה שאת?

זאת נשמעת לך דינמיקה נעימה?

כל זמן שאת בשליטה ועושה מה שאת יודעת שצריך לעשות ומרגישה שלמה עם זה, הכל בסדר.
כשזה לא כך, הגישה באה לעזור ואומרת יש כאן משהו אחר. יש כאן טעות בתחושת השייכות של הילד. ואת זה באים לתקן.
והתיקון הוא לא אגרסבי ועיוור לצרכי הילד, אין לי מושג מאיפה הבאת את זה.

כתבנו ביחד

 

[bracha]

בדיוק זו הנקודה הכואבת בשיטה הזו,
למה לחשוב שהתנהגות של ילד מגיעה ממקום של רצון להשיג משהו?
למה? מה הוא חטא?

לא חסרים סיבות למה ילד מסרב לשתף פעולה בבוקר ללכת לחיידר ,
הנה פירוט-
ילדים מתעללים,
קושי בהבנת הלימוד ושיעמום.
רבה קשוח,
כאב בטן אמיתי!
צריך עוד?

למה אי אפשר לנסות לשב עם הילד ברוגע, ולנסות לבדוק אולי באמת משהו מציק לו?
מי זה המושחת לחשוב שלילד אין בעיה וזה רק מניפולציות להפריע לנו ללכת לעבודה?

את חושבת שאמא שלמדה 'שפר' לא חושבת על הדברים האלו? לא מבררת אותם?
הרי בפעם הראשונה שהילד שלך יגיד שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר, מיד תשאלי אותו "למה מאמי? מה קרה?"
ולמחרת שוב, תנסי לחשוב ולברר,
ותתקשרי לרב'ה והרבה יגיד כיף לו בכיתה והוא לומד מצוין ויש לו טונות חברים.
ותרוצי לרופא והרופא יגיד שהכל בסדר.
ועדין כל בוקר: "מוישי בא להתלבש"
-לא בא לי, לא רוצהללכת לחיידר.
"מוישי תתלבש"
- אין תגובה
"מוישי, עוד לא התלבשת?"
- אין לי כח
ובפעם הרביעית, (ואל תגידי לי שלא!)
- מוישי הרגע להתלבש, האוטובוס בורח לי אני חייבת להגיע לעבודה.
נו, מיד.

אחרי שבוע שבועים חודש חודשים שנה שנתיים, נראה אותך לא לוקחת את התיק ועפה ל'שפר'.
כי תוך שבוע הילד מתלבש לבד.
וזה לא כי הרבצתי לו, וזה לא כי כעסתי עליו, וזה לא כי רבתי איתו.
זה רק בגלל שהבנתי שהוא רוצה להוציא ממני 'כעס' (נניח, כל אחד זה מוציא ממנה רגש שלילי אחר. למשל: רפיון וחוסר כח וכו') ואני פשוט הדחקתי את הרגש הזה.

ואיך נראה בוקר כזה?
מוישי, תתלבש, מה התלבשת כבר? איזה יופי, כל הכבוד"
חיבוק, נשיקה, שוקולד, סוכריה, ואבא מגיע - ואת מספרת לו שמוישי התלבש לבד, ואבא אומר "מוישי שלנו ילד גדול".

והילד?
לא יותר טוב לו ככה?

רק תגידי לי מי האמא המתעללת? זו שהלכה לשפר או זו שלא?

 

[אביגיל אינש]

את חושבת שאמא שלמדה 'שפר' לא חושבת על הדברים האלו? לא מבררת אותם?
הרי בפעם הראשונה שהילד שלך יגיד שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר, מיד תשאלי אותו "למה מאמי? מה קרה?"
ולמחרת שוב, תנסי לחשוב ולברר,
ותתקשרי לרב'ה והרבה יגיד כיף לו בכיתה והוא לומד מצוין ויש לו טונות חברים.
ותרוצי לרופא והרופא יגיד שהכל בסדר.
ועדין כל בוקר: "מוישי בא להתלבש"
-לא בא לי, לא רוצהללכת לחיידר.
"מוישי תתלבש"
- אין תגובה
"מוישי, עוד לא התלבשת?"
- אין לי כח
ובפעם הרביעית, (ואל תגידי לי שלא!)
- מוישי הרגע להתלבש, האוטובוס בורח לי אני חייבת להגיע לעבודה.
נו, מיד.

אחרי שבוע שבועים חודש חודשים שנה שנתיים, נראה אותך לא לוקחת את התיק ועפה ל'שפר'.
כי תוך שבוע הילד מתלבש לבד.
וזה לא כי הרבצתי לו, וזה לא כי כעסתי עליו, וזה לא כי רבתי איתו.
זה רק בגלל שהבנתי שהוא רוצה להוציא ממני 'כעס' (נניח, כל אחד זה מוציא ממנה רגש שלילי אחר. למשל: רפיון וחוסר כח וכו') ואני פשוט הדחקתי את הרגש הזה.

ואיך נראה בוקר כזה?
מוישי, תתלבש, מה התלבשת כבר? איזה יופי, כל הכבוד"
חיבוק, נשיקה, שוקולד, סוכריה, ואבא מגיע - ואת מספרת לו שמוישי התלבש לבד, ואבא אומר "מוישי שלנו ילד גדול".

והילד?
לא יותר טוב לו ככה?

רק תגידי לי מי האמא המתעללת? זו שהלכה לשפר או זו שלא?

חזק!
הבהרה מדויקת!

 

[אביגיל אינש]

ולמי שבאמת רצינית, ומעונינת לבדוק ולהתרשם
אני מצרפת קישורים לכתבות מאתר הידברות של מנחת ההורים - דקלה יוספברג
(מה לעשות, למדתי ממנה המון ! ועדיין לומדת !)
שווה לקרוא ולהבין את הרעיון




http://www.hidabroot.org/he/article/143638

 

[אביגיל אינש]

ועוד קישור:

http://www.hidabroot.org/he/article/3703

 

[אביגיל אינש]

ועוד קישור:

http://www.hidabroot.org/he/article/2851

 

[GD]

מי שלמדה את השיטה יכולה להגיד דבר אחד, אי אפשר להתווכח עם תוצאות. והתוצאות מראות ילדים רגועים יותר, עצמאיים יותר ומשתפים פעולה עם ההורים.

 

[אביגיל אינש]

ומצאתי עכשיו גם את האתר של דקלה יוספברג
יש שם את כל הכתבות שלה מכל הזמנים


http://www.dikla-shefer.co.il/

 

[מריומה~]

אז קדימה הנה דוגמא חיה בשבילך, מהקורס של חדוה וסלי ממש בשידור חי.
אחת שואלת על ילד שבאופן שיטתי מתעכב בבוקר, או לא רוצה ללכת לחיידר. היא מצידה נסתה הכל: לשבת איתו, לנסות להוציא ממנו מה מציק, מה מפריע, (שום דבר מיוחד... כמובן עם בירור גם מול החיידר) נשארה איתו יום - יומיים -שלוש. הכללל. מגיע מצב שהילד ממשיך בשלו, והאמא צריכה לחזור לתפקוד ג"כ - לא?! מה עושים?

אז הנה מקרה קלאסי, שבו אפשר ליישם את השיטה ולהתחיל לשאול, אולי הילד משיג משהו בכך? (אוהו משיג, כל התשומת לב אליו) ואיך ניתן לנווט אותו כדי שיבין שזו לא הדרך להשיג דברים.

אני לא מצליחה לקלוט בשום אופן איזו אכזריות את רואה משיטה כזו. אדרבא, יש לך שיטה טובה יותר למקרים כאלו? בא נשמע. או שאולי את לא נתקלת במצבים כאלו עם ילדייך? אשרייך.

זה ברור שמשהו כאן לא תקין.
וברור שגם ההורים צריכים לחזור לתפקוד.
על זה אין חולק.
השאלה היא איך מטפלים בדבר.
ברוך ה' ילדי הם ילדים, ועזבו שפר או לא.. הם ילדים וגם הם הרבה פעמים עושים בעיות בבוקר ובערב.

טיפול נקודתי בבוקר זה ברור שחד וחלק כי אי אפשר לאחר לעבודה כל יום..
אבל כן אחר הצהרים הייתי תופסת אותו יום אחד ובשיחה כיפית מנסה לבדוק מה בעצם קורה איתו.
כואב לו משהו? חלום רע? ועוד וועוד.
עשיתי את זה הרבה פעמים.
אחד מילדי בן 8 בערך כל השכבה היתה מסכת שלימה. עד שיום אחד החלטתי לדבר איתו בנחת וגיליתי כמה דברים שהציקו לו ובאמת הוא היה צריך את תשומת ליבי,
מה הבעיה בזה?
למה זה שלילי?
מאז מידי פעם שאני רואה שהתקשורת איך שהוא זולגת אני מדברת ומבררת,
הילדים שלנו , לא רובוט.
יש להם נשמה והם צריכים צומי , למה זה רע?

 

[מריומה~]

את חושבת שאמא שלמדה 'שפר' לא חושבת על הדברים האלו? לא מבררת אותם?
הרי בפעם הראשונה שהילד שלך יגיד שהוא לא רוצה ללכת לבית הספר, מיד תשאלי אותו "למה מאמי? מה קרה?"
ולמחרת שוב, תנסי לחשוב ולברר,
ותתקשרי לרב'ה והרבה יגיד כיף לו בכיתה והוא לומד מצוין ויש לו טונות חברים.
ותרוצי לרופא והרופא יגיד שהכל בסדר.
ועדין כל בוקר: "מוישי בא להתלבש"
-לא בא לי, לא רוצהללכת לחיידר.
"מוישי תתלבש"
- אין תגובה
"מוישי, עוד לא התלבשת?"
- אין לי כח
ובפעם הרביעית, (ואל תגידי לי שלא!)
- מוישי הרגע להתלבש, האוטובוס בורח לי אני חייבת להגיע לעבודה.
נו, מיד.

אחרי שבוע שבועים חודש חודשים שנה שנתיים, נראה אותך לא לוקחת את התיק ועפה ל'שפר'.
כי תוך שבוע הילד מתלבש לבד.
וזה לא כי הרבצתי לו, וזה לא כי כעסתי עליו, וזה לא כי רבתי איתו.
זה רק בגלל שהבנתי שהוא רוצה להוציא ממני 'כעס' (נניח, כל אחד זה מוציא ממנה רגש שלילי אחר. למשל: רפיון וחוסר כח וכו') ואני פשוט הדחקתי את הרגש הזה.

ואיך נראה בוקר כזה?
מוישי, תתלבש, מה התלבשת כבר? איזה יופי, כל הכבוד"
חיבוק, נשיקה, שוקולד, סוכריה, ואבא מגיע - ואת מספרת לו שמוישי התלבש לבד, ואבא אומר "מוישי שלנו ילד גדול".

והילד?
לא יותר טוב לו ככה?

רק תגידי לי מי האמא המתעללת? זו שהלכה לשפר או זו שלא?

הסיטואציה שתיארת היא בהחלט מתישה , ומן הסתם אני גם הייתי נוהגת כך בסוף..
לא באתי להתיפייף כאילו אני מתוקנת ואמא אידיאלית.
חלילה, גם אני מוצאת את עצמי לא תמיד כמו שהייתי רוצה להיות.
אבל נקודת המוצא של פתרון הבעיה היא אחרת.

אני בטוחה בכך שהתנהגות הילד לא הגיעה ממקום של משהו להוציא ממני האמא, אלא כפשוטו יש לו משהו מציק.
זה שאני עם קושי זה אכן בעיה ( הקושי שהילד לא משתף פעולה , כן זה בעיה בהחלט לא נעימה ולעיתים מאד מתישה!)
אני בעד סמכות הוירת, אני בעד גבולות , אני בעד לחזק את האמא ולתת לה כוחות כי היא בנ"א אדם. ומגיע לה ואין תחרות למי מגיע ייותר לאמא או לילד.

אבל התפיסה הזו כאילו הילד מנצל היא פשוט שגויה וחוטאת לקיומו של הילד.
הורות זה דבר מחייב ודורש נכון וצריך להשלים עם זה.
אנחנו לא יכולים להנות מההורות, מהילדים החכמים והיפים ולא להבין שכן זה קשה לעיתים כי זה דורש הרבה כוח.

אם מישהו היה אומר לי אישית שכל בקשה שלי , בכי או רצון זה סוג של ניצול והפרעה .
הייתי ממש מרגישה שאומרים לי- חבל שנולדת.

ואני לא חושבת שזה משהו יהודי, וזה נכון כך להתייחס לילדים.
הם יצורים ברואי ה' , בעלי צרכים בדיוק כמונו.

 

[מריומה~]

הנזק בכך שאמא חושבת ש"לילד יש מטרה להוציא ממני כעס" - או כל רגש שלילי אחר, כמו שאחת מחסידות השיטה הסבירה - זה נזק עצום לטווח ארוך. זה מחבל בכל הדימוי העצמי של הילד ובמערכות היחסים שלו עם אמא ועם אחרים.
כן, עדיף שיהיה למעשה בוקר עצבני של עיכובים וכו, כשהאמא רואה בילד בן אדם שקשה לו בפני עצמו, מאשר בוקר רגוע עם ילד מתפקד בדיוק כמו שרוצים ומקבל מחמאות וחיוכים, אבל אמא משדרת לו שהוא פועל מתוך מטרה "להוציא ממנה כעס".

 

[כלבבי]

אם מישהו היה אומר לי אישית שכל בקשה שלי , בכי או רצון זה סוג של ניצול והפרעה .
הייתי ממש מרגישה שאומרים לי- חבל שנולדת.

ואני לא חושבת שזה משהו יהודי, וזה נכון כך להתייחס לילדים.
הם יצורים ברואי ה' , בעלי צרכים בדיוק כמונו.

אני רוצה לומר תודה באופן אישי לכל אחת שכותבת כאן באשכול הסוער הזה.
מתחילת קריאתו אני עוקבת אחרי ההורות שלי. לא מכירה את שפר ולא מכירה בכלל שיטות של הנחית הורים, מעולם לא השתתפתי בקורסים כאלו.
מה שאני חושבת הרבה פעמים, שילד הוא בעצם מבוגר קטן. יש לו צרכים משלו, רצונות, מאוויים, קשיים והתמודדויות.
ואני אתן דוגמא מהיום:
שלחתי את הגדולים לחצר, והקטן נשאר בבית. הצרחות הרעידו את הבנין אבל לא יכולתי לאפשר לו לרדת "לבד".
אחרי כמה חיבוקים ולטיפות הוא ביקש מוצץ. נתתי לו.
ואז חשבתי לעצמי:
נניח אני מבקשת שהחופשה השנתית שלי תהיה בתאריכים X-Y. הבוס מתנגד כי יש מספיק עובדות שחופשות בתאריכים האלו. איך אני מרגישה? דפוקה. פיכס.
אבל אם אני מבקשת שבשנה הבאה, אני אהיה הראשונה שאבחר את התאריכים המועדפים עלי לחופשה השנתית והוא מסכים בשמחה, איך אני מרגישה עכשיו? הרבה יותר טוב. קבלתי "מוצץ".

ולפי גישת שפר, אני שואלת: האם הייתי צריכה להשאיר את הילד בוכה ככה, רק כי לא הסכמתי לו לרדת לחצר, ושיתמודד עם הבכי שלו לבד, או שמותר לי לתת לו מוצץ - לא בתור הסחת דעת, אלא אחרי שהוא מבקש כשהוא מרגיש שזה מה שיעזור לו להתמודד עם הקושי להשאר בבית?

תקנו אותי אם אני טועה במחשבה הזו.

 

[אני לי]

אני רוצה לומר תודה באופן אישי לכל אחת שכותבת כאן באשכול הסוער הזה.
מתחילת קריאתו אני עוקבת אחרי ההורות שלי. לא מכירה את שפר ולא מכירה בכלל שיטות של הנחית הורים, מעולם לא השתתפתי בקורסים כאלו.
מה שאני חושבת הרבה פעמים, שילד הוא בעצם מבוגר קטן. יש לו צרכים משלו, רצונות, מאוויים, קשיים והתמודדויות.
ואני אתן דוגמא מהיום:
שלחתי את הגדולים לחצר, והקטן נשאר בבית. הצרחות הרעידו את הבנין אבל לא יכולתי לאפשר לו לרדת "לבד".
אחרי כמה חיבוקים ולטיפות הוא ביקש מוצץ. נתתי לו.
ואז חשבתי לעצמי:
נניח אני מבקשת שהחופשה השנתית שלי תהיה בתאריכים X-Y. הבוס מתנגד כי יש מספיק עובדות שחופשות בתאריכים האלו. איך אני מרגישה? דפוקה. פיכס.
אבל אם אני מבקשת שבשנה הבאה, אני אהיה הראשונה שאבחר את התאריכים המועדפים עלי לחופשה השנתית והוא מסכים בשמחה, איך אני מרגישה עכשיו? הרבה יותר טוב. קבלתי "מוצץ".

ולפי גישת שפר, אני שואלת: האם הייתי צריכה להשאיר את הילד בוכה ככה, רק כי לא הסכמתי לו לרדת לחצר, ושיתמודד עם הבכי שלו לבד, או שמותר לי לתת לו מוצץ - לא בתור הסחת דעת, אלא אחרי שהוא מבקש כשהוא מרגיש שזה מה שיעזור לו להתמודד עם הקושי להשאר בבית?

תקנו אותי אם אני טועה במחשבה הזו.

לפי שפר (או יותר נכון שרמן, כי זו הגישה שלמדתי) מותר לך לעשות כל דבר שיגרום לך ולילד להרגיש טוב ולתקשורת לזרום.

את האמא שהקב"ה נתן לילד שלך, את הכי טובה והכי מדויקת בשבילו, ואת יודעת מה טוב לו ולכם כמשפחה, ואת המחליטה.

אבל, אם את מרגישה שמשהו לא בסדר, שהאוירה עכורה, שאת נגררת אחרי הילד, שהסמכות שלך נאבדת, שהגבולות מטשטשים, זה המקום בו הגישה נכנסת, מנתחת את המניעים ואת הדינמיקה ומציעה דרך להפסיק אותה.

 

[bracha]

אני רוצה רגע לעשות רגע סדר בדברים.

אין חסידות של השיטה!!

אני למדתי את השיטה. אני לא חסידה שלה בכלל!!! אני חושבת שהיא שיטה מצוינת, אבל כשאני מגיעה לסיטואציה מסוימת מול הילד, לפעמים אני משתמשת בשיטת שפר לפעמים אני משתמשת בשיטות אחרות. אני לא הולכת עיוור אחרי השיטה.

וכמוני - כל אחת שלמדה שפר.

אממה? כמשהי באה ומסלפת את השיטה ומציגה אותה אחרת בכלל ממה שהיא באמת.
באות פה אלו שלמדו שפר ופשוט מעמידות אותה על טעותה.
והן מזדעקות כן, כי סילפו דברים, הוציאו דברים מהקשרם. וזה בהחלט מקום לזעקה.
זה לא אומר שהן חסידות של השיטה, זה אומר שהן פשוט יודעות משהו שאלו שלא למדו לא יודעות.
וזה נראה כאילו יש פה איזה חסידות לשיטה.

בפונטציאל, מבטיחה לך שאם תלכי ללמוד את השיטה גם את תהיי בצד של הצועקות בעד, לא בגלל שאת חסידה של השיטה, אלא שתביני שכל השאר מדברות בלי קשר לשיטה.

 

[ronitg]

בפוטנציאל - את חוזרת שוב ושוב על זה שהילד עושה משהו בגלל שמציק לו / מפריע לו / קשה לו, ואת מזדעקת שוב ושוב: הילדים לא מנצלים אותנו, הילדים לא משיגים ממנו, ועוד ועוד על זו הדרך.

אז כנראה שלא הבנת (ובטח עוד רבות), והאמת שאני לא מתיימרת להסביר לך בצורה מקיפה. אבל בגדול-
יתכן ויש לו באמת קושי, אבל ההתנהגות שלו עדיין נובעת מבחירה. בחירה לא מודעת, אבל בחירה!
וכן, גם את וגם אני פועלות ככה. לרוב מבחירה לא מודעת. את יכולה להעלב מעכשיו
כשאת משנה את הדינמיקה בינך לבין הילד, לדינמיקה בריאה יותר, את הופכת את הבחירה שלו לקלה יותר, זה הכל. (וכמובן שאת לא בוחרת במקומו, אין כזה דבר)

 

[מריומה~]

בפוטנציאל - את חוזרת שוב ושוב על זה שהילד עושה משהו בגלל שמציק לו / מפריע לו / קשה לו, ואת מזדעקת שוב ושוב: הילדים לא מנצלים אותנו, הילדים לא משיגים ממנו, ועוד ועוד על זו הדרך.

אז כנראה שלא הבנת (ובטח עוד רבות), והאמת שאני לא מתיימרת להסביר לך בצורה מקיפה. אבל בגדול-
יתכן ויש לו באמת קושי, אבל ההתנהגות שלו עדיין נובעת מבחירה. בחירה לא מודעת, אבל בחירה!
וכן, גם את וגם אני פועלות ככה. לרוב מבחירה לא מודעת. את יכולה להעלב מעכשיו
כשאת משנה את הדינמיקה בינך לבין הילד לדינמיקה בריאה יותר, את הופכת את הבחירה שלו לקלה יותר, זה הכל. (וכמובן שאת לא בוחרת במקומו, אין כזה דבר)

זה מאד מענין איך אפשר לדרוש מילד שיבחר ויעשה שימוש מושכל בבחירה האישית.
ואילו אנו הבוגרים= נאדאה.
פשוט זה ניצול וחייבים לקטוע אותו באיבו.

 

[ronitg]

זהו שלא.
גם את בתור מבוגר מתחילה לראות את הבחירות שלך בצורה אחרת, ומפסיקה להאשים את כל העולם ואשתו.
ומה זה חינוך בעיניך? ניצול? לא הבנתי למה
חוץ מזה שאת לא דורשת מהילד לבחור, את משנה את ההתנהגות שלך